זפטיסמו: עשרים שנה אחרי

באליטות המקסיקניות נושבות כיום אותן רוחות כמו אלה שנשבו לפני עשרים שנה. כפי שאנריקה פניה ניאטו, נשיא מקסיקו, מרגיש היום בלתי ניתן להכנעה, כך חש גם קרלוס סלינס דה גורטרי, שכיהן כנשיא המדינה בין 1988 ל-1994. הפרויקט של סלינס לשינוי מקסיקו לכיוון של מערכת היררכית אנכית, הוצג כהתגברות על אמונות עתיקות ומסורות מן העבר. הוא כונן את הבסיס לשלטונו העריץ והתמיכה הציבורית בו הרקיעה שחקים. שינויים בסעיף 27 בחוקה אשר מתייחסים להפרטת האדמות וריכוזן בידיים בודדות, כמו גם שינוי בסעיף 130 המעניק זכויות פוליטיות לכמרים, אושרו אז ללא כל התנגדות. הסכם הסחר החופשי עם אמריקה (NAFTA) הוצג כהזדמנות לקידמה, לחיים טובים יותר ולאושר.

הסליניזם (על שם הנשיא ההוא, סלינס) ראה את עצמו כאלמותי. בהיעדר אופוזיציה, כל שינוי חוקתי שסלינס ביקש לקדם, הוא גם הצליח לממש. בבחירות הביניים של 1991 המפלגה הדמוקרטית המהפכנית (PRD) הובסה ויותר מ-300 מתומכי המפלגה נרצחו. במערכת הפוליטית אף נשקלה האפשרות להחליף את שם המדינה (השם הרשמי הוא "המדינות המקסיקניות המאוחדות") בטענה שהגופים הפיננסים הבינלאומיים ממילא מזהים את המדינה כ"מקסיקו", ואפילו הסכמי הסחר החופשי NAFTA נחתמו בשם זה. הכוונה הייתה ברורה: לחזק שלטון מרכזי אחיד ולבטל גם סמלית את מעט השלטון העצמי של המדינות השונות המרכיבות את מקסיקו.

ההופעה בינואר 1994 של הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי (EZLN) שינתה באופן דרמטי את התמונה הפוליטית. נוכחותו החדשה של הצבא הזפטיסטי בדיון הציבורי שיבשה את התקדמות הפרויקט ארוך הטווח של סלינס, חיבלה בנשיאות הסמכותנית, שמה את סוגיית הילידים במרכז סדר היום הציבורי, חשפה את הרמייה שבפרויקט הממשלתי למאבק בעוני, פתחה מרחבים לצמיחה של מגוון רחב של כוחות פוליטיים ואזרחיים שעד אותו רגע היו חסומים, אילצה את הממשלה לוותר על שליטתה הישירה במכון לבחירות פדרליות (IFE), הניחה את היסודות לרפורמה הפוליטית של 1996 (אשר בעיקרה הגבירה את מידת הייצוגיות היחסית בקונגרס, מה שחיזק את הריבוי המפלגתי ונתן סיכוי רב יותר לייצוג למפלגות מיעוט) , סיימה את שלטונם של שני הגושים הפוליטיים-תרבותיים ההגמוניים, והחייתה את הדיון ציבורי על גורל המדינה.

במהירה זכתה התקוממות הזפטיסטים בלגיטימציה חברתית עצומה שקיבלה ביטויים פוליטיים ומשפטיים, ראשית ב"דיאלוגים של הקתדרלה" (חודש וחצי לאחר פרוץ ההתקוממות המזוינת, בפברואר 1994, התקיים דיאלוג שנמשך כמה ימים בחסות הבישוף של צ'יאפס, סמואל רואיס, בין משלחת הגרילה הזפטיסטית לבין נציג הממשלה, בין נציגי מפלגות פוליטיות ועיתונאים), ובהמשך ב"חוק לדיאלוג, פיוס ושלום בצ'יאפס" (חוק ממרץ 1995 שבו המדינה המקסיקנית הכירה במורדים החמושים כצד בסכסוך הפוליטי-חברתי, התחייבה לקיים עימם דיאלוג והכירה בקיומם של גורמים חברתיים-כלכליים ותרבותיים כרקע לסכסוך הזה, גורמים שעל המדינה לטפל בהם. זה היה הבסיס החוקי להפסקות אש ולהימנעות מהתייחסות אל המורדים הזפטיסטים כאל עבריינים מצד מערכות אכיפת החוק).

אולם, מחויבותם של הזפטיסטים למטרה לא הבטיחה למגזרים רבים באוכלוסייה חסינות מפני ההשפעות ההרסניות של רפורמות המודרניזציה של סלינס. קורבנות רבים של רפורמות אלה ראו במורדים כאלה שנוקמים את נקמתם. כמו כן, המורדים הצדיקו את המרד המזוין בחלקו ברפורמת-הנגד של התיקון לסעיף 27 בחוקה (במקור סעיף 27 היה פרי המהפכה המקסיקנית שבין 1910-1919 והוא קבע שכל אדמות מקסיקו הם רכוש האומה המקסיקנית וניתן להפקיעם מידיים פרטיות ולהשתמש בהם לתועלת חברתית. רפורמת-הנגד של סלינס איפשרה להפריט באופן סופי את הקרקעות וביטלה את האפשרות לחלוקה מחודשת של קרקע), ובחתימת הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית (NAFTA).

