על מופרכות דבריו של פרופ' רובינשטיין וגסותו של האזרח אריאל

במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב"הארץ", סימן פרופ' אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
עדי אופיר

את עיקר מאמרו שהתפרסם ביום שישי ב"הארץ", תחת הכותרת "נוער הגבעות של השמאל", הציג אריאל רובינשטיין בכנס "ידע בעת הזאת", שאותו הוא משמיץ. הכנס של מרכז מינרווה, שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב, הוקדש לבחינת התנאים הפוליטיים והכלכליים שבהם פועלת היום האוניברסיטה הישראלית. הוצגה בו פרספקטיבה היסטורית והשוואתית רחבה, ונידונו מגוון היבטים של החיים האקדמיים מתוך שלל נקודות מבט תיאורטיות ודיסציפלינריות, שהמשותף לכולן היה מחשבה ביקורתית, מעורבות אישית של הדוברים בשאלות עליהן דיברו, ותחושה שמה שמונח על הכף משותף ויקר לכולם – אפשרותה של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל.

רובינשטיין הציג את משא התוכחה שלו בפני אולם מלא במושב השני של הכנס, אחרי ששמע שתי הרצאות שעסקו בהיסטוריה של האוניברסיטאות בימי הביניים ובראשית העת החדשה. מיד כשהחל לדבר, הכריז על עצמו כמי שלא למד ספרות והיסטוריה וביטא את הבוז שלו לסוג העבודה הטקסטואלית והאקדמית שקרובה ללב רבים מן החוקרים והחוקרות שהשתתפו בכנס. ואז הוא הודיע שהוא מדבר אצלנו כ"אזרח מיושבי בתי הקפה" ולא כפרופסור לכלכלה, כאילו שמישהו היה מזמין אותו לדבר שם רק על סמך ההגיגים שהוא מפרסם מעת לעת בעיתונים היומיים. באותה נשימה גם קבע בטון פרופסוריאלי וסמכותי מאוד שהוא יודע מה אקדמי ומה לא, בעודו שוכח תוך כדי דיבור שלפי תפיסתו, גם בתור פרופסור לכלכלה וגם בתור הדיוט מיושבי בתי הקפה, אין לו סמכות לדבר לא על מהות האקדמיה ולא על מהות הפוליטי ולא על הגבול שביניהם – שאלה שעמדה בלב דיוני הכנס. למרות חוסר סמכותו הוא הודיע בטון סמכותי שהכנס שלנו לא אקדמי ואז הרביץ בנו את תורתו כאחרון הדרשנים, בשילוב די נדיר של התנשאות ומניפולטיביות.

The School of Athens - fresco by Raffaello Sanzio (detail), 1509
The School of Athens – fresco by Raffaello Sanzio (detail), 1509

ראשית הוא עשה עלינו תרגיל גוגל לדמגוגים מתחילים. הוא בדק את המופעים של הביטוי "בעת הזאת" בגוגל וציטט שלושה פריטים ראשונים מן הרשימה. הוא מצא מופע אחד במגילת אסתר, שני בדברי איש הימין הקיצוני הרב ליאור ושלישי בכותרת הכנס, וכולם נקשרו אצלו למשבר ולשעת חירום. מן העובדה שגם מארגני הכנס וגם הרב ליאור עשו שימוש בביטוי המופיע במגילת אסתר בהקשר לתחושת חירום, הוא למד שהמארגנים דומים לרב מן הימין הקיצוני ולכן הם שייכים לשמאל הקיצוני. הוא ודאי לא היה מקבל היסק מן הסוג הזה משום סטודנט שלו. אילו היה טורח לדפדף עוד רגע במה שסיפק לו מנוע החיפוש היה מגלה בעמוד הבא ש"בעת הזאת" הוא ביטוי ששימש שני רמטכ"לים לשעבר, דן חלוץ וגבי אשכנזי, כשניסו למצוא לעצמם מקום טוב באמצע בדיון על איראן, יועץ השקעות אחד, דיווח ב"הארץ" על החלטה של סנאט ארצות הברית להימנע מהטלת סנקציות על איראן והודעה של נתניהו על איזו הפסקת אש. אבל כידוע, יושבי בתי הקפה לא חייבים במחקר אמפירי.

אריאל רובינשטיין. ניפנף בסיפור החרם
אריאל רובינשטיין. ניפנף בסיפור החרם

אחרי שסימן אותנו כשמאל קיצוני, הודיע לנו רובינשטיין על מה הכנס שלנו ולמה הוא חסר חשיבות אקדמית ומהווה ניצול לרעה של הפריבילגיות שמעניקה לנו המדינה. הוא התעלם לחלוטין מכל אותו חלק בכנס שעסק בדברים הקרובים בדרך כלל ללבו, כמו עובדי קבלן או תנאי העסקה פוגעניים, וכן מן העובדה שרבים מהדוברים ביססו את דבריהם על מחקרים אמפיריים, ואחרים עסקו בניתוח מושגי והיסטורי שבו אין לו מושג. הוא השתמש בקטעי משפטים מן הקול קורא של הכנס, שאותם לא הבין בדרך כלל, כדי להוכיח שהכנס אינו אקדמי. והוא עשה את כל זה בראשיתו של הכנס מבלי שהמתין להאזין להרצאות. כשהיה על הבמה הוא דיבר בגסות יוצאת דופן אל שתי הנשים הגרמניות שישבו באולם, נציגת השגרירות הגרמנית ונציגת קרן היינריך בל, מתוך בורות גמורה לאופן שבו מתנהלים אירועים כמו הכנס שלנו במדעי הרוח והחברה, משפטים ואמנויות, ומתוך התעלמות ממעורבותם של גורמים חוץ-אקדמיים במימון מחקרים וכנסים במדעי הטבע.

