• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

ש"ס בין מסורת לפונדמנטליזם

הרב עובדיה יוסף, אף שהצליח להעלות את קרנם של הספרדים בישראל, ויתר על המורשת הספרדית ההומניסטית העשירה וקיבע את השיכנוז של הקהילה הספרדית הדתית בדמות הכיתתיות החרדית האשכנזית הפונדמנטליסטית
דוד שאשה

אנחנו נדרשים עתה להתחיל ולהעריך את מורשתו של הרב עובדיה יוסף. למרבה הצער, בתוך ים המלל שנשפך מאז מותו חסרה נקודת המבט הספרדית באשר לקריירה הרבנית שלו. אני מבקש להציע כאן כמה נקודות למחשבה הנוגעות למורשת הספרדית. הרב יוסף הפגין את שליטתו יוצאת הדופן במאגר אדיר של ידע הלכתי, אינציקלופדי באופיו. קרוב לוודאי שלא יקומו מתחרים לאוספי השו"ת שלו, 'יביע אומר' ו'יחווה דעת', בעומקם והיקפם. הישגו האחר של הרב היה, כמובן, יסודה של מפלגת ש"ס, שביקשה לייצג את האינטרסים של הספרדים בישראל ולהגן עליהם, אחרי עשורים ארוכים של הדרה תרבותית ואפליה חברתית.

Ovadia_Yosef_2007
הרב המהפכן. עובדיה יוסף מניח תפילין. צילום: (Talsardar (cc by sa

אלו הם שני הישגיו הראשיים של הרב יוסף בקריירה הארוכה שלו. פרסומיו ההלכתיים המאסיביים בהיקפם מעידים על שורשיו בישיבת 'פורת יוסף', ועל האופן שבו דרך הלימוד בישיבה זו ערערה את המסורת הספרדית של הומניזם דתית. ישיבת פורת יוסף אימצה, אמנם, את המסורת הספרדית הקלאסית, שמציגה בדרך כלל עמדה הלכתית מקילה יותר ממקבילתה האשכנזית. אבל תפיסת העולם של ישיבה זו הזניחה את הלימוד הכללי יותר מבית מדרשו של הרמב"ם. כך קרה שהרב בן-ציון עוזיאל לא הורשה לשאת שיעור על 'הכוזרי' לרבי יהודה הלוי באולם ההרצאות של ישיבת פורת יוסף, שכן שיעור שכזה נתפס כעניין שחורג מגבולות אופיו הדתי החרדי של המוסד.

יש לזכור שבשנת 1947 הוזמן הרב יוסף לעמוד בראש בית הדין במצרים כשהרב הראשי חיים נחום אפנדי לא יכול היה עוד למלא את תפקידו בגלל עוורונו. ביוגרפים של הרב מזכירים גם שהרב יוסף—באופן טיפוסי לגמרי לאתוס הדתי שלו — מצא את מחוייבותם הדתית של יהודי מצרים 'חלשה' מדי. זוהי נקודה מכרעת בנסיוננו להבין טוב יותר את הרב יוסף ואת האופן בו הוא הבין את יהדות התורה.

כפי שהבהיר מאמרה של אבירמה גולן בעיתון הארץ בעניינו של הרב (בו היא מתרה בקוראיה לזכור את הרב כמהפכן, ולא כ'ליצן'), ה'מהפיכה' שהוא הנהיג היתה הלכתית במהותה. 'הלכה' משמעה כאן שימת דגש אובססיבי-קומפולסיבי על פרטי פרטיהם של החוק והמנהג. אלפי השאלות והתשובות שפרסם הרב מתמקדות בפרטים זעירים אלו ומייעצות לקוראים כיצד לקיים אותם.

ספרו המצוין של יעקב ידגר על המסורתים בישראל – מי שהינם ברובם המכריע יהודים מזרחים – מראה את התוצאה הישירה של מצב זה. כפי שידגר מראה בבירור בראיונות הרבים שערך עם יהודים מזרחים, שדנו עימו באופן בו הם מבינים את יהדותם ומקיימים אותה, רוב הספרדים בישראל נותרים מבולבלים ומסוכסכים בנוגע לזהותם, חשים מאויימים אל מול השמרנות של המוסדות הדתיים וגישת ה'הכל או לא כלום' שלהם. חשובה במיוחד היא העובדה שספרדים אלו לא יודעים דבר וחצי דבר בנוגע למורשת הספרותית של העבר הספרדי.

