• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אז מה הוא בעצם "כחול הוא"?

ביקורות רבות על סרטו של עבדלטיף קשיש, "כחול הוא הצבע החם ביותר", טענו כי מדובר בפורנוגרפיה שמכוונת לקהל סטרייטי. אך סצנות המין המפורטות בין הגיבורות אמה ואדל דווקא שואלות שאלות מורכבות על ייצוג מיני נשי בוטה ועצמאי, חותרות תחת החיבור המיידי בין מין לכוח ומציעות פוליטיקה מגדרית חדשה. קריאה אחרת
אלינור דורי

מרבית הביקורות שהופנו כלפי "כחול הוא הצבע החם ביותר" (להלן, "כחול") של הבמאי המוערך עבדלעטיף קשיש, סבבו סביב סצנות הסקס הארוכות והמפורטות המוצגות בו ודנו בשאלה האם מדובר ביצירת אמנות או בפורנוגרפיה. הן מבקרים והן מבקרות פמיניסטיות טענו כי קשיש חטא בהפיכת סיפור אהבתן של שתי הנשים הצעירות להצצה פרוורטית ונצלנית, וכן טיפל בדמויותיהן באופן ברוטאלי ומחפצן אשר מזכיר את האופן שבו מוצגות דמויות של נשים בסרטים פורנוגרפיים.

בטקסט זה אני מבקשת לפרק את הביקורות האלו ותחת זאת להציע קריאה אלטרנטיבית של הסרט אשר מפרשת אותו כאמנות אינטליגנטית, מוקפדת, אסתטית שאף חותרת תחת הגדרתה המקובלת של הפורנוגרפיה (כשעבוד גרפי ומפורש של נשים באמצעות תמונות/מלים) וקוראת לשחרור המיניות הנשית המדוכאת.

poster-officiel-de-La-Vie-d-Adele.for the film review

פורנוגרפיה, על-פי הגדרתה הצרה, היא תחום אשר עיקרו בהצגת גופה/ו של האשה/גבר או התנהגותן/ם המינית באופן המכוון לעורר גירוי מיני. בדרך כלל יהיו מופעי הפורנוגרפיה חסרי ערך אמנותי ולא יחויבו להיות מעוגנים בקונטקסטים פוליטיים/חברתיים/אמנותיים רחבים יותר (למשל, סרט פורנוגרפי לא יידרש לנימוקים באשר למשמעות וסיבת הכנסת סצנות הסקס בו, שכן מלכתחילה תוקפו היחידי מגולם בסצנות הסקס עצמן והן העיקר בו). במלים אחרות, בסרט פורנוגרפי הסקס הוא העיקר וסביבו נבנית העלילה, במידה וקיימת, בשונה מסרט לא פורנוגרפי בו מתקיימת עלילה אשר מאגדת אפיזודות מגוונות ביניהן גם כאלו המציגות סקס. כמו כן, וייתכן ופה, בין היתר, טמון גרעין אי-ההסכמה בין המחנות השונים, קיימת נטייה לתפוס סקס בוטה כפורנוגרפי וסקס רך כאירוטי, ללא תלות בקונטקסט בו הוא נתון.

פורנוגרפיה, לדידן של פמיניסטיות רבות, ניתן להגדיר יצירה אשר חוטאת באובייקטיפיקציה של גוף האשה והפיכתו לכלי למילוי צרכיו של הגבר תוך התעלמות ממכלול תכונותיה האנושיות, רצונותיה ותשוקותיה. על-בסיס קביעה זו מיקמו אחדים/ות את הסרט "כחול" תחת הקטגוריה של סרטים פורנוגרפיים, ופירשו את בחירתו של קשיש בשתי שחקניותיו הראשיות (אדל אקסרקופולוס וליה סיידו) כבחירה מניפולטיבית אשר נועדה לקרוץ לקהל צופיו ההטרוסקסואלי מבלי לאיים על השיח הפטריארכאלי ההגמוני. קשיש בחר בשתי נשים צעירות, לבנות, יפות, בעלות גוף חטוב ונטול שערות, הטרוסקסואליות, סיסג'נדריות ולא נכות. אלא שבעיניי, כפי שאראה בהמשך, ביקורת זו חוטאת (למרות הבחירה המניפולטיבית) ברדוקציה קולוסאלית של סיפור רחב יותר שמבקש קשיש להעביר בסרטו ואינני יכולה להסכים עם הטענה (של כמה מחברותיי הפמיניסטיות) כי בחירה זו תורמת להגדרתו של הסרט כפורנוגרפי.

