• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דרוויש לא היה אוהב את זה

מחמוד דרוויש, המשורר והאדם, הוא הרבה יותר ממה שזווית הראייה הישראלית מאפשרת. גם כאשר מחברת פלסטינית כותבת עליו במסגרת אוניברסיטה ישראלית. ביקורת על הספר "משורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש" מאת מונא אבו עיד
מרזוק אלחלבי

שמחתי כשקראתי את דבריו של ששון סומך בהקדמה לספר "משורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש":

…ואולם לשבחה של המחברת ייאמר שהיא לא הכפיפה עצמה לנקודות הראות הישראלית, הרואה בדרוויש משורר שכל עניינו הוא מולדתו ושמעולם לא הביע הזדהות עם הבעיות שעמן מתמודדים אזרחי ישראל… היא עומדת איתן בהביטה על המשורר הפלסטיני כמי שהוא-עצמו קובע, בזכות מלאה, את ראיית עולמו, וכל מה שחוקר נתבע לעשות הוא להיות נאמן לאמת. (עמ' 8)

גם מחברת הספר, מונא אבו עיד, פלסטינית שחיה בישראל ונולדה למשפחה שנעקרה משיח' מונס, הבטיחה לנו שהספר שהוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה "מקיף את כל תחומי הפעילות האינטלקטואליות של המשורר, מתעמק בהם ומתחקה אחר הגורמים שעיצבו את זהותו הפואטית, הפוליטית והלאומית." (עמ' 13)

מחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר
מחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר

ואני, כמו קורא טוב, קראתי את הספר כשבראשי שתי ההבטחות הללו. באשר להבטחתו של סומך, אני יכול לקבוע בוודאות שהיא לא התקיימה. לאורך כל הדרך, לרבות בהקדמת המחברת, ניכרת "זווית הראייה הישראלית" (עמ' 13-16 ובעמ' 41-45). מי אם לא הביקורת הישראלית ייחסה לדרוויש מעשה פוליטי בכתיבת שירה כניסיון להפחית מערך יצירתו? מכאן הייתה הדרך קצרה להאשימו בידי אותה ביקורת בצד הישראלי כלאומן חסר תקנה. הדבר בלט כשכתב בשיא האינתיפאדה הראשונה את השיר "عابرون في كلام عابر" ("החולפים במלים חולפות"). גם כאן מתארת המחברת את הדיון מזווית ישראלית ולא מנסה להתמודד איתה (עמ' 179-184). ברור מניסוח הדברים שהמחברת קוראת את האירוע הספרותי הנ"ל בעיניים ישראליות.

כך, גם באשר להצעה ללמד את שיריו של דרוויש בבתי ספר יהודיים. הרבה מלומדים פלסטינים בישראל ומחוצה לה, הביאו לדיון הזה המון חן ויצירתיות – אלא ששוב הם נעלמו מעיני המחברת. אותם מלומדים מכל קצוות העולם הערבי שיצאו להגנתו בעניין השירה הפוליטית – ויש כאלה שהוכיחוהו על כך – לא מוזכרים בספר.

גם האשמות מצד חוגי תרבות ערביים, כלפי דרוויש כאילו הוא מתחנף לישראלים כי עיניו נשואות לפרס נובל לספרות, נעלמו מעיני המחברת. הדבר בלט במיוחד אחרי הוצאת הקובץ "حالة حصار" ("מצב מצור"), בו הוא מאניש את הכובש ומתכתב עם החייל במפתן ביתו ומקיים אתו דיאלוג. דיאלוג זה נזקף לחובתו של דרוויש ונחשב כסוג של חנופה ליהודים וכניסיון לעקוף את המשוכה הפוליטית בדרך לפרס נובל! הדברים הוטחו בו, אם כי בנועם, במסגרת תכנית טלוויזיה פופולארית – אותו אשם שהוטח במשורר הסורי הגולה בפריז, אדוניס – אחמד סעיד עקל.