בתוך כך הוא גם ביטל בהבל פה את העיקרון שמאפשר לממשלות וגופים של החברה האזרחית להתערב במדינות שבהן מתרחשות הפרות שיטתיות של זכויות האדם, ולעשות זאת בין השאר על ידי חיזוק כיסי התנגדות בחברה האזרחית ובאקדמיה. כשד"ר ראיף זריק הגיב לדבריו, והציג את ההפרדה בין אקדמי וחוץ-אקדמי כעניין אסטרטגי ואת הבחירה בהפרדה כעניין תלוי הקשר מוסרי ופוליטי, הוא לא הבין את מה שנאמר לו והוכיח בזה את חיוניותו של חינוך ספרותי מסוים להשכלתו הכללית של אינטלקטואל ציבורי.

רובינשטיין טרח לבוא לעוד מושב אחד, אולי כדי לאשש את ההשערה שלו בדבר הדמיון בין הקצוות מן הימין ומן השמאל. כשכתב על כך בעיתון, הוא טעה בציטוט מדברַי ("אחד הדוברים"), ובמקום הביטוי "משטר ההפרדה הציוני", שבו השתמשתי כמה פעמים, הוא כתב "ישות ההפרדה הציונית". "הישות הציונית" היתה במשך שנים הביטוי שבו השתמשו דוברים ערבים רשמיים בכל מקום שבו דיברו על מדינת ישראל כדי לא לומר ישראל. לא ברור אם ההחלפה הזאת נעשתה במזיד (באירוניה?) או שהיתה פליטת פה, וגם לא ברור מה גרוע יותר – להאשים במובלע את הדובר שדיבר על "משטר ההפרדה הציוני", שהוא מדבר למעשה כאחד מאותם האויבים, או לא להבין את ההבדל בין הדיבור על "ישות" דֶמונית לבין הניסיון לאפיין משטר על פי העיקרון היסודי שלו – הפרדה, והאידיאולוגיה המצדיקה אותו – ציונות.

כדי לחתום את ההשוואה שלו בין השמאל הרדיקלי לימין הרדיקלי הוא נפנף, גם בכנס וגם בטקסט, בסיפור החרם. לא שהוא אמר משהו מועיל על שאלת החרם, הוא פשוט הצטרף למקהלת המקללים: "כשפרופסורים מזמינים מרצה המהללת את החרם זהו ביזיון". לא-ביזיון זה להזמין מרצים שמתנגדים לחרם. לא-ביזיון, לפי האזרח אריאל, זה להודיע מראש שסוגיית החרם לא ראויה לדיון ומי שדן בה בכל זאת ראוי לגינוי ולהרחקה. במופע האימים שלו בכנס ואחר כך במאמר ב"הארץ", אריאל רובינשטיין היה פשוט הוכחה חיה לטענה שהצגתי בכנס: אתה פוליטי כשאתה מעז להיות לא ציוני, ואז אתה מואשם שאתה מאיים לנפץ את זכוכיות מגדל השן האקדמי. כי מה שמסתתר במגדל השן ולא מוכן להיחשף לדיון ביקורתי זה לא האקדמי, אלא הציוני. ובאמת, באופן שבו נחשף בכנס רובינשטיין לא היה אקדמי במפגיע. ברגע שיצא מחוץ לגדֵר המקצועית שגדַר סביבו הוא הצטרף מיד לאספסוף התקשורתי המאיים, יחד עם הממשלה ומפלגות הימין, וכל יום קצת יותר, לחנוק את שארית המרחב שעוד נותר למחשבה הביקורתית בישראל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גיא

    התגובות ההיסטריות לדיעה של רובינשטיין הן תמונות מראה של "אם תרצו": או שאתה איתנו או שאתה מוקצה. פלא שהוא מקביל אתכם לדוברי הימין שמחזיקים בהן?

    הרי בסופו של דבר, אף אחד לא ענה על שאלותיו. אילו החלטות פוליטיות לאחרונה פגעו ישירות בחופש האקדמי? מדוע ההחלטה על הקמת אוניברסיטה באריאל, מופרכת ככל שתהיה, פוגעת בחופש האקדמי של חוקר באוניברסיטה? מדוע סיוע של עמותות וממשלות זרות בכנסים אקדמיים היא לגיטימית, אבל מעורבות של המדינה או של עמותות מהצד השני של המפה הפוליטית פסולה – רק כי אתם חושבים שהאמת בצד שלכם?

    ומה זה לעזאזל "חיזוק כיסי התנגדות באקדמיה"? "כיסי התנגדות" הוא מונח צבאי. לוחמי החופש האקדמי, קומץ המרצים האמיצים שזוקף גבו כנגד רודנות השלטון, מחרפים את נפשם בין הקרואסון בגילמן למזנון בנפתלי. בחיי, רובינשטיין צדק כשהוא כתב "כשדובר בכנס מתאמץ לנכס לעצמו ולחבריו את התואר "דיסידנט", תואר הראוי למי שהקריב את עצמו למען מאבק במשטר רודני – זו בכיינות אומללה".

  2. פגם מתודולוגי?

    אני מקבל תוצאות אחרות בחיפוש של "בעת הזאת". אם זה המצב, החיפוש מעיד יותר על העניין של מי שמחפש מאשר על מושאי הביקורת שלו. אבל אולי אני טועה.

