לא מצחיק אותנו: הבדיחות שהופכות חיים של טרנסג'נדרים/ות לסיוט

המשטרה לא לקחה יותר מדי ברצינות את תקיפתה האלימה של אשה טרנסית, ועבור העיתונות הכותרת "זה לא גברת, זה אדון" משעשעת יותר מ"אשה עברה תקיפה אלימה". לכן נצא לדרוש את הביטחון והכבוד המגיעים לנו
אילי אבידן

ביום שישי האחרון עברה נ', אשה טרנסג'נדרית, תקיפה חמורה בדרום תל אביב. אחד עשר גברים עטויי מסכות הקיפו אותה, ריססו אותה בגז פלפל, היכו אותה וחשמלו אותה באמצעות שוקר. עורך הדין של התוקפים טען כי מדובר ב"מעשה קונדס" והם שוחררו למאסר בית של חמישה ימים. בכך, קיבלה המשטרה את הטענה כי כאשר מדובר באשה טרנסית, תקיפה אלימה ומתוכננת היא לא יותר משעשוע.

מה מצחיק באלימות נגד אשה טרנסית, ואיך אפשר לקבל את ההסבר של "מעשה קונדס"? אנחנו צוחקים כשיש קריסה עקרונית של משמעות – שני שדות משמעות שאנחנו תופסים כנפרדים בצורה מוחלטת משתלבים ומאירים בכך דבר מה שגרתי מזווית חדשה. במובן זה, תרבות בינארית מגדרית כמו שלנו לא יכולה להכיל את הרעיון של מעבר בין מגדרים אלא כבדיחה. מהנשיות המפוקפקת של ג'ק למון וטוני קרטיס ב"חמים וטעים", דרך הגבריות שתמיד תשוב לאכלס את גופה של "אבא" של צ'נדלר ב"חברים", ועד השימוש ב"Tranni" כמילת גנאי ממשטרת ב"איך פגשתי את אמא" – טרנסג'נדריות מעוצבת כלא-הגיונית עד כדי כך שהיא הופכת לבדיחה שתמיד תשוב להצחיק.

אנחנו צוחקים גם כדרך להשיב לעצמנו שליטה במציאות. הבדיחה פותחת לנו צוהר למציאות אלטרנטיבית, בה כל מה שחשבנו שנכון וקיבלנו כאמת מתהפך. אנחנו צוחקים על הדמות הטרנסג'נדרית בתוכנית הטלוויזיה כי אנחנו יודעים לחשוף את "השקר" שלה ולראות שהיא לא "אשה אמיתית". אנחנו צוחקים על כך שהיא הייתה טיפשה מספיק כדי לחשוב שתוכל "לעבוד עלינו", ועל הדמויות האחרות שהיו מספיק חסרות אבחנה כדי לפספס את האמת שחייבת להתגלות. הצחוק שלנו מסמן את השבתו של הסדר, ומכונן מחדש את ההגיון של עולמנו ואת מקומנו בתוכו. כשאנחנו צוחקים, הצחוק מעצב את המציאות הזו כבלתי אפשרית, ומאשר מחדש את הכללים והחוקים הברורים מאליהם של עולמנו. כשאנחנו צוחקים על טרנסג'נדרים, אנחנו מאששים את המערך המגדרי המקובל, ואיתו את עמדתנו המגדרית החד משמעית בתוכו.

trans

אם ידוע לנו שלא נגרם שום נזק, אנחנו צוחקים גם מהמחזה של כאב, אומללות וסבל. האיש שמחליק על קליפת הבננה לעולם לא יגיע למיון עם רגל שבורה, וכשמשקולת 16 טון נוחתת על ראשה של דמות מצוירת אנחנו יודעים שהיא תשוב להופיע בסצנה הבאה ללא כל פגע. כאשר אין נפגעים, זריקת קליפת הבננה והטלת המשקולת הופכים למעשי קונדס שרוח נעורים נודפת מהם. אם נזק יכול להיגרם רק לאנשים ממשיים, וטרנסג'נדריות, כסובייקט של בדיחה, אינן ממשיות, הרי שהכאה של אישה טרנסית שקולה לסלפסטיק משעשע, חסר נפגעים. כמי שעוברים דה-הומניזציה להפוגה קומית, טרנסג'נדרים לא יכולים להרגיש כאב, שכן אין שם אדם שירגיש אותו.

התקיפה של נ' דווחה בכל אתרי החדשות ברשת, ונראה היה כי דווח על שלושה מקרים שונים: באחד מהם דובר על "טרנסג'נדרית" בלשון נקבה, באחר על "טרנסג'נדר" בלשון זכר, ובשלישי על "גבר בבגדי אשה". מזה שנים שחברי הקהילה הטרנסג'נדרית כותבים מכתבים לגופי התקשורת לאחר כל דיווח שכזה, ומצרפים מסמך המסביר כיצד לכתוב באופן מכבד על אנשים טרנסג'נדרים. שוב כתבתי לאתרי החדשות. שוב שאלתי, למה אנחנו נאלצים לכתוב לכם פעם אחר פעם, וכמה קשה לזכור שצריך לכתוב על א/נשים במגדר שהם מעוניינות בו? שוב עניתי לעצמי, מפני שטרנסג'נדרים אינם ממשיים. מפני שהם בדיחה. מפני ש"אשה טרנסג'נדרית" מעניינת פחות מ"גבר בבגדי אשה". משום שהכותרת "זה לא גברת, זה אדון" משעשעת יותר מ"אשה עברה תקיפה אלימה". משום שאם מדובר בגבר בבגדי אשה, לא הותקף אדם ולא התרחשה תקיפה, אלא קרה אירוע הומוריסטי, אקסצנטרי וצבעוני, להנאתם של הקוראים. במובן זה גם העיתונות, כמו המשטרה, מקבלת את ההנחה שנ' אינה אדם אלא בדיחה ועושה יד אחת עם תוקפיה. הדיווח העיתונאי ועמדת המשטרה מהווים תקיפה שנייה ושלישית כלפי נ', המכשירות את הקרקע לתקיפות הבאות, שכן הן ממשיכות להציב נשים טרנסיות בקטגוריה נחותה מהאנושי, מי שיכולות להיות מטרות לגיטימיות למעשי קונדס אלימים.

ההפיכה שלנו לבדיחה הופכת את החיים שלנו לסיוט. נקודת הקיצון היא התקיפה האלימה של נ', אבל גם כשאנחנו מצליחות לחמוק מאדי הגז המדמיע ולעבור יום נוסף בלי שיחשמלו אותנו, אנחנו סובלות מכך שאף אחד לא לוקח אותנו ברצינות. מעסיקים לא רוצים שבדיחה תעבוד אצלם; בעלי דירות לא מאמינים שדמות מצוירת תשלם את שכר הדירה בזמן; ההורים שלנו מתנים את קורת הגג שלהם בכך שנפסיק עם השטויות שלנו; רופאים מסתכלים עלינו כעל תופעה ולעתים מונעים מאיתנו טיפול, כי הם למדו לטפל באנשים אמיתיים, שהם נשים או גברים שאינם טרנסג'נדרים; במשרד הפנים מקשים עלינו לשנות את המין בתעודת הזהות, כי אנחנו לא באמת נראות רציניות; חברים ומכרים פונים אלינו בלשון מגדרית לא נכונה כי גם ככה, הכל צחוקים; תוקפים אותנו מינית יותר מא/נשים מקבוצות אחרות, כי מי כבר יאמין לנו; וכשאנחנו מגיעות להגיש תלונה שוטרים מלגלגים עלינו. לחיות את החיים כבדיחה אומר שאין מקום בטוח בשבילנו, ושעד שמגיעים רעולי הפנים להכות אותנו, אנחנו כבר סובלים מאפליה, ניכור, עוני, בריאות ירודה וחיים ברחוב.

אותנו בפרויקט גילה1 זה לא מצחיק. 238 נשים טרנסיות ואנשים טרנסים נרצחו השנה ברחבי העולם בגלל זהותם המגדרית. בכל 6 שעות אישה טרנסית עוברת תקיפה ובכל 36 שעות מישהי מהקהילה הטרנסית נרצחת. לפי נתוני מרכז ניר כץ למלחמה באלימות ובלהט"בפוביה, הדיווחים הנוגעים לקהילה הטרנסג'נדרית הם החמורים ביותר, ובחלקם עולה כי התערבות המשטרה רק חיזקה את חווית התקיפה וההשפלה. הנה, רק השבוע לאחר התקיפה של נ' הגיעה אישה טרנסית מטעם פרויקט גילה לתחנת משטרה בתל אביב לצורך קבלת אישורים מתאימים לקיום צעדת מחאה, ושמעה מבעד לדלת דיבור מלגלג של שוטרים שכינו אותה "קוקסינל".

מחר, מוצאי שבת 11.01, ב-16.01 נצא לצעוד במחאה על העוולות, הכאב וההשפלה שנגרמים לנו בעולם שמתייחס אלינו כבדיחה. נצא לדרוש את הביטחון והכבוד המגיעים לנו ולתבוע עשיית צדק לנפגעות. אני מזמין אתכםן להצטרף אלינו ולתמוך בדרישתנו למעמד האנושי שנגזל מאיתנו פעם אחר פעם. לאירוע בפייסבוק

1 פרויקט גילה להעצמה טרנסית היא קבוצה אקטיביסטית הפועלת מאז 2011 לשינוי מציאות החיים של חברות וחברי הקהילה ושל א/נשים חריגים מגדרית, ושמה דגש על העצמה אישית, תביעת זכויות ודרישת גישה למשאבים והזדמנויות. הפרויקט מנוהל ברובו על ידי א/נשים טרנסג'נדרים, ופועל בעיקר לסיוע משפטי, סיוע במציאת דיור והפעלת מערך תמיכה וליווי לכל מי שזקוק/ה לו.

 

לקריאה נוספת:

המתח בין הטיפולי לפוליטי: סיפורה של מעיין | רעות גיא

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טל(י) ווזנר

    כתתיבה חדה ומדוייקת. ביכיתי קצת.

  2. מירי

    חייבים לעצור את זה מיד!!!!!!
    לא יתכן שהן תעבורנה תקיפה ויתחסו לזה כאל מעשה קונדס היא אשה לכל דבר
    מתי כבר יבינו שכל הקהילה היקרה הזו עוברת תהליך ארוך ומזויע הן מטעם
    המשפחה(חלקם נזרקים מהבית לצערי) מהחברה והן מטעם מקומות עבודה והרשויות.
    דייייייייי תנו להם לחיות כמו כולם הם לא שונים מאף אחד מה לעשות שהם נולדו
    עם המגדר שלא תואם …חייבים הסברה בנושא .

  3. אסף

    אילי,

    הסברת את זה – הטיב המדויק של עוינות החברה לטראנסים וטראנסיות – יותר טוב מכל הסבר אחר שקראתי.

    משתף.