רשמים מביקור במדריד, שנתיים אחרי מחאת ה-M15

"אז מה קורה בספרד?" שואלים אותי. מצד אחד, רע מאוד. המשבר מחמיר, הממשלה מושחתת, הבנקים גונבים כספי ציבור, משפחות נזרקות מבתיהן בזמן שמספר המיליונרים במדינה רק ממשיך לעלות. מצד שני, החברה האזרחית ממש לא מוותרת
איה שושןאיה שושן

השתתפה במחאת האוהלים בספרד ובישראל ב-2011. עורכת מחקר השוואתי של המחאות בדגש על הפרקטיקות הארגוניות שלהן, במסגרת לימודי דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון

הפוסט הבא מסכם שהייה של שלושה שבועות במדריד מסוף ספטמבר ועד אמצע אוקטובר 2013, שנתיים וקצת לאחר התפרצותה של מחאת ה-15M שהחלה במאי 2011. הביקור שלי נערך במסגרת מחקר שדה לתואר שני שעוסק בהבדלים בצורות ההתארגנות של מחאות 2011 בספרד ובישראל. הטקסט הזה אינו אקדמי, הוא נועד לתאר את שראו עיניי, ובעיקר למקם את האירועים הללו בהקשר הספרדי הרחב יותר (לקריאת טקסטים שכתבתי ממאהל פוארטה דל סול ב-2011: "מסול לא יזיזו אותנו", "אנחנו העם, אנחנו כולם", "מתקפלים או מתפרשים").

הגל הלבן – נאבקים על הבריאות

מדריד מקבלת את פניי במלוא יופיה וכוחה. פחות מ-24 שעות לאחר הגעתי, מתקיימת צעדה גדולה של מה שמכונה כאן "הגל הלבן" – המאבק של עובדי מערכת הבריאות והציבור הרחב נגד הפרטה וקיצוצים בבריאות. אלפי אנשים צועדים בשדרה הגדולה של מדריד לעבר פוארטה דל סול. הקהל מגוון באופן יוצא דופן: נשים מבוגרות, משפחות עם ילדים, רופאות, מתמחים, צעירים וצעירות, לבושים בחלוקים ובחולצות לבנות. ישנם מעט שלטים של ועדי עובדים ושל מפלגות, אבל בעיקר ניתן לזהות קבוצות שמחזיקות שלטים ופרליגים כתובים בכתב יד, מעשה ידיהן, שמכריזים "פלטפורמה להגנת על הבריאות הציבורית של מחוז ארנחואז", "בית החולים רמון אי כחל למען בריאות ציבורית אוניברסלית ואיכותית", "בית החולים דרום-מזרח", "בית החולים של חטאפה במאבק על בריאות ציבורית איכותית", "המרכז החברתי קוסקו", "המרכז החברתי פאטימה" (יותר מאוחר ארחיב על המרכזים החברתיים), "פציינטים של בית החולים פרינססה במאבק" ועוד ועוד.

מפגינה בצעדת ה"גל הלבן" (הכיתוב על המסיכה: "בריאות ציבורית"). מי שמחדירים אנרגיה לכל האירוע הם אנשים מבוגרים (הכיתוב על המסיכה: "בריאות ציבורית")
מפגינה בצעדת ה"גל הלבן" (הכיתוב על המסיכה: "בריאות ציבורית"). מי שמחדירים אנרגיה לכל האירוע הם אנשים מבוגרים. צילום: איה שושן

מדהים לראות שמי שמחדירים אנרגיה לכל האירוע הם אנשים מבוגרים, ולא מדובר בפעילים פוליטיים ותיקים אלא באנשים שהחלו להיות מעורבים מאז 2011. הצעירים של מאהל פוארטה דל סול, את חלקם אני מזהה בפנים, מגיעים כתומכים, מסתכלים קצת מהצד, מחייכים בשביעות רצון. את ההפגנה הזו לא הם אירגנו. לגל הלבן הזה אין מטה ואין דוברים. מדובר ברשת של קבוצות וקהילות, רובן קשורות לבתי חולים ולמרכזים רפואיים ברחבי העיר, אך הן מחוסרות שיוך פוליטי ברור. מרבית הקבוצות קמו אחרי ה-15M, והן מקיימות אסיפות תיאום ביניהן. התחושה בצעדה היא של חיוניות ושמחת חיים מתפרצת. תזמורות מנגנות ומקפיצות את הצועדים, קריאות משותפות מתחלפות ועוברות בין הקבוצות השונות, מדי פעם מישהו נתקף פרץ יצירתיות וממציא סיסמה חדשה, או משכלל סיסמה ישנה: "את הבריאות לא מוכרים, על הבריאות מגנים", היתה הקריאה הנפוצה ביותר, אבל גם הקריאות המוכרות של ה-15M נשמעות לא מעט – "הם לא מייצגים אותנו" ו"קוראים לזה דמוקרטיה אבל זה לא".

הצעדה מלאת החיים מגיעה לפוארטה דל סול, שם האנשים מוצאים אחד את השני, משוחחים, מתקבצים מחדש, ומתפזרים. אין אף במה בכיכר כולה, גם לא מערכת הגברה או מיקרופון. מצלמות התקשורת מסתובבות בין הקהל, מסריטות מה שרואות, מראיינות אדם אחד פה, אישה אחרת שם, ומסיימות את עבודתן. הגל הלבן פרץ בנובמבר 2012 לאחר שהממשל המקומי הכריז על תוכנית להפרטת שישה בתי חולים ו-10% מהמרכזים הרפואיים במדריד. התגובה המיידית היתה שביתה כללית שנמשכה מספר שבועות. אז החלו הקבוצות והקהילות השונות להתארגן, ומאותו רגע הן מוציאות לפועל הפגנות, ימי עיון ציבוריים, עצומות והליכים משפטיים נגד ההפרטה. למעשה, הצעדה שבה נכחתי נועדה בין השאר לחגוג פסק דין אשר עוצר באופן זמני את ההפרטה של שישה בתי החולים. שנה אחרי וההפרטה עדיין לא יוצאת לפועל, בעיקר בגלל המאמץ ההמוני של ה"גל הלבן".

