החשיבות של חיים לאחר המוות

הפילוסוף סמואל שפלר טוען באופן מקורי ומרתק שהמשך קיום חייהם של אנשים אחרים ושל האנושות בכלל לאחר מותנו הוא בעל חשיבות עצומה עבורנו, ואף חשוב לנו יותר מהמשך קיומנו שלנו
יוסי דהאן

סמואל שפלר, פילוסוף אמריקאי מאוניברסיטת ניו יורק, כתב ספר מקורי ומעניין בשם Death and the Afterlife. את התזה המרכזית של הספר, המעוררת עניין רב, הוא הציג לפני מספר חודשים במאמר ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת The Importance of the Afterlife. Seriously. המסקנה המפתיעה של שפלר היא שבמובנים מסוימים המשך קיום חייהם של אנשים אחרים, אפילו כאלה הזרים לנו לחלוטין, חשובים עבורנו אפילו יותר מאשר המשך קיומנו או המשך קיומם של אנשים אהובים. כלומר מה שחשוב זה המשך חיים קולקטייבים אחר מותנו האישי.

על מנת להוכיח זאת, שפלר עושה שימוש במתודולוגיה פילוסופית מוכרת של ניסוי מחשבתי שבו על מנת להבין את משמעותה של תופעה מסוימת אתה מניח את אי-קיומה ובוחן כיצד עובדה זו משנה את המציאות. תארו לכם, כותב שפלר, את התרחיש ההיפותטי הבא: למרות שאתה יודע שאתה תחיה חיים ארוכים ותמות בשלווה בשנתך, את יודע ש-30 ימים לאחר מותך כדור הארץ וכל אלה החיים עליו ייעלמו כתוצאה מהתנגשות עם אסטרואיד ענק. כיצד הידיעה הזו תשפיע עליך?

אם אתה כמוני וכמו רבים אחרים, אומר שפלר, לידיעה הזו תהיה השפעה עמוקה על חייך, ידיעה שתשפיע על האופן שבו תחיה את חייך מעתה והלאה. אם אתה חוקר סרטן, מהנדס העוסק בבטיחות גשרים או פעיל פוליטי המקדיש את חייו לשינוי חברתי מוסדי – מה המשמעות של כל הפעילויות אם הגזע האנושי יפסיק להתקיים? כך גם אם אתה סופר, משורר או מלחין לא תהיה משמעות לעבודתך כיוון שהיצירות שאתה שוקד עליהן מניחות קהל עתידי שייחשף להן. ומה באשר לילדים, כיצד הידיעה הזו תשפיע על החלטתך להביא ילדים לעולם?

Death-the-AfterLife-By-Samuel-Scheffler.-Amazon-Books.שימו לב, אומר שפלר, אנשים בדרך כלל לא מגיבים באופן דרמטי כל כך לעובדה שהם עצמם יחדלו להתקיים. גם אנשים הפוחדים מאד מהמוות המצפה להם חשים שיש לפעילותיהם משמעות למרות שהם יודעים שהם ימותו יום אחד. כך, במובן מסוים המשך קיום חייהם של אנשים אחרים לאחר מותנו חשוב לנו יותר מאשר המשך קיומנו. מה מסביר את התופעה הזו? הסבר אחד אפשרי הוא שהרס כדור הארץ 30 יום לאחר מותנו יגרום למותם של כל האנשים האהובים עלינו באותה עת, בני ובנות זוג, ילדים, חברים, קרובים ואחרים. אולם לדעת שפלר ההסבר הזה אינו מספק.

שערו בנפשכם תרחיש היפותטי שני, שהשראתו מגיעה מהרומן "The Children of Men" מאת P. D. James, שעל פיו נעשה גם סרט. על פי הרומן של ג'יימס האנושות הופכת לעקרה, כאשר ב-25 השנים האחרונות לא נולד איש. שער בנפשך שאתה חי בנסיבות הללו. כל מי שחי עתה אינו צעיר מגיל 25 ולכן האנושות תיעלם כאשר האנשים החיים עתה ימותו ואף אדם נוסף לא ייוולד. כיצד תגיב? גם במקרה זה, כמו במקרה של האסטרואיד שחיסל את כדור הארץ, הרבה מאד מהפעילויות ייראו לנו חסרות טעם – מה הטעם במחקר מדעי, ביצירות אמנות או בפעילות פוליטית? יותר מכך, כפי שכותב ג'יימס, נסיבות אלו יגרמו לדיכאון, חרדה וייאוש בקרב רבים.