הספרדים מפוצלים עתה בין כתות שונות על בסיס הפרדיגמות האשכנזיות שמקדמת ש"ס וששולטות בכתיבתו ההלכתית של הרב יוסף: ישנו סדר היום של הישיבות הליטאיות, על ההתנהגות הטקסית שקשורה בו, שלדאבון הלב מתעלם מהמסורת האינטלקטואלית-מדעית-פילוסופית הרחבה יותר של יהדות ספרד. וישנה גם הלאומנות הציונית, המגיעה לשיאה ברדיקליזם של תנועת ההתנחלות, אותה אימצו מזרחים מסורתים רבים.

הישראלים המזרחים המסורתים נושאים עיניהם אל הציונות הדתית כמגלמת אידיאל ראוי לחיקוי, וממשיכים למצוא את דרכם ב'עיגול פינות' הלכתיות. מבחינת נציגיה הרבניים של ש"ס, 'קיצורי דרך' שכאלו כלל אינם מתקבלים על הדעת. ואכן, הרב יוסף העלה על נס את מה שהוא מכנה 'מנהג ארץ ישראל' כאמצעי לאיחודם של כל היהודים בישראל. זהו מהלך שנוי במחלוקת, שכן הוא קובע את עליונותו ועדיפותו של 'השולחן ערוך' לרבי יוסף קארו על פניה של המסורת האשכנזית—דבר שהחרדים אינם מוכנים לקבל—ובו בזמן הוא שולל, או לפחות מגביל בצורה קיצונית, את הגוף הרחב יותר של הומניזם דתי.

באופן כללי, הרב יוסף הצליח לכפות את תפיסותיו באשר ליהדות הספרדית על הקהל הרחב. כך, בזמן שהוא קרא ל'החזרת העטרה ליושנה', הוא חתר תחת תרבותם של היהודים הספרדים שכתבו שירה, פילוסופיה, ומה שיהודים אורתודוכסים יחשיבו כעניינים של "חול". למסורת הספרדית הקלאסית יש, כמובן, הלכה, טקס ומנהג. אבל ישנו גם ההקשר האינטלקטואלי-התרבותי הרחב יותר, שמקומו נעדר מהנוסחה של ש"ס. הסוד האפל של תופעת ש"ס הוא הקשר שיש לרבים ממנהיגיה עם ישיבת פוניבז'. ישיבה זו היא מוסד ליטאי בלתי מתפשר, שלא יכול היה להיות מרוחק יותר ממסורת הרמב"ם.

יהדותה של ש"ס קשורה בעבותות אל סדר היום של האשכנזיות החרדית. הרב אלעזר מנחם מן שך בשיעור תורה. צילום: יעקב שמואלי (cc by sa)
יהדותה של ש"ס קשורה בעבותות אל סדר היום של האשכנזיות החרדית. הרב אלעזר מנחם מן שך בשיעור תורה. צילום: יעקב שמואלי (cc by sa)

מאמרי הספד לרב אליעזר ש"ך מתארים אותו כמייסדה של ש"ס; עובדה שהתבררה ביתר שאת בשנת 1992, כשהוא קבע כי הספרדים אינם בשלים דיים להנהיג מפלגה פוליטית. רבים ממנהיגי ש"ס התחנכו בישיבות ליטאיות, ותפיסת העולם החרדית שרכשו שם היא שהנהיגה את המפלגה ובנתה את תפיסת העולם היהודית שלה.

ההתנגשות בין המסורת ההלכתית הספרדית והפונדמנטליזם האשכנזי האורתודוכסי ממשיכה לעוות את התרבות הספרדית של ש"ס. אמנם, לש"ס וחבריה יש גוון ספרדי מסויים; אבל זהות זו שטחית לעילא. למעשה, יהדותה של ש"ס קשורה בעבותות אל סדר היום של האשכנזיות החרדית, עם הבדלים קטנים בלבד בנושאים טקסיים.

עם חלוף הזמן התברר שעמדתו של הרב יוסף בנוגע לשאלה הערבית הפכה זניחה למדי, כשש"ס נעה באופן חד אל תוך המחנה החרדי-הימני. הרב יוסף נתפס בעבר כמי שמפגין דעות עצמאיות ואמיצות בסוגיות הקשורות להסכמי שלום. אבל הדברים התפתחו בצורה אחרת. התבטאויותיו הלאומניות של הרב רחוקות מאוד מהרעיון שיהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם יכולים לשמש כגשר בין שני העמים; זהו טיעון שטרוד וייס-רוזמרין העלתה במאמר הרהוט משנת 1968, שכותרתו 'לקראת דיאלוג יהודי-מוסלמי'.

