מנורה. סיפור קצר

"אני לא רוצה שישימו את המנורה על הדרכון," אמרה לטיפה בנחישות. "זה לא יעזור לך, אחותי. הם ישימו. ועוד איך ישימו." "אני לא רוצה. תגידי להם שאני לא רוצה." במשרד הפנים הרימה הפקידה הערביה את גבותיה ואמרה: "אי אפשר." סיפור קצר של עלא חליחל מתוך האסופה "עַוּדָה – עדויות מדומיינות…
עלא חליחל

תרגום מערבית: ברוריה הורוביץ

מאז שובה של לטיפה לא מצליחה אום פארוק להירדם. היא מתהפכת במיטתה כחתולה ביום חם ואיננה חדלה להתבונן בבעלה אבּו פארוק השקוע בשינה עמוקה. לעתים היא מחייכת כאשר מגיעה לאוזניה קריאת התרנגול שאיבד את תחושת הזמן. עשר פעמים הוא קורא במשך הלילה, ובכל פעם היא נזכרת מחדש בגבר שהיה אבּו פארוק ובמה שנהיה ממנו כיום בגיל שמונים ושבע. היא זוכרת כיצד נשא אותה לראשונה על כתפו וקפץ מעל הגדר כאילו היה אבדאי. כיום הוא לא מסוגל לקפוץ אפילו מכרית, חושבת אום פארוק ומחייכת בעל כורחה. לעתים בטרם שחר מתרחב חיוכה ועיניה בורקות כשהיא רואה בעיני רוחה את אבּו פארוק נושא על כתפו את לטיפה ובן רגע קורס יחד אתה. הוא בלי ספק מתנצל בחום ואומר לה: "מה לעשות? זה הגיל, לטיפה."

לפתע קודרות פניה של אום פארוק. אלמלא אהבה אותו לטיפה עד כה, היא חושבת, היתה בוודאי מתחתנת עם מישהו אחר. האם לא היתה הנערה היפה ביותר בכפר? הרי זאת אומרים כולם, ואבּו פארוק מסכים אתם בשתיקתו הקטלנית. משעולה בדעתה שאלה זו היא מחליטה להעיר את אבּו פארוק ומתהפכת אליו במיטתם הגדולה והרחבה. במעט קושי היא מרימה את גופה ומתבוננת בפניו ארוכות. האם היה מתחתן אתה אילו… כמה מענה אותה שאלה זו, ואין לה ספק שתוסיף ותענה אותה כל חייה. אולם עכשיו, עם שובה של לטיפה, היא מעיקה עליה ומציקה לה יותר מתמיד. אילו רק היתה שונאת אותה, אבל היא אוהבת אותה. לטיפה היתה חברת ילדותה ונעוריה. יחד גדלו, יחד הופיעו התהיות על גופן, ויחד השיבו עליהן בשתיקה. לטיפה היתה החברה האהובה והקרובה ביותר ללבה, חצייה השני והמועדף. כך חשבה כל חייה. היא היתה יפה ממנה, ואביה היה עשיר יותר מאבא שלה. הוא היה בעל קרקעות ועדרים, ואילו אבא שלה היה פלאח שכיר שעבד אצלו ובקושי הרוויח את פת לחמו. היא היתה בלי ספק החצי המועדף, ובשל כך התארס אבּו פארוק עם לטיפה ולא אתה.

היום לא תתפלל על השטיח, חשבה. כיוון שהרגישה עייפות כבדה נשארה לשבת על מיטתה, הורידה את רגליה עד שנגעו ברצפה הקרה והתפללה את תפילת השחר בישיבה. אחר-כך קמה, שפתה קומקום קפה על האש ויצאה לקבל את פניה של שמש אוקטובר הביישנית. הקור צרב את גופה והיא כיסתה את כתפיה בידיה. כך כיסה אבּו פארוק את כתפיה בחודש מאי הקודר. הם היו לבדם בין הסלעים כשלפתע נשבה רוח קרה והיא מצאה את עצמה בין זרועותיו העבות. היו אלה ידי הגבר הראשון שחיבקוה. אום פארוק נעה במקומה באי נוחות וביקשה להרחיק ממנה את הזכרון ההוא או כל זכרון אחר מאותו חודש מאי האפל. היום תיקח את לטיפה לעיר, גמלה החלטה בלבה.

  Nasrin Abu Baker, Aunt Amneh, 2010, 100x200 cm, industrial colors and curtain on wood
Nasrin Abu Baker, Aunt Amneh, 2010, 100×200 cm, industrial colors and curtain on wood

בדרך מהכפר לעיר הסמוכה שימשה אום פארוק מדריכת תיירים ללטיפה. מרוב התלהבות הראתה לה גם דברים מוכרים ושגרתיים, כאלה המצויים בכל מקום: אלה סלעים, אחותי… זה עדר עזים… הנה רמזור… לטיפה חייכה כל העת בשביעות רצון וכלל לא התלוננה. אף היא אהבה את בַּדריה שלפני עשרות שנים היתה לאום פארוק, זאת לאחר שהתחתנה עם מֵרְעי, אבּו פארוק, ישמור אלוהים על פארוק, אחיותיו, בניו ובנותיו. אם היה הדבר תלוי בה לא היתה בוחרת בשם פארוק לבנה הבכור. כל נעוריה חלמה להיות אום אלעִז, זאת מאז ביקרה אותם בכפר דודה רחוקה שהיתה בדרכה מביירות לסַלְט שבירדן ושהתה אצלם שלושה ימים. בזמן ביקורה אמרה לה שברצונה להיות אום אלעִז. אולם למרעי היה ברור שעליו לקרוא לבנו הבכור על שם אביו, ועל כן ידעה שבאין ברירה תהיה אום פארוק. עם זאת, גם לאחר שהיתה לאם לא חדלה לחלום שכינויה הוא אום אלעִז. היא לא אהבה את הכינוי אום פארוק, כי משום מה הרגישה שהוא מופנה באופן אישי נגדה. לכן מצא חן בעיניה שלטיפה קראה לה בשמה בּדריה, בעוד שלמרעי קראה אבּו פארוק.

לאחר שירדו מהאוטובוס בתחנה המרכזית של העיר הסמוכה פנתה אום פארוק מיד לנהג מונית ושאלה אותו בעברית רצוצה: "משרד הבְּנים?" "כן, כן, תעלו," צעק הנהג היהודי על שתי הנשים הזקנות. הוא לא אהב נשים זקנות באופן כללי, כי הן תמיד התווכחו אתו על כל אגורה, והוא היה משוכנע שגם השתיים האלה יתווכחו אתו.

"משרד הפנים בשלושים."

"אין בעיה," ענתה אום פארוק בעברית.

"הבאת את הדרכון הישן?" שאלה אום פארוק. לטיפה הוציאה את הדרכון מתוך חזייתה, מקום האחסון הבטוח ביותר מאז ומתמיד. אום פארוק הניעה בראשה והוציאה אף היא טופס רשמי בעברית ובערבית שמילא בנה פארוק אמש על מנת להגישו לפקידה יחד עם הדרכון הישן של לטיפה כדי שתקבל דרכון ישראלי חדש כפי שנקבע בהסכם השלום, היא ועוד מאתיים אלף פליטים השבים לבתיהם.

"אני לא רוצה שישימו את המנורה על הדרכון," אמרה לטיפה בנחישות.

"זה לא יעזור לך, אחותי. הם ישימו. ועוד איך ישימו."

"אני לא רוצה. תגידי להם שאני לא רוצה."

במשרד הפנים הרימה הפקידה הערביה את גבותיה ואמרה: "אי אפשר."

"תביני… היא פליטה שחוזרת… חדשה. היא לא יודעת." אמרה אום פארוק בחיוך בדברה על לטיפה כאילו לא היתה שם.

"הגברת לטיפה, תביני, את לא יכולה לקבל דרכון ישראלי בלי סמל המדינה."

"אבל אני לא יהודיה," אמרה לטיפה בחביבות.

"זהו החוק, גברת. לא יעזור לך."

הפקידה לקחה את הטופס ואת הדרכון הישן, קמה ממקומה ונעלמה במסדרון. אום פארוק התבוננה בלטיפה. היא עדיין עקשנית ולא מוכנה להתפשר, חשבה בלבה. לו היתה מתחתנת עם אבּו פארוק, היה מגרש אותה כבר בחודש הראשון. גם אבּו פארוק עקשן, ולולא גמישותה ויכולתה לתמרן אותו גם היא לא היתה מחזיקה אתו מעמד. לטיפה עקשנית כי היא בת של בעל נכסים, אבל אני תמיד מוותרת כי אני בת של פלאח פשוט. לטיפה שמה לב שאום פארוק שקועה במחשבות ואמרה לעצמה: היא בטח חושבת שאני מה-זה עקשנית ולא מוכנה להתפשר. אבל לא אכפת לי, העיקר שלא תהיה מנורה!

הפקידה חזרה מחויכת ואמרה לשתיים שהדרכון יגיע בדואר במהלך הימים הקרובים. עם המנורה. אי אפשר להוציא דרכון בישראל שאין עליו סמל המדינה. זה סופי, אמרה הפקידה בנועם. וכיוון שנתקפה רגשי אשם חייכה ללטיפה חיוך מוגזם ואמרה: "השבח לאל שחזרת בריאה ושלמה. ברוכה הבאה."

לטיפה חייבת לדעת שהוא התחתן איתי כי הוא אוהב אותי, אמרה לעצמה אום פארוק כאשר ישבה במטבח שותקת וקטמה את פטוטרות עלי המלוח'יה. זו לא אשמתה שהמלחמה פרצה ולטיפה ברחה עם אביה העשיר. הלה סידר לעצמו משאית, העמיס עליה את חפצי הבית היקרים ונסע ישירות לביירות. יומיים לאחר שלטיפה עזבה עם בני משפחתה תקפו המטוסים הישראליים את הכפר והחלו להרוס את בתיו. כך מצאה את עצמה בּדריה בת השש עשרה רצה בשדה הפתוח, מועדת ונופלת על פניה. בעודה שוכבת פצועה הרגישה שידיים חזקות מרימות אותה. היו אלה ידיו של מרעי, ארוסה של לטיפה. הוא נשאהּ על כתפו והחל לרוץ מתנשם ומתנשף עד שהגיע לחומת אבן המפרידה בין אדמות הכפר וקפץ מעליה מבלי שימעד כשבּדריה על כתפו. עד היום זוכרת אום פארוק את הכוח והמרץ שהיו לו ושמאז לא הרגישה אותם במשך כל חייה, אפילו כאשר היה עולה עליה בלילה. היא היתה מתביישת להצמיד את גופו הגדול והחזק אל חזהּ הבוער מתשוקה, ואילו הוא לא העלה אי פעם בדעתו "לפצפץ את עצמותיה" כפי שנהגו הנשים להתפאר זו בפני זו ליד המעיין כאשר נזכרו כשהן צוחקות בליל אמש או בלילה שלפניו. האם היה אבּו פארוק מפצפץ את עצמותיה של לטיפה, אילו היו מתחתנים?

אבּו פארוק נכנס למטבח והתיישב בשקט ליד השולחן. "רוצה קפה?" שאלה אום פארוק וקמה לפני שענה לה. ממקום מושבו צפה אבּו פארוק בטלוויזיה הדולקת בסלון ועקב אחר ויכוח שהתנהל בין ערבי ליהודי סביב זכויות הפליטים השבים. היהודי התלונן בעצבנות שהמדינה כבר לא שייכת ליהודים ושחייבים להקצות את כל האדמות שנשארו רק ליהודים כדי להציל את מדינת העם היהודי מציפורני הערבים הפולשים. אבּו פארוק מתח את זווית פיו בחיוך לגלגני ובהניעו את ראשו תהה לעצמו: איך זה שהערבים פולשים ואני לא יודע? "שידברו, מה אכפת לך?" אמרה אום פארוק והניחה על השולחן את הקומקום הקטן ושני ספלים לבנים קטנים. תמיד היא שמעה את מה שאמר, גם אם אמר את הדברים בליבו. בהביטה בו קיוותה למצוא בעיניו תשובה כלשהי לשאלות המדירות שינה מעיניה. היא אמנם לא ציפתה שיָפר את שתיקתו המוחלטת ויענה לה, אך ידעה שבסתר ליבו הוא חושב על העזיבה הגדולה בבוקר שבו התעורר ולא מצא את לטיפה ארוסתו.

אום פארוק הזדעפה. היא יצקה בעצבנות את הקפה לספלים, ומעט ממנו נשפך על השולחן. אבּו פארוק הביט בה לרגע ומיד הסיט את מבטו. הוא ידע על מה היא חושבת והתעטף בשתיקה, בת בריתו הגדולה ביותר. אום פארוק רטנה בלחש כשעיניה דומעות: "תמשיך לשתוק…". היתה זו "מכה מתחת לחגורה" שאבּו פארוק לא היה מוכן לסבול. הוא השאיר את אום פארוק עם הדמעות והמלוח'יה, הלך אל הסלון עם ספל הקפה והגביה את הטלוויזיה.

לטיפה הגיעה לארוחת הצהרים. אום פארוק הזמינה אותה בערב היום שעבר לאכול מלוח'יה. היא התיישבה ליד השולחן מול אבּו פארוק, ובעודם מחכים עד שאום פארוק תסיים להכין את האוכל הוציאה את הדרכון החדש והגישה אותו לאבּו פארוק. הוא פתח אותו, עיין בו והחזיר לה אותו. "עם מנורה," אמרה לטיפה בנסותה להתגרות בשתיקתו. "תמיד עם מנורה," אמר לה בשקט אבּו פארוק. עיניהם נפגשו לרגע, ומיד השפילו את מבטם. זרם חשמלי עבר בגופה של אום פארוק שבאה והלכה והסתובבה בין הגז, התנור והמקרר. היא הרגישה שמבטם צורב את גבה כשוֹט. הם אוהבים זה את זו, הם עדיין זוג נאהבים, אמרה לעצמה, נאבקת בדמעות שעלו בעיניה כשיצקה את מרק המלוח'יה לצלחות. חמתה בערה בה עד להשחית. הנה מרעי החזק כסלע נמס לנוכח לטיפה שכמו להכעיס היא עדיין יפה למרות גילה. לרגע רצתה להסתובב ולצעוק עליה: בשביל מה חזרת? אה? מה יש לך כאן? אך במקום זאת הסתובבה ושאלה ברצינות מופרזת:

"את אוהבת את המלוח'יה עם לימון סחוט או עם מלח לימון?"

Arwa Abouon
Arwa Abouon, I'm Sorry, I Forgive You (Sorry Mama), 2012, Dyptich, 101.6 x 76.2 cm

אילו לא אהבה אותו עד עכשיו לא היתה חוזרת. אילו לא היתה אוהבת אותו יותר לא היתה נשארת רווקה עד עכשיו. הלוא יכולה היתה להיות סבתא כמוה, עם בנים ונכדים ומשפחה גדולה שתמנע ממנה לחשוב אפילו על ידיו של אבּו פארוק. לטיפה נהגה לאכול את המלוח'יה כמטבל ועדיין אהבה לאכול אותה כך. היא חתכה את הלחם לחתיכות קטנות, טבלה אותן במרק הירוק המפתה ואכלה בשקט. כך עשה גם אבּו פארוק. האם היו אוכלים מלוח'יה יחד בסתר? האם נהגה להכין לו אותה? היא חייבת לדעת, ועכשיו.

"אז הכל אצלכם עם מנורה?" שאלה לטיפה בעודה טובלת את הלחם במלוח'יה.

"הכל," ענה לה אבּו פארוק והמשיך לאכול בשקט.

"אם הייתי יודעת לא הייתי חוזרת. סיפרו לנו שפלסטין השתחררה."

איש לא ענה לה. באותם רגעים לא רצו אבּו פארוק ואום פארוק להיקלע לוויכוח על הנושא. לטיפה השפילה את מבטה לצלחת והמשיכה לאכול בשקט.

עד עכשיו הם מאורסים, חשבה אום פארוק בלבה והתחלחלה. היא הפסיקה לקטוף את צמחי העולש הירוקים באדמת הטרשים רחבת הידיים, הרימה את ראשה והתבוננה בלטיפה שקטפה פירות מעץ עוזרר מיותם לצד חומת אבן מטה לנפול. לטיפה התעקשה לבוא לאדמת אביה בכפר הנטוש ולקטוף מפירות העוזרר כפי שנהגה לעשות כאשר היתה נערה מאוהבת וקטפה מפירותיו לאהובה. עכשיו הושלמה התמונה: היא קוטפת מפרי העוזרר לאבּו פארוק ארוסה כפי שנהגה לעשות לפני שבעים שנה…

אום פארוק הביטה למרחוק, אל המקום בו החנה פארוק את מכוניתו. הוא צעד לצד בתו ובנו שהגיעו עם סבתם ועם חברתה אל האדמה הנטושה. היא רצתה לצעוק: "פארוק, קח אותי מכאן!" אך כתמיד לא עשתה זאת, אלא התקרבה ללטיפה כשבחיקה מונחת ערימה של עלי עולש ירוקים כדי לספר לה על המחשבה שעלתה זה עתה במוחה. לטיפה היגרה לביירות ונשארה שם, ומרעי התחתן אתה לאחר שכמה מתושבי הכפר, וביניהם היא ומרעי, חזרו אליו בסתר ושבו לבתיהם. מאז לא דובר עוד בנושא. על-פי ההלכה לטיפה עדיין ארוסתו, והיא בלי ספק יודעת את זה, חשבה אום פארוק, כי אחרת למה חזרה אם היא לא רוצה שהמנורה תתנוסס על הדרכון שלה?

"תראי," אמרה לטיפה והושיטה לה את הדרכון החדש שלה. אום פארוק לקחה את הדרכון מידה ופתחה אותו. הוא היה גזור בכמה מקומות. "גזרתי את המנורות," אמרה לטיפה בגאווה. "השתגעת? מה עשית? הרסת את הפספורט!" קראה אום פארוק בתדהמה. לטיפה חייכה ברשעות וביהירות, אחר-כך לקחה את הדרכון מידה של אום פארוק, תחבה אותו לתוך החזיהושבה לקטוף מעץ העוזרר.

"למי את קוטפת מהעוזרר?" שאלה אום פארוק לפתע. לטיפה נבהלה משאלתה והתכופפה מיד אל האדמה להמשיך ולקטוף את העולש כאילו היא מסרבת לשמוע את התשובה. אבל לטיפה בלאו הכי לא ענתה. לאחר רגע נוסף הפסיקה לקטוף ובלי לומר מילה החלה ללכת למכוניתו של פארוק. מרחוק ראתה אותה אום פארוק מוציאה מחיקה את פירות העוזרר ונותנת אותם לפארוק ולשני נכדיה. אחר-כך פרצו שלושתם בצחוק, ובו ברגע שטפו הדמעות את לחייה. מבלי שתרצה מצאה את עצמה נזכרת בפרצי הצחוק של הנשים כששוחחו ביניהן ליד המעיין על בעליהן המפצפצים את עצמותיהן בלילה.

בערב יצאה אום פארוק מחדר האמבטיה עטופה במגבת הגדולה והאהובה עליה. שמונים ושש שנים, אום פארוק, שמונים ושש, חשבה בעומדה מול המראה. אבּו פארוק ששכב לישון זה מכבר נחר בשקט יחסי. אני אוהבת אותו, חשבה, ובאה במבוכה מהרעיון.

היא בחנה במראה את שיערה הלבן שקווצות אחדות ממנו נצבעו בחינה כתומה. עיניה נראו לה שקועות בחוריהן ו… אום פארוק הסתכלה בחשש על בעלה הישן והסירה לאט ובהיסוס את המגבת מעל גופה. היא עמדה דרוכה כמצפה לאסון והתבוננה בחזהּ המת, בבטנה הרופסת, בירכיה המלאות ובוורידים ובעורקים הכחולים שברגליה. שמונים ושש שנים, אום פארוק, ואיש לא פצפץ את עצמותייך. רעד מוזר אחז בגופה בהגותה את אותו רעיון מצמרר, והיא מיהרה לשוב ולהתעטף במגבת. אחר-כך ניגשה לארון וחיפשה את כותונת הלילה הוורודה שלה.

אום פארוק יצאה אל המרפסת, התיישבה ליד שולחן הפלסטיק והוציאה בזהירות רבה את קופסת הסיגריות. היא הדליקה לעצמה סיגריה ושאפה ממנה בשקיקה. לרגע נדמה היה לה שהיא רואה דמות אדם מתקרבת אל המרפסת, והיא קיללה את עיניה שטחו מראות. הדמות התקרבה אליה, ולבה הלם במהירות. היא רצתה לצעוק כדי שהאורח הלא קרוא ייבהל ויברח, אך לפתע זיהתה את לטיפה.

"לטיפה?" שאלה בפחד.

"אהלין, אחותי. יצאתי לטייל. אני לא יכולה להירדם."

היא התיישבה ליד אום פארוק, הושיטה את ידה לקופסת הסיגריות וכמעשנה מנוסה הדליקה סיגריה ועישנה.

"את זוכרת? בעליית הגג…"

"בטח זוכרת," ענתה אום פארוק וחייכה משעלו בזכרונה אותם רגעים יפים שבהם היו שתיהן גונבות טבק ערבי וניירות לבנים ומתגנבות לעליית הגג בביתה של לטיפה, שם היו יושבות ומעשנות בחקותן את הגברים המבוגרים. היה זה סודן הגדול. אילו היה נודע למישהו בכפר שהן מעשנות, הן היו בלי ספק מסיימות את חייהן כרווקות זקנות. לפחות אום פארוק ניצלה מגורל זה.

"הכול השתנה, בּדריה. איך אתם חיים כאן?"

"יותר טוב מאחרים, אחותי."

"אני לא יודעת למה חזרתי."

ואחר-כך התעטפו בשתיקה.

שתי הנשים עישנו לאטן בהנאה. בשמים נראה חצי ירח, ובחוץ נשבה רוח קלילה. כל שהגיע לאוזנן מרחוק מפעם לפעם היו הדי פיצוצים של זיקוקין די נור ממסיבה עליזה. הסיגריה הופכת היא עצמה לאירוע בין שני אנשים המעשנים בשתיקה. מותו של הטבק האדום האטי שפינה את מקומו לכבוד העשן הלבן המיתמר מהפה והאף הוא אפוס אילם המגלה את כל אשר לא נאמר. אום פארוק גמרה אומר לשאול את לטיפה לאחר שתסיים לעשן את הסיגריה שלה אם היא עדיין אוהבת אותו. היא חייבת לשאול אותה.

ואז שאלה לטיפה:

"ואיך מרעי? מאושר?"

* * *

עלא חליחל הוא ראש מערכת מגזין התרבות המקוון בערבית קדיתא. ארבעה ספרים פרי עטו יצאו לאור.
השקת אסופת הסיפורים הקצרים "עַוּדָה – עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים" – תתקיים ביום רביעי 13.11 בנסיך הקטן, קינג ג'ורג' 19 תל אביב. לפרטים נוספים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    סיפור יפה והסוף הבלתי ידוע מסקרן