הסולאר – מרחב קהילתי במגרשים נטושים

בסיום הצעדה אני פוגשת כמה חברים והם מזמינים אותי לבוא איתם למסיבת בריכה בסולאר. לא בדיוק הבנתי על מה הם מדברים, אבל החלטתי להצטרף. בדרך מסביר לי אחד מהם ש"סולאר" משמעותו מגרש ריק, מה שנשאר מתחת לבניין אחרי שהורסים אותו. מסתבר שבשכונת לה לטינה, אחת השכונות היפות ומלאות החיים במדריד במרכז העיר, הרסו לפני ארבע שנים מרכז ספורט קהילתי ששכן במרכז השכונה, ואיכלס גם את הבריכה הציבורית היחידה בכל מרכז העיר. הכוונה היתה לבנות מרכז מסחרי, אלא שהמשבר הכלכלי הלך והחמיר והמגרש נותר נטוש. ב-2010, קבוצת פעילים יזמה את פתיחתו של המרחב לשימוש ציבורי. במדריד פעילים כבר שנים מרכזים חברתיים עצמאיים (עליהם ארחיב בהמשך). המודל הארגוני של סולאר לה לטינה הושאל מהם. באתר האינטרנט של הסולאר, מסבירים ש"אנחנו רוצים שהתושבים עצמם יהיו אלו שישתתפו בהחלטות על הפעילויות והפרויקטים, תוך ניהול אחראי של המרחב ותוך חיזוק המפגש והיחסים החברתיים בין כולם. אנחנו מאמינים שלכולם ולכולן מגיע ליהנות מהמרחב ולחלוק אותו: תושבים, בעלי עסקים, קבוצות ואיגודים". אז איך המקום מתנהל? ניחשתם נכון. יש אסיפה כללית פתוחה אחת לשבוע, בה דנים בעניינים לוגיסטים וארגוניים. יש צוות שאחראי על הלו"ז. כל אחד ואחת, יחידים או קבוצות, יכולים לשלוח בקשה לשימוש במרחב, כל עוד הם מתחייבים לעמוד בתנאים מסוימים, כגון איסור על מכירת אלכוהול ועל פעילות מסחרית, ניקיון לאחר האירוע, ושימוש אחראי בשירותי הקומפוסט הקיימים במגרש.

אבל האמת, שגם אחרי שהבנתי את כל זה, לא יכולתי לצפות למה שראו עיניי כאשר הגענו למקום עצמו. מדובר בשטח גדול למדי שיכול להכיל לפחות שניים-שלושה בניינים. המקום נקי ומסודר למופת. בקצה אחד גינה קהילתית מפוארת – אדניות עץ ענקיות ובתוכן שיחי חצילים, עגבניות, נענע, דלעות ועוד כל טוב. לצד האדניות, על הקיר, תלויים מיכלי מים ענקיים המתפקדים כמו מגדל מים קטן. כוח הכבידה מאפשר להשקות את האדניות במאמץ מינימלי. במרכז המגרש ומסביב לו אני מבחינה במבנים ארעיים יפהפיים, מורכבים משאריות עץ ומתכת ומעוצבים להפליא. חלקם נראים כמו יציעים קטנים על גלגלים. ניתן להזיז אותם ברחבי המגרש וליצור אמפיתיאטרון קטן איפה שרוצים. מסתבר שכל זה לא הופיע במקרה. בסולאר פועלת קבוצת ארכיטקטים סביבתיים שמשתמשת במרחב כדי להתנסות בסוגי בנייה חדשים, ירוקים וגמישים שיכולים לשרת את כלל הקבוצות. הקירות מכוסים בגראפיטי מרהיב, מבלי שאף ציור או כתובת תסתיר את זו שלידה. אחר כך אני מגלה שיש גם צוות שמנהל את השימוש בקירות של הסולאר.

אירובי במסיבת הבריכה בלי בריכה של הסולאר. ברגע מסוים עלה לבמה המאולתרת בחור חמוד וחייכני, לבוש בבגדי מציל, והודיע לנו שאנחנו יוצאים יחד לסיבוב שחייה בבגדי ים בשכונה, בדרישה להחזיר לעיר את בריכת השחייה הציבורית היחידה שאי פעם היתה לה
אירובי במסיבת הבריכה בלי בריכה של הסולאר. ברגע מסוים עלה לבמה המאולתרת בחור חמוד וחייכני, לבוש בבגדי מציל, והודיע לנו שאנחנו יוצאים יחד לסיבוב שחייה בבגדי ים בשכונה, בדרישה להחזיר לעיר את בריכת השחייה הציבורית היחידה שאי פעם היתה לה. צילום: איה שושן

