• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

להתעורר מהסיוט שאנו קוראים לו מציאות

עבודה לשם עבודה. עבודה לשם השכרה. עבודה לשם החזר בלתי פוסק של חובות. מי קבע שכך עלינו לחיות? על חברה שאיבדה דור שלם
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

לאחרונה נשמעים קולות רבים ורמים באשר לטענה הרווחת על מאות-אלפי ישראלים בוגרים, בני 25-45 לערך, שהם פשוטו כמשמעו, הדור האבוד, המכונה דור ה-Y. דור של משכילים, חסרי תעסוקה, רווי הלוואות – ממשכנתאות השוק הלבן ועד לריביות השוק האפור. מהטענה הזו עולה השאלה המיידית: מה יהיה בעתידה של החברה בישראל? על אילו כתפיים יניח דור המבוגרים את נטל המושכות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות למען המשכיות, ומאיזה סוג היא תהיה?

אומרים שאין קביעות בשוק כבר. אך מתי היתה? "פעם" היה מי שעבד ומי שלא עבד – אבד. כעת, כפי שהנבואה המרקסיסטית חזתה, גם העובדים אבודים. אומרים שהמדינה נסוגה, שהתאגידים נכנסו בצורה חזירית וחסרת אנושיות. אולם המדינה היא זו שמתווה את חוקי השוק, וכידוע, מתערבת ולא נעלמת ממנו כפי שניסח מרקס את הקשר היחסי בין המדינה לבין השוק. הטענות שזוהי אשמת הדור בלבד מדחיקות את שאלות התנאים, תנאי המצע והרקע שבתוכה נמצא הדור הזה ובתוכם הוא פועל.

אומרים שישנה בדור העכשווי תחושת זכאות – "מגיע לי", ושזהו דור של צרכנים, בניגוד לדור הקודם שאופיין בנתינה וקמעונות קטנה. לא! גם אז הרגישו שמגיעות לנו הקרקעות, המשרות וכד'. תחושת הזכאות אכן הורחבה והתפשטה, ככל שהיא מדירה יותר ויותר אוכלוסיות שונות.

מחאת קיץ 2011 מבטאת את התחושה העובדתית שהגענו לקצה התירוץ, שנחשף השקר על הקשר שבין השכלה והכנסה כמערך חברתי עקבי. ביתר דיוק, שנחשפו הגורמים המתערבים בקשר הזה – והם צורת הכלכלה החדשה שמבוססת (כמו האינטרנט) על ניידות, מיידיות, וחילופיות.

אבל מי איבד את הדור הזה? למי ובעיני מי הוא אבד? בצילום: דפני ליף בתחילת הדרך
אבל מי איבד את הדור הזה? למי ובעיני מי הוא אבד? בצילום: דפני ליף בתחילת הדרך

על הדור האבוד נכתב שהוא נשען מדי על הוריו ונמשך לתחומי לימוד בלתי-מעשיים, ובכך לא תורם לנטל החברתי או לתל"ג הלאומי. הדור האבוד מצדו, מרגיש נזנח מאחור. בוגריו ובוגרותיו למדו בתיכון והשיגו בגרות, שירתו בצבא והמשיכו להשכלה הגבוהה. רכשו תואר, אולי שניים, ויצאו ל"שוק החופשי", שם נתקלו במכשולים רבים. מעסיקים במקצועות מגוונים נוטים שלא להעסיק בוגרים מתחומי הרוח והחברה כי הם אינם מוכשרים לעבודה מקצועית. נדמה שדור ה-Y קרס תחת המתח שבין הכנסה להנאה, בין סיפוק הנפש או הגוף, ובחר, כך נטען, חד-צדדית בהנאת הנפש. בחירה שהביאה לאבדנו (התעסוקתי).