למרבה הצער, מורשת משולבת זו של הסתה אנטי-ערבית ויהדות בסגנון חרדי היא שהיתה למאפיינם המובהק של ש"ס והרב יוסף. את שורשיה של גסות זו ניתן למצוא בתהפוכות שעברו על העולם הדתי הספרדי בהשראת הרדיקליזם האשכנזי. הרב יוסף העביר כמה שנים הרחק ממרכזו של העולם החרדי, אבל במהלך הזמן הקרע התאחה, והאשכנזים קיבלו באי רצון את מעמדו הרם. אבל בסופו של דבר עלתה קבלתו במחיר כבד.

תוך שהוא דוחה את המסורת התרבותית העניפה של יהדות ספרד, הרב יוסף כפה את תנועת ש"ס אל תוך סד טקסי. התנועה, שמוותרת על הגאונות האינטלקטואלית של גדולי היוצרים הספרדים, נדמית כמשוללת הערכים ה"חילוניים" שהינם כה מהותיים לחברה מתורבתת. ש"ס, שחיה ומתפקדת בתוך הקשרו של שסע דתי-חילוני שממשיך להתרחב ולהעמיק, מהווה עתה חלק מהבעיה במקום שתגשר על הפער ותציע פתרונות. במקום שתציע קול של שלום ורציונליות, ש"ס נגועה בנגע הכיתתיות האשכנזית, והיא קשורה בעבותות לעולם החרדי; וידועה הבעיה המתמשכת של אפלית התלמידים והתלמידות הספרדים במוסדות חינוך חרדים.

מלכתחילה, בעיית האפליה נגד ספרדים במוסדות אשכנזים היא תוצאה של חזונו החברתי-דתי של הרב יוסף. אף על פי שש"ס מקדמת מנהגים ספרדיים, ברירת המחדל הדתית שלה זהה לזו שמאפיינת את הקהילה החרדית האשכנזית. הקשר האינטימי בין ש"ס לבין החרדים האשכנזים היה למאפיין קבוע ונמשך של התנועה, שמופיע עוד ברגעים הראשונים בהם הרב ש"ך נהנה מעמדה של מנהיג ומורה דרך של התנועה, למרות המתח הבלתי פתור שבמערכת יחסים זו.

כך, שעם כל הבקיאות ההלכתית שלו ועם כל מה שמספרים לנו על אהבתו למסורת היהודית-ערבית, הרב עובדיה יוסף קיבע את השיכנוז של הקהילה הספרדית הדתית. הוא עשה זאת כשגדע את המרכיב ההומניסטי מהרבנות ההומניסטית הספרדית, והתמקד באופן בלבדי בסוגיות של טקס ומנהג. לכן, אין זה מפתיע שש"ס שקועה בשערוריות ומחלוקת, כשנציגיה מרבים להשתמש בטיעונים של רלטיוויזם מוסרי כדי להצדיק את מעשיהם.

שערוריות של שחיתות רחוקות מלהיות יוצאות דופן בפוליטיקה הישראלית. אבל היעדרה של מנהיגות מוסרית בש"ס הפכה למאפיין מובהק של מנטליות ה'לך עם העדר', שמנסה להשיג דריסת רגל במסדרונות השלטון ולשאת רווחים חומריים שבאים עם הקשרים הנכונים. ש"ס הצליחה להשיג כמה הישגים בתחום העלאת קרנם של הספרדים בישראל, אבל היא עשתה זאת בדרכים ואופנים שממשיכים לגלם קיצוניות דתית וגישה אנטי-מודרנית, שאין לה דבר וחצי דבר עם החזון הספרדי הקלאסי של מנהיגים כמו חיים נחום אפנדי הנזכר, אותו ראה הרב יוסף (בטעות, כמובן) כמנהיג דתי זניח.

הרב יוסף, אם כן, הותיר חותם אינטלקטואלי עמוק על היהדות האורתודוכסית באמצעות כתביו ההלכתיים הרבים. כמנהיגה של ש"ס הוא נהנה גם מהשפעה דומה על המערכת הפוליטית הישראלית.

אבל בסופו של דבר, אחרי כהונתו הארוכה כרבה הספרדי הראשי של ישראל ותיפקודו כמנהיגה הרוחני של המפלגה הפוליטית הספרדית החשובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, היהדות הספרדית מוצאת את עצמה מרוקנת מהתוכן יקר הערך ביותר שלה, והספרדים מוצאים את עצמם בתהליך של איבוד מורשתם הנשגבה. העדויות על אפליה נגד ספרדים ממשיכות להתפרסם ולהיאסף, והספרדים ממשיכים לסבול מייצוג-חסר במוסדות היהודיים הראשיים, ומוצאים עצמם כמי שנמחקו מההיסטוריה היהודית.