אה, כן, והיתה גם מסיבת בריכה, אבל לא במובן המסורתי. ברגע מסוים עלה לבמה המאולתרת בחור חמוד וחייכני, לבוש בבגדי מציל, והודיע לנו שאנחנו יוצאים יחד לסיבוב שחייה בבגדי ים בשכונה, בדרישה להחזיר לעיר את בריכת השחייה הציבורית היחידה שאי פעם היתה לה. תוך דקותיים, מצאתי את עצמי מוקפת בחבורת ספרדים בבגדי ים, מובלת על ידי המציל בתחפושת, עושה תנועות של שחיית גב, חזה, ופרפר, וצועדת על הכביש ברחובות השכונה, קוראת יחד "פחות משחקים אולימפיים, יותר מרכזי ספורט קהילתיים", למשמע מחיאות כפיים וקריאות תמיכה של יושבי בתי הקפה ונהגי המכוניות. חבר טוב הסביר לי שלפני ה-15M, הנורמה היתה שמי שמארגן הפגנה או צעדה צריך ליידע על כך את המשטרה מראש. ה-15M הצליחה לשבור את הנורמה הזו. כיום, הפגנות וצעדות קורות כל הזמן, כולל על כבישים ושדרות בעיר, באופן ספונטני לחלוטין, מבלי אישורים ומבלי הצורך אפילו להודיע למשטרה. לאחר השחייה המדומיינת הקצרה, חזרנו, שמחים ועליזים, לסולאר, שם נהנינו ממופע מוזיקלי קומי שעשה צחוק מהבקשה של ספרד לארח את המשחקים האולימפיים, מהבנקים ומהפוליטיקאים, ואכלנו ארוחת צהריים מעולה שהוכנה על-ידי ארגון של מהגרים אפריקאים מחוסרי מסמכים תמורת תרומה צנועה. את השאר אתם יכולים לראות בווידיאו המעולה שהכינה האסיפה השכונתית שאירגנה את האירוע (החל מדקה 5:30 אפשר לראות את הצעדה ברחבי העיר בבגדי ים).

המרכזים החברתיים – מרחבים אוטונומיים

הזכרתי שהמודל הארגוני מושאל מהמרכזים החברתיים של מדריד. המרכזים החברתיים הראשונים הוקמו במדריד בתחילת שנות השמונים. בתקופה הראשונה פעלו בעיר 2-3 מרכזים. באמצע שנות האלפיים, אחרי המאבק נגד המלחמה בעיראק וכמה גלים מרשימים של התעוררות אזרחית, כבר היו בין 10-12 מרכזים. היום פועלים בעיר מעל ל-20 מרכזים כאלו, רבים מהם נוצרו אחרי ה-15M, ומספר לא מבוטל הוקם על-ידי אסיפות השכונה של ה-15M. אז מה הרעיון של המרכזים האלו? תדמיינו לכם את בית העם שפעל בתל אביב אחרי המחאה, אבל עם כמה הבדלים חשובים. ראשית, המרכזים החברתיים במדריד פועלים בתוך מבנים פרטיים נטושים ללא אישורים וללא רשות הבעלים. למעשה, מדובר בהשתלטות אזרחית לא חוקית. הקבוצות השונות שמשתלטות על הבתים דואגות לבחור בקפידה מבנים ששייכים לבעלי הון עם תיקי שחיתות תלויים ועומדים, לחברות השקעת הנדל"ן הגדולות, לבנקים הגדולים שקיבלו כספי מיסים כדי לכסות את החוב שלהם וכו'. בחירת המבנה היא חלק מהותי מגיוס הלגיטימציה הציבורית למהלך. המרכזים נמצאים במצב תמידי של אי-וודאות חוקית. רבים מהם פונו במהלך השנים, חלק מהקבוצות חזרו להשתלט על אותו מבנה, ואחרות השתלטו על מבנים אחרים. זוהי מערכת חברתית-אקולוגית משתנה ומתפתחת שנמצאת במאבק מתמיד עם הרשויות. המטרה היא לייצר מרחבים אזרחיים אוטונומיים לא מסחריים, שבהם תתאפשר פעילות חברתית, פוליטית, תרבותית ואמנותית שמנוהלת על-ידי ועבור הקהילה המקומית.

פטיו מראוויאס. "זהו מרכז חברתי בניהול עצמי עבור כל אדם שרוצה להשתתף בו. המקום הזה היה בניין שהופקר לספקולציה. התנהגות אלימה, גזענית, סקסיסטית, הטרופטריארכלית או הומופבית אינה רצויה כאן. אל תאמין למה שמספרים לך בטלוויזיה, בוא ודבר עם האנשים עצמם. אנחנו מנסים לעשות עבודה שהרשויות הציבוריות לעולם לא יעשו בשבילנו."
פטיו מראוויאס. "זהו מרכז חברתי בניהול עצמי עבור כל אדם שרוצה להשתתף בו. המקום הזה היה בניין שהופקר לספקולציה. התנהגות אלימה, גזענית, סקסיסטית, הטרופטריארכלית או הומופובית אינה רצויה כאן. אל תאמין למה שמספרים לך בטלוויזיה, בוא ודבר עם האנשים עצמם. אנחנו מנסים לעשות עבודה שהרשויות הציבוריות לעולם לא יעשו בשבילנו." צילום: איה שושן

שנית, המרכזים מתארגנים ללא שום סוג של תמיכה כלכלית מבחוץ. הם דוחים מכל וכל אפשרות לקבל תרומות מקרנות, גופים מאורגנים, חברות פרטיות או רשויות. את הכסף הם אוספים בעצמם, באמצעות אירועים ופעילויות גיוס כספים בתוך הקהילה. שלישית, המרכזים האלו מנוהלים על-ידי אסיפות. בדרך כלל המרכז מארח בתוכו פעילויות של מספר רב של קבוצות וקולקטיבים. ברוב המרכזים פועלות סדנאות תיאטרון, יוגה, קולנוע, ואמנות, יחד עם שירותי ייעוץ משפטי בנושאי תנאי עבודה, חובות, ועבור מהגרים חסרי מסמכים. כל קבוצה או קולקטיב מתבקש לשלוח חבר או חברה לאסיפות ניהול המרכז המתקיימות פעם בכמה זמן. החברים שנשלחים בדרך כלל עושים זאת ברוטציה. לאסיפה זו מגיע גם הקולקטיב שלקח על עצמו לנהל את המרכז, בצורה אופקית ושקופה. האסיפות מתנהלות באופן דומה להפליא לאסיפות בפוארטה דל סול שבהן השתתפתי לפני שנתיים.