    בכל מקרה זה באמת בסיס מוזר לטענה אקדמית, שמזלזלת בקהל היעד. לא שאני מת על כל מילה שיוצאת מפיו של עדי אופיר, אבל באמת נראה שיש כאן הרבה יותר עניין של אגו מדיון ענייני.

  3. אייל

    "אתה פוליטי כשאתה מעז להיות לא ציוני, ואז אתה מואשם שאתה מאיים לנפץ את זכוכיות מגדל השן האקדמי. כי מה שמסתתר במגדל השן ולא מוכן להיחשף לדיון ביקורתי זה לא האקדמי, אלא הציוני."

    חבל שאחד קיבל במה בהארץ והשני לא. למרות שבשביל זה יש העוקץ… בשביל העוקץ שחסר במקומות אחרים. שאפו.

    1. גיא

      עוד דוגמא לפרנויות של חוגי השמאל הקיצוני באוניברסיטה. עכשיו גם "הארץ" משתיק אותם? ואולי לא. פרופ' פלדחי, מנהלת מרכז מינרבה שארגן את הכנס, ענתה לרובינשטיין בנימה די דומה לזו של המאמר פה בהעוקץ. התגובה באותו מיקום ואותו גודל בעמוד הדיעות.
      http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2214940

  4. צור שפי

    יש הבדל תהומי בין חשיבה ביקורתית לחרם. אקדמאי שהיה קורא להחרים את ארצו לא היה שורד יום אחד על הפיירול של אף אוניברסיטה ציבורית באף מדינה מתוקנת. רק אצלנו התופעה החולנית הזו קיימת. שלא לדבר על הצביעות הלא תיאמן של אלה שבעודם קוראים לחרם ממשיכים להינות מהתשלומים שהמדינה מושא החרמתם מרעיפה עליהם ועוד מזנים ומוזילים את המינוח "דיסידנט" ושוברים שיאי גועל של התקרבנות עצמית.

    1. אדם

      "קדמאי שהיה קורא להחרים את ארצו לא היה שורד יום אחד על הפיירול של אף אוניברסיטה ציבורית באף מדינה מתוקנת"

      מקורות וסימוכין?

      1. רועי

        אני אוהב את הביטוי הזה, ״מדינה מתוקנת״, שכמעט תמיד מתייחס לצורך-כביכול להגביל את חופש הביטוי. מה תהייה המדינה המתוקנת שלך? סינגפור? סין? צפון קוריאה?

