אני שרוליק, הילד של הגטו

ברור לי שבנאדם נורמלי מוקיע וחלילה לא משווה, ואני באמת עייפה מלהשוות. אלא שמרגע שראיתי את פניו של וואג'י צף בי זיכרון חזק ואינו מרפה. למזלנו לא מדובר בדבר האמיתי, אלא בסך הכל בתיאטרון

עוד לא שוחררו כל עצורי ההפגנה נגד גזל הקרקעות ע"ש אהוד פראוור ובני בגין, וכבר הגיעה שבת חדשה וילד חדש לנעוץ בו את שינינו הווירטואליות עד שידמם. אם נשארה בו טיפת דם אחרי שחטף כדור בגב, זאת אומרת. וואג'י וואג'די א-רמחי הלך מעמנו. ככה בלי לומר שלום או משהו, בלי שנכיר אפילו. אני בוהה בפניו המושלמים ויודעת בלי לבדוק שהרשת מלאה בהצעות לבתר את גופתו, לאנוס את החלקים, לבזוק פלפל שחור על שייריו ולתלות לייבוש. ליד האחיות שלו אם יש לו. ליד כל ערביי ישראל. והעולם. ושאר הגויים.

וואג'י וואג'די א-רמחי
וואג'י וואג'די א-רמחי

ברור לי שבנאדם נורמלי מוקיע וחלילה לא משווה, ואני באמת עייפה מלהשוות. אלא שמרגע שראיתי את פניו של וואג'י צף בי זיכרון חזק ואינו מרפה. בזבזתי חצי יום ביו-טיוב בניסיון למצוא הוכחה, אבל לא הצלחתי, ולכן אספר את הדברים כהווייתם, באופן סובייקטיבי לגמרי ולא ממוסמך, כפי שהיה נהוג בעולם הישן. למזלנו לא מדובר בדבר האמיתי, אלא בסך הכל בתיאטרון, ולא סתם תיאטרון, אלא אחת ההצגות ההזויות והמצליחות שראיתי מימיי – "גטו", מחזמר השואה של יהושע סובול. לא אכביר ולו מילת ביקורת לעצם היצירה, כי ברור שהבנאדם סובול גאון. הוא כתב מחזמר שובר קופות על השואה, הצליח לקחת את עצמו ברצינות, ואיתו מיליוני צופים ברחבי העולם, במהלך עשרות השנים בהן המחזה עולה ושב ועולה על הבמה.

בשבילי זה התחיל כשהחברה הטובה שלי דאז ובנזוגה דאז היו שרוליק. היה להם נאמבר בו היו הם ובחור נוסף קופצים על הבמה בחן ובעזוז, שרים ומבצעים כוריאוגרפיה עליזה בהשראה ניכרת משפת הסימנים, המסבירה את מה ששרוליק שר. רצה הגורל ובאותם ימים נחתתי אצלה בדירה לכמה חודשים, והבונוס לאירוח המושלם היה אימוני שרוליק אסתטיים ומצחיקים. אלה לווו רכילות מהתיאטרון על השהייה הצפופה מתחת לבמה, ב"ביוב של הגטו" (ככה הם הכירו), ועל כמה שקשה להתרכז כשהבחור שמשחק את הקצין הנאצי קורע את כל הקאסט בדראג מלווה בסטריפטיז ברגע שהוא יורד לרגע מהבמה אל אחורי הקלעים. לא היו ימים טובים לישראל כימים בגטו, כך הסתבר.

אני שמחתי בשבילם, שסוף-סוף הם מרוויחים משהו סדיר וסביר, ושכל כך כיף להם בביוב שאחרי זה היא עוד הולכת לישון אצלו ומשאירה לי את הדירה ללילה. בצהריים הם היו חוזרים, ואם ביקשתי יפה – עושים לי שרוליק. משך שנים ידעתי לפצוח בתואם מושלם בשיר ובריקוד בפני כל מי שהסכים לשאת זאת, אבל הזמן שחק את כישורי הליצנות שלי, ועכשיו קשה לי אפילו להתחייב על המילים. זה הלך בערך כך: "אני שרוליק, הילד של הגטו, אני שרוליק, שר ומנגן, מכל הכפר נותרתי נטו, ואף על פי כן רוקד ומנגן".

אני חושבת שהגעתי ממש לצפות בהצגה רק כעבור שנה ויותר (לא שזה משנה, הגטו לעולם חוזרת). לחברתי היו זוג כרטיסים והיא הזמינה אותי ואת אחיה לשורה הראשונה באולם הענק והמפוצץ. ההצגה סוחפת, ומהר מאוד נבלענו בתצוגת המשחק המרהיבה והמבלבלת של היהודים כנאצים, של היהודים כיהודים שמקימים תיאטרון ומציגים בפני ה(יהודים שמשחקים)נאצים, דמויות של נאצים, את חיה סמיר הערביה ממוצא מצרי כחיה'לה היהודיה המיוסרת והמיטיבה שיר. עת קיפצו השרוליקים על הבמה, כבר היינו כחולמים ומרפקנו אחד את השני כדי להרגיש את המימד המתקרא מציאות, בו אנחנו יהודים וזהו.