בשבוע שעבר הגעתי לאסיפה של אחד המרכזים הוותיקים והגדולים במדריד, הטבקלרה. זהו בניין ענק בגודל של כמה בלוקים, שפעם היה ביתו של מפעל טבק. העירייה קיוותה להפוך אותו למרכז אמנות ממסדי, אבל ההשקעה התבררה כגדולה מדי והפרויקט נעצר. את האסיפה הנחו שתי נשים ובחור אחד, תוך שהם מתחלפים ביניהם במהלך הפגישה ומתייעצים זה בזה כאשר מתעוררות דילמות. בחורה נוספת כתבה פרוטוקול, וכשלושים איש, המגיעים מכ-16 קולקטיבים שפועלים במרכז, נכחו בחדר. על הקיר תלויים פוסטרים המסבירים מה יש לעשות לפני, במהלך ולאחר האסיפה. הדבר הראשון שהאסיפה עושה, אחרי שהיא עוברת על הכללים הבסיסיים, היא לבחור קבוצה שתארגן את האסיפה הבאה, בעוד שבועיים. לאחר מכן מתחיל דיון לפי סדר יום שנקבע מראש, בהתבסס על נושאים שנשלחו לצוות ההכנה מבעוד מועד. הדיון סב סביב עניינים לוגיסטיים ופרקטיים – כיצד לנהל את תורות השמירה והניקיון של המרכז, מי צריך לקנות חומרים לסדנת חולצות, וכו'. המנחות עושות עבודה נפלאה של סיכום הכיוון הכללי של הדיון ותמצות הדברים, בצורה שגורמת לכך שאף החלטה לא באמת מגיעה לידי הצבעה. הצעה אחת שעולה לדיון נענית בסימן "בלוק", הטלת וטו, על ידי אחת החברות. נפתח דיון קצר, לאחריו המנחות מסבירות שבלוק אחד לא מספיק כדי לחסום הצעה, אבל כרגע ההצעה יורדת מהפרק משום שההרגשה הכללית בחדר היא שזו פשוט לא הצעה טובה, ושהיא לא הולכת לפתור את הבעיה.

ברגע האחרון נזכרת אחת החברות לשאול את האסיפה אם במסגרת כנס גדול שבו ינכחו גם פוליטיקאים ואנשי תקשורת, היא יכולה להציג את הצרכים החומריים של הטבקלרה. ניכר שמדובר בחברה ותיקה שהשאר רוכשים כלפיה כבוד רב. עם זאת, בדיון קצרצר שנמשך שלוש דקות, דואגים החברים להזהיר אותה מפני כל אמירה שאינה מייצגת נאמנה את ההסכמות הכתובות של מי שפועל במרכז, מבקשים ממנה לחזור ולקרוא את המסמכים העקרוניים של המרכז לפני הכנס, ודורשים ממנה לנקוט ביתר זהירות עם כלי התקשורת, שלא תצא בטעות כתבה שמכתירה אותה "נשיאת הטבקלרה" או משהו כזה. מישהו מסכם את הדיון ב"'הם לא מייצגים אותנו', את יודעת? זה חל גם עלינו".

המרכזים החברתיים במדריד מבוססים על מסורת ארוכה שמכונה "אוטונומיה". אלו הן אותן קבוצות, תנועות, ויחידים שעושים פעילות חברתית פוליטית שלא מזוהה עם אף מפלגה או ארגון עובדים, שפועלת בצורה אנונימית מבלי לציין שמות של יחידים ויחידות, ושמתנהלת בצורה אופקית ובאמצעות אסיפות. זוהי מסורת שמאופיינת על-ידי מה שנקרא פה "ארגון עצמי" – התארגנות וניהול עצמי של הקהילה מבלי התערבות של הרשויות או גופים ממוסדים, בהתבסס על המשאבים, הכשרונות, והרצון החופשי של כל אחד ואחת מחברי הקהילה.

זהו קליפ "ליפ דאב" שהכין המרכז החברתי קוקוצה בבילבאו שבצפון ספרד בקיץ 2011, כחודש לפני פינויו על-ידי המשטרה. הוא מראה לאיזה ממדים יכול להגיע מרכז חברתי שמתנהל היטב בשיתוף פעולה עם הקהילה:

אבל יש הבדל ניכר בין המרכזים הישנים ואלו שנוצרו אחרי ה-15M, כך מספרים לי. המרכזים החדשים לא מנוהלים על-ידי קבוצות פעילים צעירים ורדיקלים, חדורי רוח אוטופית, כמו המרכזים הישנים. את המרכזים החדשים הקימו תושבים ותושבות מבוגרים, פנסיונריות ופנסיונרים, סבים וסבתות. אחת החברות מספרת לי איך בניגוד לאסטתיקה הרוקיסטית-מחתרתית של המרכזים הוותיקים, שלרוב הרתיעה את התושבים המבוגרים יותר, במקומות החדשים הפנסיונריות יחד עם צעירות מובטלות מסדרות יחד מפות ופרחים ושומרות על ניקיון וסדר מוקפדים. המרכזים האלו הפכו להיות באמת מקום שממנו כל השכונה יכולה ליהנות.

גם הסולאר, מסתבר, אינו ייחודי לשכונת לה לטינה. לאט-לאט מתגלה לי שכמעט בכל שכונה בעיר קיים סולאר שמנוהל בצורה אוטונומית. לפני כמה ימים הלכתי למסיבת חניכה של שוק אקולוגי בסולאר של שכונת מלאזניה. היתה שם גינה קהילתית, קרקס לילדים, פאייה מעולה לארוחת צהריים, קונצרט מדהים לפנות ערב ושולחן עם פלאיירים של כל הפעילויות הקהילתיות/חברתיות/פוליטיות שקורות בעיר בחודש הקרוב. מי אמר שאקטיביזם לא יכול להיות גם פשוט הנאה צרופה. המרכזים החברתיים פועלים היום בשיתוף פעולה עם אסיפות השכונה של ה-15M ועם איגודי השכונות הותיקים יותר משנות ה-60 וה-70, שבעברם היו מהפכניים והיום הפכו לגופים ממוסדים וביורוקרטים יותר.

פאייה ונשיקה. הסולאר של שכונת מלזניה בהשקת השוק האקולוגי השכונתי. צילום: איה שושן
פאייה ונשיקה. הסולאר של שכונת מלזניה בהשקת השוק האקולוגי השכונתי. צילום: איה שושן

האסיפות של ה-15M

ממסיבת הבריכה אני חוזרת לפוארטה דל סול, לראות מה נשאר מהאסיפה הכללית המפוארת של המאהל שממשיכה להתכנס כל יום ראשון כבר למעלה לשנתיים. ביוני 2011, עם ההחלטה לפרק את המאהל, ה-15M במדריד המשיך בשני כיוונים שאף פעם לא היה לגמרי ברור איך הם קשורים אחד לשני מבחינה מבנית. מצד אחד פעלו קבוצות העבודה הנושאיות (כלכלה, חינוך, פוליטיקה לטווח קצר, פוליטיקה לטווח ארוך) שהוקמו במאהל עצמו והמשיכו את עבודתן עם פירוקו. לקבוצות האלו לא היתה שייכות גיאוגרפית, אלא נושאית, והם היו אמורות להמשיך להיפגש באסיפה הכללית של פוארטה דל סול מדי שבוע. לצדן, קמו עשרות אסיפות שכונתיות שלקחו את עבודת המאהל לרמה המקומית ופעלו לפי שיוך גיאוגרפי. בכל אסיפה שכונתית כזו, הוקמו תת-ועדות נושאיות לפי תחומי העניין של משתתפי אותה אסיפה. אסיפות אלו הקימו לעצמן גוף תיאום נפרד, שנקרא "האסיפה העממית של מדריד", שמתפקד כמו צינור מידע בין האסיפות השונות. גוף זה נפגש פעם בשבועיים, ויש לו משהו שנקרא מזכירות – שניים-שלושה אנשים שמתחזקים את ערוצי התקשורת ההכרחיים לתיאום עירוני. המזכירות מאויישת ברוטציה על-ידי מתנדבים מכלל האסיפות. הרעיון הוא שכל אסיפה עצמאית לחלוטין לקבוע את החלטותיה וסדרי העדיפויות שלה, אך באמצעות האסיפה העירונית, היא יכולה לחלוק את ההחלטות שלה עם האסיפות האחרות ולשאול אם הן מעוניינות להצטרף ליוזמה שלה.

כל החלטה כמובן יורדת לאסיפה המקומית, ואף פעם לא יקרה שחבר אסיפה שכונתית שמגיע לאסיפה העירונית יקבל החלטה מבלי להתייעץ קודם עם חבריו מהשכונה. בחורה אחת שראיינתי תיארה את זה כמו מפגש טכני מאוד. מעלים נושא לסדר היום, ואז עושים סבב אסיפות – כל חבר אסיפה מודיע מה ההחלטה שהתקבלה באסיפה שלו. אם עדיין לא הספיקו לדון אצלו בנושא, הוא פשוט מכריז שעדיין לא התקבלה החלטה. בסיום הסבב, המזכירות מודיעה כמה אסיפות אישרו את ההחלטה, כמה דחו אותה, וכמה עדיין לא דנו בה. בזה מסתכם תפקידה של האסיפה העירונית. כמה אסיפות שכונתיות עדיין פעילות במדריד? אין לדעת. כל מספר בין עשר לשבעים כנראה יכול לקלוע. ברוב האסיפות קיים גרעין קשה של 5-10 אנשים, שאליו קשור מעגל רחב יותר של 50-100 איש.

לי יצא להצטרף לדיון של תת-ועדה של האסיפה העממית של מדריד, שמארגנת את מעגלי הדיון שיתקיימו בתום הצעדה ביום המחאה הבינלאומי ב-19 באוקטובר האחרון. הפגישה התקיימה באחד מהמרכזים החברתיים במרכז העיר. אלו מכם בעלי זכרון מפותח אולי זוכרים את שני ימי המחאה הבינלאומיים שהתקיימו בישראל בשנה שלאחר קיץ 2011 – הראשון ב-15 באוקטובר 2011 והשני ב-12 במאי 2012. התאריכים האלו לא היו שרירותיים. הם נבחרו בתיאום עם רשת פעילים גלובאלית שהוציאה לרחוב מיליונים באותם ימים. אז זהו, שבמדריד המסורת הזו המשיכה. מסתבר שבכל מאי ובכל אוקטובר מאז פרוץ המחאה, מתקיים יום מחאה גלובאלי שכולל צעדה לפוארטה דל סול ובסיומה מעגלי דיון בהנחיית אסיפות השכונה. כמובן שאף אחד לא מצפה לאותו מספר אנשים שיצא לרחוב לפני שנתיים, אבל המסורת נמשכת.