  5. שולי

    הצירוף המילולי הזה שיך גם למופז

  6. יניב

    קטטת הפרופסורים הזו מעוררת פיהוק אימתני, ולא הייתה מעניינת כלל אילולא הייתה חושפת את הכשלים הלוגיים והמתודולוגיים של אנשי-האקדמיה הישראלית בבואם לעסוק בביקורתם זה את דבריו של זה. וכך נחשפים בקלונם גם המתמטיקאי-הכלכלן התוכחן וגם הפילוסוף-קונטיננטל המהולל, ואין להם אלא להתחרות אחד בשני בכשליהם (ספוילר: אופיר לוקח). לא נכחתי בכנס, איני יודע מי הם מארגניו, כל שיש לי לשפוט על פיו הוא הדברים שהתפרסמו בעיתונות וברשת. אבל לפיהם, הפוליטיקה בהחלט משפיעה לרעה על האקדמיה – כלומר, הפוליטיקה הפנימית האקדמית.
    במאמר ב"הארץ", רובינשטיין מוחה נגד האיומים על עצמאותו ועל חוסר משוא פניו של המחקר האקדמי, הן מצד מרצים המשתמשים בתאריהם האקדמיים כקרדום לחפור בו ולקדם את עמדותיהם הפוליטיות, והן מצד גופים וארגונים פוליטיים או כלכליים – שחברי האקדמיה הם המשחרים לפתחיהם. רובינשטיין דבק במיתוס של ההשכלה הטהורה החפה מכל הקשר פוליטי-כלכלי. זו דעה עבשה ומיושנת, אומללה ומכמירת-לב בתמימותה, אך זו זכותו להחזיקה בה. כדי להוכיח את טענתו שהאיום הגדול ביותר על החופש האקדמי הוא מצד חברי האקדמיה עצמם, הוא עושה כמה מהלכים לוגיים בעייתים, היקשים והסקות רעועים ומופרכים בקנה מידה אקדמי (אך מקובלים ביותר בשיחות סלון ובשיח הפוליטי-ציבורי הרווח): הוא נתלה באווירת החורבן שמשתקפת מהניסוח של הפסקה הראשונה של הקול הקורא – ניסוח רע, רשלני, וקלוקל; אף על פי שאווירה זו ברורה היטב מהטקסט עצמו, רובינשטיין עושה ניתוח טקסטואלי דה-לה-שמאטע כדי להוכיח אותה תוך שימוש בכלי ה"מחקרי" המכובד מחולל-החיפוש גוגל, וכך מוסיף לדבריו נופך של מכובדות מחקרית; והוא מצרף יחדיו כמה אירועים נפרדים מן השנים האחרונות שבהם יצא לו לחזות לכדי מסקנה מכרעת ונחרצת שמשחררת את חצובות לשונו לקבוע כי אירועים מסוגים שונים הם "בכיינות אומללה" או "ביזיון".
    לזכותו של רובינשטיין אפשר לומר לפחות שמלכתחילה הוא אינו מתיימר. לפי עדויות אופיר ופלדחי, הוא הודה בפה מלא שאין לו הכשרה בדיסציפלינות שבהן מחקר שיח, ניתוח טקסטואלי והרמנויטיקה הן מתודולוגיות שגורות. את דבריו הוא נשא בכנס "כאזרח מיושבי בית הקפה ולא כפרופסור לכלכלה". האמירה הלכאורה תמימה הזו היא עמוקה ורבת-רבדים. רובינשטיין מרבה לבקר את היומרה של אקדמאים לקבוע, בהתבסס על מומחיותם המדעית, איך דברים צריכים להתנהל – לרבות, ובעיקר, יומרתם של כלכלנים. הוא תומך אפוא בהפרדה בין הספירה האקדמית למרחב הציבורי-פוליטי. רובינשטיין גם חובב גדול של בתי-קפה ואף מרבה לפרסם על כך (שתי דוגמאות: http://arielrubinstein.tau.ac.il/articles/yedioth_031609.htm ; http://www.calcalist.co.il/consumer/articles/0,7340,L-3415620,00.html ). אולי זו רק רומנטיקה מעט נוסטלגית ומעט קרתנית מצידו של רובינשטיין. אך בדבריו בכנס הייתה גם אלוזיה (מכוונת או שלא מכוונת) לתיזה המפורסמת של יורגן הברמס על מקומם החשוב של-בתי הקפה בצמיחת הספירה הציבורית של במודרנה. מכל מקום, באמירה הזו של רובינשטיין שאת דבריו הוא נושא כאזרח ולא כמומחה – הייתה ענווה, והייתה גם רמיזה לדעתו על שאר המומחים וקביעותיהם.
    אופיר (ופלדחי גם) פספסו כנראה את האלוזיה להברמס ובוודאי לא זיהו ענווה. במקום זאת מצאו יוהרה וגסות-רוח. הם גם עשו עוד שתי שגיאות גסות בפרשנות דבריו של רובינשטיין. ראשית, הם מכלילים את ההשוואה שערך בין ימין קיצוני ושמאל רדיקלי כחובקת-כל, בעוד שרובינשטיין עשה את ההשוואה רק לעניין הלך-הרוח האפוקליפטי השורה על שני המחנות. שנית, הם מוצאים בדבריו של רובינשטיין עדות לטענתם הראשונית שהביאה לקיום הכנס – כי קיימת בישראל השתקה נרחבת ו"איום לחנוק את שארית המרחב שעוד נותר למחשבה הביקורתית בישראל". אולם בכך הם מחמיצים את טענתו של רובינשטיין, שלא טען דבר וחצי דבר ביחס להשתקה בכלל, אלא בדבר מקומה הראוי של השמעת דעה – רובינשטיין לא אמר שאין מקום להשמיע דעות ביקורתיות וגם לא דעות המצדדות בחרם על ישראל. הוא רק אמר שמקומן של הדעות הללו אינו במרחב האקדמי (ביחס לשאר שגיאותיה הפרשניות והלוגיות של פרופ' פלדחי – קצרה היריעה). בכך עורר את קצפם של אופיר וחבר מרעיו. אמנם נכון שבסביבה המקצועית הישראלית, גם זו האקדמית, אתה פוליטי כשאתה מעז להיות לא-ציוני; אבל בסביבה מסוימת של האקדמיה הישראלית כשאתה מעז להיות ציוני אתה פשיסט.
    במענה לאמירת 'אזרח מיושבי בית הקפה' אופיר כותב: "כאילו שמישהו היה מזמין אותו לדבר שם רק על סמך ההגיגים שהוא מפרסם מעת לעת בעיתונים היומיים", אך בכך חשף את ערוותם של מארגני הכנס ואת נכונות טענתו של רובינשטיין. מישהו באמת מאמין שרובינשטיין הוזמן לכנס כדי לתת הרצאה על תחום התמחותו, תורת המשחקים וקבלת החלטות בסביבה של רציונליות מוגבלת? (ואולי דווקא סביבת הכנס התאימה לתחום התמחותו). רובינשטיין הוזמן לכנס מכיוון שהוא שמאלני, מכיוון שבחלקים מסוימים של האקדמיה הישראלית שייכות פוליטית מספיקה כדי להקנות לך זכות-דיבור ויוקרה אקדמית. זה בסדר, בפעם הבאה הוא כנראה כבר לא יוזמן, וחברי המועדון יוכלו להמשיך להתבשם מהניחוח הדיסידנטי איש של רעהו.

    1. רועי

      ״אמנם נכון שבסביבה המקצועית הישראלית, גם זו האקדמית, אתה פוליטי כשאתה מעז להיות לא-ציוני; אבל בסביבה מסוימת של האקדמיה הישראלית כשאתה מעז להיות ציוני אתה פשיסט.״

      בחייך, יניב. אתה נשמע כמעט כמו רונן שובל. עד כמה גדולה הסביבה המסויימת הזאת? ועל מי בדיוק היא מאיימת? על מאות אנשי השב״כ, המוסד ואמ״ן שמקבלים תארים ב״לימודי ביטחון״ באוניברסיטאות ישראליות? על אלפי העתודאיות והעתודאים שמקבלים השכלה אקדמית ואצים-רצים לשרת את הכיבוש? על אוניברסיטת אריאל? הרי כל האוניברסיטאות הישראליות, ללא יוצא מן הכלל, נשלטות ומנוהלות ע״י אישים ציונים לעילא. ממש כמו מר שובל ופרופ׳ רובינשטיין אתה מעצים ומאדיר את אותה שלולית קטנטנה ורדיקלית, שמעיזה להחציף פנים ולבקר את הציונות, וטוען נגדה שהיא אינה ראויה להתקיים בתוך האקדמיה. מעניין מה האברמאס (וקשה לי להאמין שרובינשטיין קרא אותו או התכוון אליו) היה אומר על זה.

      1. יניב

        רועי, לא בדקתי עד כמה אותה סביבה גדולה או קטנה. זו שאלה אמפירית וגם יחסית. ביחס לאקדמיה הישראלית בכללותה אני מניח שהיא ממש פצפונת, ואפילו ביחס לאונ' ת"א כולה היא כנראה מיעוט ניכר. אך מהמדגם הלא-מייצג שחוויתי, ישנם חוגים ומחלקות שבהם היא מהווה רוח שלטת – הכול עניין של מסגרת ההתייחסות.
        בניגוד לרובינשטיין, אני לא חושב שהשיח האקדמי לא יכול או לא צריך לעסוק בנושאים כאלה, או שלא יכולה להתקיים ביקורת מדעית רצינית ומשמעותית של הציונות, של הכיבוש, ושל משטר ההפרדה. אבל כנראה בדומה לרובינשטיין אני חושב שהרבה מן הדברים שהשלולית הקטנטנה והרדיקלית (בעיקר בעיני עצמה) מייצרת הם ברמה אקדמית נמוכה עד מביכה, ובעיקר – שהקבוצה הזו מתאפיינת בקליקאות ובסגירות ובהכפפת הקריטריונים של שיפוט אקדמי לאלה של הדעה הפוליטית.
        גם לא טענתי שהיא לא ראויה להתקיים בתוך האקדמיה – האקדמיה היא כנראה אחת הסביבות המעטות בישראל היום שבהן הביקורת יכולה להתקיים, בשל הפתיחות הרעיונית והמחשבתית והמתינות המעשית שיש בה (הכול יחסי, כן?). חבל רק שרבים מחברי אותה שלולית אינם מתאפיינים בפתיחות ובמתינות שמאפשרות את קיומה.

        1. רועי

          אז לא בדקת האם השלולית גדולה או קטנה, אבל כן ערכת מדגם לא-מיצג והתרשמת שיש חוגים שבהם הטון האנטי-ציוני שולט. לא נראה לי שאתה כותב ממקום שיכול להאשים אחרים בעבודה לא מדעית.

          אם יש לך טענות אקדמיות ענייניות כלפי עבודתם של עדי אופיר ורבקה פלדחי, אדרבא, השמע אותם ואני מקווה שכולנו נשכיל. אבל הביקורת שלך – לא כל שכן ביקורתו של רובינשטיין – אינן ענייניות ורחוקות מלשכנע. המשמעות העיקרית שלהן היא הצטרפות למדיניות ההשתקה של כל מה שאינו ציוני באקדמיה הישראלית – ולא נסיון ענייני להתווכח.

          1. ערן

            אם היא מאפשרת לכנס שכזה להתקיים

          2. יניב

            רועי, התגובה שלך בדיוק מוכיחה את מה שטוען רובינשטיין.
            לא טענתי טענות "אקדמיות" נגד עבודתם של אופיר ופלדחי (את עבודתה של פלדחי אינני מכיר. מהמעט שיצא לי לקרוא את אופיר דווקא התרשמתי מרצינותו האקדמית, אם כי זה לא השדה האקדמי שלי). טענתי משהו נגד אמירותיהם הציבוריות, ואני חושב שהטענות שלי כן היו ענייניות וגם מנומקות. הבלבול בין השיח הציבורי לשיח האקדמי הוא בדיוק מה שיוצא נגדו רובינשטיין, ולכן התגובה שלך מוכיחה את טענתו. אגב, מאמר הדעה הנוסף שפרסם גורם לי לחשוב שאולי מיהרתי להאשים אותו בתמימות מיושנת ביחס לקשר הסבוך בין דעה פוליטית למחקר האקדמי. מתברר שגם הוא רואה את העניינים באופן מורכב יותר מהאידיאל הפשטני שלעתים נוהגים לצייר.

            כן, ישנו אידיאל של יושרה אינטלקטואלית ומחקר חסר-פניות. ישנו אידיאל של הפרדה בין אקדמיה לפוליטיקה, בין מדע לענייני-דיומא. של ישנם כאלה – בעיקר במדעים המכונים "קשים" – שלא מבינים שמדובר באידיאל וחושבים שההפרדה הזו היא עניין מציאותי. ישנם כאלה, בעיקר במדעי הרוח והחברה, שמבינים מעצם טיבם של עיסוקם שמדובר באידיאל – ואף על פי כן ממשיך לשאוף אליו. וישנם כאלה שמכיוון שמדובר באידיאל החליטו לזנוח אותו לחלוטין ואף לנתץ את פסיליו.

