הרי גם אני הייתי הגבר האשכנזי

כדי להימנות על האנשים השקופים יש להצטייד לרוב בשם נעים לאוזן, עור פנים לא מאיים במזרחיותו ואם את אשה – נא לא לגדל שפם. צ'ק, צ'ק, צ'ק – אפשר לצאת לדרך. סיפור שמתחיל בתקרית בחדר מדרגות ונגמר בחדר ריק
אור ארנסט

נתחיל מהסוף: הטריגר לכתיבת הפוסט הזה נעוץ במקרה שאירע לאבא שלי, עיראקי בעל חזות מזרחית-ערבית שהגיע לבקר את הבת שלו לא מזמן בלב אפרטהייד סמטאות כיכר המדינה בתל אביב, ונחסם על ידי שכן שפקפק ותיחקר אותו בגסות ובחשדנות על מעשיו. איך ייתכן שהוא אבא של מישהי פה, בבניין כל-אשכנזי? וכאילו לא די בכך, הוא גם נושא עמו כלי עבודה… ובכן, הוא בא לבקר אותי.

המקרה הזה מצטרף למאות-אלפי מקרים, שכמו בהטרדות מיניות קשה להוכיח, ובעיקר קשה להתמודד עם שאלות ותמיהות מצד אנשים שאין להם חצי מושג לגבי איך זה להתעורר מדי יום למלחמה הזו. אז הפוסט הזה מוקדש לאבי, אבל הוא אינו בא חשבון עם אנשים שרוע וגסות מאפיינים אותם, אלא נכתב דווקא עבור האנשים הטובים ובעיקר הגברים הסטרייטים האשכנזים שביניהם שאינם רוצים לגרום עוול ואינם מבינים על מה המהומה. והוא נכתב עם תקווה – משום שכל מה שצריך הוא קצת רגישות ומודעות כדי לשנות. אני יודעת, הרי גם אני הייתי הגבר האשכנזי.

אי שם בתחילת שנות ה-80, בכיתה ח' בשכונת ג'סי כהן בחולון, נערכו מבחני איי-קיו. אני זוכרת היטב שאלה אחת: "מהי רפסודיה בכחול?" מתוך ארבע תשובות התלבטתי בין יצירה מוזיקלית או כלי שיט. ידעתי שאומרים רפסודה (קראתי "הקלברי פין"), ולדעתי שמעתי על משהו מוזיקלי שאולי נקרא "רפסודה בוהמית"… לבסוף סימנתי כלי שיט, למרות שידעתי שאני טועה. משום מה, מכל השאלות שהיו שם זו לא נתנה לי מנוח – כעסתי על עצמי אבל גם כעסתי על משהו הרבה יותר גדול ממני. בגיל 14, חשתי שיש איזה חוסר צדק במבחן הזה ובעולם שמסביבי (ספרי לימוד, טלוויזיה, יחס המורים), ושישנו עולם שלם שלא רואה אותי.

בהמשך אחת המורות תלחש לי שעל פי תוצאות המבחן אני כנראה מחוננת, אבל באותה נשימה תייעץ לי ללכת לתיכון מקצועי… בניגוד להמלצתה החלטתי על מסלול של בגרות מלאה (רק למען ההגינות אציין שהמורה אולי צדקה משום שגם נשארתי כיתה וגם השלמתי בגרויות אחרי הצבא). ובכל זאת, זה היה המרד השני שלי. את הראשון ניהלתי הרבה יותר מוקדם והוא היה שייך להתעקשות שלי ליהנות משני העולמות: לשחק כדורגל ולאסוף מִכתביות.

רוב הנעורים אופיינו בהצקות חוזרות ונשנות על רקע של מיקום גיאוגרפי, שיוך עדתי וזהות מינית: איך זה לגדול בשכונת פשע? (אין לי מושג כי אין לי למה להשוות), מה המוצא שלך? (אוףףף, עוד פעם ידברו איתי על אוכל), אתה בת או את בן? (זדיינו כבר). אז מה עושים?!

לאנשים שלא השתייכו לזרם המקובל היו כמה אפשרויות כדי לשרוד: המפוכחים עזבו את הארץ, המיואשים פנו לעבריינות, המסורסים התכחשו לזהותם, האופטימיים נלחמו לחנך את הסביבה, והפסימיים בחרו להיעלם מתחת לרדאר. אני משתייכת לאחרונים – אנחנו האנשים השקופים. כדי להימנות על האנשים השקופים יש להצטייד לרוב בשם נעים לאוזן, עור פנים לא מאיים במזרחיותו ואם את אשה – נא לא לגדל שפם. צ'ק, צ'ק, צ'ק – אפשר לצאת לדרך.

rhapsody-in-blue-1

בניגוד לאנשים שהתכחשו למורשתם או ללוחמי המזרחיות הטוטאלית, האנשים השקופים חופשיים לחלק את העולם אחרת ולהתענג על תרבות עילית מכל מקום וזמן מבלי לעשות רומנטיזציית יתר למזרח ומבלי ליפול לרטוריקת המערב. כנטולי אג'נדה מובהקת לא תהיה לנו קהילה שתתמוך בנו, ולצערי, אנשים לא ייזהרו בחברתנו וירשו לעצמם לפזר הערות שהאוזניים יבערו לכם. אבל מה – מפלס ההטרדות מצטמצם למינימום הכרחי, וכך אנחנו חופשיים לחיות בשקט יחסי ולהתבונן בעולם מזווית ייחודית.

אז מה רואים משם? איך זה שגם אני גבר אשכנזי? ומדוע בכל זאת עולה מסקנה אופטימית?

במהלך השנים, מלב הבורגנות התל אביבית ומעמדי השקוף, הבחנתי במגמה מוזרה ובולטת: כשאני שולחת מיילים מבלי להסגיר את מיני, אני נענית מיד. אנשים הקפידו לחזור מהר לאור ארנסט – הגבר האשכנזי. במיילים שהובן שאני אשה – נעניתי במקרים רבים אך לא תמיד ולא מיד. אני רק משערת שאם השם שלי היה תקווה בוזגלו – הייתי נענית עוד פחות, אם בכלל… מה רבה הייתה הפתעתי שלצד המסקנה הזו הגעתי למסקנה עגומה אף יותר – אני לא שונה בהתנהגותי. לימים, כשאני זו שקיבלה מכתבי פניות במייל, שמתי לב שגם אני מאמצת את המבט השולט ונוהגת באופן דומה – מגיבה מהר יותר ובאדיבות רבה יותר לגברים אשכנזים. אני לא גזענית ולא מיזוגנית ובכל זאת אין מנוס מלהודות – גם אני נגועה. מרגע שהבנתי זאת כמובן שיניתי את היחס וההתנהגות שלי.

אני מאמינה שרוב האנשים טובים בבסיסם ואינם רוצים לגרום עוול לאחר, אלא שהם פועלים על פי תבנית אוטומטית שבחברה שלנו הוגדרה כסטרייטיות זכרית אשכנזית בריאה. כשמאשימים אותם הם מתגוננים ונעלבים או כועסים ומאשימים בחזרה בבכיינות ובהגזמה. אבל האמת היא באמצע – הרי אם הייתי גדלה כגבר סטרייטי אשכנזי בריא, איך הייתי אמורה להבחין בבעייתיות ובאפליה? הרי אני לא נתקל בקושי על רקע המוצא או המין שלי, הרי מבחן האיי-קיו היה דומה לסביבה התרבותית שלי, המרצה היה מדבר איתי בגובה העיניים, הבוס היה נותן לי משכורת הוגנת, בצבא לא היו מעירים לי שהציצי שלי עסיסי, וכשהייתי שולח מייל היו פשוט עונים לי. כשהייתי צופה בכתבה על בית קברות טרומפלדור לא הייתי שואל את עצמי איך זה שרק אשכנזים בנו את תל אביב, כשהייתי קורא רשימת סופרי המאה לא הייתי שואל איפה הסופרות, כשהייתי צופה בסרטים רומנטיים לא הייתי שואל איפה אהבת גברים, ואם הייתי נכנס לחנות לא הייתי מבחין שהמעברים צרים מלהכיל אנשים על כיסא גלגלים.

