• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

המתח בין הטיפולי לפוליטי: סיפורה של מעיין

הקו המפריד בין טרנסיות בזנות לבין הקהילה הלהט"בית הוא לא רק דמיוני – במקרה הרע יש מי שבעיניו זה לגיטימי שזה קורה ובמקרה הפחות רע יש מי שלא יודע שזה קורה, והדיבור על זה בקול רם חשוב בשביל שניהם. טקסט שהוקרא ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי האחרון

אני לא אוהבת ימי זיכרון. אבל יום הזיכרון הטרנסג'נדרי לזכר כל אלו שחירפו נפשן במערכות המאבק הטרנסי מזכיר לי כל שנה שבמותן לא ציוו לנו את החיים עצמם, כי אם את החובה להמשיך ולתקן את העוול החברתי שתמיד נדחק בסדרי העדיפויות שלנו, גם הקהילתיים, הצידה; הרחק מן העין שרוצה לסדר אותנו יפה בשורה ולהפוך אותנו לאזרחיות ממושמעות. את הטקסט על מעיין, נערה טרנסית בזנות, כתבתי לכבוד כנס אחר בכלל בנושא זנות שנערך בסמינר הקיבוצים ועסק בשאלת החיבור בין יופי וזנות. דווקא שם, בחרתי להקריא טקסט מאוד אישי על הקשר הארוך שלנו, כמובן בהסכמתה ובאישורה. הטקסט היה חריג, כי טרנסיות בזנות הן חריגות פעם נוספת בעולם הזנות.

החיבור האישי שלי אל עולם הזנות התרחש במקרה. לא בחרתי בזנות כעולם תוכן, אלא בחרתי לעבוד עם נוער להט"בי בסיכון. זה היה לפני כעשור, וככל שעברו השנים הנטייה שלי אל מקרי הקצה הובילה אותי לפגוש עוד ועוד נערות טרנסיות בזנות. עולם הטיפול אמנם לא זר לי, אבל אני בכלל לא מטפלת בהכשרתי והעולם ממנו אני מגיעה הוא עולם המשפט. בעולם הזה השיח הוא כזה של זכויות וחובות: הזכות לכבוד, לחירות, לטיפול, לאהבה. אלו זכויות יסוד שהפגיעה בהן צריכה להיות על רקע עבירה חמורה במיוחד. אף אחת מהנערות או מהנערים שפגשתי בחיי לא עברו עבירה חמורה במיוחד, ובכל זאת כל כך הרבה זכויות בסיסיות נשללות מהם מדי יום ובמשך שנים באין מפריע.

נערות טרנסיות בזנות לא שורדות מסגרות טיפול קיימות. המסגרות יאמרו שהן לא התאימו למסגרת ומכריזות עליהן כעל כאלה "שאינם ברי שיקום", אבל אפשר ונכון לומר שהמסגרות לא ידעו להתאים לצרכים שלהם; המסגרות, כמו גם חוקים שנועדו להגן על כבוד האדם לעולם מאחרות. היות שהן נשארו מחוץ למסגרת – גם הקול שלהן לא נשמע הלאה. מלבד הדרתן של נערות טרנסיות בזנות משירותי הטיפול, הבריאות והרווחה בלט גם הניתוק בין המציאות בשטח לבין התרגום שלה לקול הצעקה הנזעקת של הזנות בדיוני הכנסת ובוועדות שקובעות מדיניות ציבורית. ההחלטה המבורכת על התוכנית הלאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות והקצאת משאבים אליה, בסופו של יום, לא כללה מתן מענה הולם ומתאים לנערות וצעירות טרנסג'נדריות ובטח שלא לנערים וצעירים בזנות שהיו בשלבי גיבוש מוקדמים של מגדר או זהות מינית.

במתח שבין הטיפולי לפוליטי (שיכול אותיות מעניין) התעורר אצלי יותר ויותר הצורך לדבר על הדברים, בקול רם, לפקוח את העיניים העצומות והלבבות האדישים, הדברים הרי קורים בתוכנו, לכל היותר 6 דקות הליכה משדרות רוטשילד המטופחות – ובכל זאת גם אתם היום בחרתם לצעוד מרוטשילד צפונה אל המרכז הגאה. ומרוטשילד דרומה, טרנסיות צעירות צועדות מדי ערב כל השנה. ברחוב העלייה, בסלמה, בלווינסקי, בדרך יפו, ברחובות התחנה המרכזית – הר ציון, השרון, פין, הנגב, הגדוד העברי. מי שצועד עם דגלים וססמאות מרוטשילד צפונה, לא יוכל לראות איך טרנסיות עולות על עשר-עשרים מכוניות בלילה, או שבעלי המכוניות עולים אליהן לדירה, טרנסיות עומדות בפינות רחוב חשוכות, או על חוף הים, או בחניונים, או בכיכר המדינה. מי שחותך למרכז הגאה ועושה שם טקס יפה עם פרחים לבנים ופודיום נאומים – לא ישים לב.