            הטענה של רובינשטיין שאליה אני מסכים (יש לו כמה טענות אחרות שאני מתנגד להן) היא, בפשטות, שאין להכפיף את קריטריוני השיפוט האקדמי לתפיסה הפוליטית, ושבקרב המרצים ה"ביקורתיים" ההכפפה הזו הפכה לנוהג רווח. הדבר מביא לכל מיני פירכות, חלקן משעשעות וחלקן מעציבות.
            למשל: זה מביא למאמרים וספרים שרלטניים שלא רק שהם עצמם משתיתים את עיקר המאמץ האינטלקטואלי שלהם על "להיות ביקורתיים", אלא שהם גם זוכים לשבחים ולהערכה על כך מצד אלה השותפים לאותו הנוהג (ולא, אינני מתכוון לציין כאן שמות ודוגמאות. אבל כן אציין שישנם אחרים, שעושים מלאכת-מחשבת של מחקר ביקורתי אמיתי ומהווים דוגמה לכך שאפשר בהחלט להיות ביקורתי ופוסט-ציוני וגם חסר-פניות ובעל יושר אינטלקטואלי).
            למשל מס' 2: זה מביא לכך שדי לו למרצה שיתפרסם כשמאלני ויפרסם מאמרים פובליציסטיים ביקורתיים כדי שיוזמן לכנס אקדמי. כי הוא "משלנו" (עד שכבר לא) – ביטוי שבחיי ששמעתי שמשתמשים בו בהקשר אקדמי, והכוונה לא הייתה, למרבה ההפתעה, למוצא אתני.
            למשל מס' 3: זה מביא לכך שמתנהל דיון די ענף ודי ענייני, גם אם סוער, בעיתונות ועל גבי הרשת, וצד אחד של הדיון שמרגיש מותקף משום שמעלים נגדו ביקורת טוען כלפי הצד השני שהוא מצטרף "למדיניות ההשתקה".
            אז בסדר, רועי, אני נשמע כמו רונן שובל ואני מצטרף למדיניות ההשתקה. הפעם תורי לומר לך: נו, באמת.

          3. דרור BDS

            יניב, נראה לי כי המחלוקת בינינו נמצאת במשפט הבא: "הטענה של רובינשטיין שאליה אני מסכים היא, בפשטות, שאין להכפיף את קריטריוני השיפוט האקדמי לתפיסה הפוליטית, ושבקרב המרצים ה"ביקורתיים" ההכפפה הזו הפכה לנוהג רווח".

            הטענות של רובינשטיין, מהמגוחכות היותר ועד ל"ענייניות" ביותר – אלה שעימן אתה נוטה להסכים – כולן נטענו למען מטרה אחת: להכריז כי דיון על החרם בפרט ועל הפורענות הציונית בכלל אינו יכול להיות אקדמי "טהור", או בשפתו של אופיר: ""כשפרופסורים מזמינים מרצה המהללת את החרם זהו ביזיון". לא-ביזיון זה להזמין מרצים שמתנגדים לחרם. לא-ביזיון, לפי האזרח אריאל, זה להודיע מראש שסוגיית החרם לא ראויה לדיון ומי שדן בה בכל זאת ראוי לגינוי ולהרחקה. …מה שמסתתר במגדל השן ולא מוכן להיחשף לדיון ביקורתי זה לא האקדמי, אלא הציוני".

            ועוד טענה לא נכונה שלך: "לגבי החופש האקדמי הנרחב יחסית – הייתי צריך לכתוב חופש ביטוי. התכוונתי שבאקדמיה חופש הביטוי נרחב יחסית לזירות אחרות של ייצור ידע ושיח בישראל".
            כדאי להשוות לאוניברסטאות אחרות ולא לערוץ2 ודומיו. סמי שלום שטרית, סמדר לביא, שיקו בהר, קלריס חרבון, מאיר עמור יכולים לספר לך הרבה מאד על "החופש האקדמי הנרחב יחסית".

            ולו שיר חבר היה מוזמן לכנס, האם זה היה בזיון או לא? ומה יש לו לומר על דבריו של עידן לנדו? האם לנדו מכפיף את קריטריוני השיפוט האקדמי לתפיסה הפוליטית שלו? האם דבריו ראויים לדיון אקדמי – כלכלי או אחר – או שנמשיך ללהג עליהם בבתי הקפה?
            לנדו: "בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות [ראו קישור שם]), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה".
            http://idanlandau.com/2014/01/16/nabi-samwil/

          4. רועי

            אין לי הרבה מה להוסיף לתגובתו של דרור bds לעיל.

            דבריך משקפים נאמנה את הלוגיקה של רובינשטיין: אתה תומך בהפרדה של האקדמיה מהפוליטיקה באופן שיותיר את האקדמיה נקייה מכל קול פוליטי שאינך מסכים עימו, ומלאה בקול הציוני שאתה מסכים ומזדהה איתו עד התכחשות להיותו פוליטי.

          5. רועי

            אהבתי את האופן שבו השתמשת בקיומם רבקה פלדחי ועדי אופיר כדי לטשטש את ההשתקה של קולות ביקורתיים באקדמיה הישראלית. במחילה מכבודך, בדוק כמה עבודות מ״א בהיסטוריה נכתבו על הנכבה מאז פרשת תדי כ״ץ; כמה מורים לאזרחות יעיזו לדבר על הכיבוש אחרי הפיאסקו של אורט גרינברג בקריית טבעון; ולעומת זאת – כמה פרסים מוענקים ל״יצירה ציונית״ – שהיא יצירה פוליטית במפגיע! – ע״י קומיסרי התרבות של ממשלת ישראל.

          6. יניב

            רועי,
            אמרת שאין לך הרבה מה להוסיף על דרור – ודווקא הוספת הרבה. לפחות הדיון שלי עם דרור מבוסס על הקשבה הדדית והוא לא מכניס לי מלים לפי ועמדות שמעולם לא הבעתי. לא כתבתי שאני תומך בהפרדה של האקדמיה מהפוליטיקה (להיפך, ציינתי באופן לא מפורש שההפרדה הזו היא בלתי-מציאותית וכשחשבתי שרובינשטיין מאמין בזה, לפני שפרסם את מאמרו השני, ציינתי שמדובר בדעה מיושנת ותמימה), לרגע לא התכחשתי לפוליטיות של אף אחת מן העמדות, הציונית או הפוסט-ציונית ובוודאי ובוודאי לא ציינתי שום דבר בעד "הקול הציוני".
            התגובה שלך היא זו שמצדיקה, פעם נוספת, את הטענה של רובינשטיין ומייצגת נאמנה את הנמיכות האינטלקטואלית האופיינית לחלקים בשמאל הפוסט-ציוני – אם אני לא מסכים עם חלק מעמדותיך, אם אני מבקר את דרכי-הפעולה שלך, אזי המסקנה האוטומטית היא שאני חולק על עמדת המוצא שלך (ומכאן גם: אני מתכחש לפוליטיות של הציונות, משתיק ושאר סופרלטיבים השמורים לימנים או ציונים מהזן הפרוטו-פשיסטי). אין דרך אטומה מזו לנהל דיון.

            דרור – אתה ממשיך להשתמש בביטוי "ללהג בבתי הקפה" ומכך משתמע שלא ירדת למשמעות דבריי ולפרשנות שנתתי לדבריו של רובינשטיין: השיח הציבורי (שמתאפיין בכך שהוא נעשה "בבתי הקפה") הוא ממש לא להג. הוא שיח עקרוני וחשוב לקיומו של משטר דמוקרטי (וכמובן, מהווה איום והפרעה במשטרים שאינם דמוקרטיים). השיח האקדמי הוא לא שיח ציבורי – אבל זה לא אומר שיש "הפרדה". מחקר האקדמי יכול בהחלט לעסוק בסוגיות שעומדות במרכז סדר-היום של השיח הציבורי, והוא יכול לעשות זאת טוב או רע (כלומר: טוב ורע לפי הסטנדרטים של אותו שדה אקדמי ספציפי שבו הוא נעשה), ול"טוב" או "רע" האלה אין קשר לעמדה הפוליטית של החוקר או לעמדה שהמחקר בסופו של דבר "תומך" בה (או יותר נכון, מפורש על-ידי הקוראים כי תומך או מתנגד, כי תמיד יכולות להיות פרשנויות שונות).
            עידן לנדו כותב מעולה – ומאוד ענייני – בדרך כלל וגם במקרה הספציפי הזה. אבל זו כתיבה שנכנסת תחת הכותרת של "שיח ציבורי" ואין לה קשר ישיר עם הנושאים האקדמיים שעליהם כותב לנדו בבלשנות. (אגב, שווה לך להיכנס לקישור שמצוי בתוך הקישור ששמת אותו, תחת המלים "סיבות נושנות ולעוסות" – לנדו כותב שם הקדמה למה הוא חושב שהעיסוק בחרם אקדמי עבור אקדמאים ישראלים או ישראלים בכלל הוא שולי וחסר-חשיבות, ואני מסכים איתו בהחלט. הוא גם כותב בסוף דבריו שאינו תומך בחרם, ואף על פי כן זה לא מפריע לא לנתץ אחת-אחת כל מיני טענות מופרכות ופופולריות של מתנגדי החרם. בכך הטענות *הציבוריות* של לנדו כן מראות קשר עקיף למקצועו כאקדמאי: הוא מפגין יושר אינטלקטואלי וכושר דיון ענייני, תכונות חיוניות לדיון אקדמי ראוי, שלמרבה הצער חלקים כ'כ נרחבים מהאקדמיה אינם מצטיינים בהן).
            לעומת לנדו, שיר חבר הוא דוגמה למישהו שעסק באופן אקדמי בנושאים שעל סדר היום: כלכלן שניתח כלכלית את עלויות הכיבוש. אני מכיר את עבודתו רק בכותרות, אבל בכל מקרה איני כלכלן וגם אם הייתי מכיר אותה טוב יותר לא הייתי יכול לשפוט אם העבודה שלו טובה או לא מבחינה אקדמית. כך או כך, למיטב הבנתי מהניתוח הכלכלי שלו הוא מסיק שרק לחץ חיצוני יכול לשנות את מדיניות הכיבוש (זה למרות שהוא טוען שהכיבוש הוא נטל כלכלי על ישראל; אבל בגלל המבנה החברתי של ישראל – וכאן הוא כבר עובר להיות קצת סוציולוג או חוקר-מדעי-המדינה – עובדת היות הכיבוש נטל כלכלי אינה מפריעה להמשך הכיבוש, בניגוד להיגיון הבריא הכלכלי). כלומר, שלפי רובינשטיין חבר הוא מסוג הכלכלנים שחושבים שלניתוח הכלכלי התיאורטי שלהם יש השלכות לגבי מדיניות, דבר שרובינשטיין מתנגד לו מכל וכל.

          7. רועי

            מכיוון שזכרונך, כנראה, נפגע, אצטט לך מתגובתך הקודמת:

            ״הטענה של רובינשטיין שאליה אני מסכים (יש לו כמה טענות אחרות שאני מתנגד להן) היא, בפשטות, שאין להכפיף את קריטריוני השיפוט האקדמי לתפיסה הפוליטית, ושבקרב המרצים ה"ביקורתיים" ההכפפה הזו הפכה לנוהג רווח. הדבר מביא לכל מיני פירכות, חלקן משעשעות וחלקן מעציבות.
            למשל: זה מביא למאמרים וספרים שרלטניים שלא רק שהם עצמם משתיתים את עיקר המאמץ האינטלקטואלי שלהם על "להיות ביקורתיים", אלא שהם גם זוכים לשבחים ולהערכה על כך מצד אלה השותפים לאותו הנוהג (ולא, אינני מתכוון לציין כאן שמות ודוגמאות. אבל כן אציין שישנם אחרים, שעושים מלאכת-מחשבת של מחקר ביקורתי אמיתי ומהווים דוגמה לכך שאפשר בהחלט להיות ביקורתי ופוסט-ציוני וגם חסר-פניות ובעל יושר אינטלקטואלי).״

            ועכשיו קרא מחדש את תגובתי (הקצרה), ונסה לתת לי את הקרדיט שקראתי היטב את כל מה שכתבת, ושאפילו התייחסתי לכך.