האסיפה הכללית של סול, 22 בספטמבר 2013
האסיפה הכללית של סול, 22 בספטמבר 2013. מקום יתום מעשייה. צילום: איה שושן

אז בעוד האסיפות השכונתיות מצליחות פחות או יותר לתפקד, המראה של האסיפה הכללית של סול, זו של קבוצות העבודה הנושאיות שקמו במאהל, היה טיפה עצוב. זה לא שהאסיפה של סול הפסיקה לפעול, למעשה, היו שם בין 30 ל-50 איש. אבל היא נותרה מקום יתום מעשייה. כל מי שהיתה לו כוונה לעבוד וליצור הצטרף לאסיפת השכונה שלו, או המשיך בקבוצת העבודה הנושאית שלו מבלי לחזור ולדווח לאסיפה של סול. מה שנותר הוא קבוצת אנשים שממשיכים להגיע כי הם רוצים לדבר מול קהל, או כי הנוסטלגיה לימים שבהם הכיכר התמלאה ב-5,000 איש לא עוזבת אותם. אחת החברות, שפעילה באסיפות השכונה והגיעה בכל זאת לסול, מנסה להעלות הצעה קונסטרוקטיבית. אולי נתחבר לאסיפה העממית של מדריד, ונפעל כמו עוד אסיפת שכונה. החברים חוסמים את ההצעה. "הם צריכים לבוא אלינו, לא אנחנו אליהם", אומרת מישהי אחת. "סול צריכה לחזור להיות מה שהיתה במאי 2011", אומר מישהו אחר. דווקא המבוגרים דבקים יותר בנוסטלגיה, בעוד הצעירים הפרגמטים מנסים למצוא פתרון מעשי. בסוף מחליטים לחזור ולדון בהצעה בעוד חודש, לאחר שיסתיים רצף האירועים וההפגנות העמוס שמתוכנן לחודש אוקטובר.

נפגעי סקנדל בנקיה

בדרך חזרה מהאסיפה אני פתאום מבחינה בעוד צעדה, לא מאוד גדולה, שעושה דרכה בתוך אחד מהמדרחובים ההומים לעבר הכיכר. אני מחליטה לעקוב אחריהם ומגלה שמדובר באנשים מבוגרים מאוד, רובם פנסיונרים, עם שלטים שמכוונים נגד אחד הבנקים הגדולים בספרד – מה שפעם נקרא קחה מדריד והיום נקראה בנקיה. אני מתחילה לשוחח עם איש חביב, והוא מסביר לי בפשטות שהבנק גנב להם את כספי החסכונות – פנסיות, קרנות, וכסף שהם צברו כל החיים בשביל הפנסיה או בשביל לתת לילדים. הייתי צריכה לקרוא לא מעט חומרי רקע כדי להתחיל להבין במה מדובר, ואני חייבת להגיד שעדיין לא ממש הבנתי.

בקווים כלליים הסיפור הוא שלקראת קריסתו, הבנק החל להתקשר ללקוחות, בעיקר ללקוחות מבוגרים שכבר צברו לא מעט כסף אבל לא יודעים הרבה על ניהול פיננסי (מה שנקרא "טרף קל"), ושכנע אותם להעביר את החסכונות שלהם, קרנות פנסיה וכו', למוצר שנקרא "מניות מועדפות". זמן קצר לאחר מכן הבנק התרסק, נשיא הבנק פוטר וכעת עומד למשפט על שחיתות, מיליארדים מכספי משלמי המיסים הוזרמו לבנק כדי להציל אותו מפשיטת רגל, והממשלה פחות או יותר "הלאימה" את ניהולו. לעשרות-אלפי קורבנות ה"מניות המועדפות" נודע כי חסכונותיהם אבדו. האיש החביב סיפר לי שכבר שנתיים קבוצה של בין 200-300 קורבנות הבנק במדריד נפגשת אחת לשבוע בפוארטה דל סול. כן, ניחשתם נכון, הם עושים אסיפה. וחוץ מזה הם מספקים עזרה משפטית ותמיכה נפשית אחד לשני, ומארגנים פעולות מחאה כגון הצעדה שראיתי. בתום הצעדה, כשסיים את השיחה איתי, הסתובב האיש החביב לשאר חבריו ושאל: "אז מה? הולכים לשתות בירה?". כן, גם חברות חדשה ואמיצה צמחה בין אנשים בני 70 ו-80 שהכירו בנסיבות לא כל כך משמחות.

"נפגעי בנקיה החשבונות הקפואים של ספרד קורבנות מעשי מרמה של הממשלה והבריונים שלה. שחיתות בלי פתרונות"
"נפגעי בנקיה, החשבונות הקפואים של ספרד, קורבנות מעשי מרמה של הממשלה והבריונים שלה. שחיתות בלי פתרונות". צילום: איה שושן

בריאות, חינוך והמאבק נגד פינויי בתים

בפגישה עם חבר טוב מהתקופה ההיא, הוא מנסה למפות עבורי את מוקדי המחאה שקיימים היום. בגדול, הוא אומר, מה שמצליח זה מה שפועל ברוח ה-15M. מה זאת אומרת? בלי מפלגות, בלי איגודי עובדים גדולים, אנשים חדשים שלא היו פעילים קודם, פלטפורמות אזרחיות פתוחות, שקופות ומחוסרות מנהיגות ציבורית פרסונלית. הוא נותן כדוגמא את הגל הלבן, שמצליח לסחוף עשרות המונים ולייצר אנרגיה והתלהבות שמזכירה את האביב של לפני שנתיים. "תראי לעומת זאת את הגל הירוק" (הכוונה למאבק נגד הקיצוצים בחינוך הציבורי), הוא מסביר, "הם עובדים בשיטות יותר מסורתיות, עם איגודי עובדים ותיקים, מסיבות עיתונאים וכו', והם לא מצליחים לגייס את אותה התלהבות. זה פשוט לא מצליח להם".

השתלטות על מתחם מגורים ריק במדריד בתחלית אוקטובר. עד כה הצליחו להשתלט על 14 מתחמים כאלו ברחבי ספרד.
השתלטות על מתחם מגורים ריק במדריד בתחילת אוקטובר. עד כה הצליחו להשתלט על 14 מתחמים כאלו ברחבי ספרד. צילום: איה שושן

דוגמה נוספת מרשימה ומעוררת השראה מאין כמותה היא המאבק נגד פינוי כפוי של משפחות מבתיהן. משבר המשכנתאות בספרד הוא אחד מהחמורים באירופה. מאות-אלפי משפחות (כן, אתם קוראים נכון, מאות-אלפים) כבר פונו בכפייה מבתיהן, ומאות-אלפים נוספים נמצאים תחת איום של פינוי. מדובר באסון בסדר גודל המוני. שורה של ארגונים ופלטפורמות אזרחיות, חלקן נוצרו מתוך אסיפות השכונה של ה-15M, יצרו קואליציה כדי להילחם יחד באסון הזה, והן מארגנות פעילות בכמה רמות שונות. ברמה היומיומית, הן מתארגנות בצורה רשתית ואנונימית על מנת לחסום פינויי בתים בגופם. במדריד בלבד, יש 5-10 התראות בשבוע. הפעילים מגיעים וחוסמים בגופם את המשטרה, ולעתים רבות מצליחים למנוע את הפינוי. מאות פינויי בתים סוכלו בצורה זו מאז 2008.

בשנתיים האחרונות, הפעילים החלו לא רק לחסום פינויי בתים, אלא להשתלט על מתחמי דיור ענקיים שנבנו לפני המשבר ונותרו ריקים לטובת משפחות שנזרקו מביתן. הלגיטימציה הציבורית לפעולות כאלו, למרות אי-חוקיותן, היא עצומה. באחד הרגעים המרגשים בשנה שעברה, קבוצות של מכבי אש ברחבי ספרד הודיעו כי יפסיקו לעזור למשטרה לפרוץ לבתים בהן שוכנות משפחות העומדות בפני פינוי. אפילו הזמר המפורסם מ"כוכב נולד" הספרדי, פאבלו לופז, הוציא שיר חדש ונוגה נגד הטרגדיה של פינויי הבתים. עד כה, מאות בני אדם מצאו מפלט במבנים ובדירות עליהם השתלטו באופן פיראטי. כמו במקרה של המרכזים החברתיים, גם פה המבנים נבחרים בקפידה. כמעט תמיד מדובר במבנים שעמדו ריקים במשך שנים, וששייכים לבנקים או לממשלה.

ההשתלטות על מתחם המגורים במדריד בתחילת אוקטובר:

הלהיט של פאבלו לופז, זוכה תוכנית "כוכב נולד" הספרדית, נגד פינויי משפחות מבתיהן:

ברמת שינוי החוק, הקואליציה הצליחה להרים בשנה שעברה את אחד המאמצים הכי מרשימים לחקיקה שתעצור את פינויי הבתים. בספרד קיים מנגנון שנקרא "יוזמה חקיקתית עממית", לפיו אזרחים יכולים להציג בפני הפרלמנט הצעת חוק אם הצליחו להשיג מעל חצי מיליון חתימות. אה מה מה, יש קאץ'. הפרלמנט לא חייב לקבל את ההצעה. הוא אפילו לא חייב להצביע עליה. הדבר היחיד שהפרלמנט מחויב לעשות, כאשר מוגשת הצעת חוק כזו, הוא לדון בה. כלומר לדבר עליה. ואחר כך הוא יכול ללכת הביתה ולא לעשות כלום. לפני כשנה, הקואליציה נגד פינויי בתים הגישה יוזמה חקיקתית כזו שמגדירה מגוון מנגנונים פיננסיים שימנעו בפועל את פינויי המשפחות שאינן יכולות לשלם את המשכנתא. הקואליציה השיגה לא פחות ממיליון וחצי חתימות. הצעת החוק הובאה לדיון בפרלמנט. הנושא היה בכותרות של כל העיתונים וכל ערוצי הטלוויזיה. וההצעה אפילו לא עלתה להצבעה. במקומה עלתה הצעת חוק אחרת, שהגישה מפלגת השלטון, ושבמסווה של פתרון הבעיה בעצם תוכננה להשאיר את המצב על כנו. הקואליציה נגד פינויי בתים משכה את ידיה מכל המהלך והבהירה בתקשורת כי הצעת החוק עליה הפרלמנט מתכוון להצביע אינה אלא אחיזת עיניים.

פוליטיקה פרלמנטרית – כן או לא?

חברי הטוב מספר שבשנה האחרונה החל דיון אמיתי על האם וכיצד ליצור מעורבות ב"פוליטיקה הישנה". ב-2011, כל ניסיון להקים מפלגה או להשתלב במפלגות קיימות נתפס כטאבו. המערכת נתפסה ככל כך מושחתת וחוסר האמון בדמוקרטיה הפרלמנטרית היה כה עמוק, שאף אחד לא חשב שלהיכנס לתוך המערכת יכול לשנות משהו, חוץ מלהשחית את אותו אדם שיהפוך לעוד פוליטיקאי מן המניין. במידה מסוימת, ההנחות האלו נכונות גם היום, כפי שמשקף גורלה של היוזמה החקיקתית של הקואליציה נגד פינוי בתים. אבל ניכר שהיום מושקעות חשיבה ועבודה רבה בניסיון למצוא דרכים "מחוץ לקופסה" לשנות את המערכת הפוליטית.