אבל מי איבד את הדור הזה? למי ובעיני מי הוא אבד? וכאן אציע שהתשובה היא החברה כולה איבדה אותו. הדור האבוד הוא תוצר של הכלכלה החדשה. בקפיטליזם הניאו-ליברלי, השיטה הכלכלית הנפוצה במדינות המערב, מקובל להניח שאת האינטרס החברתי, הכללי, קובעת הממשלה בהתאם או בכפוף לחוקי השוק החופשי. בניגוד להנחה ההרמונית הזו, מאז שנות השמונים נצפית במערב התרחבות עקבית של קטגורית ה'מובטלים' או האבודים. כבר לא אנשים מחוסרי עבודה, אלא גם, ובעיקר אלו ש: זמנית-מחוסרי-עבודה ("בין עבודות"); לא-ניתנים-להעסקה (מטעמים נורמטיביים כמו גיל, בריאות וכדומה); באופן-קבוע מחוסרי-עבודה; חיים ב"שיכונים" (וסוגים אחרים של ריכוזי אוכלוסין פריפריאליים); מראש-חסרי-עבודה (הלומדים מקצוע חסר תעסוקה); ולבסוף, כל אותם אזורים, אוכלוסיות ומדינות שמודרות מהתהליך הקפיטליסטי הגלובלי, בדומה לשטחים מתים בשדה הראייה של הכלכלה הפוליטית בישראל.

קבוצות אלו חוצות דור מסוים, X, Y או Z. הן מצביעות במשותף על דפוס רחב יותר מאשר קבוצה של אנשים שבחרו ללמוד פילוסופיה ולא חשבו 'רחוק' מספיק מבחינה כלכלית. הבעיה היא מבנית בבחינת ייצור הידע המוכתב רק על ידי השוק, והיא כוללת שיטות ניהול וניצול מתוחכמות יותר מאלו שהיכרנו במאות ובשיטות הקודמות. אפילו מי שמוצאים עבודה, מוצאים עצמם בסוף בבעיה. בימינו הבוס לא צריך לשלם מעט-מדי כדי לנצל עובד או פועל כלשהו ולהרוויח. נהפוך הוא, הבוס יכול לשלם הרבה מאוד, כמו בחברות היצירה וההיי-טק, ולדרוש אף עוד יותר צייתנות, נאמנות וסודיות מעובדיו מבלי שירגישו מנוצלים – הרי הם מקבלים תמורה גדולה ויפה, או שמא, "שכר נאה".

במקום להצביע על דור אבוד, יש לראותו כסממן מכריע למצב הקריטי והחמור אליו נקלעה החברה בישראל. זהו דור שאבד כיוון שמנעו ממנו את התנאים לחלום. העסיקו אותו בעבודה מעין-יצרנית המשעתקת תכנים חזרתיים לאינסוף, וללא כל סיבה לקיומו שלו או לתכלית עבודתו. אם בדורות הקודמים הציבור עבד באמצעים שונים במטרה להקים מדינה עצמאית, עבור הדור הנוכחי העבודה היא מטרה בפני עצמה, ולראיה ההתעסקות הגוברת באמנות ובכתיבה. עד כדי כך, שהשביתות האחרונות (של רופאים, אחיות, סייעות, נמלים ורכבות) היו בעד עבודה בתנאים הוגנים יותר, לא כדי לשנות את השיטה הנצלנית בכללותה. הדגש בעידן דור ה-Y על קניין רוחני, כלכלת שירותים ותכנים שבלתי-ניתנים להפרטה פשוטה, מניב סוג חדש של ניצול קפיטליסטי המבוסס על השכּרה. עקב כך נראה כי לא הדור עצמו אבד, אלא כולנו, כחברה, איבדנו אותו בבחינת העבודה הקולקטיבית שלנו. ממשלות הדורות האחרונים מתוות מדיניות מדכאת ומנכרת (לכיוון של איסור התאגדות ושביתה) כלפי אוכלוסיות שהופכות יותר ויותר להיות הרוב המכריע, כמותית ואיכותית.

