לא רוצים להיעלם

בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד "תוכנית פראוור"
אורי שני

צעדנו לאורך רחוב אלנבי מהמושבה הגרמנית, שם נאספנו, מערבה, ואמרתי לידידתי, שאנחנו נראים כמו טיול, כי הולכים מפוזרים מדי. הצעירים, מקדימה, לא חיכו, כדי שיהיה גוש מלוכד. לא הייתה התמונה המוכרת כל-כך של שורה ראשונה עם גברים פלסטינים שלובי זרוע, לא היה ארגון בכלל, לא היו סדרנים. ופתאום זה התחיל. המשטרה נערכה בכוחות גדולים מאוד, עשרות רבות של שוטרי יס"מ המצויידים באלות וברובים. אחר-כך הבנו, שהרובים נועדו בשביל לשגר את רימוני הלם. היו כמה פרשים שדהרו בפרעות לתוך ההמון, כדי לפזר אותו, והייתה אותה מכת"זית לבנה, שהתיזה סילוני מים ישירות לתוך הקהל הצפוף.

אחרי ההלם הראשון מההתקפה המשטרתית, ניסיתי לדבר עם כמה מהשוטרים, בזמן שעצרו מפגינים. הם לא היו נחמדים אלי. מעצרים שרירותיים, אלימות מאסיבית יזומה.

למה כל זה? בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. לפני שנתיים וחצי צעקנו לשוטרים: "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר!" אתמול אף אחד לא צעק את זה. והשוטרים מרשים לעצמם להתיר את הרסן כלפי אנשים, שהם יודעים, שממילא הם לא "משלנו", "טובי בנינו"… כלפי צעירים פלסטינים מחיפה אין צורך במסכות, אלא בקסדות.

מצטבר כאן, ברחוב, זעם, מהבטן. יש אנשים שבשבילם גירוש של 70,000 אזרחים מבתיהם, בצורה מתוכננת ומאורגנת, זה כבר באמת יותר מדי.

הפגנת יום הזעם נגד "תוכנית פראוור", חיפה 30.11.13. צילום: activestills.org
הפגנת יום הזעם נגד "תוכנית פראוור", חיפה 30.11.13. צילום: activestills.org

למעשה מדובר בתוכנית הפקעת הקרקעות הגדולה ביותר מאז שנות החמישים. מי שעדיין לא מצוי בפרטי התוכנית, אני ממליץ לו או לה בחום לבקר באתר של תנועת התחברות-תראבוט, ולקרוא שם ניתוח של התוכנית המפרט את מה שאפשר לדעת, אם רוצים לדעת. אנחנו עוסקים בנושא הכפרים הבלתי-מוכרים כבר כמה שנים, מלווים ותומכים ככל יכולתנו באנשים ובנשים האמיצים של אל-עראקיב, מקדמים את הדיון ברמה הבין-לאומית ומנסים לחזק את ההתנגדות בנגב. כיום לאחר שנים של היאחזות בקרקע, השם אל-עראקיב נשמע בארצות רבות, קודם כל בזכות הגבורה של תושבי אל-עראקיב.

זה מהדהד. המאבק הזה מגייס עשרות אלפי צעירים ברחבי הארץ, רובם לא שייכים לאף מפלגה, והתשובה של המשטר? אלימות, מעצרים. אבל האמת היא, שאין למשטר הזה אפשרות אחרת להגיב. הוא שש אלי קרב, בלי אלימות הוא ירגיש מיותר. הציונות מתה בלי העימות עם הפלסטינים, היא זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. רק כשייעלם כאן האדם האחרון שיאמר את המילה "פלסטין", תמות איתו הציונות, וכל אחד יודע, שזה לא יקרה כל-כך במהרה. לפני עשרים שנה הכריזו ראשי הממסד הישראלי, שהם מכירים בעם הפלסטיני, בזכותו להגדרה עצמית וכו'. אבל אתמול ראינו, שזה היה מהשפה לחוץ. אתמול לא ראיתי זכר להכרה הזו. האם הבדואים האלה פלסטינים? בהחלט כן.