נדמה לי שהיה זה הפילוסוף קרל פופר שאמר שכשחתול רעב מחפש אוכל ייכנס לחדר מלא אנשים הוא יראה חדר ריק. גם אנחנו. כל אחד שנכנס ל"חדר" מחפש משהו: מזרחים, נשים, גייז, שמנים, נכים, ערבים… הגבר הסטרייט הבריא והלבן צריך לזכור שעבור רובנו החדר הזה ברוב הזמן הוא ריק, והוא ריק בכל כך הרבה אופנים. לכן, גם אם נולדתם לתוך המערכת והיא התנהגה אליכם יפה – התפקיד שלכם למען תיקון החברה הוא לערער עליה. להיכנס למודעות, להבין שפעולות אוטומטיות פוגעות באנשים, ובעיקר להבין שבסופו של יום זה פוגע בכם: כי חברה חלשה, זועמת ומפורקת – לא תשרוד. ואם היא תשרוד היא תהיה רק בדמותכם ולכן גם מאוד משעממת ומנוונת.

ולדיירי הבניין שלי רק אומר שבפעם הבאה שאתם רואים מזרחי, הוא כנראה מגיע אליי. נא לנהוג בנימוס (אבל תנעלו את הדלתות).

אור ארנסט היא מחברת "אי שקט" שתי נובלות בהוצאת כרמל, ספר הנוער "החבורה – סכנה במבוך המחילות". קטעים מתוך "נמס", רומן שעתיד לראות אור בקרוב, פורסמו החודש בכתב העת "עמדה", גיליון 30.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דודו

    הבעיה שמתוארת כאן בהחלט קיימת, רק שיש לנו קהות חושים שמונעת מאיתנו לשים לב לזה בכלל.

  2. רון

    כסטרייט אשכנזי, הערכתי ולמדתי

  3. דני

    מרטין בובר הנשכח ניסה ללמד אותנו שאפשר לראות גם בחבילה של קש באמצע הדרך את גילוי השכינה, באותו אופן אפשר לראות גזענות קולסאלית בכל מקרה פתלוגי של אשכנזי פרנואיד מסיבות גזעניות.

    אפשר אבל לא לא נחוץ. את הגזענות יש למגר באופן יעיל, בעיקר על ידי שבירת הסטראוטיפים ולא על ידי שכפול אינסופי שלהם באמצעות נאורות מודעת מזרחית המדגימה אותה שוב ושוב.

    על כל סבל מזרחי ימצאו האשכנזים האלה מיד את כל סוגי הסבל האנושי כהפרכה לטענת הסבל המזרחי הייחודי הן של הדור הראשון והן של הדור השני. אפילו הצקה ילדותית בסגנון "רוני השמן בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן, יוסי השמן", תחשב כטיעון מוצלח.

    סטריאוטיפים מתפשטים במהירות כי הם מאפשרים לעיתים לבסס את זהות הקבוצה לה אנו רוצים להשתייך, והם נותנים לנו לכאורה כלים מצויינים ל"קריאה" של המציאות ושל הדמויות העומדות מולנו.

    בחברה חסרת ערכים כמעט למעט ערך הכסף יש צורך בדין וחשבון נוקב ודחוף על ערכים חדשים וישנים, גם אם הם היו פעם לכאורה ערכי ההגמוניה האשכנזית. האם הסוציאליזם היה באמת סוציאליזם? האם החברה הקיבוצית באמת הייתה מוצלחת? אלו שאלות לא מענינות, מעניין יותר באיזה סוציאליזם אנחנו רוצים לחיות ומה ניתן לעשות כדי לקדם אותו.

    ההבחנות הסוציולוגיות למשל של "מה נחשב אשכנזי בעינך" אינן קיימות באמת ללא התיווך של אב"ד. אבל עם תיווך של מנהיגים אמיתיים כמוה אפשר לקחת את כל החברה הישראלית למקומות חדשים. ולא על ידי יצירת הגמוניה תחליפית (כאילו מהפכה מדעית סטייל פופר) אלא על ידי שינוי מוחלט של כללי המשחק שבו החזקים יעבדו ללא הרף לטובת החלשים והמוחלשים – ולא להפך.

    1. אור ארנסט

      הגבתי בהמשך התגובות…

  4. אלי

    כתבה אמיצה רק חבל שבזמנו האנטלקטואלים המזרחים לא
    היו מספיק אמיצים לאתגרים ושימור התרבות העתיקה כמו הכותבת
    אכן האשם בנו .אני מעל 60 שנה בארץ ולא חושב שהאשכנזים בנו את הארץ עשינו זאת יחד

  5. אסתי

    מעולה, כתיבה מעולה!

