יום אחד אבא שלי התאבד

בבת אחת ובלי שום הכנה מוקדמת עברתי לצד של אלה שמוכתמים בסטיגמה
ליהיא גולדברג

לפני תשעה חודשים אבי התאבד. אוטומטית נכנסתי לקטגוריה שלא בחרתי – בת של מתאבד, שארת התאבדות. קטגוריה שמלווה בסטיגמות חברתיות. נושא ההתאבדות מפחיד, מרתיע, מלחיץ, מאיים על החברה, והיא מצידה מעדיפה להדחיקו. כי מה שמעורר בנו חרדה גורם לנו להשקיע אנרגיות נפשיות רבות כדי להסירו מהמודע ולמזער את רמת החרדה. כך אמר פרויד לפני כולנו, לא?

גם לי לא היה שום קשר, או קרבה, או רצון לקרבה, לתופעה הנוראה הזו – התאבדות. אבל יום בהיר אחד, ללא שום הכנה, התרעה, או מוכנות, עברתי צד בן רגע. מאז עברתי תהליכים והתמודדתי עם אינספור דברים סביב המקרה האישי שלי וסביב תופעת ההתאבדות עצמה. לרגע לא מצאתי את עצמי מסתירה או אומרת שאבי מת ממחלה או מתאונה, אך בכל פעם שאני אומרת את האמת, אני מוצאת את עצמי בסיטואציה לא פשוטה, ואני יודעת ששארי המתאבדים שחיים עם זה כסוד משלמים על כך מחיר נפשי כבד.

צריך להבין שלנו, שארי המתאבדים, בנוסף לכאב ולקושי שבאבל על אדם קרוב שנפטר, מתווספים לחצים שונים הנובעים מהסטיגמה החברתית, מהבושה, מההסתרה, מהאשמה, מהכעס ומהקושי לדבר על ההתאבדות עצמה. קשה לדבר על זה עם אנשים אחרים. אמנם, יש אנשים שרוצים לשמוע ובאמת קשובים. אבל הרוב הגדול מפחד לשאול, ומפחד להעלות את הנושא שוב לאחר ששמע את האמת המרה, ומפחד להתמודד עם זה. אנחנו, האבלים הקרובים, נותרים עם קושי נוסף – הקושי להשתחרר מאימתה של הסטיגמה.

אני מוצאת את עצמי נחשפת יותר ויותר לכך שבשפת הדיבור היומיומית שלנו שגור שימוש במילים שכעת הן עבורי נוראות מכל. למשל: "בא לי להתאבד," כביטוי לכך שקצת קשה לי, ואיני מתכוונת לקושי שיש מאחוריו כוונה אמיתית. אנשים שאומרים זאת אינם מודעים לכך שהם זורקים אמירה שיכולה לצמרר ולכווץ את האדם שנמצא לידם, שחווה את החיים אחרי התאבדותו של אדם קרוב. בנוסף קיים גם הביטוי: "תתאבד על זה", שכוונתו ללכת עד הסוף עם משהו, לתת את הטוב ביותר שאתה יכול. איך ייצוג לדבר חיובי מתבטא באמירה כל כך נוראית?

שששששששבישראל מתאבדים קרוב ל-500 איש בשנה. יותר ממספר הרוגי תאונות דרכים בשנה. אבל, אין שום מודעות לכך. אין שום הבנה שבסביבה הקרובה שלך, בכיתה שלך, ממש בכיסא לידך, יכולה לשבת מישהי שאבא שלה התאבד. נושא המודעות והמדיניות החברתית בנושא התאבדויות צריך להשתפר בהתאם לעקרונות הבאים:

העלאת המודעות לתופעת ההתאבדות, שיפור יכולות המניעה החברתיות, העלאת המודעות לנו – השארים, ושיפור והרחבת השירותים החברתיים המוצעים להתמודדות עם האובדן שלנו. שנים רבות עסקו מחקרים מתחומים שונים רק במתאבדים עצמם, אלה שהחליטו ליטול את חייהם. אין ספק שהתופעה מסקרנת ומרתקת, אבל מה עם אלה שנשארו בחיים? קורבנות ההתאבדות, מי שצריכים להמשיך לחיות עם הכאב, האבל והאובדן, עם השאלות הרבות שנותרו ללא מענה, עם הכעסים, ההסתרה וההכחשה אצל חלקם, עם רגשות האשמה, ועם הצורך לחיות עם הבחירה של המתאבד לא לחיות.

בעבר לא הייתה התייחסות מחקרית ומקצועית אלינו שנותרו מאחור. בעשורים האחרונים חל שינוי. התחילו להכיר במצבם הייחודי של קורבנות ההתאבדות, והחלו להיערך מחקרים על הנושא ועל השירותים המעטים שמציעים סיוע בהתמודדות. בארץ קיימת עמותה אחת בלבד העוסקת במניעת התאבדויות ובתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו – עמותת בשביל החיים. העמותה הוקמה בשנת 2000 על ידי משפחות שחוו את הטראומה של יקיר שהתאבד ואנשי מקצוע. העמותה שמה לה למטרה לעסוק במניעת תופעת ההתאבדות, בהעלאת המודעות לתופעה ובתמיכה בחיים. כשמה כן היא – תומכת במי שנשארו בחיים וצריכים לחיות ולעבד אובדן טראומתי. על כן, ראוי לציין לטובה את הפעילות של העמותה, את הנהלתה ואת כל הפעילים בה.

העמותה מקיימת קבוצות תמיכה עבור בנים ובנות שהוריהן התאבדו, בני ובנות זוג של מתאבדים והורים שילדיהם התאבדו. קבוצות התמיכה מונחות על ידי איש מקצוע ועל ידי אדם שחווה בעצמו את האובדן הזה. שניהם מנחים את הקבוצה יחדיו. בנוסף העמותה מקיימת כנסים, צעדות, ימי עיון, הסברה, ופיתוח ויישום של תוכנית לאומית למניעת התאבדות. ב-25 לנובמבר פורסם לראשונה שהמדינה מקימה מועצה למניעת התאבדויות. ב-26 לנובמבר הודיעה שרת הבריאות יעל גרמן כי קיבלה את אישורו של שר האוצר לפיד לתקצוב התוכנית הלאומית למניעת התאבדות. זהו צעד ענק במדיניות אשר קדמו לה שנים רבות של מאמץ, הסברה, השתדלות והתעקשות.

אבל אסור שזה ייגמר בכך. צריך לדאוג שהתוכנית תתוקצב באופן מלא ושוטף, ושהמדינה ומקבלי ההחלטות ייקחו אחריות. בנוסף, צריך לשים את התופעה על סדר היום הציבורי, להכחיד את הבורות שאופפת אותה, ולהפסיק את הסטיגמות הקשורות בהתאבדות, ואת התחושה של שארי המתאבדים שהולכים עם חותם ההתאבדות עליהם כל יום, כל רגע וכל שעה מחייהם. צריך לדבר על התופעה, ולעשות מאמצים ככל הניתן בעזרת המודעות והתכנית הלאומית לצמצום התופעה. צריך גם לדבר עלינו – השארים. צריך שהחברה תהיה רגישה יותר. צריך שלאנשים תהיה קצת יותר מודעות לגבי מה שיוצא להם מהפה. אולי אני נאיבית, אבל אני רוצה להאמין שאם הנושא ידובר יותר ויהיה יותר במודעות, תוכל להיות רגישות חברתית גם לזה. בנוסף יש צורך בהרחבת השירותים המוצעים לנו להתמודד עם האבל, עם עיבוד האבל, דוגמת קבוצות התמיכה שמקיימת עמותת בשביל החיים. צריך לחבור לרווחה וליצור במשותף אפשרויות לקיום מספר גדול יותר של קבוצות תמיכה במוקדים שונים בארץ.

ליהיא גולדברג היא סטודנטית במסלול הסבה לעבודה סוציאלית בבר אילן ובוגרת תואר ראשון במדעי הרוח

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. שרה

      דיכאון היא מחלה נוראית הן לחולה והן למשפחה. אנשים לא מבינים שטיפול תרופתי יכול להציל חיים ואם להתייחס למה שהעלית – לא למשוך את כל המשפחה לגיהנום. יש סטיגמה מטופשת על "כדורים פסיכיאטריים" – כדורק לכאב ראש בוודאי אבל לייסורי הלב – חס וחלילה. חייבת להיות מודעות גבוהה למחלה שכן היא גובה מחיר יקר גם מאלו שלא מתאבדים. יש סימנים מובהקים לדכאון וכדאי להיות ערים לכך. בכל גיל וגיל.

    2. בלהה גולן

      דוח שהצבא משתדל מדי שנה להצניע או לדווח במקום דחוק.
      מדי שנה מתאבדים כ 36 צעירות ים -/+ בשירותם הצבאי יותר מכל הנופלים במלחמות ,נתון שהצבא קשה לו להתמודד איתו מה שקל לו יותר זה להלחם בשיחרורי קב׳ן.
      אישתון,דמות עלומה,פירסם לפני שנה בבלוג שלו נתונים של מה שלא נוח למשרד הבטחון לפרסם.
      בגלל שמדובר בחיילותים בהרבה מהמקרים ההורים נאבקים עם הצבא להוכיח שהיתה זו תאונה,רצח רק לא התאבדות שלא תדבק הסטיגמה והכיתוב השונה על המציבה .
      לעומת הטיפול התומך הלקוי באזרחי ,לרוב המשפחה מוכרת כשכולה וזוכה לטיפול והטבות המוגדרות בחוק.

          1. ליאת בן שלום

            ליהי יקירתי, מי ייתן ולא נדע יתר צער, מי ייתן והמודעות לנושא אכן תעלה, אנשים יבינו יותר ויהיו יותר רגישים, הלוואי.
            אולי בזכות הפתיחות שלך והשיתופיות שלך משהו יתעורר, מישהו יתעורר, לפחות אצלי השתנה משהו .

    3. בלהה גולן

      אלון המספר שהצגת לא ניראה קרוב בכלל .במאמר מפברואר 2013 שהוא של חוקר בר סמכא האמין על משרד הבריאות,מדברים על 28,6 בשנה בממוצע עד 2012 רק של חיילי חובה 18-45בלי להתייחס למילואים
      קיימים גם מאמרים אחרים שלקוחים מהסטטיסטיקה הכללית שמצביעים על יותר.
      אין חולק על כך שזה גורם המוות מספר 1 בצה׳ל
      http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2915

      1. אלון

        תודה על הקישור. ברשותך אדגיש שב"מקור ראשון" מדובר ב-7 מתאבדים בצה"ל ב-2013. חוץ מזה לא מובן מהמאמר של אורון האם בארצות הברית השתמשו באותה שיטה שהוא מתאר ומקבל נתונים גבוהים.

    4. יסמין

      ראשית תנחומים.
      הכרתי כמה וכמה (יותר מדי האמת) אנשים שמישהו קרוב להם התאבד (ועוד כמה שהתאבדו בעצמם). לא שמתי לב שהם מסתירים את זה או חוששים לדבר על זה. עוד פחות מכך לא ידעתי שהם חשופים לסטיגמות ומעולם לא שמעתי אנשים מספרים את זה על מישהו אחר בקטע רכילותי רע. כן שמעתי מציינים את זה, כמידע חשוב שמסביר שהאדם הנדון עבר בחייו משהו מאוד קשה.
      זאת ועוד, מובן שיש משהו מצמרר בהתאבדות, אבל לתפיסתי היא מפחידה פחות מאיזה סרטן שנופל עליך באמצע החיים ואין לך שום שליטה על זה.
      תוכלי לפרט (בערך) את תוכנן של הסטיגמות?

      ולסיום, משהו יפה ומועיל שאולי כדאי להפיץ.
      http://www.youtube.com/watch?v=XiCrniLQGYc

      1. בלהה גולן

        ליהי
        בתגובתי לא הבעתי את השתתפותי בכאבך ותודה על הפתיחות בכתיבת המאמר שהלוואי ויביא משפחות נוספות לתובנות שלך.
        ומי יתן שדרכו נוכל להיות ערניות ים יותר ולמנוע .

        תודה יסמין על הלינק .ממש מצוין כבר העברתי אותו

      2. ליהיא

        יסמין
        ראשית אני באמת שמחה עבורם שלא חששו או פחדו לדבר על זה וגם אני אינני פוחדת לדבר על זה.אבל קיימת סטיגמה בחברה בכל הנוגע להתאבדות וקיימות לא מעט משפחות שחיות בצל ההסתרה והסוד בגלל הסטיגמה. הסטיגמה מתבטאת באנשים שיחשבו על מישו שאדם קרוב לו במשפחה התאבד שאיזה מין משפחהזו, ושכנראה יש שם מחלת נפש רצינית-ועל מחלות נפש בפני עצמן קיימות סטיגמות. או שזה ״מדבק״ ועוד מישו המשפחה עלול להתאבד, ובנוסף קיימת ההרגשה שאין לגיטימציה לדבר על זה.גם אני שאינני מסתירה ואני מספרת את זה למי שנכון לספר את זה עדיין יש אנשים שלעולם לא יזכירו את שוב אחרי שסיפרתי.
        שנית, אני חושבת שזה לא רגיש,לא ראוי ולא מתאים לערוך השוואה בין התאבדות לסרטן.שניהם דברים קשים ונוראים שאני לא מאחלת לאף אחד אבל אין פה שום מקום להשוואה. אני שמחה לשמוע שדיבור ל התאבדות אינו מרתיע אותך אבל אין לזה מקום להשוות לסרטן שנופל עלייך,ומעבר לכך האמיני לי שכאשר בן משפחה מדרגה ראשונה מתאבד גם זה נופל עלייך בהפתעה ללא שליטה באמצע החיים.
        ליהיא

        1. ליהיא

          בנוסף לא ציינתי את העובדה שההתאבדות נחשבת טאבו בתרבויות רבות וביניהן היהדות שהייתה ולא ככ ברור אם עדיין קוברת את המתאבדים מחוץ לגדר הבית קברות ולא בתוכו.
          את ביטוחי החיים השונים שאינם מעניקים את הכסף של הביטוח חיים במקרה שאדם נטל את חייו.
          את העובדהשאין אף מוסד חברתי אזרחי מלבד עמותת בשביל החיים שנוסדה על ידי משפחות שכולות ואנשי מקצוע בהתנדבות,אין שום גוף ציבורי שתומך או מייחס איזשהי עזרה וסיוע לבני משפחות שיקירהן התאבדו.

    5. שירלי אברמי

      ליהיא – תודה על הדברים
      ואני ממליצה על הספר שלי, שעוסק בהשפעת התאבדות על בני המשפחה:
      מהדורה מודפסת: "אחרון מכתבו ילבין" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
      מהדורה דיגיטלית: "עדיף שהיה מת במלחמה" (הוצאת מנדלי)
      שירלי אברמי

    6. ליהיא

      תודה שירלי.רכשתי את הספר די מהר אחרי שזה קרה.

    7. ורד שביט

      אחי, טל שביט, נהרג מפגיעת מכונית, אז אני יודעת שאין מה להגיד, ושולחת לך חיבוק.

      במקרים של מתאבדים שלא משאירים אחריהם מכתב, הצורך והרצון של השארים לקבל גישה לעיזבון הדיגיטלי שהשאיר/ה אחריו/ה המתאבד/ת גדול אף יותר מאשר במקרי מוות אחרים, כי יש רצון עז להבין מה קרה, מה הוביל להתאבדות, לחפש אולי בכל זאת יש איזה מכתב או מסר איפשהו (עיזבון דיגיטלי, או נכסים דיגיטליים, או מורשת דיגיטלית – תקראו לזה איך שאתם רוצים – זה סך כל מה שאנחנו משאירים אחרינו באופן דיגיטלי, מקוון ווירטואלי לאחר מותנו, במחשב וברשת).

      יש בבלוג שלי, "אבק דיגיטלי", מדריך טכני שמוקדש לנושא. לפחות מהזווית הזו אני יכולה אולי להקל במשהו.
      http://digital-era-death.blogspot.co.il/2012/06/blog-post_8892.html

      ורד

    8. Chaim

      שלום
      ליהיא
      דמעות עמדו לי כששמעתי היום את הראיון שלך אצל גיא זוהר ונכנסתי בעקבות זה לטור שלך
      עמדו לי דמעות מכיון שאבי שכ"כ אהבתי אותו והיה לי לא רק אבא אלא גם חבר עשה דבר דומה לפני כמה שנים
      ומעניין, אבי כל חייו בז ממש לאנשים שעשו דברים דומים וטען לי. מה פתאום? צריך להתמודד . מה פתאום לברוח? במיוחד שאנו אנשים חרדים שדבר כזה הוא ממש מוקצה מבחינה אידיאולוגית
      וניהל עסק ענק ובזכות זה גדלתי אני עם כפית של זהב ממש

      ומכיוןן שנכנסו כמה סיבות הוא נכנס לדיכאון ועשה מה שעשה
      ואני כ"כ לא יכול לשפוט אותו
      ואני כותב כל זה מכיון שאם היו שמים לב לזה כל החברים שלו מסביב והיו לוקחים אותו באוזן לפסיכיאטר . הוא היה יוצא מזה
      אבל כולם סגרו את העיניים (אני לא גר באותה יבשת כך שלא הייתי מודע למלוא חומרת הבעיה)