תחושת חוסר הטעם האקזיסטנציאלי הזו באה לידי ביטוי גם בסרטו של וודי אלן "אנני הול", שבו הגיבור אלבי סינגר נזכר בסצינה שבה הוא נלקח על ידי אמו לרופא שם מתנהלת השיחה הבאה:

Dr. Flicker: Why are you depressed, Alvy?

Alvy’s Mom: Tell Dr. Flicker. [Young Alvy sits, his head down; his mother answers for him.]

Alvy’s Mom: It’s something he read.

Dr. Flicker: Something he read, huh?

Alvy at nine: [His head still down.] The universe is expanding.

Dr. Flicker: The universe is expanding?

Alvy at nine: Well, the universe is everything, and if it’s expanding, someday it will break apart and that would be the end of everything!

Alvy’s Mom: Why is that your business? [She turns back to the doctor.]

Alvy’s Mom: He stopped doing his homework!

Alvy at nine: What’s the point?

Alvy’s Mom: What has the universe got to do with it? You’re here in Brooklyn! Brooklyn is not expanding.

Dr. Flicker: It won’t be expanding for billions of years yet, Alvy. We’ve gotta try to enjoy ourselves while we’re here!

tumblr_m0ci39dfHF1qmmjxjo1_250שימו לב שבתרחיש העקרות, בניגוד לתרחיש התנגשות האסטרואיד אף אדם לא מת בטרם עת, כך שמה שמטריד בתרחיש העקרות אינו האימה שאוחזת בנו לנוכח אובדן חייהם של אנשים אהובים, מה שמחריד אותנו ואת אלבי סינגר זו העובדה בדבר חוסר ההמשכיות של המין האנושי, אי-קיומם של אנשים נוספים חדשים.

וכך הידיעה אודות מותנו ומותם של כל האנשים שאנחנו מכירים ואוהבים בעתיד אינה גורמת לנו לאבד את אמוננו במשמעות וערך חיינו. אולם הידיעה שלא יהיו אנשים נוספים בעולם בעתיד גורמת לנו להתייחס לחיינו כחסרי משמעות.

זה מראה, לדעת שפלר, שההנחה הנפוצה אודות האגואיזם האנושי היא פשטנית. גם אם אנחנו אגואיסטים ומעוניינים במימוש האינטרסים העצמיים שלנו, היכולת שלנו למצוא משמעות וערך בחיינו תלויה במה אנחנו מצפים שיקרה לאנשים אחרים לאחר מותנו. גם טייקון אגואיסטי ימצא שהאמביציות שלו לתהילה הן חסרות ערך אם האנושות תיעלם. למרות שחלק מאיתנו יכול שלא להיות תלוי בנדיבותם של אחרים, כולנו תלויים בהמשך קיומם העתידי של אנשים זרים.

כך גם ההנחות בדבר האינדיבידואליזם האנושי הן פשטניות יתר על המידה. למרות שכיחידים יש לנו ערכים ואמונות שונות, ולמרות שכל אחד שופט עבור עצמו מה החיים הראויים עבורו, רובנו מנסים להגשים את מטרותינו ולממש את ערכינו במסגרת שמניחה שהאנושות תמשיך להתקיים. ברגע שההנחה הזו מוסרת הערכים והמטרות שהצבנו לחיינו יאבדו את משמעותם.

יש כאן גם לקח עבור אלה שסבורים שאם אין חיים אחר המוות אזי אין לחייהם משמעות, אולם מה שהכרחי על מנת להעניק לחיינו משמעות זו לא האמונה בחיים אחר המוות אלא האמונה בכך שהאנושות תמשיך להתקיים בטווח הארוך.

אלה שנאבקים על המשך קיום האנושות, מזהירים אותנו מפני הרס הסביבה ומלחמה גרעינית וטוענים שמאבקים הללו נחוצים בשל חובתנו המוסרית לדורות עתידיים, שפלר מסכים, אולם הוא מציין שקיומם של דורות עתידיים של אנשים מעניק משמעות לחיינו. יש לנו חובה להבטיח עתיד משגשג, לא רק בשל חובתנו לעתיד הדורות הבאים אלא גם בשל העובדה שהמשך קיומם של הדורות הבאים הוא מה שמעניק משמעות לחיינו.