חברי מסביר לי שהמאמצים האלה מתמקדים בשני כיוונים. הכיוון הראשון שם לו למטרה לערוך רפורמה בחוקה, ולהכניס לתוכה סעיפים שיבטיחו תנאים סוציאליים בסיסייים ומנגנונים להשתתפות דמוקרטית אזרחית. החוקה הספרדית אושרה בחופזה בסוף שנות ה-70, לאחר 40 שנות דיקטטורה. ההליך התרחש בשיא המהירות, מחשש פן השסעים הפוליטיים שאפיינו את תקופת מלחמת האזרחים יעלו מחדש על פני השטח ויקרעו את החברה הספרדית לחתיכות. מאז ובמשך 30 שנה, הספרדים חיו תחת האמונה הבלתי מעורערת ששינוי החוקה הינו בלתי אפשרי מבחינה טכנית. קבוצות אזרחיות שניסו להוביל מהלכים כאלו נתקלו בסבך ביורוקרטי, במגבלות טכניות ובמאבקי אינטרסים שהשאירו אותם מחוץ לטווח האפשרויות. ואז, יום אחד בקיץ של 2011, בעוד המונים מפגינים ברחובות, הספרדים התעוררו בבוקר וגילו ששינו להם את החוקה. שתי המפלגות הגדולות, בפעם הראשונה בהיסטוריה, שילבו כוחות והצביעו בעד רפורמה חוקתית. הגיוני שבתקופת משבר עמוק, כשהשלטון מאבד לגיטימציה והציבור כורע תחת הנטל, הממשלה תיענה לרצון העם ותכניס שינויים חוקתיים שיבטיחו תנאים סוציאליים בסיסיים. אבל לא כך קרה. שינוי החוקה בקיץ 2011 נועד לשרת מטרה אחת בלבד – לאפשר לממשלה להגדיל את החוב הלאומי, להמשיך לשלם עבור הלוואות עתק מבנקים בגרמניה וצרפת ולהישאר בתוך האיחוד האירופי. מסתבר שאם רוצים, אין זו אגדה.

הכיוון השני שבו מתמקדים המאמצים לשינוי השיטה הינו הקמת מפלגה שתפעל בשיטות חדשניות של דמוקרטיה ישירה ותנסה להכניס מנגנוני השתתפות אזרחית לתוך תהליכי קבלת החלטות בפרלמנט. ביום שלישי האחרון התקיימה במדריד הצגתה הפומבית הראשונה של מפלגת X, מפלגתה של "הרשת האזרחית", קבוצה שקמה בעקבות ה-15M. האג'נדה המרכזית של המפלגה הזו היא חיזוק והעמקת הדמוקרטיה בספרד. המצע שלה מדבר על השמשה של מנגנונים כגון משאל עם, יוזמות חקיקה עממיות שיחייבו את הפרלמנט, וכלי חדשני שעדיין לא נוסה בשום מקום בעולם, לו הם קוראים "הזכות התמידית להצבעה אמיתית". מדובר במנגנון שמאפשר לכל אזרח להצביע ישירות על כל הצעת חוק שעולה להצבעה בפרלמנט. אחוז האזרחים שבוחר להשתתף בהצבעה קובע את המשקל היחסי שיינתן לקול האזרחי, לעומת המשקל היחסי של חברי הפרלמנט. לדוגמה, אם 75% מבעלי זכות ההצבעה בוחרים להשתתף בהצבעה על חוק מסוים, אז התוצאה תיקבע לפי 75% משקל יחסי לקול האזרחי ו-25% משקל יחסי לקולות חברי הפרלמנט.

איור של "הזכות התמידית להצבעה אמיתית" מתוך אתר המפלגה
איור של "הזכות התמידית להצבעה אמיתית". מתוך אתר המפלגה

הבחירות הבאות יתקיימו רק בעוד שנתיים, ואין לדעת מה תהיה רמת ההצלחה של המפלגה החדשה. מה שברור הוא שרמת הדה-לגיטימציה לשיטה הנוכחית הולכת ומתחזקת. בניגוד לישראל, אחוז ההשתתפות בבחירות הארציות בספרד ב-2011 ירד ב-5%, ויש האומרים כי הוא יירד עוד יותר בבחירות הבאות. סקרים עכשוויים מראים ששתי המפלגות הגדולות, הליברלים והסוציאליסטים, מאבדות מכוחן, בעוד המפלגות הקטנות, במיוחד מהשמאל ומהמרכז הליברלי, דווקא מתחזקות, אך אף אחת מהן אינה מתקרבת כלל וכלל לגודל שעלול לאיים על אחת הגדולות. עבור חברי מפלגת X, החלל שנוצר בפוליטיקה הספרדית, כלומר הנתח ההולך וגדל של אזרחים שאינם מאמינים יותר למערכת המפלגות הקיימת, מהווה הזדמנות להכניס למערכת שינויים מבניים מהותיים שיאפשרו ייצוג אמין ודמוקרטיה אמיתית יותר ממה שקיים פה היום.

"הם לא מייצגים אותנו", בביצוע ה"סולפוניקה", התזמורת הפילהרמונית של מאהל סול, בספטמבר 2012:

התקווה נטועה בהזדהות משותפת

"אז מה קורה בספרד?", שואלים אותי. אני מניחה שהתשובה תלויה בנקודת המבט. מצד אחד, רע מאוד. המשבר מחמיר, הממשלה מושחתת, הבנקים גונבים כספי ציבור, משפחות נזרקות מבתיהן בזמן שמספר המיליונרים במדינה רק ממשיך לעלות. מצד שני, החברה האזרחית לא מוותרת. הקשרים החברתיים החזקים והקהילות שנוצרו מאפשרות לאנשים להמשיך להילחם יחד, וכך לשמור על הכבוד האנושי הבסיסי שלהם. יותר מכל, אני עוזבת את מדריד עם הרושם שכולם פה, גם אלה שכבר לא פעילים, מרגישים שה-15M הוא שלהם. אף אחד לא חטף להם אותו. אף אחד לא השחית להם אותו. יש להם מכנה משותף של הזדהות (ואולי זהות?) שהוא הבסיס לתקווה שיכול להיות פה עתיד טוב יותר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איתמר

    וואו!
    כתבה מעולה, תודה!!

  2. עדי ס.

    פוסט מצויין ומעורר השראה! והוידיאוים אחד אחד לא פחות ממדהימים, מלראות את גודל שיתוף הפעולה ועד לנכונות של כוכב פופ להשתמש בכוח שלו כדי אשכרה לדבר על משהו