באשר לעניינים אחרים בספר כגון הביוגרפיה האישית של דרוויש, תסלח לי המחברת, הכתיבה דומה יותר לתחקיר עיתונאי ארוך ומייגע מאשר לביוגרפיה המנסה להתעמק, לחדש ולאתגר את הקורא עם המידע וההנחות שלו ביחס לאיש. הדבר נכון גם לגבי הדיון בסוגיית האינטלקטואל, דמותו ותפקידו. הדיון לא מעמיק בלשון המעטה. הרוח התחקירנית הלא מעמיקה מלווה את כל הפרקים בספר. לפעמים היה לי רושם שהמחברת לא עמדה בפיתוי והביאה כל סוגיה שנקרתה בדרכה. זו תוצאה כמעט ודאית כשלא מראיינים את האנשים הנכונים ולא מתאמצים להגיע למקורות נעלמים. ראוי, לציין למשל שדרוויש לא חי עם בני משפחתו רוב שנות חייו, ולכן, היה מתבקש לראיין את אלו שדרוויש חי ועבד במחיצתם, את ידידיו וחבריו הרבים בכל מקום.

איך אפשר לכתוב ביוגרפיה על דרוויש בלי לראיין למשל את סמיח אלקאסם, חברו ועמיתו ליצירה במשך כל התקופה שבה מחמוד היה בחיפה? איך אפשר לא לראיין את הסופר חנא אבו חנא, ייבדל לחיים ארוכים, שעבד במחיצתו ואף כתב בכתב ידו לפחות אחד מקבצי השירה שיצאו ב"תקופת חיפה"? או איך ניתן לדבר על מפעל התרבותי "אלכרמל" (כתב עת איכותי לענייני תרבות ומחשבה), בלי לראיין את סובחי חדידי, אחד המקורבים לדרוויש בתקופת שהייתו בפאריס, את חסן ח'דר, עמיתו ברמאללה? את המשוררת סיהאם דאוד המקשרת בינו לבין המנוח אמיל חביבי לאורך כל שנות השמונים ועד לפטירתו של חביבי ב-1996? (קשר שהייתי עד לו בתקופת עבודתי ב"אלאיתחאד" בשנות השמונים לצידו של חביבי). לציין, למשל, שדאוד הייתה הרוח החיה והמפיקה של ערב השירה של דרוויש בחיפה! ומעל לכל, איך נעלם מעיני המחברת העובדה שדרוויש החל לבחון את השתקעותו בחיפה וכי חברים החלו לחפש עבורו דירה!

בסיפור חייו של דרוויש ציפיתי לנרטיב של דרוויש עצמו, מפיו, משיריו ומהתיעוד הוודאי של חייו. ראשית, מביאים אותו כמות שהוא ולאחר מכן ניתן להביא אינטרפרטציות שונות סביב חייו, שירתו ועמדותיו הפוליטיות מפי ישראלים ופלסטינים ואחרים. אלא שהבחירה של המחברת הייתה עיסוק במלאכת הסיפור מאותן אינטרפרטציות שבחלקן הגדול אומרות על יוצריהן יותר מאשר על דרוויש עצמו. ובכן, יש בו מעין סיפורים על דרוויש מפי המתבונן יותר מאשר סיפור של דרוויש עצמו. ויאה במקום זה, לציין את שירו של דרוויש עצמו על עץ הברוש שנשבר לו כך באמצע החיים. בסופו של דבר, קובע דרוויש במין עצבנות אופיינית לו אל מול כל ההסברים האפשריים: "זה פשוט כי הברוש נשבר!".

אני מציין זאת לאור האופנה שפשתה בביקורת השירה הפלסטינית ואחזה גם בפלסטינים עצמם ולא נשארה מנת חלקם של מבקרים חדורי אוריינטליזם קלאסי. בכל פעם שדרוויש ואחרים דיברו על אשה קפצו המבקרים כמגלים כוכב חדש באומרם, הנה הוא מתכוון לפלסטין! ובכל פעם שסתם כתבו לאמא, עטו המבקרים על המציאה מחפשים את פלסטין וריח פלסטין מתחת לעבותות בגדיה של אמא בשר ודם. להגיד, יש בו עודף אינטרפרטציות המשנה לא מעט את דמותו של דרוויש, את תולדות חייו ויותר את אופי שירתו שעברה גלגולים שונים שדרוויש התייחס אליהם באינספור ראיונות. ולא אחת, הוא עצמו הזהיר מעודף אינטרפרטציות וביקש מהמבקרים גם הערבים טיפה חמלה ורחמנות.