האם הייתה אלימות מצד המפגינים? לא הייתי בכפר חורה, הייתי בחיפה, ידיד שלי אומר, שהוא ראה כמה חפצים נזרקים לעבר השוטרים. אבל אני רוצה לענות על כך באופן עקרוני: אלימות המדוכאים היא תמיד מוצדקת, אך לא תמיד הכרחית. זה מה שאמר אודי אלוני לפני שלושה שבועות בהשקת הרומן החדש של ניר ברעם, "צל עולם", וציטט בכך את סלבוי ז'יז'ק. כך אומר ג'וליאן, האידיאולוג הראשי של המהפכנים ברומן: "הרעיון שמחאה חברתית לא אמורה להיות אלימה התקבע בתודעה בעשורים האחרונים ויש לערער עליו. זו תמימות להתחייב לאי-אלימות, בזמן שהכוחות שמולך משתמשים בכל סוג אלימות שניתן להעלות על הדעת".

אלימות המדוכאים היא בבחינת הגנה עצמית. האפשרות השנייה היא לברוח. וזאת המטרה שלהם. שהפלסטינים ייעלמו. אבל הם לא רוצים להיעלם. ואהוד, אתה, שעל שמך נקראת התוכנית הזאת: עד שלא תעברת את שמך, נקרא לך מעתה אהוד בראוור! זה יותר הולם אותך. בראוור בגרמנית זה "יותר ממושמע".

אורי שני הוא פעיל בתנועת התחברות-תראבוט

לקריאה נוספת:

עוד על תוכנית פראוור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי לוס

    אולי כמה מפגינים זרקו אבנים על השוטרים לפני שאלה תקפו אותם ואולי שוטרים במסווה זרקו אבנים על השוטרים הגלויים כדי לכאורה להצדיק מבחינת השוטרים והמשטר את תקיפת השוטרים את המפגינים.
    אבל, לרגע נניח שמדובר במפגינים ולא במסתערבים שזרקו כמה אבנים. לי לפחות ברור לגמרי שאין מדובר בטקטיקה או באסטרטגיה של המפגינים. מדוע יש צורך להצדיק את כל האלימות של כל המדוכאים לדורותיהם בגלל שכמה בודדים ואולי בודד אחד איבד את עשתונותיו ברגע מסוים. לשם מה צריך את הקפיצה הנחשונית הזו?
    יש אפשרות שהסיבה היא הצורך של הכותב להתמודד עם הטענות שמבקרות את כל המאבק הבדואי לצדק ושוויון כולו בגלל "האלימות" שבמאבק אשר מגולמת למעשה אך ורק באותן אבנים בודדות שאולי נזרקו בהפגנה זו או בהפגנות אחרות ותו לא. אבל כדי להתמודד עם טענות אלה אין צורך להצדיק את כל האלימות של כל המדוכאים באשר הם, ובכלל זה ירי חסר אבחנה על יישובים אזרחיים, פיגועים המוניים בחפים מפשע. פשוט אין צורך. במקום לעסוק בהצדקה של פעולות רצחניות המוניות רק בגלל כמה אבנים שהושלכו מתוך זעם בלתי נשלט (זעם שאפשר די בקלות להבינו על רקע הנישול והדיכוי והניצול וההשפלה… של הבדואים), עדיף לחשוב על הדרך היעילה ביותר למאבק. זו עובדה שכוחות אלימים חזקים מאד (משטרת ישראל והצבא הישראלי) פועלים באלימות קבועה ומתמשכת נגד הבדואים אזרחי ישראל. ובדיוק משום כך, אין דבר מזיק יותר מאשר שכמה צעירים בדואים ינקטו בפעולות אלימות שאין בהן כדי להכריע איש אלא רק לסלול את הדרך לאלימות עוד יותר חריפה. ותמיד האלימות יכולה להיות יותר גרועה.