טרנסים צעירים וצעירות חסרי בית, מתגלגלים בין מוסדות רווחה כאלו ואחרים, מנסים להתאים את עצמם למערכות שמתקיימות תחת סט חוקים בלתי גמישים ונגישים, גם ספסל הוא אופציה לא רעה כשנגמר הכוח להיות בסדר או להעמיד פנים, מי שחוזר מהעבודה בערב אל הבית שלו – לא ידע.

וכך יוצא שהקו המפריד בין טרנסיות בזנות לבין קהילה הלהט"בית הוא לא רק דמיוני. במקרה הרע יש מי שבעיניו זה לגיטימי שזה קורה ובמקרה הפחות רע יש מי שלא יודע שזה קורה. הדיבור על זה בקול רם חשוב בשביל שניהם. כמה מקרית יכולה להיות העובדה שחוקי המגדר נשמרים גם כשמשנים את המגדר עצמו, ובהתאמה – עוד ועוד נערות טרנסיות נקלעות לזנות בעודן קטינות כדי לשרוד את התהליך לשינוי המין שלהן כשלמולן נערים טרנסג'נדרים – הגם שהם בסיכון גבוה – לא נמצא אותם בזנות. אני באמת כמעט ולא מכירה נערה טרנסית צעירה שחוותה ניתוק ודחייה מהסביבה הטבעית שלה, שזנות לא נמצאת אצלה בסל האופציות כבר מהשלבים הראשונים של בירור וגיבוש זהות המגדר.

שווה לספור כמה הדרות חווה נערה טרנסית אחת בזנות על כל שלבי הרצף המגדרי. אני ספרתי בין ארבע לחמש הדרות מצטברות, כלומר השוליים של השוליים של השוליים של השוליים של החברה הישראלית. אני לא אוהבת לקרוא לאנשים "תופעה", אבל תנאי ראשון בפוליטיקה של הזנות היה למפות את עולם הזנות עבור מקבלי ההחלטות, לתרגם להם את המצב למספרים כדי שיוכלו לתקצב משאבים לשיקום, טיפול וחקיקה. טרנסיות ונערים בזנות הם ממילא מיעוט מספרי ששום כאב וסבל לא פוסח עליהם בשל העובדה הזאת. כאב וסבל אגב, זהו המדד המשפטי לפיו ניתן להעריך את גובה הפיצוי לקורבנות אלימות ותקיפה מינית, ככל שמצבך רע יותר ונראה לעין כך יגדל הפיצוי, אבל הסידור הזה לא עובד לטובת מי שאינה תופסת את עצמה כקורבן. הפער בין היותך אשה חזקה ומתפקדת הוא גם זה שיגרום לנו הרבה פעמים לרפות את ידנו מלעזור.

gila1

מעיין (שם בדוי)

את מעיין אני מכירה מגיל 15, כשעוד היתה נער. היום היא בת 21 והיא צעירה טרנסית מהממת ביופייה. מעיין יודעת שאני עושה שימוש בקול האותנטי שלה במטרה ליצור שינוי חברתי תודעתי. פעם היא אמרה שהיא רוצה לבוא איתי לכנסת אבל עוד לא היה לה אומץ, ושתינו ממשיכות לקוות שיום יבוא ויהיה בה הכוח לעמוד כאן במקומי ולספר את הסיפור שלה בלי תיווך.

למעיין תמיד חשוב להדגיש, שטרנסיות הן לא כמו זונות רגילות. טרנסיות חזקות יותר, חצופות יותר ולא רואות בעיניים כהגדרתה. גם זה קשור לעברן המגדרי ולנתונים הפיזיים שאיתם באו לעולם. גברים גם משלמים לטרנסיות יותר: "בשביל כוס הם לא צריכים לבוא אלי. זה יש להם בבית. אלי הם באים כדי להגשים פנטזיה אחרת, אשה שתזיין אותם, אשה שתשפיל אותם, אשה לא פראיירית". טרנסיות לא פראייריות. מכאן, ברור שאי אפשר, וגם לא צריך, לדבר עם טרנסיות על מקומן כקורבן. לא יעזור כמה חכמה אני אהיה לראות איך חוקי המגדר והחברה נשמרים באדיקות ונכרכים סביב צווארה של מעיין. היא לא רוצה ואולי גם לא יכולה לראות את עצמה קורבן של נסיבות חברתיות-מגדריות.