  6. אור ארנסט

    דני – אתה איש של עתיד וזה יופי ואני מסכימה עם הקביעה להסטת מנגנוני הכוח!

    יש להפריד בין שני דברים: הראשון, כמוך גם אני חושבת שיש לדבר על גילויי בורות ולא לצמצם את הדיון רק לגילויי גזענות. לכן בתחילת הפוסט ציינתי הצקות סביב מראה, זהות, מיקום…וכן, גם אשכנזי שמן נכנס לחבילה הזו וכל מי שהציקו לו – זה הדיבור האישי והמורכב של כל אחד מול החברה

    השני, הוא דיון של חברה כללית – אני לא יכולה לתאר לך את הכיווץ שחיה משפחה בסלון ביתה מול הערוץ הראשון, המקווה שבכתבות מחמיאות יראו מזרחים (אבל אין להם זכר), ובכתבות שליליות מקווה שלא יראו מזרחים (אבל תמיד יש להם זכר) – קשה לי להאמין שאשכנזי אי פעם ראה ככה טלוויזיה. או את המציאות.

  7. בני

    הארה – ישנן לא מעט משפחות "לא אשכנזיות" שגרות בכיכר המדינה

  8. עדה מנדל

    הכתבה מאד מעניינת. היא מכילה גם את האשכנזים, בכך שהיא מתארת מצב אנושי כללי, ובכך שאין בה התוקפנות האלימה, מילולית, כנגד האשכנזים, תוקפנות שמזמינה התקפה נגדית. הדוגמא של "רפסודיה בכחול" מאירת עיניים. נהניתי מאד לקרוא, ואני אחפש את ספרייך.
    תודה.

  9. אדם

    אני ברצינות לא מבין את הפוסטים האחרונים באתר. כבר משהו כמו חודשיים.

  10. דןש

    נקודות למחשבה:
    1. האם עלינו לאמץ את התרבות המערבית כמובן בנוסח ישראלי או את התרבות המזרחית, כפי שהיא ?
    2. האם מערכת החינוך ממלאת את תפקידה ביצירת שוויון כלל מערכתי ?
    3. כיצד מתגברים על פער השכלתי שלא לדבר על פער הכנסתי בקרב ההורים. בין אלו המסוגלים לסייע לצאצאיהם אם בידע שלהם ו/או ברכישת ידע חיצוני לבין אלו שנבצר זאת מהם ?

    ניסיונות רבים עשתה מערכת החינוך בין הפרדה (למורת ליבם של ה"חלשים" בחברה) על מנת לתגבר את המתקשים ולהביאם לרמה שוויונית. לבין אינטגרציה, שרק הגבירה את הקיטוב והשאירה את ה"חלשים" מאחור.
    האם לאחר 60 שנה לא נמצאה השיטה לתת לכלל הצעירים את הכלים המתאימים להמשך דרכם ?

    חייבים להביא את כולם לבסיס בעל מכנה משותף ממנו כל אחד יכול להכניס את הווריאציות שלו , את הנוסטלגיות שלו ואת שאיפותיו.

  11. פוסט יפה, נוגע ללב ומשכנע

    תודה רבה!

  12. שרון פאול

    אביה של הכותבת, אדם אציל מלא הומור משובח, מוכשר ברמות, בעל נפש מעודנת.
    לא יודעת למה ה׳ ברא את העולם באופן כזה שכאב מעודד צמיחה.
    היום שמעתי מהרב י.י. רובינשטיין(yy robinstin ) שההפך מהמילה רע זה ער , הרע מעורר אותנו.
    מעניין .. שווה בדיקה. אני הולכת לחשוב קצת… נפגש.

  13. מאיה

    את חכמה אור והדברים שלך מדוייקים . אני מאלה שנכנסים לחדר ומשתדלת לצבוע את השקופים . כשאני משתדלת לא להיות שקופה בעצמי , לא חלילה להדחף אלא כדי שתהיה לנו חברה שהחברים בה שווי זכויות. תודה לך לפוסט המרגש.

  14. מאיר עמור

    תודה לאור ארנסט על מאמר רגיש, זהיר, שאינו מרעיד אף אמה בסיפים חוץ מאשר את רוב תהודות הלב. על פי מאמר יפה זה אני כנראה שייך למפוכחים. מפוכחים אשר עזבו את הארץ. אני חושב שמזה שנים רבות אני גם מתאים לתיאור של אותם אלה שהם "לוחמי המזרחיות הטוטלית". אבל לא תמיד הייתי כזה. פעם "עברתי" בתור ישראלי. כילד מרוקאי "עברתי" לא רע בתור "אחד משלנו". מאחר ובניגוד לאבא של אור ארנסט אני בן להורים ממרוקו שאינו בעל "חזות ערבית-מרוקאית", הצלחתי להעביר את רוב ילדותי, בחרותי ואפילו את השירות הצבאי "כאחד משלנו". מעולם לא התכחשתי למוצאי. אמא שלי, זכרה לברכה – הלכה עם "פולר" לראשה ודיברה עיברית מרוקאית. אימי הצטרפה, לאחר שביקשתי לטיול שנתי של הכיתה שלי בבית-הספר "נרקיסים" בקרית טבעון. רוב התלמידים/ת היו אשכנזים/ת. מעולם לא התכחשתי למוצאי. אבל בהחלט "עברתי". יחד עם אי-ההתכחשות למוצאי "עברתי" היטב בתור "ישראלי" זאת אומרת עברתי כ"אחד משלנו" כ"אשכנזי".
    המציאות של ישראל טפחה על פני באלימות בעת השירות הצבאי; ובעוצמה מהממת בלימודיי באוניברסיטה. שם התברר לי שישנם מחסומים שאינם עבירים לאנשים כמוני. מה שסוציולוגים קוראים מחסומים "מיבניים". מחסומים אלה בנויים מחומרים לאו דווקא אישיותיים. אין מחסומים אלה מורכבים ממפגשים כאלה או אחרים עם אנשים. אלה הם המפגשים עם מציאויות כלכליות, פוליטיות, המשוקעות באינטרסים חברתיים מוגנים בתוך בונקרים של הטבות ייחודיות. על כן וכתוצאה מהמפגשים מהסוג השלישי הזה, הפכתי להיות מפוכח ולוחם של מזרחיות טוטלית. בקיצור רב, מציאות סוציולוגית ופוליטית זו הפכה אותי מ"ישראלי", מ"אחד משלנו" או מ"אשכנזי" לגבר מזרחי. נעשיתי לגבר מזרחי עם חזות ומראה מרוקאי-ערבי שאף פעם לא היה לי ומעולם ועד היום לא הצלחתי להבין איך הוא נראה. אבל אני הוא. מאחר שהאנשים הטובים של אמצע הדרך של מאמר זה, אנשים אשר מתנהגים באופן אוטומטי הם רק חלק מהמציאות ולא כל המציאות בישראל המסר הפוליטי של מאמר זה לא יכול להשיג את מטרתו. גישה זו של אנשים טובים בבסיסם ואוטומטים בהתנהגותם אינה יכולה להוות הסבר לדרך שבה א-נשים נעשיים למפוכחים, וללוחמים של המזרחיות הטוטלית. השילוב של התנהגות אוטומטית ואינטרסים חברתיים הנטועים במערך של פריבילגיה אשכנזית נוקשה ביותר הם אלה אשר אחראים ליצירתם של אנשים הניראים "עיראקים, מרוקאים, אליג'ראים, תימנים, אתיופים "בעלי חזות מזרחית-ערבית". אנחנו נעשים למזרחים ומזרחיות; אנחנו לא נולדים מזרחים ומזרחיות. אשכנזים ואשכנזיות זו לא דרך להיראות אלא דרך של היות. על כן יש במאמר יפהפה זה פיספוס גדול. יש בו רצון טוב רב שאינו רלוונטי. תודה על מאמר יפה. יופי, מסתבר, אינו התשובה לקשיותם של אינטרסים חברתיים. זהו יופי עצוב. על כן תהודת נימי הלב אינה מזיזה את אמות הסיפים. תודה

    1. אור ארנסט

      מאיר,
      תודה על תגובתך מאוד שמחתי לקרוא אותה

      הפוסט דיבר על זה יחס בין אדם לזולת ולא על בעיות חברתיות ויחס המדינה לאזרחיה – שם אני משאירה את הדיון למיומנים ובעלי ידע רב ממני.