לא רק שהמקורות הקלאסיים של המסורת הספרדית אינם חלק מסדר היום היהודי הרחב יותר, אלא שהם אף אינם מוכרים לספרדים עצמם. הרב יוסף קידם חזון צר של יהדות ספרדית, שמאשרר את הדגם האשכנזי-ליטאי, גם כאשר הוא שומר על גוון מזרח-תיכוני. ספרים העוסקים בנושאים אינטלקטואלים שהינם מהותיים למורשת הספרדית ממשיכים להיכתב רק על ידי מחברים אשכנזים, ובו בזמן אנחנו עדים להתפוצצות של מחלוקות היסטוריות בתוך הקהילה הספרדית סביב סוגיות דתיות-הלכתיות.

במקום שישמש ככח שיאחד את הספרדים סביב תרבותם ומורשתם האינטלקטואלית העשירה, הרב יוסף המשיך ללבות את אש המחלוקות הדתיות והפוליטיות, כשהוא מציג גרסה מסורסת של המסורת הספרדית שמבוססת כל כולה על סוגיות טקסיות, ולא על הבסיס הרחב יותר של למדנות והשכלה רחבות היקף. המסורת הספרדית היא גדולה בהרבה מסך כל דרישותיה הטקסיות. מצבם הנוכחי של הספרדים הוא בכי רע, וכאשר אנחנו מעריכים את המצב עלינו לבחון מקרוב את תפקידם של מנהיגים בתהליך ההרס והמחיקה.

דוד שאשה הוא המייסד והמנהל של המרכז למורשת היהדות הספרדית בברוקלין, ניו יורק. המרכז שם לו למטרה לעורר את המודעות להיסטוריה והתרבות של היהודים הערבים. שאשא מפרסם באופן קבוע את ה'עדכון בנושא מורשת ספרד' (Sephardic Heritage Update), אותו ניתן לקרוא בקבוצות גוגל. הוא כותב בבימות מגוונות, ביניהן: Huffington Post, Tikkun magazine, The Progressive Christian, and The American Muslim. ניתן להשיגו בכתובת: david.shasha.shu@gmail.com

קריאה נוספת

יעקב ידגר | המפתח מצוי בידי המסורת

יעקב ידגר | לקראת שפה פוליטית יהודית מסורתית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שמעון

    גם אתם, כמו כולם,כמעט, מצפים להומניזם דתי. משהו כמו ליברליזם דתי. הומניזם מרוכז באדם. דת מרוכזת באלוהים. מכאן, שהמר"ן לא יכול ולבטח גם לא היה מעוניין,לעשות משהו "הומני" למען אותו אדם (חילוני כמוני),שאלוהיו, אינו אלוהי המר"ן. הוא כינה אותנו בכול כינוי ,שבעיניו היה מבזה, כמו עיזים,כמו שפנים כמו קופים…ובעיני דווקא היה הומני. את ההבדל הזה שבין התפיסות,לא הצלחתי,מעולם,להבין…במוחה של עז. מה שמעניין יותר, היא המורשת הספרדית,זו שאף היא, בהיותה דתית לא הייתה מעולם הומנית. ואת זה אומר ספרדי, עם מורשת ליברלית,נאורה שצמחה ,דווקא במערב של המאה ה18.היו כמה יהודים מאותם שגורשו לאמסטרדם (כמו שפינוזה) ולגרמניה ,(כמו מנדלסון ואבות הציונות החילונית)שלא נותרו "בהחזרת עטרה ליושנה". אמנם ,זו מורשת צעירה יותר, אלא שהיא מדברת אל אנשים שהאלוהים מצוי בתוכם,ולא בפיהם של המרנ"ים למיניהם.

    1. עמית

      אני לא יודע אם "המורשת ההומנית הספרדית" נולדה במאה ה-18, אבל מה שהמאמר בצדק נוגע בו זה שגם המורשת שהרב עובדיה המשיך לא הייתה המורשת הספרדית בת מאות שנים, אלא משהו שנוצר בשטעטלים של מזרח אירופה של המאה ה-19.

      במשך שבוע ההספדים לרב עובדיה היה מדהים לראות את ההתעלמות הגמורה של מספידים לא-חרדים מהעובדה שהמפעל הגדול ביותר של הרב עובדיה – גדול הרבה יותר מבחינה תרבותית וחברתית מהמפעל ההלכתי שלו – היה החרדיזציה של הציבור המזרחי הדתי.,דרך מוסדות ש"ס ומערכת החינוך שלה, שמגדלת דורות של "חרדים ספרדים", נוצר יצור כלאיים מוזר שלא היה שכמותו לפני ישראל של שנות ה-50.