לדרוויש המשורר והאינטלקטואל היו ממדים מעבר למה שמובא בספרה של אבו עיד. מספיק למשל להתבונן ב"אלג'ידאריה" (המפגש עם המוות) כדי להבחין באדם הפילוסוף ובטקסט מהמאלפים שנכתבו אי פעם בשאלת חיים ומוות. מספיק להתבונן בקבציו האחרונים כדי לגלות אמן מובהק של מינימליזם שובה לב. דרוויש הוא יותר מסך כל מה שנאמר עליו בספר הנ"ל, והוא גם שונה בתכלית מהתמונה שהוצגה כאן.

מרזוק אלחלבי ומחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר
מרזוק אלחלבי ומחמוד דרוויש. צילום: פאדי נג'אר

ערב בואו של דרוויש להופעתו המפורסמת בחיפה, כתבתי מאמר שטענתי בו כי רוב המנסים את משלם בכתיבה על דרוויש חוטאים בהתייחסות מבוססת דעות קדומות, סטריאוטיפים והנחות מוטעות. ולו מן הסתם שהיחס אל דרוויש מתמקד באירוע, בשיר, או בתקופה מסוימת של חייו. יתירה מכן, הישראלים על השמאל והימין שבהם, התאמצו להכניסו לפריים, לעקמו, להכפיפו אל ה"פוליטי." מאפיין זה ניכר בכתיבתה של המחברת שהושפעה מסוג זה של שיח מוגבל ולוקה בתפיסתו. מאמר זה זיכה אותי בהזמנה לארוחה בקפה "דוזאן" על ידי דרוויש עצמו אשר לא הכרתיו אישית לפני כן. נעניתי להזמנה נרגש ומלא ציפיות, וגיליתי את דרוויש המנסה לשבור את כל התבניות שהוכנס אליהם בידי פלסטינים, ערבים אחרים, וישראלים כאחד. גיליתי משורר מן הטובים בעולם. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, אבל עובדה זו לא זכתה להתייחסות המחברת כעדות לקשר שלו עם העולם וטובי האינטלקטואלים בו. גיליתי שהוא ביודעין, נוטה לשבור את אותם דימויים וייצוגים שהוא יצר במו ידיו. הדבר נכון ביחס לשירה שלו עצמו ולכל שיר שהוא יצר.

אם כן, תנועה זו בחייו, בשירתו ובמחשבתו של דרוויש לא זכתה לביטוי בספר שלפנינו. ייתכן כי המחברת לא יכלה להשתחרר מלפיתתם הסמוייה של הדימויים הישראלים על דרוויש ולא נהנתה מחופש ללכת רחוק ממנחי הדוקטורט שלה באקדמיה הישראלית. ראוי לציין בהקשר זה כי תופעה זו ניכרת היטב בכתיבה של אקדמאים פלסטינים בישראל בתחומי ידע שונים.

דרוויש כפי שהכרתי באותה פגישה ממושכת, ולאור אין ספור ראיונות ושירים, לא היה יכול לאהוב את הספר של אבו עיד גם כשהיא כותבת עליו בהערכה. הוא היה מצחקק על כותרת הספר ומסרב לקבל על עצמו את התפקיד הרם של "משורר האיליאדה הפלסטינית". דרוויש הוא כל מה שנכתב עליו עד היום ובעיקר מה שלא נכתב. מי שלא מבין זאת, אינו מבין ללבו של המשורר. בכל זאת אני מאסכולה המחפשת את תמונתו של המשורר והאינטלקטואל בעיני עצמו דרך קריאתו החוזרת ונשנית של דרוויש במקרה הנ"ל, "אל תשימו מילים בפי" או "עזבו, הנה אני אומר לכם למה שהתכוונתי בדיוק". גם למשוררים דגולים כדרוויש יש רצונות ולא היה קשה לעמוד עליהן. וראוי שיכובדו!

גילוי נאות – אני חקרתי את תקופת חייו ויצירתו של דרוויש בעיר חיפה ואת יצירתו בתקופת חייו המאוחרת, לרבות ספריו האחרונים, בין היתר, "لماذا تركت الحصان وحيدا"، "في حضرة الغياب"، "كزهر اللوز أو أبعد"، "أثر الفراشة".

מרזוק אלחלבי הוא סופר ומשפטן

Darwish-Coverמשורר האיליאדה הפלסטינית – מחמוד דרויש
מונא אבו עיד
הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2013
272 עמודים

כנראה שיעניין אותך גם: