• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

בדרכו של אמיל חביבי

הַמּוֹרָה לַעֲרָבִית הִיא הַיִּדְּעוֹנִית / שֶׁהֶעֶלְתָה בִּשְׂפָתְךָ אֶת הַגַּעֲגוּעִים. על ספר שיריה של כרמית רוזן
עדנה גורני

את הרשימה "מהו עץ ריאליסטי" בבלוג שלו, מסכם דרור בורשטיין: "עץ ריאליסטי הוא עץ חי". במילים אחרות – דבר אותנטי הוא דבר חי. השיר 'ואדי', בספרה של כרמית רוזן קהל יחיד, מזמין לחשוב מהו דבר אותנטי או מה עושה דבר לאותנטי.

ואדי

יוֹתֵר מִתָּמִיד וָאדִי נִיסְנַאס עַכְשָׁו
אוֹתֶנְטִי
עַל קִירוֹת הַבָּתִּים לוּחוֹת מִתְלֵה הָעִירִיָּה חוֹגְגִים דּוּ-קִיּוּם
שָׁרִיר, פּוֹאֶטִי: רוֹנִי סֹמֶק עַל חַוָּאגָ'ה
בְּיָאלִיק, שְׁמֵי בַּגְדַד
לְסַמִּי מִיכָאֵל
וּמְשׁוֹרֶרֶת יְחִידָה, נִידָאא ח'וּרִי

כְּמוֹ לַבָּנֶה צְחוֹרָה לְמִמְכָּר בַּפִּנָּה, מְגָ'דָרָה בְּקֻפְסָאוֹת,
זַעְתַּר עֲבוֹדַת יָד מְעֻרְבָּב בְּשֶׁמֶן זַיִת מִבַּקְבּוּקִים שֶׁל קוֹקָה-קוֹלָה
גַּם אֶפְשָׁר לִקְנוֹת

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אֶמִיל חַבִּיבִּי, נִתְקֶלֶת
בְּשִׁיר שֶׁל אֵהוּד מָנוֹר

וְעוֹצֶרֶת. מִבַּעַד לְשִׁמְשַׁת מְכוֹנִית עַל מִדְרָכָה
(אֵין מָקוֹם אַחֵר) מִסְתַּנֶּנֶת
שׁוּרָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ:
'יָבוֹאוּ עוֹד בַּרְבָּרִים'.

ואדי ניסנאס. צילום:  The Advocacy Project
ואדי ניסנאס. צילום: The Advocacy Project

השורות הפותחות את השיר קובעות באירוניה: "יותר מתמיד ואדי ניסנאס עכשיו / אותנטי". וכי מה אותנטי בואדי ניסנאס? תושביו הערבים אינם תושביו המקוריים של הואדי וההיסטוריה הפלסטינית של חיפה מושכחת ונמחקת. "דוּקִי", או דו-קיום, נחגג ביוזמת העירייה ולא באופן אותנטי. זה שנים מהווה ואדי ניסנאס מוקד לחגיגת חג החגים, אך בשיר מתואר כי את הדו-קיום חוגגים לא תושבי הואדי וגם לא תושבי חיפה אלא דווקא הלוחות אותם תולה העיריה: "על קירות הבתים לוחות מתלה העירייה חוגגים דו-קיום". ולא סתם דו-קיום אלא דו-קיום פואטי – על הלוחות מופיעים שירים וקטעי פרוזה של רוני סומק, סמי מיכאל, אמיל חביבי, אהוד מנור ומחמוד דרוויש. שירו של סומק, 'חוואג'ה ביאליק', מתחיל בטור: "ילדה ערביה שרה שיר של ביאליק". האם אפשר היה לכתוב את המשפט המקביל – ילדה יהודיה שרה שיר של דרוויש? את שירו של סומק אפשר לקרוא כביקורת על הוראת ספרות ושירה בבתי הספר – תלמידים ערבים ויהודים לומדים שירים של ביאליק אך לא של משוררים ערבים. כלומר, אין באמת דו-קיום, אין הדדיות. ערבים דוברים עברית אך עברים אינם דוברים ערבית. ואם אין ידיעת שפה ערבית, אין אפשרות להכיר וללמוד ולהעריך את התרבות, הספרות והשירה הערבית. סוגיית השפה עולה באופן ישיר בשיר נוסף בספרה של רוזן, 'זיכריני', אותו הקדישה למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.

זִכריני

למחמוד דרוויש
הַמּוֹרָה לַעֲרָבִית הִיא הַיִּדְּעוֹנִית
שֶׁהֶעֶלְתָה בִּשְׂפָתְךָ אֶת הַגַּעֲגוּעִים.
אִשָּׁה כָּמוֹהָ עוֹמֶדֶת וְקוֹרֵאת שִׁיר
בְּחֶרְדַּת דְּמָמָה, מוּזִיקָה גְּדוֹלָה, וְאָנוּ
יַלְדֵי כַּרְמֶל יָהוּדִי מְסֻבָּכִים
בָּזֶה, מְשַׁנְּנִים לַבַּגְרוּת בְּעַל פֶּה,
הִפְלֵאנוּ לְדַקְלֵם
עֲרָבִית סִפְרוּתִית כָּזוֹ, שֶׁנָּפוֹץ
אִתָּנוּ הַשִּׁיר לְכָל שְׁלוּחוֹת הַמּוֹדִיעִין,
כָּבוּשׁ בְּמֵיתְרֵי הַקּוֹל הַמִּתְחַלְּפִים.

מֵבִין? הִיא הִמְלִיצָה עָלֵינוּ לַצָּבָא.
בֶּעָנָף שֶׁל הָאֲגַף פָּרַח תִּרְגּוּם שִׁירָה.

בשיר זה, שפותח את השער הראשון בספר, מתוארים אותם תלמידים מעטים, "ילדי כרמל יהודי", שהינם דוברי ערבית: "הפלאנו לדקלם / ערבית ספרותית כזו". במציאות של הסכסוך והכיבוש המתמשכים, יכולתם של ילדי הכרמל היהודים לדקלם שירים בערבית ספרותית – מביאה אותם הישר לשירות צבאי בחיל המודיעין: "שנפוץ / אתנו השיר לכל שלוחות המודיעין, / כבוש במיתרי הקול המתחלפים." במציאות זו, הנכס התרבותי של הכרת שפה אחרת, מנוצל לצרכים צבאיים, מוכפף למלחמה מתמשכת, כבוש במיתרי הקול וכבוש בידי הצבא. והמורה לערבית "היא הידעונית / שהעלתה בשפתך את הגעגועים", היא קוראת שיר "בחרדת דממה, מוזיקה גדולה" היא זאת שגם ממליצה לצבא על תלמידיה המצטיינים וכך: "בענף של האגף פרח תרגום שירה" – במקום שיפרח בבתי הספר, באוניברסיטאות, במכללות, בערבי שירה. השפה הערבית ושירתה, במקום שתהווה גשר לבניית היכרות, דו-קיום ושלום, משמשת דווקא להמשך השליטה בעם כבוש.

הדו-קיום היזום בשיר 'ואדי' אינו אותנטי כיוון שהוא מתקיים בצילם של יחסי כוח, ואינו מאתגר את מציאות הכיבוש שביומיום הישראלי אינה נראית ואינה מדוברת, בבחינת "הפיל שבחדר". יחסי הכוח באים לידי ביטוי בעיר חיפה גם באופן מרחבי-גיאוגרפי – בתהליך הייהוד המסיבי של העיר ומחיקת ערביותה – הריסת שכונות ערביות1 והחלפת שמותיהם של כיכרות ורחובות, כפי שמתואר בסיפור 'אמיל נשאר בואדי'2: "עולים בשדרות הציונות שהיו פעם שדרות האו"ם שהייתה פעם טריק אל-ג'בל, דרך ההר, שהיה פעם הר ללא דרך וללא שם, 'ויהיו עוד נסים ונפלאות, אני מבטיח'". את מעשה המחיקה מתאר המשורר טאהא מוחמד עלי בבית הראשון בשירו ענבר3:

נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר.

רוזן מנסה לפענח את סימני הדרך שתולה העיריה, קוראת את הטקסטים של המשוררים והסופרים, "ומשוררת יחידה, נידאא ח'ורי", רמז לכך שגם קולותיהן של נשים בכלל ובפרט של משוררות מושתקים.

החגיגה ה"אותנטית" ממשיכה בצריכת לבנה צחורה, מג'דרה בקופסאות, זעתר עבודת יד ושמן זית בבקבוקי פלסטיק של קוקה-קולה. כאן מתארת רוזן כיבוש נוסף – צרכנות והשתלטות תאגידים כמו קוקה קולה. שמן זית בבקבוקי פלסטיק ריקים של קוקה קולה, הוא שנתפש אותנטי. הלבנה והזעתר אותנטיים. השיר מאיר באופן אירוני את הצרכנות שמשמשת תחליף ליחסים אמיתיים של חיים משותפים שמבוססים על שוויון אזרחי.

רוזן ממשיכה בהליכה ברחובות הוואדי:

אני הולכת בדרכו של אמיל חביבי, נתקלת
בשיר של אהוד מנור
ועוצרת. מבעד לשמשת מכונית על מדרכה
(אין מקום אחר) מסתננת
שורה של מחמוד דרויש:
'יבואו עוד ברברים'.

המכונית חונה על מדרכה ואין להולכת הרגל מקום אחר לעבור בו. אך אין מקום אחר מזכיר גם את "אין לי ארץ אחרת". לי, הדוברת בשיר, ולי הדובר בשיריו של דרוויש ובסיפוריו של חביבי. שני הצדדים נאבקים על מקום אותו הם רואים כמקום היחידי בו יוכלו לחיות. גם המילה מסתננת מסתננת לזיכרון שלנו, לשיר, ועומסת איתה מטען זיכרון. פלסטינים שנכנסו לשטחה של ישראל לאחר המלחמה ב-48, רובם תושבים שניסו לחזור לבתיהם, כונו מסתננים. המילה מסתננים עברה מִחזור והיא משמשת כיום לתאר פליטי מלחמה ומהגרי עבודה שמחפשים מקום בו יוכלו לחיות ולהתפרנס. אנשים אלה נתפשים כ"אחרים", שונים ומאיימים מעצם זרותם. הם הברברים שמסתננים אל תוכנו, אל תוך עולמנו וארצנו, ומאיימים עלינו.

משירו של דרוויש מסתננת השורה: 'יבואו עוד ברברים', ובתרגומו של ראובן שניר לשיר: 'יבואו ברברים אחרים'4. שניר מתאר5 את האופן שבו מתכתב שירו של דרוויש עם מספר טקסטים ספרותיים. הראשון הוא 'מחכים לברברים', שירו של המשורר קוואפיס6. הברברים מייצגים מיתוס של פראים שמחכים מחוץ לשערי הציוויליזציה ומאיימים להחריבה. המיתוס הזה מופיע שוב ושוב בהתבטאויות של מנהיגים בישראל שתארו אותה כאי של קִדמה באוקיאנוס של פיגור וניוון או כווילה בג'ונגל. שירו של דרוויש מתכתב גם עם ספרו של הסופר הדרום-אפריקני קוטזי שכותרתו אף היא 'מחכים לברברים'. גם קוטזי מתייחס לשימוש במיתוס הברברים, כלומר לשימוש בהפחדה מפני הפראים שצובאים על גבולותינו וצרים על שערינו. אותה הפחדה מצדיקה התאכזרות מצד האימפריה כלפי כול אלה שנתפשים ברברים, "אחרים", שונים – הן מחוץ לגבולות האימפריה והן בתוכה.

המשוררת הפלסטינית-אמריקנית נעמי שיהאב נאי מתייחסת באופן דומה לשימוש במיתוס הברברים, כסוג של פיתרון, כפי שמופיע בטורים משירו של קוואפיס: "ועכשיו מה יקרה לנו ללא הברברים? / הם היו, האנשים האלה, סוג של פתרון". מהו אותו פתרון? שני הצדדים אינם מודים כי הברבריות והאכזריות נמצאת בתוכם ומשליכים אותה על האויב, על ה"אחר", ה"ברברי". שני הצדדים מקיימים את הסכסוך, מכלים משאבים פיסיים ונפשיים בציפייה חסרת תוחלת לברברים, לאויב שיגיע מבחוץ, במקום למצוא את הדרך לחיות יחד בשלום.

שירו של דרוויש מסתיים בטור: 'היוולד הומרוס חדש אחרינו… והמיתוסים יפתחו שעריהם לכל?'

עם השאלה הזאת אני רוצה להישאר, לשהות בה, להרהר בה, להעיז לדמיין אותה. עם האפשרות של שער המיתוסים שייפתח לכל. דרוויש פתח שער. שיהאב נאי פותחת חלון בסיום שירה – 'מה שאמר לאויביו'7: "מה שאמר לאויביו / היה חלון גבוה שנפער לרוחה. / היכנסו, חפשו אותי במקום שלדעתכם / אני שם. כשתראו שאף אחד לא נמצא שם, / נוכל לדבר".

כאשר באמת נפסיק לחכות לברברים, כאשר נראה שהם יצירי דמיוננו, שאף אחד לא נמצא שם, שמה שנראה כאויב זאת גם השתקפות שלנו – אז נוכל לדבר.

בספרו נתניה8 כתב דרור בורשטיין: "כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק בסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך. זה הסוד הגדול של הספרות". השירים 'ואדי' ו'זיכריני' של כרמית רוזן, דומה שנכתבו על דפים ריקים בסופם של מספר ספרים שאף הם נכתבו על דפים ריקים בסופם של ספרים וכן הלאה. זוהי כתיבה במיטבה – כתיבה שמאפשרת קריאה עשירה, מגוונת, שפותחת דלתות וחלונות, שמכירה בהקשרים שעל חלקם ניסיתי להתחקות. זוהי כתיבה שמזמינה לקרוא, ללכת בעקבות סימני הדרך ואף לכתוב, כי: "אם לא תמלא אתה את העמודים הריקים ימלא אותם מישהו אחר"9.

Carmit_6_2

כרמית רוזן

קהל יחיד

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עוד כמה שירים מהספר

———————————————————————–
1 דוגמאות בחיפה ובערים אחרות ראו: רונה סלע (עורכת). 2013. תסיסה, דיור, שפה, היסטוריה – דור חדש בערים יהודיותערביות, תל אביב: הוצאת מוזיאון דוטמן לאמנות.
2 גורני עדנה. 2012. אמיל נשאר בואדי, עמ' 419-414, בתוך: חיפה: בין מציאות לחזון של עיר משותפת, רוזן רולי (עורכת). חיפה: הוצאת שתי"ל.
3 טאהא מוחמד עלי. 2006. שירים. תל אביב: הוצאת אנדלוס.
4 דרוויש מחמוד. 1994. פחות ורדים, תרגם לעברית ראובן שניר, הליקון 10.
5 Snir Reuven. 2008. Other Barbarians Will Come”: Intertextuality, Meta-Poetry, and Meta-Myth in Mahmud Darwish’s Poetry,” in: Hala Khamis Nassar and Najat Rahman (eds.), Mahmoud Darwish, Exile’s Poet : Critical Essays (Northampton, MA : Interlink Books), pp. 123-166
6 המשורר היווני קונסטנדין קוואפיס (1933-1863), שחי רוב ימיו באלכסנדריה.
7 עמ' 136, בתוך: נעמי שיהאב נאי. 2010. אמנות ההיעלמות. כפר סבא: הוצאת מבע. תרגום מאנגלית: משה דור.
8 בורשטיין דרור. 2010. נתניה. ירושלים: כתר ספרים, עמ' 13.
9 שם, עמ' 13
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. eppie

      כתבה מעשירה על שירה נהדרת. אמנם רק על השירים הפוליטיים העוסקים בערבית ובערביות כאן. נותר עוד הרבה ממה להנות בספר הזה, אל מה לחזור שוב ושוב, כולל היכולת לגעת בעדינות רבה גם ברגעים עכשוויים מחרידים או מרוממים (עופרת יצוקה,ככר תחריר) לדבר מולם מיד, ועדיין במעשה שירה.