הסרט "כחול" מספר את סיפור אהבתן של אמה ואדל, שתי נשים צעירות בצרפת, ועוקב אחר התפתחותן והשתנותן לאורך מספר שנים. קשיש משרטט את סיפורן ביד אמן ומצליח לארוג סיפור אהבה פיוטי, מורכב, אמין וטראגי באופן המעורר הזדהות גדולה מאד. נדמה כי כוחן המיידי של סצנות הסקס המפורשות טמון באפשרות שניתנת לצופה ללמוד דרכן על עוצמות הרגש ומידת החיבור החד-פעמי בין אדל לאמה. סצנות הסקס, בהן מגלה אדל את מיניותה, נחשפת לפרקטיקות המין המגוונות בין נשים, לומדת את גופה של אהובתה ולומדת את עצמה, מאפשרות הצצה הכרחית לחוויה הנפשית שעוברת אדל לאורך הסרט. כלומר, ב"כחול" הסקס משרת את הסרט ולא להיפך. המין ממוקם בקונטקסט נרחב וחושף מורכבויות רגשיות ועלילתיות באופן שגורם להאמין שהסרט היה חסר בלעדיהן.

האם נכון להתמקד בסוגיית אורכה של סצנת הסקס המרכזית? בשאלת גרפיותה, פירוטה ועריכתה? האם נכון וראוי להתמקד בקולות האנחות והגמירות של שתי השחקניות? בסוגיית גמירתן המשותפת (כפי שהובנה על-ידי חלק מהמבקרות, דבר שאני, באופן אישי, לא ראיתי)? האם נכון לבקר את הצילום מרובה הקלוז-אפים שלא השאיר לצופים/ות הרבה מקום לדמיון? ייתכן ונכון וראוי, אך לא על-מנת לענות על השאלה האם מדובר באמנות או בפורנוגרפיה. עצם עיסוקו המדוקדק של קשיש בגוף הנשי על קימוריו והתנסויותיו, חומו והתמסרותו, קולותיו והפרשותיו לא אמור בהכרח להופכו לסרט פורנוגרפי, גם אם עורר מינית את צופיו וצופותיו. בפסקאות הבאות אנסה להסביר את כוונתי תוך שימוש באנלוגיות ויזואלית-פוליטית ועלילתית בין "כחול" לסרטים פורנוגרפיים.

בלי נעלי עקב

מבחינה ויזואלית, ככל שמתמקדות באלמנטים החזותיים הרי שניתן לעמוד ביתר שאת על ההבדלים המבחינים בין שתי הסוגות: בסרטים פורנוגרפיים ניתן למצוא בדרך-כלל נשים מטופחות, מאופרות בכבדות, בעלות ציפורניים ארוכות (בהמשך אתייחס לרלוונטיות האזכור הזה), חלולות מבט וממעטות לדבר, כשבזמן האקט המיני הקר, המנוכר וחסר הרגש, הן לרוב נשארות עם פריט לבוש סמלי (ובאופן ספציפי – בנעלי עקב), משתמשות באביזרי מין פאליים ובאופן כללי משעתקות פרקטיקות מיניות הטרוסקסואליות בהן חודרות ונחדרות וסביב אלו סובב האקט כולו. במלים אחרות, מופעלות כמריונטות על-ידי במאי הטרוסקסואל (לרוב) שמעמידן על הסט בדומה לאופן בו הן מככבות בפנטזיות המיניות שלו ושל גברים הטרוסקסואלים אחרים. מבחינת העלילה אין צורך להכביר במלים, מאחר וידוע לכל כי פורנו לא מתיימר להציג עלילה וכי עיקרו הוא הסקס.

ב"כחול", כך נדמה, מוצגות שתי השחקניות הראשיות באופן הפוך למדי. ראשית, באופן בו הן מקיימות סקס חף מהגדרות, הבניות חברתיות ויחסי-כוח אימננטיים אותם ניתן לזהות בנקל בסצנות הסקס הפורנוגרפיות: הן שוכבות מתוך תשוקה גדולה ונדמה שלומדות (לפחות אדל) ובונות תוך כדי תנועה את השכלתן המינית המשותפת (היינו, לא רק את מה שעושה טוב לכל אחת מהן, אלא בעיקר את מה שעושה טוב לשתיהן ביחד), הן לומדות מה מענג אותן, כיצד הן משלימות אחת את עונגה של השנייה, לא משתמשות באביזרי מין ולא מכוונות לאורגזמה. כלומר, מקיימות סקס לא ליניארי (המאפיין, לרוב, את הסקס ההטרוסקסואלי שכולו חתירה לגמירתו של הגבר), אלא סקס מעגלי, סקרן, מתנסה, בודק, שואל, מגשש, טועה, מגלה. סקס בו שתי נשים מסוגלות לענג אחת את השנייה, להתנסות במגוון פרקטיקות, לנטרל כל מימד של היררכיה, לא להסס להכניס (או להיות מאויימות מהכנסת) אלמנטים בי-די-אסאמים קלים (משיכות, תפיסות בישבן וספאנקים עדינים) לחדר המיטות שלהן, לגמור בין אם מחדירה או בין אם לא, ובעיקר לאפשר לתשוקתן הגדולה האחת לשנייה להכתיב את מהלכיהן.

אגב, על האופן המעוות בו מוצג סקס לסבי בסרטים פורנוגרפיים ניתן ללמוד מהאופן בו הגיבו נשים לסביות אשר נתבקשו לצפות בסרט פורנו "לסבי". רובן הגיבו בגיחוך והפתעה מתובלת באמירות סרקסטיות כמו: "אין מצב שהיא מענגת אותה עם הציפורניים האלו!" וכו'.

lva06

שנית, קשיש בוחר להציג את דמויותיו הראשיות של סרטו באופן בלתי-אמצעי ולהרחיקן מייצוג פלקאטי כפי שנהוג בפורנו: אדל ואמה מוצגות לאורכו של הסרט כשהן אוכלות בתאווה גדולה, מתלכלכות מהאוכל שלהן ולא ממהרות לנגבו, מנקות בשרוולן את הנזלת והדמעות שלהן, צורחות בפראות בהפגנות, רוקדות בטבעיות בלי שמץ של "מהוגנות" נשית פיקטיבית, בוכות בכי עז וקולני תוך משיכות אף במרחב הציבורי, מזילות ריר מתוך שינה ומזכירות שהן במחזור ולא מתאים להן לעשות סקס. בזאת, כאמור, מבקש קשיש להפוך את ייצוגן הפלקאטי של נשים המבויימות כמריונטות בידיהם של במאים גברים לייצוג של נשים אמיתיות עמן קל להזדהות ושאותן לא ניתן לבלבל עם הדמויות המככבות בסרטים פורנוגרפיים.

סצנות המין, על-אף אורכן, כלל לא מאפילות על תוכן הסרט, אלא תורמות באופן ממשי להבנת הדמויות – על מורכבותן והתפתחותן. כמו בסרטיו של פאזוליני (לדוגמה "סאלו"), בהם המין והאלימות תופסים את חלקו הארי של הסרט אך יחד עם זאת לא הופכים אותם לעיקר אלא מהווים אמירה פוליטית-חברתית נוקבת, כך גם סצנות-המין המפורטות ב"כחול" שואלות שאלות מורכבות על יחסים, על נטיות לב וגוף, על מעמדות, על אלימות ועל הגרעין הקמאי האנושי העדין ביותר. סצנות המין לא מנטרלות את אישיותן ומורכבותן של הדמויות, אלא מעצימות ומחדדות אותן. מדובר בחגיגה מופלאה של מין ייחודי ואסתטי המבטא תשוקת חיים גדולה ומרהיבה ובעצם משורר שיר הלל לחיבור הגופני המיוחד המתקיים בין שתי נשים. כשם שאת "הטנגו האחרון בפריז" של ברטולוצ'י ניתן היה לראות כאחת מאבני הדרך של הקולנוע במאה העשרים למרות תוכנו הבוטה, ולו בשם סימונו את תחילת המהפכה המינית והפמיניסטית והמאבק לזכויות הקהילה הלהט"בית, הרי שניתן לראות ב"כחול", אם כי בהיקפים מצומצמים יותר, אבן דרך משמעותית בקידומה של נראות להט"ב{אק}ית מינית על מסכי הקולנוע המיינסטרימי במאה העשרים ואחת.

לא עוד ילדות חמודות שמתנסות קצת במין

כמי שנמנית על האסכולה הפמיניסטית האנטי-פורנוגרפית, התיאורטיקנית קתרין מקינון יצאה כנגד התפיסה כי פורנוגרפיה היא ז'אנר של ייצוגים מיניים בוטים, נטולי ערך חברתי שתכליתם לעורר גירוי מיני, ותחת זאת הגדירה פורנוגרפיה כ"הכפפה (שעבוד) גרפית ומפורשת מינית של נשים באמצעות תמונות ו/או מילים" (כפי שמצוטט אצל עמליה זיו בספרה "מחשבות מיניות"). הגדרה זו מערבת בהכרח יחסי-כוח (מכפיף ונכפף), קושרת קשר מובהק בין מין לכוח (כל ייצוג מיני הוא בהכרח פורנוגרפי, בהכרח של נשים ובהכרח משעבד נשים) ומקבעת פוליטיקה מגדרית המבטאת אי-שוויון מגדרי (האישה לעד ממוקמת בתחתית הפרמידה). לטענתה של מקינון, פורנוגרפיה לא רק מבטאת את תוצריה התרבותיים של ההגמוניה הפטריארכאלית, אלא מכוננת, משעתקת ומעצבת את השליטה הגברית ויחסי-הכוח בין המינים. פורנוגרפיה, לדידה, מקבעת את מעמדן הנחות של הנשים ומעצבת את כפיפותן המינית לגברים וכפועל יוצא יוצרת חיבור בין כפיפות זו לעונג המיני של הגברים הצופים (כלומר, ההנאה והעוררות המינית ששואבים גברים מצפייה בביזוין, חפצונן והשפלתן של נשים).

גישתה של מקינון מבוססת על חקר תעשיית הפורנו המיינסטירמי ההטרוסקסואלי וניכר כי אין בדבריה כדי להניח את הדעת באשר לייצוגים פורנוגרפיים (לכאורה) מרג'ינליים, כמו, לדוגמה, בסצנות הסקס ב"כחול". כפי שטוענת עמליה זיו בספרה "מחשבות מיניות", אפשר כי אחד הביטויים המרכזיים לדיכוי נשים מתקיים דווקא בהדרתן משדה המיניות, הגבלת מיניותן ומסגורה כפאסיבי ותגובתי, בעוד שהתאווה, הפרוורטיות, "החייתיות" והצורך המפורש במין היא נחלתם הבלעדית של הגברים. סרטו של קשיש, בהקשר זה, חותר תחת תפיסתה של מקינון ומציע ייצוג נשי מיני מאד, בוטה ו"חייתי". קשיש מתיר את הקשר שקשרה מקינון בין מין לכוח ומפרק את קביעתה באשר להיררכיה ואי-השוויון המגדריים. תחת זאת מעצב קשיש את שתי שחקניותיו כסוכנותיה של פוליטיקה מגדרית חדשה אשר מנפצת את הדיכוטומיה של סובייקט-אובייקט, שולט-נשלטת, מנצל-מנוצלת לטובת יחסים נזילים ושוויוניים בהיעדר זין וחתירה לחדירה. קשיש מבטל את הפרקטיקה המינית האלימה אותה ניתן לראות בבירור בסרטים פורנוגרפיים לסביים, בהם משועתקים האלמנטים של ניצול, החפצה ושליטה. בסרטו מרחיב קשיש את שדה פעילותן המינית של הנשים, מפרט את גוניהן הנרחבים של הפרקטיקות המיניות השונות שלהן ומנטרל כל עמדה של יחסי-כוח ביניהן.

la vie d'adele C DR--672x359

לאור האמור לעיל, ברצוני לשאול האם ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי כי יצירה היא פורנוגרפית או לא (בהסתמך על אמות מידה מוגדרות וקבועות מראש אשר מגולמות ביצירה עצמה) או שאולי רצוי להניח כי הגדרתה תלויה באופן קריאתן/ם הבלעדי של קהל הצופות/ים שלה והמשמעויות שהם/ן יוצקים/ות לתוכה. הרי שלא נמהר לטעון כי גבר אשר מצייר/מפסל/מביים אשה בהכרח עוסק בחפצון הגוף הנשי, ביזויו והשפלתו מתוך עמדה ברורה של יחסי-כוח, וכשם שציינתי קודם לכן – לא כל יצירה אשר מציגה מין מפורש נחשדת באופן מיידי כפורנוגרפית. מה הן, אם-כן, הסיבות אשר גרמו למבקרות/ים רבות/ים להגדיר את "כחול" כסרט פורנוגרפי? מה בסצנות הסקס המפורשות והארוכות הביא להאשמה כזו? נדמה כי התשובה המיידית היא המבוכה ואי-הנוחות שסצנות אלו גרמו לצופים/ות. אלא שאני מזכירה כי קהל מבוגר שמנוסה בקונבנציות צפייה כמעט אף פעם לא מבטא באופן קולני ובוטה את הסתייגויותיו או מבוכותיו, מה שקרה בשתי ההקרנות בהן נכחתי בהן הקהל צחק, דיבר בקול ואף הפריע באופן מכוון (באחת הפעמים) במהלך הקרנת סצנות הסקס בין אדל לאמה (יש לשים לב כי לא בסצנת הסקס ההטרוסקסואלית היחידה בסרט).

אני מבקשת לשאול, האם לא מדובר בביטוי בוטה לאופן המזלזל בו גברים ונשים הטרוסקסואלים/ות תופסים/ות סקס בין שתי נשים? האם לא מדובר בביטוי מלגלג לפער הגדול בין התפיסה הרווחת של סקס בין שתי נשים (חמוד, לא אלים, עדין, לא רציני, "לא הדבר האמיתי") לבין הצגתו הישירה בסרט (האפשרות להגיע לשיאי עונג אדירים ללא עזרתו של הגבר וכליו)? האם לא מדובר באתגור חשיבות נחיצותם של הגברים בחייהן של נשים בכלל ובפרקטיקות המיניות שלהן בפרט? הנה מציג קשיש בסרטו לא רק סצנות סקס מרהיבות ביופיין ובעומקן, אלא לאורך הסרט כולו מעמיד בסימן שאלה את נחיצות קיומו של הגבר בחייהן של הנשים (האופן המלגלג בו הוא מציג את הוריה של אדל כשאלו מניחים באופן דיפולטיבי כי היא בזוגיות עם גבר וקובעים כי היא יכולה להמשיך לעסוק באמנות מאחר ובן-זוגה מפרנס אותה, או הסצנה בה אנחנו למדות כי ג'ואקים, בעל הגלריה הנחשבת, הוא בעל כוח רב אותו יש לרצות {בדרכים שונות, כמרומז} כדי להציג אצלו עבודות אמנות, ולמרות זאת אמה בוחרת ללכת בדרכה {מבלי לעבור דרכו} ולבסוף אף מצליחה להציג בגלריות את עבודות האמנות שלה).

נדמה שזו דרכו של קשיש לאתגר את תפיסתם של גברים הטרוסקסואלים רבים בנוגע לתלותן של הנשים בהם. קשיש הופך את היוצרות ואף משתמש באופן ציני בדמויות הגבריות בסרטו (הן בסצנת המין הראשונה בסרט בין אדל לחבר שלה והן באמצעות הקולגה שלה שעמו היא מקיימת יחסי מין ובעצם כך "מחזירה" לאמה על בגידתה, כביכול). נדמה שכך בוחר קשיש ללגלג על התפיסה הרווחת בקרב רבים מהגברים ההטרוסקסואלים בדבר החשיבות ההיסטורית של תפקידם בחברה ביחס לנשים בה. באחת הופך ה"פורנו" המשעשע של שתי הילדות החמודות שמתנסות קצת במין אחת עם השנייה לייצוג נשי חזק ובעל אמירה נוקבת שמאיים על הסדר הפטריארכאלי הנוקשה. הן מוצגות על המסך הגדול כשתי נשים בוגרות ובעלות עוצמה שמבקשות להיות זו עם זו ולא מרגישות צורך בגבר בסביבתן ולא נתפסות עוד כשתי ילדות פוחזות שבסך הכל מתנסות קצת ובעתיד תתבגרנה ותבנה שמה שהן באמת צריכות זה גבר חזק לצידן (איזו לסבית/ביסקסואלית לא שמעה לפחות פעם אחת בחייה את המשפט: "אתן לא צריכות איזה גבר ביניכן שיראה לכן איך זה צריך להיות באמת?" על שלל הווריאציות שלו?).

la-vie-d-adele

"כחול" מבויים בסגנון ריאליסטי וכשם שעוקב באיטיות ובתשומת לב מופתית (וראויה לשבח) אחר הפרטים הפרוזאיים והלכאורה מינוריים בחייהן של הדמויות הראשיות, כך הוא מכבד את התנהלותן המינית לאורכו, על אורכה, פירוטה וגרפיותה. האם רק כאשר מדובר בסצנות ממוקדות ומכוונות מטרה בהן מככבות נשים מטופחות בנעלי-עקב אדומות וציפורניים ארוכות, מה שיוצר הזרה מיידית והופך אותן לפיקטיביות ומקור לשעשוע והנאה בקרב הצופים, הקהל לא מרגיש מאוים? השיח הפטריארכלי לא נסדק? וכשהן מנוזלות ומדברות על מחזור וטורפות סנדוויץ' עם הידיים הן כבר נשים אמיתיות שמקיימות יחסי מין אחת עם השנייה במסגרת מערכת יחסים רומנטית ולא נדרשות לשום גבר מתווך, מה שכבר מאיים ומאתגר את הקהל? באחת הביקורות אף קראתי שניכר כי החוויה הרגשית-נפשית במערכת-היחסים ביניהן מיותרת, שהרי אין לאמה ואדל דבר במשותף מלבד התשוקה הגופנית, ואני תוהה איזו מידה של שמרנות, התחסדות ומיזוגניה (על מחיקת החוויה המינית הנשית) נדרשת על-מנת לבקר באופן כזה את מערכת היחסים הנוצרת ביניהן. שגם אם, נניח, יש ביניהן רק מין, מדוע לא ניתן לראות בו דבר שלם ובעל תוקף בפני עצמו? שנשים יכולות להיות יצורים מיניים וחרמנים שכל מה שהן חושקות בו הוא סקס ועוד סקס ועוד הרבה סקס?

ודבר אחרון בנוגע לביקורות שעסקו באי-תקינותו הפוליטית של הסרט בו הייצוג הלסבי מצומצם ומאפשר הזדהות חלקית (לסביות צעירות, יפות, לבנות, חלקות, סיסג'נדריות, לא נכות, שמכניסות אלמנטים בי-די-אסאמים לסקס הונילי שלהן וכו'). מובנת לי הביקורת ואני מקשיבה לחברותיי שלא מצאו עצמן על המסך. יחד עם זאת ברצוני להציע, ראשית, שחוסר הזדהות הוא לא בהכרח אינדיקציה לאיכות הסרט מבחינה קולנועית ולחשיבותו מבחינה חברתית או תרבותית, ושנית, שאין הסרט מתיימר להציג מערכת יחסים בין שתי לסביות ומכאן שגם לא מנסה להציג קשת רחבה ומגוונת של ייצוגים לסביים/ביסקסואלים. קשיש עצמו אף אמר בכמה ראיונות כי סרטו אינו מתיימר לשאת מסר חברתי, אלא עוסק בסיפור התבגרותה של אשה ובאופן שבו סיפור אהבתה הגדולה הראשונה תורם להתבגרותה ואף מחיש אותה. עוד הוא מוסיף כי העובדה שמדובר בסיפור אהבה בין שתי נשים דווקא היה גורם שולי בהחלטה לעשות את הסרט, ואין מדובר בסרט לסבי, או במילות הסיכום שלו: "לאהבה, בעיניי, פשוט אין מגדר".

אלינור דורי היא בעלת M.A בביבליותרפיה ועתידה להתחיל בקרוב את לימודי הדוקטורט שלה במגדר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רועי

    אני לא יודע אם אני מסכים עם הכתוב. עדיין, לדעתי, הסרט הוא מבט גברי ופטריארכלי על מין לסבי. ובכל זאת נהניתי לקרוא.

  2. זוכמיר

    "סקס מעגלי"?

  3. אור ארנסט

    הסרט "הילדים בסדר" הביא למיינסטרים סקס לסבי שהיה משעמם להחריד (לעומת הסקס ההטרואי שהצטלם שם נהדר וסקסי) אז הגיע הזמן לסרט שיביא לקהל הרחב סקס לסבי נהדר וסקסי – וזה מספיק פורץ דרך הוא לא צריך לשאת על כתפיו גם ביקורת נגד פוטוגניות יתר
    כנראה, לא ראיתי…

  4. מירב

    עוד לא ראיתי אבל נראה לי שאת לגמרי צודקת 🙂

  5. מעין

    טרם צפיתי- אך נורא מוזרה בעיני העובדה שכרזות הסרט הרשמיות הן עד כדי כך מרוטשות, לאור הייצוג הלא פלקטי ש"כחול" והשיח אודותיו מבקשים לייצר

  6. מיה

    ביקורת מצוינת. לפני שהלכתי לראות את הסרט, קראתי את שלל הביקורות השליליות והחיוביות עליו, והייתי די בטוחה שאסכים עם השליליות. קראתי על סצינות הסקס הבוטות כעל משהו מחריד ממש, ועדיין אחרי שראיתי את הסרט אני מבינה לגמרי למה הרבה נשים מצאו בסצינות האלה בעייתיות גדולה מאוד. אבל הופתעתי לגלות שאני לא הרגשתי ככה כלל. אני כן חושבת שחשוב להתייחס לחוויה שהשחקניות הביעו לאחר צאת הסרט – שהיחסים עם הבמאי היו בעייתיים וקשים בהקשר של סצינות הסקס. אי אפשר להתעלם מכך, ולא יכולתי להתעלם מכך כשצפיתי בסצינות האלה.
    עדיין, אני מסכימה עם הניתוח שלך לסרט. זה סרט מצוין מהרבה בחינות שציינת.

  7. דפנה

    על כך אפשר להוסיף, האם סרט, או קטעים מתוך סרט, אינם יכולים להיות גם וגם? גם פורנוגרפיה וגם אמנות? האם בהכרח חייבים לקבל את התפיסה, המאפיינת את האידיאולוגיה האסתטית, לפיה מה שהוא "אמנות" לא יכול להיות גם "פורנוגרפיה" ולהיפך? (ובכך אני לא מבטלת את הביקורת המוצדקת על תעשיית הפורנו בצורתה הנוכחית, אלא מתחברת לטענה שיכולה להיות גם פורנוגרפיה אחרת, כזו שאינה מחפיצה נשים).
    אתמול הייתי בסרט וחשבתי שהוא סרט נהדר, ויחד עם זאת הסצינות של המין הלסבי הרגישו כמו פורנוגרפיה, מבחינה זו שלא הייתי בטוחה שהאורך שלהן והאופן המפורש שבו הן הוצגו התחייבו מבחינה קולנועית, ובנוסף: לא מאמינה שהפעם הראשונה יכולה להיראות ככה. האם זה רע? לא בטוחה. מצד אחד אני מסכימה עם הניתוח של אלינור ובנוסף, נהניתי לצפות בהן (כך שאם הן גם פורנוגרפיה, הרי שהיא לא מענגת רק גברים), ומצד שני, הצפייה בהן כשבת זוגי יושבת מצד אחד ואיש זר יושב מצד שני היא לא בדיוק הדרך המועדפת עלי לצפות בפורנוגרפיה. מעל לכל, זו היתה חוויה מורכבת ומענגת כאחד.
    אם יורשה לי לחלוק על הבמאי, אני דווקא ראיתי בסרט מסר חברתי חזק מאוד, לאו דווקא סביב נושא המיניות, אלא סביב נושא המעמד. אם לאהבה אין מגדר (אין לה?), הרי שיש ויש לה מעמד…

  8. אפרת

    ניתוח מעניין. מסכימה עם רוב דברייך. לא הרגשתי שזו היתה פורנוגרפיה, סצנות הסקס היו יפהפיות ועוצמתיות. בסופו של דבר, נשארתי עם תחושה קצת חושפנית לפרקטיקות המיניות שלי, ובהתבוננות לעומק הבנתי שקשה לי להאמין שלשחקניות עצמן זה לא היה חושפני מדי, אינטימי מדי. איזו בחירה יש להן? זו כמובן ביקורת על כל סצנות סקס חושפניות למיניהן בסרטים ולא רק בסרט זה וכמובן לא רק סצנות לסביות. פשוט כאן זה עלה לי מתוך הזדהות.

  9. לינוי

    תודה על הניתוח המדוייק והקולח. זה בדיוק מה שאני הרגשתי לגבי הסרט, ואלו בדיוק הסיבות למה התאהבתי בו. כל כך מרענן ומרגש לצפות במערכת יחסים 'לא היררכית' כמו שהטבת לתאר, כזו שהיא למעשה חסרת הגדרות, שמתעצבת ומתגלגלת מכוח זהותן הפנימית של הדמויות (בטח דמויות נשיות, שלא זוכות לייצוג המורכב והרגיש שכל-כך חסר לנו). קולנוע במיטבו.