      בישראל של היום צריך אולי להסביר את זה, כי יש מי שטועים לחשוב ש"האורתודוקסיה" והיהדות החרדית הם-הם היהדות האותנטית, אך כידוע האורתודוקסיה והיהדות החרדית הם חידוש של המאה ה-19 לא פחות מהיהדות הרפורמית. בקרב היהדות הספרדית החידושים האלה לא התרחשו, וטוב שכך, וכל הנחות המוצא של האורתודוקסיה והחרדים – שהרב עובדיה שימש כנושא הדגל שלהן – כלל לא התקבלו בקרבם. זה בא לידי ביטוי בדרכים רבות, ורבנים ספרדים פסקו פסיקות מקלות שמעמידות את ה"פסיקות המקלות" של הרב עובדיה (שמקלות רק אם אתה יוצא מנקודות ההנחה החרדיות מלכתחילה) באור מגוחך. מעבר לזה, הנימוקים שרבנים ספרדים נתנו לפסיקות המקלות שלהן ("דרישות המשכילים בקהילה", "רוח הזמן") הן נימוקים שעבור החרדים הספרדים כיום נתפסים, כפי שהם למדו מהחרדים האשכנזים, כ"רפורמה" מוקצה.

  2. יוסי א.

    מאמר מרתק שמנסח היטב את הבעייתיות הגדולה של ש"ס כתנועה "ספרדית"- ההתחנפות למנהיגים אשכנזים והחתירה להפוך לחלק מהעולם האשכנזי הפכה אותם לשוברי המסורת הספרדית ולא מגיניה.

  3. יאיר

    הייתי שמח לראות כאן איזה תוכנית מוצעת למצב הנוכחי במקום זה מצאתי כאן בעיקר ביקורת והתרסה חשובה ככל שתהיה אבל חייבת לבוא גם רשימה של הצעות מעשיות לסדר היום

  4. אלי אמינוב

    את העובדה כי הרבובדיה הושפע מהפונדמנטליזם האשכנזי, אפשר היה לראות מזמן ודווקא באותו פסק הלכה שגרם אושר לשמאל הציוני – היתר לוותר על שטחים שישראל מחזיקה. אותו היתר שהפך את הרב למאור גדול בעיני השמאל והציג אותו כהומניסט דגול נשען על נימוקים גזעניים לעילא שגלומה בהם רוח הפונדמנטליזם האשכנזי. בהלכתו קובע הרב כי משום דרכי שלום אפשר לוותר על שטחים = כי אנחנו ח ל ש י ם. את ההוכחה לעובדת היות ישראל חלשה הסביר הרב כי " אילו היינו חזקים היינו הורסים כל בתי יראה שלהם בירושלים שהם בתי עבודה זרה". כלומר מכיוון שאיננו הורסים את כל הכנסיות בירושלים זה סימן שאנחנו חלשים. דרכי שלום ביהדות ההלכה הוא הפירוש למצב שבו לא ימלא יהודי מצווה מסויימת למשל להפר את האיסור שאסור לרפא גוי בשבת, אם יש חשש שגויים אחרים יראו זאת ואולי יזיקו בשל כך ליהודים. תפישת יום הדין של ההלכה האשכנזית הביאה את "רודף השלום" להחליט כך.

  5. יהודית קנולר

    המאמר אמנם לא חידש לי אבל הוא מסכם בצורה מעמיקה את התהליכים שעברה היהדות הספרדית. החידוש בעיני הייתה העובדה שההתחרדות התחילה רק במאה ה19- ומן הסתם כריאקציה לתחילתה של הציונות.

  6. יאיר

    אולי בגלל נועם ההליכות והאופי הנוח של יהודי המזרח אתם מייחסים ליהודי המזרח פלורליזם שהייתם מייחלים לו ובזה אתם לא שונים מהחרדים שעקב אהבת התורה של יהודי המזרח מייחסים להם חרדיות, כל אחד לוקח את יהודי המזרח לצד שלו ומפרש את המורשת לפני איך שנוח לו לראות, זה משחק קצת מכור

  7. יאיר

    יואילו הכותבים לפרט, מה היא מורשתם הנשגבה של יהודי המזרח?
    איך בדיוק שומרים על המסורת הספרדית?

    1. דן

      אין כזה דבר. ההיסטוריה הפוליטית מחקה ונימחקה. מה שיש זה אינטרסים, שבטיות ופוליטיקה אכזרית.