      המון הצלחה לך

    9. אריאלה שטורם

      היי ליהי,
      כל הכבוד לך על הכתיבה ועל הפרסום, שדורש גם התמודדות עם תגובות של אחרים …
      אני רוצה לחזק אותך במאבק האישי שלך עם כאב ואובדן שאין כמותו. אין להם מקום להשוואה, אין שני מקרים דומים.
      אני חושבת (עברתי לחלק הרציונלי של התגובה) בהתאבדות יש קושי נוסף מפני שהיא משאירה את הקרובים ללא הסבר לגבי סיבת ההתאבדות. גם אם יש הסבר, הוא תמיד נראה קלוש ולא לספק, להבדיל ממוות ממחלה, מתאונת דרכים או אפילו במלחמה. העדר ההסבר הוא שיוצר תחושה של סוד וכנראה מעודד סטיגמות.
      אני מקווה שהזמן יעשה את שלו והכאב יהפוך לזיכרון בלבד.

    10. רחל

      שלום ליהיא,

      האם ניתן לקבל את המייל שלך?

      תודה ויום טוב.

    11. אסנת

      ב19/5/14 אבי שם קץ לחייו.מאז חיי אינם חיים.כבת בכורה הייתי מאד קשורה לאבי .אני זןו שמצאתי אותו ומאז המראה שראיתי אינו עוזב אותי.הגעגועים אליו קשים מנשוא.אני עושה הכל כדי לא להגיע לבחירה שלו.נעזרת בטיפול תרופתי לטיפול בדיכאון ובשיחה עם פסיכולוגית אחת לשבוע.הלוואי והיתה לאנשים יותר מודעות.הלוואי ואנשים היו מגלים רגישות יתר לאנשים שמאותתים רצון לעזרה.משתתפת בצערך.מאחלת לך ולי המשך התמודדות קלה ככל שניתן.

    12. אסנת

      ב19/5/13 אבי שם קץ לחייו.מאז חיי אינם חיים.כבת בכורה הייתי מאד קשורה לאבי .אני זןו שמצאתי אותו ומאז המראה שראיתי אינו עוזב אותי.הגעגועים אליו קשים מנשוא.אני עושה הכל כדי לא להגיע לבחירה שלו.נעזרת בטיפול תרופתי לטיפול בדיכאון ובשיחה עם פסיכולוגית אחת לשבוע.הלוואי והיתה לאנשים יותר מודעות.הלוואי ואנשים היו מגלים רגישות יתר לאנשים שמאותתים רצון לעזרה.משתתפת בצערך.מאחלת לך ולי המשך התמודדות קלה ככל שניתן.

    13. בשביל החיים

      הצטרפו אלינו כדי לעורר את המודעות הציבורית לתופעת ההתאבדויות וכדי לקדם יישום רחב של התכנית הלאומית למניעת התאבדויות

    14. לאה פרידמן

      מענה לליהי בהקשר לקבורה

      ליהי ..בני החייל עומרי פרידמן .התאבד גורלי נחתם כאן כגורלם כמעט של כל הכותבים..באשר לקבורה על פי היהדות כביכול מחוץ לגדר..השתנה היחס..וזה מפני שיש סברה בקרב אנשי הדת-שאולי בעת הניסיון להתאבדות כאשר החבל היה כרוך סביב הצוואר האדם התחרט וניסה להציל עצמו-וכמובן שלא הצליח.אי לכך קוברים בתוך בית הקברות ולא מחוצה לו..בנוסף לציין שאני אישית חיה מסביב לאובדן ולא בתוכו מאד קל לרדת לתהומות .להשתדל להיות כל הזמן עם הראש מעל המים ככל שהטרגדיה נוראית..כי אנו הרי בחרנו בחיים-והבחירה בחיים יותר קשה מהמוות-ההתמודדות עם מלחמת הקיום לא ידועה למת.לו היה חושב אחרת שהרי אולי לא הייתי כותבת את השורות האלה..רבות מחשבות בלב איש-ואף אחד לא ידענה..מייחלת לכולנו להמשיך בחיים עם כל הקושי שבדבר..

    15. מריה

      אבא שלי התאבד לא מזמן…החלטנו אני ובעיקר אמי לספר רק למשפחה הקרובה,בעיקרון זו הייתה החלטה של אמי וחלקית שלי,מאוד מביש לספר את זה לחברים או למשפחה רחוקה כי אנחנו יודעות שהמקרה של אבא שלי לא נתפס,אף פעם אחד לא חושב שהוא היה מסוגל לזה,בן אדם טוב ושמח שחלה בדיכאון והמשפחה פספסה את זה והיה כבר מאוחר להציל אותו….אם הייתה לי מודעות למזה דיכאון,כנראה אבא שלי היה עדיין חיי עכשיו.