הופעת הזפטיסמו לא עצרה את הרפורמות הניאו-ליברליות, אבל אילצה את יוזמיהן לדחות אותן. אף על פי שהזפטיסמו חשף משבר בפוליטיקה הייצוגית שלא הותירה לחברה מקום בשיטה הפוליטית, והיווה גורם מעשי שדחף לשינוי פוליטי, לא היה לו די כוח כדי להגביל את השלטון של מפלגה אחת. כמו כן, המקום שרכש לעצמו הזפטיסמו בדיון הפוליטי לאומי לא היה מובטח עבורו באופן קבוע.

לפחות בשלושה מקרים שונים המגבלות הללו קיבלו ביטוי ברור. בפעם הראשונה ב-1996 בהפרת התחייבויות הממשלה ב"הסכמי סאן אנדרס" (los acuerdos de San Andrés) ל-EZLN (שבהם היא הבטיחה אוטונומיה, הכרה וזכויות לאוכלוסיות הילידיות במקסיקו), ומנגד בחתימת הסכמי ברצלונה שהתוו רפורמה פוליטית שאיפשרה חלוקה ריאלית של הכוח בין שלוש המפלגות העיקריות במקסיקו. התוצאה של הסכמים אלה היתה חיזוק המונופול המפלגתי בממסד השלטוני, והדרה של זרמים פוליטיים וחברתיים שאינם מזוהים עם מפלגות אלה מחוץ למרחב הממסדי. בפעם השנייה ב-2001 , כשהמפלגות הגדולות PRI (מפלגת השלטון במשך מרבית המאה ה-20), PAN (ימין), PRD (שמאל) הצביעו יחד בסנאט בעד קריקטורה של רפורמה ילידית שלמעשה חיסלה את הסכמי סן אנדרס. כך נסתם הגולל על הסיכוי שה-EZLN ושותפיה ישתלבו בחיים הפוליטים. הפעם שלישית היתה מאמצע 2005 ובמהלך 2006 כשהזפטיסטים יזמו קמפיין פוליטי לא מפלגתי שהתמקד בהשתתפות העממית על מנת לחולל תהליך של שינויים פוליטים אנטי קפיטליסטים. הקמפיין לא צלח בגלל הדיכוי הממשלתי של מחאות ב-San Salvador Atenco מחד, ובגלל שהקמפיין לא הובן על ידי השמאל הממסדי מאידך.

למרות מגבלות אלה ה-EZLN עדיין מהווה גורם בעל פוטנציאל לשינוי ומוקד בעל סמכות בעיני מספר גדול של ארגונים חברתיים בכל רחבי מקסיקו. מבלי לבקש רשות מאיש, מורדי הזפטיסטס שולטים בעצמם בצ'יאפס, מפעילים מערכת צדק, אחראים לבריאותם ולחינוכם של אנשיה, ומממשים את זכותם להגנה עצמית. רק לפני שנה, ב-21 בדצמבר 2012, הפגינו את כוחם 40,000 בסיסי תמיכה של מורדי הזפטיסטס בצורה מסודרת וממושמעת.

בחודש אוגוסט, כ-2,000 תומכים באו מכל רחבי מקסיקו ל"בית הספר הקטן לחירות לפי הזפטיסטס" וזכו בחוויה רבת עוצמה. בסופו של האירוע, מאות התומכים שייצגו את העמים הילידים מכל רחבי מקסיקו החלו יחד עם מפקדת המורדים, קטדרה חואן צ'אבס, לשקם את הקונגרס הלאומי הילידי.

עשרים שנה לאחר לידתה, תנועת הזפטיסטה עודנה חידוש פוליטי בעל כוח עצום. מה שמקורי בכוח זה, כתב הסופר תומס סגוביה, הוא שמרד הזפטיסטה, למרות היותו מזוין, הוא בעל תכונות של מחאה חברתית ולא של מהפכה פוליטית. מחאה זו קראה תיגר על לגיטימיות השלטון המקסיקני, והיא נמנעת מלהפוך למפלגה פוליטית ולהילכד ברשתות הממסדיות. מרד הזפטיסטה מבסס את קיומו על ריבונות העם ואינו מכיר במתווכים למימושו. זהו ביטוי אמיתי לחברה שחושבת על עצמה ועל ייעודה, ומתמסדת בעצמה.

לואיס הרננדז נברו הוא עיתונאי מקסיקני

המאמר המקורי בספרדית / תרגמו מירטה בן נון, פדרו סטרטיחבסקי, לואיס ישורון, ויקטור קונגולד ועוד

וגם תודה לחררדו לייבנר ולב גרינברג