לשתי סקירות מעניינות של הספר: מרק ג'ונסטון ב"בוסטון ריויו", תומס נייגל ב"ניו יורק ריויו אוף בוקס" (למנויים בלבד).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    הכחדה איטית מפאת עקרות של האנושות היא בין הדברים הטובים שיכולים לקרות לכוכב הלכת הזה. גם לאנשיםות שישארו עד שימותו (פחות זיהום, פחות מלחמה) ובעיקר לחיות שחייהן גיהנום מוחלט בזכותנו. הלואי שנמות, ללא כאבים לנו וללא כאבים לאחרות.

    המאמר, אגב, מאד מעמדי. מי שמענין אותו היצירה שהוא הלחין או הגשר שהוא מתכנן הוא הבורגני ההולך לעבודה ועוסק בתחביבים. כנ"ל ה"פעיל הפוליטי" (אקטיביסט לבן?) מי שנאבק/ת על חייו/ה בהווה, י/תמשיך לעשות זאת עד היום האחרון, מחוסר ברירה.

    1. נטליה

      אז למה את לא מתאבדת? כי הכסף שלך הוא לא איפה שהפה שלך, זה למה.

      מאחלת לך אריכות ימים.

      1. ליכודניק

        כתרגיל אינטלקטואלי, מי שמודאג מעתיד הכדור ומעוניין להפחית את מספר בני האדם, אמור לא להתאבד אלא לפעול בכיוונים שתורמים באופן ישיר להפחתת הילודה:
        – חינוך נשים
        – פיתוח כלכלי

        1. אדם

          ראינו איך שהליכוד דואג לאנושות

          1. ליכודניק

            מצד שני, הוא גם לא אגואיסט -סתם (הגישה שנגדה שפלר יוצא, מה שנקרא בד"כ ניאו-ליברליזם) אלא לאומי; המודל של שפלר מראה על החשיבות שאנו רואים בקבוצות ההתייחסות שלנו: לא רק העולם, אלא גם משפחה, סביבה קרובה, ועם.
            למשל- אני מניח שרוב הקוראים היו מתחלחלים ממצב בו כל היהודים נעלמים, או הופכים לעקרים. אפילו אם העולם היה מתקיים, ואולי אף מרוויח מכך.
            ממילא, מי שיציע דרך שתורמת לעולם אך פוגעת בעם, בחברה הקרובה או במשפחה- יתקל בהתנגדות רבה. פעולה לטובת העולם תהיה אפשרית פוליטית רק אם היא תורמת, על הדרך, למדינה. למשל, המיזם של שי אגסי- שהבטיח תועלת כלכלית ודיפלומטית (צמצום כוח יצרניות הנפט הערביות), וקיבל תמיכה מהממשלה.
            אם תציע מיזם להשכלת נשים ערביות, שיקטין את הילודה שלהן- אני מניח שהליכוד ישמח לתמוך בו.
            עד כאן על דאגת הליכוד לאנושות.

      2. יוסףה מקיטון

        אני בחרתי לא להביא לעולם ילדים/ות ולתמוך בנשים שהחליטו אותו דבר. לדעתי זה מספיק ויפה מאד. מה את עשית בענין?

        1. נטליה

          כי אני לא חושבת שהמין האנושי צריך להיכחד. זו מחשבה נוראית לדעתי.

  2. נטליה

    נשמע מרתק. מעניין אם יש גם דיון בדתות, שה-afterlife עומד בבסיס לפחות חלקן.

  3. שושנה גבאי

    עכשיו זה אופנתי לדבר על אוכל מנחם. תובנותיו הפילוסופיות של סמואל שפלר כפי שמביא אותן אלינו דהאן, הן גאוניות בפשטותן ומנוגדות כל כך לתורתם של שכבות ההגמוניה בישראל, שאחרי כיבוש השטחים ב1967, אמצו אל חיקם כמוצאי שלל, את הפילוסופיה האגואיסטית -אינפנטילית של איין ראנד . אימצו ולא הרפו עד היום. תאוות הכוח , החמסנות והחמדנות לא הולכות להקבר מחר בגבעת הכלניות (שטח ציבורי שנגזל באופן לא חוקי). זה לא שאפשר לשלוח למדושני הארץ הצדקה פילוסופית נפלאה כזאת בדואר כדי להרתיע אותם אבל אלו בהחלט מילים מזינות ומנחמות המשמשות דלק להמשך המאבק החברתי .

  4. זהבה חן-לוי

    נושא מרתק ומעניין. גם מאמר הביקורת של תומס נייגל בניו יורק ריוויו אוף בוקס מעורר מחשבה.