הרוב המכריע הזה, כפרולטריון חדש שמוחה בכל רחבי תבל, מוצב כנגד סוג חדש של בורגנות. הבורגנים עדיין מייצרים רווח-עודף כמו פעם, אך בצורה שונה וייחודית שמכונה "שכר עודף". לפי הפילוסוף החברתי סלבוי ז'יז'ק, קבוצת הבורגנים החדשה קונה את מעמדה בשכר גבוה יותר מהנקודה הדמיונית והדינמית של "שכר המינימום" לו זוכות הקבוצות הקודמות שציינתי, קבוצת הפרולטרים המורחבת. זוהי נקודה דמיונית שמיוצרת כדי להניח יחס מדיד, כסרגל חברתי אובייקטיבי לכאורה, בין תתי-קבוצות בחברה הקפיטליסטית. הקפיטליסטים כיום הם תת-קבוצה של עובדים בשכר: מנהלים המוכשרים לשכר גבוה יותר בזכות כישוריהם, שהשיח המדעי הופך ל"נחוצים". והקטגוריה הבורגנית של הקפיטליזם החדש מורחבת וכוללת מומחים מכל הסוגים: אדמיניסטרטיביים, עובדי מדינה, רופאים, עורכי דין, עיתונאים, אינטלקטואלים ואמנים. העודף שלהם, ביחס לקבוצות הפרולטריות החדשות, יכול ללבוש צורת עודף-כסף, קרי משכורת גבוהה מאוד, או לחלופין עודף של זמן פנוי.

זהו מנגנון שרירותי של כוח ואידיאולוגיה החסר קשר ממשי לכישורים או לצרכים. הוא מייצר ומתחזק "מעמד ביניים" לשם סוג של יציבות חברתית. הרי בישראל ישנם הכי הרבה עורכי דין – ועדיין קשה לטעון שיש צורך עודף במשפטנים ביחס לשאר העולם. באותו האופן ישנם פחות מדי רופאים. מי שמכריע בסוגיה זו היא כמובן מדיניות הנקבעת בחוק על ידי הממשלה. מכאן, אין זהו דור אבוד. זוהי חברה שמאבדת את הדור הבא שלה לטובת חוקי הכלכלה הפוליטית שהיא עובדת לפיהן. חברה שההיררכיה שלה אינה שרירותית – כי אם כל מטרתה. התפיסה הפרטנית המוצאת את כל האחריות (המשפטית והכלכלית) של האדם באדם, מתעלמת מן החלק הארי של המציאות – החלק החברתי.

ההוגה האיטלקי, מאורציו לזארטו, מראה בספרו "המצאת האדם החייב" כיצד השיטה הכלכלית היום מייצרת ישויות, מדינות ופרטים, כבעלי חוב מרגע לידתן, באופן המזכיר את החטא הקדמון. לזארטו מדגיש כיצד יחסי הלווה-מלווה חוצים את הקטגוריות המסורתיות של מובטל ושכיר, עצמאי ומנהל, פנסיונרים ובעלי קצבאות. כולם בעלי חוב, אשמה ואחריות בעיני ההון – שהפך למלווה הכללי. הדגש מההבחנה החדשה בין שתי הקבוצות החברתיות הבסיסיות וצורות פעילותן, הוא שהתהליך המכשיר חלק מן העובדים לקבל שכר-עודף הוא חסר היגיון כלכלי (טהור) ורווי בפוליטי. הצבת תנאים לסבסוד המשכנתאות והמצאת האשראי ניפחו את החוב ואת אפשרויות הניצול בגינו.

הניצול כיום, כמו האפליה, איננו בולט, צעקני ומכוון. היום הש(ל)יטה איננה ניצול כי אם השכּרה: דמי שכירות (של הזכות לדיור), דמי תקשורת (של הזכות לדיבור), דמי חברה (של הזכות לחִברוּת ולגישה לידע ציבורי כמו מיקרוסופט או אפל), דמי חינוך (של הזכות להלוואות סטודנטים) – כשאלו הופכים לפחות מזכויות טבעיות ויותר למה שיש להרוויח – מה הפלא שרבים, גם אם הם עובדים, אובדים בדרך? חברי "הדור האבוד" הם לא רק אנשים שבחרו בשוגג או במודע (ויתר טוב-לב) ללמוד על החברה או על המחשבה וויתרו מראש על מקצוע מכניס. אלו שלל אנשים המנסים לרווח את טווח האינטרס החברתי מעבר לתוצרת הגולמית הלאומית. במשך רוב שנותיה היהדות התאפיינה בתוצרת רוחנית ואף פעם לא הייתה זו שאלה של תועלת מדינית או ממשלתית. זו תמיד-כבר הייתה שאלה של אפשרות החופש והחירות. אפשרות שהחברה שלנו איבדה לטובת העבודה, לרבות הדור שהוא מושאה.

ככל שנטען חזק יותר על דור אבוד וחסר חזון במונחים של השוק, התעסוקה והכלכלה בלבד, כך נחזק את התזה המבריקה של הסוציולוג מקס ובר אודות האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם. החפיפה שמצא בין ייעוד למקצוע הביאה עמה שינויים חובקי עולם, הן בחומר והן ברוח. מכאן, כשמדברים על דור חסר ייעוד או חזון יש להפנות זאת לצורה שבה אנו עושים את החזון שלנו. הדור הנוכחי אינו רק חסר תעסוקה וקביעות, אלא הוא חסר סיבה לעיסוק ולעקביות. "בשביל מה לעבוד?" שואלים עצמם לא רק בוגרי מדעי הרוח שהוגים במרומים, אלא גם, ואולי דווקא בוגרי מדעי הטבע, הנדסה וניהול, המוצאים עצמם עמוק בבור החובות ככל שהשנים עוברות. כיום, גם העובדים אבודים. במובן הזה, אין זהו דור אבוד אלא דור שאבד, ואיבד. הוא אבד לחברה ואיבד את חזונה. דור אבוד הוא לא דור חסר תעסוקה, אלא הוא חסר תכלית ותשוקה. זהו דור שגרמו לו לאבד את הרצון.

זהו לא "דור אבוד" אלא חברה שהתאבדה. זה לא שדור ה-Y חסר אחריות בעצמו, וכל האחריות היא מדינית. הסקיצה לניתוח שהוצע אינו אובייקטיבי גרידא המאשים את 'המערכת', שלא משלמת מספיק שכר או לא מייצרת מספיק מקומות עבודה ודיור. והוא גם לא רק סובייקטיבי שמפנה אשמה ל'אנשים', שאינם מוכשרים או חרוצים מספיק. תחת זאת, בתהליך (דיאלקטי) משולב, החוסר האובייקטיבי של חלום ממשי כלשהו נובע ממערכת (כלכלית-פוליטית) שלא מייצרת תנאים לחבריה הסובייקטים לחלום מחשש לשינוי שירע לה, ואז נוצר דור אבוד וחסר חזון. מוכשר, משכיל, מפותח, אך חסר כל הנעה, תנועה, הינף, רוח. זהו דור המשוקע בחומר ואוהב לגעת בלי להרגיש, כזה שזנח את הרוח כי לא הרימו את מפרשיו, ושלחוהו לים "לכוחות עצמו".

במאמרה מכלכליסט (18.9.13) מזכירה קרן צוריאל הררי את אחד מבני הדור האבוד, שאמר "אנחנו לא מכירים אלטרנטיבה אחרת". כמו כן, בסיום, לפני שאלת האפשרות לשינוי, הזכירה שלדברי הפרופ' קן רוברטס, סוציולוג מאוניברסיטת ליברפול, יש אור בקצה המנהרה. כתקדים שהיה באירופה של שנות השישים מוצע כי דור ה-Y הוא בדיוק זה שְיִמחה, יפגין וישנה את תנאיו הכלכליים-פוליטיים. אבל כאן יש להזהיר שכידוע, אור בקצה המנהרה עלול להיות גם רכבת המגיחה מהצד השני. הרי מחאות שנות השישים היו הראשונות שכונו פוסט-אידיאולוגיות. על כך הגיב ז'יז'ק באומרו: "ביקשתם מחאות פוסט-אידיאולוגיות, קיבלתם חברות פוסט-אידיאולוגיות." לכן, ללא התערבות חברתית ומדינית מקיפה ועמוקה, שכוללת חשיבה מחדש על מושגי היסוד של רכוש פרטי וייצוג פוליטי – לא נוכל לנסח מחדש את השאלות עליהן יש בשלב הבא לענות.

במצב הנוכחי יש לקבל שהשאלות לא ברורות, ובה בעת שאנו לא לגמרי אוטונומיים, אך כן לגמרי אחראיים. עלינו להכיר בהתאבדות גלובלית משותפת של דורות ברחבי העולם כולו, הערבי והמערבי. הגורמים לאובדן החברה את הדור הבא שלה, או להתאבדות החברתית הם המעבר מניצול לשכר, ומרווח עודף לשכר עודף. כמו תינוק מכור, בהולדת דור אבוד אנו גוזלים ממנו את התנאים לצמוח: רווחה הולמת, תחבורה יעילה, חינוך ראוי, לימודים חופשיים, חשיבה יצירתית, קיום הגון ושקט נפשי. כל אלו נעדרים מהפנטזיה הישראלית, שבהיקרעה בין מזרח ומערב, עודנה 'נעולה' כמו חץ על בית פרטי במשכנתא מסובסדת ומקצוע בעל מימוש עצמי. כיוון שאנשים בחוב אינם שובתים (מחשש לאיבוד עבודתם ואמצעי התשלום – מה שרק יגדיל את חובם), יש לקדם את נעדרי הפנטזיה על ידי הטיית אוזן לשינויים הפוליטיים סביבנו ולנסיבות הכלכליות בתוכנו. זו אינה פנטזיה חולמנית. החולמים הם מי שבטוחים שהמצב יכול להימשך כפי שהוא. זוהי תשוקה ממשית המעוררת מן הסיוט שאנו מכנים מציאות.

אלירן בר-אל הוא תלמיד ועוזר מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן כוכבי

    הפתרון למצב זה נמצא באמתחתנו . כל שעל העם לעשות הוא פהשתחוות לנציגי השלטון ללא כל אומר . השינוי יבוא בעקבותיו ויהא יגזרת של מספר המשתחווים . אין פתרון אחר .

  2. רועי

    במקום שתהיה רווחה כלכלית לכלל האוכלוסיה בתקופה השופעת ביותר בהיסטוריה האנושית, הממשלות והתאגידים יוצרים אומות של עבדים לשימור השיטה הקיימת והאליטה הפלוטוקרטית העומדת בראשה.

    אבל יש ניצנים של מהפכה באוויר, והם לא מעטים בכלל. מבלוגים ופורומים אלטרניטיביים שתורמים להשכלת מעמד העבדים ועוד ממשלות באירופה כולה (ובמדינות אחרות) שמתחילות להטיל ספק בשיטה האמריקנית הרקובה שאומצה בחום כה רב על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן

  3. אדם

    אבל רגע מוזיקאי בפייסבוק כתב משהו על ערסים!

  4. דניאל

    בתגובות למאמר ובטח בקרב קוראים אחרים אפשר למצוא כאלה שמזהים ניצני מהפיכה באינטרנט, שהוא כידוע מדיום יותר חלול מהאוויר; אדם השקוע במסך המחשב בביתו אינו יוצא לאוויר העולם ואינו זקוק לאוויר, אלא לקו אינטרנט מהיר.
    המאמר עצמו מרתק. חסרה התייחסות למכניזם המשבית והמשתק שהוא האינטרנט.

  5. פני הדור

    מאמר מבולגן, עודף רפרנסים ומעט טיעונים מעניינים.

    או במילים אחרות- דור אבוד

  6. נונאי

    כתוב יפה ומדויק

  7. אני רק שאלה

    בלי קשר לתוכן, האם לא יכולתן למצוא תמונה קצת פחות מרגיזה-לעיניים מהתמונה הטיפשית הזאת של דפני ליף?