      אני לא טוענת ש"גישה זו של אנשים טובים בבסיסם ואוטומטים בהתנהגותם יכולה להוות הסבר לדרך שבה א-נשים נעשיים למפוכחים, וללוחמים של המזרחיות הטוטלית", אני טוענת שכשאנשים נתקלים ביחס החברה שמתייגת אותם ומגדירה אותם ומכווצת אותם – מוצאים דרכים לשרוד, בין על ידי הכחשה, בריחה, התעלמות, מלחמה.

      כשכתבתי שאני לא מחוייבת למזרחיות טוטאלית התכוונתי לכך שאני לא מחלקת את העולם כפי שהחברה או האג'נדה מכתיבות לי, ולכן – מבחינתי להיטים ים תיכוניים ופזמוני בוגרי בי"ס רימון – נראים לי (ברובם) נחותים באותה מידה, כמו שפיוטים עיראקים/מרוקאים ולהקות ניינטיז מסיאטל, נניח, נשמעים לי נהדר. לפעמים כשאתה מגן על אג'דנה אתה הופך לקורבן שלה.

  15. אודי

    אני לא בטוח אם מודעות עצמית יכולה לשנות דרכי התנהגות או צורת חשיבה.
    אבל, כוחו של המאמר נמצא בחשיפת הזווית האישית המצליחה לנגוע בכולנו יוצאי כל העדות.
    הפרספקטיבה האישית מעוררת אמפטיה והזדהות וכך מצליחה לפרק את מוקשי הדעות הקדומות.
    יש משהו מאוד אותנטי בכתיבה והתחושה העולה מהמילים היא של קול יחודי שלא נעזר בקלישאות או ססמאות מתלהמות, קול שמאמינים לו, קול שרוצים להקשיב ולהבין אותו יותר. אולי כך ניתן יהיה להעשיר את השיח התרבותי בארץ ואולי כך ניתן יהיה ליצור שינוי.
    מאמר משובח, תודה.

  16. איציק

    של מזרחים שהצטרפו למה שנקרא בישראל, כוחות הביטחון, ואפילו
    התקדמו עד כדי ראש השירות עצמו..
    הם מנהלים מאחורי הקלעים מסעות ציד, רדיפה ודיכוי נגד מזרחים שפעם השתייכו לקבוצת ה"אחד משלנו" כמו שתיאר יפה פרופ' מאיר עמור בתגובתו.
    אגב, ההגדרה המדוייקת עבורם לדעתי היא "המשוקמים", כלומר, כאלה ש"שוקמו" מ"נחשלותם הגנטית-תרבותית" ע"י יוצאי מזרח אירופה ונחשבים בוגדים ואויבים ברגע שהם הופכים לפעילים חברתיים מזרחים בכדי שאחיהם המזרחים לא יצטרכו לחיות כמוך בתור שקופים, כלומר בצביעות ושקר, ראש קטן ועד בוגדנות שמכשילה את אחיהם!

    ועל כן אני משלם את המחיר רדיפת שב"כ לאורך שנים והרס חיים.

  17. אור ארנסט

    תודה על כל התגובות. מרגשות ומעוררות מחשבה!

  18. נרקיס

    מסכימה איתך. החברים בקבוצה ההגמונית (גברים, אשכנזים, סטרייטים, בריאים) כלל לא מרגישים שהם בעלי פריבילגיות. מרביתם לא מודעים כלל לכך שלא בפני כולם פתוחות הדלתות, כפי שהן פתוחות בפניהם. חוסר המודעות הוא שמקיים ומבצר את הקבוצה ההגמונית במעמדה, ומעביר אותה מדור לדור.

  19. מאיר עמור

    שלום אור ארנסט
    תודה על התגובה שלך. על יופיו של הטיעון והרגש שלך אמרתי כי הם יוצרים תהודות בעומק בלב. התכוונתי לכל מילה. הטיעון והרגש שלך הובנו. יופיים מעורך ביותר. הם ריגשו. אצלי – לאחר ששיתפתי את המאמר שלך – בקיר הפייסבוק נאמר על ידי אשר עידן שמה "שיותר מרגש יותר עמוק"; וחבר טוב אחר שלי (מוטי עמר) אמר: ההיפך שמה "שעמוק יותר מרגש". על כך אין ולא היה כל ויכוח או אי הסכמה. אני הוספתי ואמרתי ששתי הטענות הן דיברי אלוהים חיים. הגבתי בהערכה מלאה לדברים היפים שלך. ביקשתי להוסיף פוליטיקה לאסתטיקה. האסתטיקה שלך היא יפהפיה. האם הפוליטיקה של שיחרור יכולה להיות גם אסתטית? מקווה שכן. תודה.

    1. אביבה בלייך

      הרבה כאב הרבה אהבה אבל במיוחד תבונה ועומק. מה קורה עם המחשבות?מסוכן ….

  20. הלפרט אברהם

    בעל חזות מזרחית-ערבית נחסם על ידי שכן שפקפק ותיחקר אותו בגסות ובחשדנות על מעשיו. אני רואה כאן התקלות על רקע לאומני ולא על רקע עדתי. מזרחיים רואים כל היום גזענות ואפליה. לעתים הגזענות וההפליה מדומיינות. באחד מנמלי התעופה באירופה הכניסו אותי לגליל פלסטיק שמאתר חומרי נפץ , כך נבדקים כולם. פרופסורית ישראלית הוכנסה למתקן זהה בארצות הברית, יצאה מהמתקן והפכה עולמות בכל העולם נגד זה ש"הכניסו אותה לתאי גזים" הדמיון האנושי יכול להרקיע שחקים.

  21. אשכנזי אותנטי

    המאמר יפה ונכון. אבל לדעתי חייבים למצא גם הסבר לשתי עובדות:
    1. ההתמשכות של המצב ואפילו החמרתו עם השנים.
    2. אי הטיפול בנושא והמגמה החזקה להסתיר ולא לדון.
    ההחמרה היא ביכולת ההסתרה וההדחקה של הבעיה והעלמתה כמעט לחלוטין מהדיון הציבורי.
    ההסבר שאני מציע הוא שמדובר ביחסים משולשים: לא רק בין מזרחים לאשכנזים, אלא יחסים בין מזרחים לאשכנזים על רקע הקונפליקט עם הערבים. הערבים והערביות היא לדעתי נקודת המוצא לכל הדיון.
    מנקודת המוצא של האשכנזים: המזרחים קרובים לערבים מהרבה בחינות: רקע תרבותי, אוכל, מוזיקה מראה וכו. למעשה ייתכן שהרבה אשכנזים רואים קרבה רבה יותר בין הערבים לבין המזרחים לעומת הקרבה ביניהם לבין המזרחים.
    הדבר הזה לא נעלם כמובן מהמזרחים והתגובה אליו היא קשה מאד: מצד אחד התכחשות לתרבות ולשורשים של עצמם (בזה אני כולל את השנאה הרגשית כלפי הערבים), ומצד שני כעס ותסכול אדירים כלפי האשכנזים.
    מכל הדייסה המבעבעת הזו הקושי הכי גדול הוא קשר השתיקה של המזרחים. הבושה במצב גורמת להשתקה מוחלטת. וזו הבעיה העיקרית.
    מה עושים לצאת מהבושה ולשבור את קשר השתיקה כך שאפשר יהיה לבטא את הקושי הזה בגלוי?

    1. אור ארנסט

      1. המצב מחמיר כמו כל אספקט בתרבות שלנו שמחמיר – התבהמות, שטחיות, הפצת שטנה וכיוב' כך שלטעמי אין כאן משהו שייחודי ליחסי מזרחים-אשכנזים.

      2. המזרחים אכן קרובים יותר לערבים – ולא רק מנקודת מבטם של האשכנזים. יש הרבה דברים יפים בקרבה הזו כמו תוכן תרבותי עשיר, יחס טולרנטי לדת (כן), מקצב החיים, מקצב הלב והאוזן, פילוסופיה ועיון – אבל במקום לחזק את התכנים האלו ולרומם את האזור כולו – מזרחים ואשכנזים גם יחד התמקדו בלגיטמציה שלהם על הארץ הזו והם עשו את זה בדרך היחידה שאשכנזים הכירו – בהחלשת האחר – בתיעוב וסירוס התרבות הערבית. וכמו כל דבר בחיים – מדובר באקוסיסטם, ולכן התיעוב והסירוס חדר גם אלינו – תחילה ריסק את המזרחים (שהתביישו בדמיון ביניהם) והמשיך וחלחל בחברה עד שפגע גם באשכנזים – והרי לכם חברה חולה.

      אתה שואל מה עושים כדי לצאת מהבושה?
      לצערי מי שהשתלט על חוסר הבושה זה דווקא התנועה המזרחית העממית הקולנית והמבישה של פולחן הבאבות, מוזיקה ימתיכונית רדודה, רדיפת בצע, האדרת הבורות והעילגות – הם לא מתכחשים לשורשים הם רק עצלים מדי בשביל להתחקות אחר מקורם האיכותי – וכך נשארנו. וכך נשאר – אשכנזים ומזרחים סינתטים.

      1. אשכנזי אותנטי

        ברשותך, אני רוצה למקד את הנקודה:
        בושה על השורשים הערביים
        בושה (ולכן הסתרה) של הכעס והתסכול מול האשכנזים
        הבושה להגדיר ותבוע תיקון.
        הבושה הזו היא כוח מדכא רב עצמה. חייבים למצא דרך להתפרק ממנו. איך עושים את זה?

        אני גם מרשה לעצמי לחלוק על ה"ציונים" שאת מחלקת ל"פולחן הבאבות, מוזיקה ימתיכונית רדודה, רדיפת בצע, האדרת הבורות והעילגות"
        הקשקושים שמעסיקים יאפים אשכנזים תל אביביים כמו רפואה אלטרנטיבית, טבעונות, רדיפת בצע ופולחן באבות לבנות למינהן (כמו גארי יורופסקי) אינה גבוהה יותר אפילו במ"מ.
        כלומר נמיכות ורדידות תמיד היו ותמיד יהיו פופולאריות בכל מקום. השאלה למה קבוצה מסוימת מצליחה למתג את הרדידות שלה כנעלה יותר, ולמה הקבוצה השניה מקבלת את זה כדבר תורה מסיני.

  22. אור ארנסט

    צודק לגמרי! התלבטתי אם להרחיב ובאחת התגובות שלי לפוסט הזה ציינתי – אין הבדל ברדידות – אני מחלקת ציונים לכולם ללא הבדל דת גזע מין. ואפילו אקצין ואומר שהטמטום האשכנזי מכעיס אותי יותר בדיוק כמו שהטמטום השמאלני מקומם אותי יותר – כי בשניהם יש את הברק המשיחי בעינים כמו הצדק והחוכמה עמם.

    האשכנזים ניכסו את המוח ונתנו למזרחים את הלב – ותכלס לא אלה ולא אלה…
    והמזרחים – מכל הסיבות לעיל והיותם בעמדה חלשה – לא נלחמו באמת על החלוקה הזו

  23. תושב דרום ת"א

    אבל לערבב, ולנכס את כול עדות המזרח ליחידה אחת והיהלום שבקצפת להכליל את כול שבטי המזרח כיחידה אחת, יהודים וערבים, פרסים וטורקים, זו בורות לשמה במקרה הטוב, יש הבדלים פילוסופיים ומחשבתיים בין היהודים והערביים ואף סכסוך לא פתור של מאות שנים, דוגמא לתוצאה שלו לא יתכנו שני דתות בערב, והערבים רואים את ישראל כצפון חצי האי הערבי, שמעת על חייבר, תימא ותימן ועל היהודים בערב בכללית? זו היסטוריה שסופה בג'נוסייד של אדמות, אתנוס וכמעט של תרבות, למזלנו כמעט

    1. אשכנזי אותנטי

      אתה כתבת את המשפט "יש הבדלים פילוסופיים ומחשבתיים בין היהודים והערביים ואף סכסוך לא פתור של מאות שנים"
      לך חשוב להדגיש את ההבדלים האלו, ושהזהות של היהודים שבאו מארצות ערב שונה מהערבים באותן ארצות, ושהשוני הוא עמוק "הבדלים פילוסופיים ומחשבתיים" כבר אמרנו?
      שים לב, מה דעתך כל היהודים שבאו מגרמניה (גם שם היהודים לא בדיוק הצליחו להשתייך) ותמיד גאים בשורשים ה"ייקיים" (סדר, משמעת, חריצות נימוס ועוד כל מיני סטראוטיפים מסוג זה).
      אלו מדגישים את ההבדלים, את אי השייכות לשורשים שלהם, ואלה גאים ברקע ממנו באו.
      אתה רואה שאין קשר למלחמה או לשואה.
      לחיות במצב שבו אתה מתבייש בשורשיך זה כמעט בלתי אפשרי, ומבחינה פוליטית זה הופך אותך לטרף קל (קל מאד) למניפולציה ולניצול ציני.