גם כנער, מעיין היתה מהממת ביופייה. והיופי הזה הוא מוטיב חוזר גם בשיחה איתה על הזנות. מעיין התחילה עם הזנות עוד בהיותה נער צעיר. היא ידעה, שיום אחד היא תהיה אשה. היא לא אמרה את זה ככה. היא אמרה שכשיהיה לה ציצי אז היא תפסיק עם הזנות. זה מבחינתה היה סממן הנשיות הראשון שהיא ביקשה לעצמה. היא וגם אני לא ידענו שאחרי זה יבואו עוד ועוד רצונות ושבעצם אין לזה סוף. יחד איתה גיליתי שהתהליך אותו היא מבקשת לעבור הוא ארוך, סיזיפי, קשה, לא בהכרח לינארי, בטח שאינו יציב, קבוע וידוע מראש. הכל בו מפתיע. את הכל גילינו תוך כדי. אבל יש בו, התרגשות גדולה, ובשבילי זו היתה ועדיין – זכות גדולה מאוד ללוות אותה בדרך האמיצה הזו, לראות אותה גדלה והופכת יותר ויותר לאשה שהיא רוצה להיות.

מעיין גדלה ביישוב לא גדול ולא קטן, מרחק חצי שעה נסיעה מהתחנה המרכזית בתל אביב. שם, היא פגשה טרנסיות גדולות ומנוסות ממנה, ומהן היא לומדת מהר מאוד את כל מה שהיא צריכה לדעת כדי להיות אשה, וכל מה שהן מלמדות אותה היא מלמדת אותי. לא בלי כאב, הייתי מקשיבה לאינסוף סיפורי התחנה שלה, בלי מעצורים ועם אפס שיפוטיות שהייתי צריכה לגייס. מדי פעם הייתי שואלת שאלות ומנסה להציע אלטרנטיבות פחות אלימות, פחות מסכנות, רק שאלו לוקחות זמן – ולמעיין לא היה זמן. היא רצתה להיות אשה. יפה. מהר. מעיין גם לא עשתה לי הנחות לגבי הנשיות שלי ובאופן קבוע היא היתה בודקת את רמת הנשיות שלי בדם. במקביל לצורך שלה להפוך לאשה היא היתה בוחנת נשים מסביבה כל הזמן ואותי בפרט, היא היתה מעירה לי על השערות שלא טרחתי להוריד. "בזבוז של אשה" היא היתה קוראת לי. "אשה שלא מתאפרת מזלזלת במתנה הגדולה ביותר שנתן לה הטבע". ההסברים שלי על סדרי עדיפויות ועל רצף מגדרי של נשים, על נשים מהסוג שלי, לא עזרו למעיין. היא נעה על הציר שבין קנאה ואהבה כלפי כאשה. למעיין היו סטנדרטים אחרים בראש לאיך אשה צריכה להיראות וכל אופציה אחרת היתה נראית לה פחות אשה. על הרקע הזה המלחמה היומיומית שלה בגוף הגברי שהלך והתפתח אצלה היתה כמו מסע מפרך אל האינסוף.

כל מה שאני יודעת על הקשר בין מגדר לזנות אני יודעת ממנה, ואני מוצאת את עצמי פעמים רבות מתייסרת במחשבה האם לשתוק את הסיפור הזה רק כי אין למעיין את הפריווילגיה לעמוד ולספר אותו בעצמה, או האם לספר אותו בכל זאת, כי אחרת, אין מי שיספר את הסיפור שלה על כל הכאב, הצחוק והיופי שבו. מעיין אגב חושבת שאני חיה בסרט ושזה ממש לא משנה מה אבחר לעשות עם הסיפור שלה, כי ממילא אף אחד במדינה הזו לא ירצה אף פעם לעזור לטרנסיות בזנות.

וכך עוברות השנים, מעיין ממשיכה ללמד את שתינו כל מה שטרנסיות צריכות לדעת, איפה קונים הורמונים בתחנה, כמה לקחת ביום כדי לראות שינוי מהר, איפה עומדים, איפה לא עומדים, כמה לוקחים. כאשה שהסטנדרטים שלה ליופי הם כנראה אחרים משל מעיין היא גם לימדה אותי על לייזר, על בוטוקוס, על מילוי ובנייה של ציפורניים, על מייק-אפ, על תוספות לשיער, וכל זה עולה ים של כסף. גם למי שלא טרנסית זה עולה ים של כסף, אבל שום דבר מזה לא היה פריווילגיה בשביל מעיין, זו היתה הדרך היחידה שלה לצאת מהבית ולהרגיש נורמלית, וככל שמעיין הלכה ונהייתה יותר ויותר יפה, ככה היא גם היתה יותר ויותר בזנות. ולא משנה כמה הייתי טורחת להגיד לה שהיא הכי יפה בעיניי, היא לא הצליחה לראות שום דבר מזה. שעות שהיינו מבלות מול המראה, וכל מה שהיא הצליחה לראות זה את הזיפים מתחת למייק-אפ או את הגרוגרת מתחת לסנטר, את הכתפיים הרחבות מדי או את כפות הידיים הגדולות מדי.

אני מנסה לקבוע למעיין תור אצל אנדוקרינולוגית, ומציעה שאולי נדבר עם אמא שתיתן לה אישור הורים להורמונים, מה שנקרא לצמצם נזקים, אבל למעיין אין זמן ואין כוח. הרופאה רוצה בדיקות דם תקופתיות, בדיקת תפקודי כבד, וכל יום שולחים אותה לרופא כזה ולרופא אחר. היא לא חולה, היא בסך הכל רוצה להיות אשה יפה, ואמא מוכנה לחתום רק אם מעיין תתנהג יפה. לא בא לה להתנהג יפה! בא לה ציצי. מהר, ואין לה זמן, או סבלנות, ואני נקרעת בין הרצון שלי לשמור עליה לבין אי הרצון לעכב אותה מהמרוץ שלה, ואני שוב צריכה לגייס את כל הכוח שבעולם כדי להזכיר לעצמי מה התפקיד שלי בחיים שלה. אלו החיים שלה.

את יומולדת 18 של מעיין אני מבקשת לחגוג איתה בבית קפה. בהתחלה היא אומרת שאין לה מצב רוח, היא עצבנית, אחר כך היא אומרת שהיא מרגישה כמו תחפושת ואנחנו חוזרות לתרגל שוב מול המראה: איך הולכת אשה, איך מדברת אשה, איך אשה מזמינה קפה בבית קפה? איזו אשה אני בכלל, איך יקראו לי? מעיין אוהבת מילקשייק מנגו, אני אוהבת שחור חזק, מישהו מהרחוב צועק לנו בנות יפות מה שלומכן? מעיין מתרגשת שקראו לנו בנות, אני מתרגשת שקראו לנו יפות, אחר כך היא מספרת שהוא לקוח. אני שונאת אותו ישר והיא אומרת לי שאני צריכה להירגע מהלקוחות. לא כולם כאלה גרועים ועם הזמן היא לומדת לתקתק אותם בעשר דקות, אחר כך היא מבקשת שאזמין בשבילה כי היא מתביישת שיצא לה קול גברי מדי.

אני לא משקרת לה. מעיין יודעת שהייתי שמחה יותר בשבילה אם היתה יכולה להפסיק עם הזנות, אבל השמחה שלי זה לא הנושא שמעסיק את מעיין, וברגע של חולשה אני אפילו שואלת אותה למה היא לא חוסכת את הכסף הזה. ומעיין כמו מעיין עונה לי כך: "את הכסף הזה אי אפשר לחסוך רעות. זה כסף מסריח וכמו שאני עושה אותו ככה אני מחרבנת אותו". אנחנו הולכות יחד לחפש למעיין עבודה. ברוב המקומות לא צריכים עובדות, גם בכאלה ששלט "דרושים" מתנוסס להם על חלון הראווה. בסוף מצאנו עבודה בסופר. מעיין קראה לה עבודת 20 שקל לשעה. לפחות זה לא כסף מסריח וממנו מעיין דווקא מצליחה לחסוך – הכסף של הזנות נשרף מהר והכסף של הסופר נשאר לסוף החודש. לא קל לה בסופר. אנשים מתבלבלים ופונים אליה בלשון זכר. לקוחות נכנסים ויוצאים. כן, גם אלו של התחנה. את חלקם היא מזהה, וחלקם מזהים אותה. העבודה בסופר משפילה אותה, שם היא נראית לעצמה הכי פחות אשה. שם היא שווה רק עשרים לשעה.

מעיין בת 19 ואנחנו הולכות יחד למנתח פלסטי, אחד שאני מכירה, הכי טוב שאני מכירה. אני מנסה להסביר את המצב ומתחננת שיעשה לנו הנחה לניתוח חזה, אחד, ניתוח אחד! הוא עושה לפחות חמישה ביום, ויש לו כבר אחלה ג'יפ, ואחלה וילה, ופעמיים בשנה הוא עושה סקי, אבל הוא לא יכול, חדר ניתוח פרטי ומרדים עולים לו המון כסף. מעיין בועטת לי ברגל. "עזבי אותך ממנו", היא אומרת לי, "יש אחד שעושה בזול לכל הטרנסיות". משלמים מזומן, אין קבלה, אין אחריות, אני אפילו לא סגורה שהוא מנתח. אמא של מעיין לא הגיעה בסוף לניתוח, אבל היא מסרה שהיא שמחה שהיא מסתדרת.

בגיל 20 מעיין שוכרת דירה. היא הולכת למתווך ומסבירה לו שהיא צריכה דירה בלי שכנים, שכנים מתלוננים, לא שאכפת לה, שיזמינו משטרה, כל השוטרים בתחנה של סלמה גם ככה לקוחות שלה אבל בכל זאת עדיף בלי שכנים, שכנים מרכלים. המתווך לא מפסיק להגיד לה כמה שהיא יפה, מתאים לו לעשות הנחה ושוב מדגיש כמה שהיא יפה, מתאים גם לה, יש דירה, יש הנחה, ועוד לקוח מרוצה. אני באה לבקר את מעיין בדירה. היא מספרת לי שהיא מחפשת אהבה. גברים לא מפסיקים להחמיא לה עד שהיא נותנת להם ואז הם נעלמים. מעיין קלטה את הקטע ומהיום כולם קליינטים. קודם שישלמו ואחר כך נראה. אחד מהם ביקש להישאר והם כבר כמעט שנה יחד ומאז אני רואה אותה פחות ופחות. הוא לא מת על זה שאני מוציאה אותה לבד מהבית. הם רבים הרבה, בעיקר כשבאים לקוחות. לה זה עדיף כי יש גבר ששומר עליה, אם לקוח עושה בעיות הוא יורד למטה ודופק לו מכות.

"את יודעת", היא אומרת לי מבלי ששאלתי, "כשיהיה לי כוס אני אפסיק עם הזנות". מספר הפעמים ששמעתי אותה אומרת מתי היא תפסיק כבר לא באמת רלוונטית. "כשתרצי תפסיקי", אני אומרת לה, והיא שותקת. "וכשתפסיקי מה תהיי?" "אין לי מושג. מה אני יכולה כבר להיות? לא למדתי כלום. מי ייקח אותי? גם אין לי כוח לאנשים, אין לי כוח לעבוד בשביל עשרים לשעה. אני רוצה להיות בבית".

וככל שעברו השנים מעיין הלכה ועשתה עוד ועוד ניתוחים, שעלו עוד ועוד כסף, ועם הזמן נהיה יותר ויותר קשה לשכנע אותה לצאת מהבית, אפילו סתם כדי לשבת בבית קפה. הקשר שלי איתה, שהתחיל מאג'נדה טיפולית-פוליטית הפך להיות הכי אישי שיש. כשקורה משהו רע או טוב, מעיין מרימה טלפון. כשאני מתגעגעת אליה ויש לי זמן פנוי, אני מרימה אליה. היום אני כבר לא עסוקה בשאלה אם אי פעם תצליח מעיין להשתכנע שהיא יפה מספיק, שאפשר להפסיק – גם עם הזנות.

אני מאחלת לכולנו שיבוא יום והיא תוכל לעמוד פה במקומי ולספר את הסיפור שלה בלי לתווך אותו דרך הגוף שלי. אבל יותר מזה אני מאחלת לעוד מאות נערות במצבה, שיגיע היום שבו תהיה להן האפשרות להיות נשים יפות כמו שהן חולמות מבלי לשלם מחיר שאין לו סוף. כל זה אפשרי אם נחליט שאנחנו לא מפחדות להגיד את זה בקול רם. זנות לא חייבת להיות המחיר שמשלמת טרנסית צעירה כדי להיות מהממת ומהר.

מחר, מוצאי שבת 11.01, ב-16.01 תתקיים צעדת מחאה טרנסית. לפרטים

לקריאה נוספת:

לא מצחיק אותנו: הבדיחות שהופכות חיים של טרנסג'נדרים/ות לסיוט | אילי אבידן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רתם

    שכתבת ופרסמת

  2. רוני

    לשמוע סיפורים כאלה זו זכות גדולה. לדעת קצת על חייה של מעיין. תודה לך, תודה למעיין.