בהפסקה הלכנו על קטע אנתרופולוגי, ועלינו עם כולם להתערות בקהל יהודי העובדים, אופס סליחה, ועדי העובדים, מעמד הביניים וכמובן העשירונים שמעליהם, רובם בגילאים של הורינו או סבינו. כולם היו עטויים מחלצות, אצעדות ותכשירי טיפוח. לא מדברים על זה הרבה אבל תיאטראות רבים בנויים באופן שמקשה מאוד לנשום בהפסקות. המיזוג קורס נוכח ריבוי אמצעי הבישום, משאלה קמים מכסאותיהם ונכנסים לתנועה, ועל החמצן הנדיר שעוד ניתן להיאחז בו משתלטים שביעות הרצון העצמית והפומפוזיות. גם בהפסקה של הגטו רציתי החוצה והרגשתי שאני עומדת להיחנק, אחרי הכל אני מאלה שמותר להם לקום באמצע כל הגטו ולצאת החוצה. להגיד פוס! די וזהו! עם סיכוי סביר שלא אקבל צרור ישיר כמו שרוליק, או וואג'י. אבל הקהל היה מהפנט לפחות כמו ההצגה, ובכל זאת נשארנו ובהינו בו. ניכר שהוא היה מרוצה עד קצות שורשי העץ המשפחתי שלו. הוא קיבל את העולם ממופה ומסודר, מתוקצר ומאושרר, ובדרך מכובדת, צבעונית ותוססת, ושגם אפשר להבין. והלוא אין דבר שהקהל אוהב יותר מלהבין, ואפשר להבין אותו.

אחרי כל סחיבת האצעדות ושאר הטובין הלוך וחזור מהאוטו, אתה מצפה שיעשו איתך את החסד האחד ולא יוציאו אותך טמבל. סובול נתן להם את הכל, והקהל אכן הצדיע באצעדותיו, החמצן הדל נבלע מהתפעלות, התרגשות ואבחנות חדות. ולעולם לא אשכח את הגברת שאמרה לרעותה בקול המוזר הזה שרבים משתמשים בו בהפסקות התיאטרון, מן קול של מורה, מעורב בפוליטיקאי מעורב בקריינית חדשות, מעורב באיך שהיה נשמע מישהו חשוב אם היה כזה אדם: "הנאצי הזה, הוא נהדר!" היא אמרה לה. "כל כך כריזמטי, מבריק ונאה. בהחלט עולה על כולם." אין על הנאצי, הודינו זו בפני זה בלב מכורכם, ושבנו עם כולם לאולם, מצפים להמשך הידוע מראש.

הלווייתו של וואג'י וואג'די א-רמחי, 08.12.13. צילום: activestills.org
הלווייתו של וואג'י וואג'די א-רמחי, 08.12.13. צילום: activestills.org
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רותי

    כהערה צדדית חשוב לי להבהיר לכותבת ש"גטו" הוא מחזה נוקב וביקורתי של סובול שמבקש להשוות בין הלאומנות היהודית ללאומנות שהובילה לנאציזם, בדומה למחזה שלו "נפש יהודי". זה שמשרד החינוך והקאמרי עטו על המחזה הזה, רוקנו אותו מתוכן והפכו אותו למחזמר שואה מצער מאוד אבל גם חושף את האטימות והעיוורון שלנו לביקורת מסוג זה. (בתקופת שנות ה-80 כשהוא רק פורסם היא דווקא הובנה)

  2. אלי אמינוב

    נעמה כותבת: , למזלנו זה רק תאטרון" ובכן לידיעתך, זה כבר מזמן לא תאטרון אלא מציאות. לפנייך קטע מעדות שנשמעה בבית המשפט הצבאי בעופר ביום 2.12.2013 ,"שני העוררים הם בני דודים ובחצר דיברתי עם האב של אחד מהם. המשפחה מניעלין. מדובר בפשיטה בתאריך 6.11. האב מספר שבערך בשעה 2 לפנות בוקר הגיע כח גדול של חיילים שהטיל עוצר על הבית. על אף שבני המשפחה אמרו שהם מגיעים לפתוח, החיילים פוצצו את הדלתות וערכו בבית פוגרום. נכנסו עם שני כלבים, הפכו ושברו את כל תכולת הבית. תפסו את הבן, היכו אותו וצעקו: איפה הנשק? לקחו איתם את הבן, והמשפחה לא ידעה היכן הוא. הבן בן ה-24 (לא אחד משני העוררים) חולה אחרי תאונת דרכים שעבר. אחרי 3 ימים שמעה המשפחה שהוא נמצא במגרש הרוסים. 3 ימים אחרי האירוע המתואר החיילים חזרו, שוב חזרו על אותה פעולה, והפעם לקחו איתם את הבן השני, בן ה-19 למגרש הרוסים; כל זאת תוך כדי צעקות בלתי פוסקות בדבר הנשק.
    כמה ימים לאחר מכן שוב הגיעו החיילים והפעם לביתו של אחיו של האב הגר על ידו, וכמובן ששיגרת הפוגרום חזרה על עצמה, והחיילים לקחו איתם את הבן. האב מספר שכמה ימים לאחר מכן הוא קיבל טלפון ממישהי מתל אביב, אין לו מושג מי זו, שאמרה לו כי הבן הבכור היה פעמיים בבית חולים. כרגע יש 5 עצורים מניעלין במגרש הרוסים.
    האב הוסיף כי לבן הבכור העצור מאז 6.11.13 לא איפשרו להיפגש עם עורך דין." מתוך דוח של מחסומווטש. זה טיפה ממה שקורה בשטח יתכן שכדי לקרוא לזה " איך החיים מחקים את האומנות"

  3. דןש

    קשה להזדהות עם המאבק כנגד הכיבוש כאשר הוא מושווה למעשי הנאצים.

    מוטב להאבק ללא אלימות – לא פיזית ולא מילולית ( לאור הדברים קשה לי לכתוב רוחנית)