            תודה.

        2. יניב

          נותן לך את הקרדיט – בבקשה. אז כנראה פשוט עניין של חוסר הבנה.
          יש הבדל, דק אבל חשוב, בין "הפרדה בין האקדמיה לפוליטיקה" לבין הבחנה בין קריטריוני שיפוט אקדמיים ("עניינים") לפוליטיים ("לא ענייניים" עבור שיפוט אקדמי, עניינים מאוד עבור שיפוטים מסוג אחר). איני תומך בהפרדה מהסוג הראשון – אני חושב שחשוב להקפיד על ההבחנה מהסוג השני (ולהחיל את הקריטריונים המתאימים).
          בתגובתך הקצרה ייחסת לי בדיוק את מה שאני יוצא נגדו ("אתה תומך בהפרדה… באופן שיותיר את האקדמיה נקייה מכל קול פוליטי שאינך מסכים עימו" – כלומר בהכפפה של קריטריוני שיפוט עניינים לעמדה פוליטית) וייחסת לי גם תמיכה ב"קול הציוני" – דבר שלא הבעתי כלל.

    2. דרור BDS

      קשה להבין כיצד הסיק יניב את המסקנה שבחר לכותרת תגובתו, על פיה פרופ' רובינשטיין צודק. גם באמירה הזו של רובינשטיין שאת דבריו הוא נושא כאזרח ולא כמומחה – לא הייתה ענווה אלא יהירות וגסות רוח. דבר זה ברור ומוסכם על כל הצדדים – הערה זו הוערה בכוונת מכוון, אף אחד לא סבור כי היא נאמרה לכאורה בתמימות.

      אפשר, וראוי היה, כי רובינשטיין היה מוזמן לכנס כדי לתת הרצאה על תחום התמחותו, תורת המשחקים וקבלת החלטות בסביבה של רציונליות מוגבלת (מדוע בין סוגריים? זהו הרי מושא ביקורתו של אופיר) ולא כאחרון המלהגים בבתי הקפה (בכך רומז הפרופ' על ייחסו לשאר המשתתפים בכנס). אם מלכתחילה אינו "מתיימר", כלומר בז לכל מי שיש לו הכשרה בדיסציפלינות שבהן מחקר שיח, ניתוח טקסטואלי והרמנויטיקה הן מתודולוגיות שגורות, אדרבא, שיבוא ויראה באמצעים המוכרים לו, כמו מתמטיקאים אחרים (למשל ישראל אומן), מדוע טענתו נכונה.

      רובינשטיין לא יכול לעשות זאת. מתחום התמחותו, הכלכלה, הוא מבקר את היומרה של אקדמאים כלשהם, בכל תחום שהוא, לקבוע, בהתבסס על מומחיותם המדעית, איך דברים צריכים להתנהל. (ע"פ הניסוח של יניב). בגלל יומרתם של כלכלנים מסויימים (כך לגרסתו של יניב, לגרסתי בגלל שהוא ציוני) הוא תומך בהפרדה בין הספירה האקדמית למרחב הציבורי-פוליטי. דעות אחרות, לא של כלכלנים, כלל אינן רלוונטיות ומשולות לדעותיהם של יושבי הקרנות בבתי הקפה. רובינשטיין לא יכול (או לא רוצה) להבין את טענתו של ד"ר ראיף זריק, שהציג את ההפרדה בין אקדמי וחוץ-אקדמי כעניין אסטרטגי ואת הבחירה בהפרדה כעניין תלוי הקשר מוסרי ופוליטי. מדוע אינו יכול להבין? הוא לא הבין את מה שנאמר לו בגלל חוסר בחינוך ספרותי מסוים החיוני להשכלתו הכללית של כל אינטלקטואל ציבורי.

      כי בסופו של יום, הויכוח עם ישראל אומן הוא ויכוח מוסרי. אי אפשר להוכיח כי לאומן יש כשל לוגי בניתוח המציאות. יש לו, לדעתי, כשל מוסרי. אומן מבין את טענתו של זריק. כך גם מהעבר השני. פרופ' עמנואל פרג'ון, גם הוא פרופ' למתמטיקה מהאונ' העברית, גם הוא מבין את טענתו של זריק, ובניגוד לאומן, תומך בחרם האקדמי על ישראל. ראו: עמנואל פרג'ון | דיסידנטים בירושלים, הארץ
      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1224252

      להזכירך, יניב: כותרת מאמרו של רובינשטיין הייתה "נערי הגבעות של השמאל". טענתך לגבי שגיאות גסות בפרשנות דבריו של רובינשטיין מצידו של אופיר מתעלמת מהכותרת הזו. היכן אם כן, או במה בדיוק, רובינשטיין צודק?

  7. יניב

    "דעות אחרות, לא של כלכלנים, כלל אינן רלוונטיות ומשולות לדעותיהם של יושבי הקרנות בבתי הקפה" – החלק האחרון נכון, החלק הראשון לא. לפי תפיסת העולם של רובינשטיין, כפי שאני מבין אותה, כל הדעות של כל האזרחים, מומחים או לא מומחים, יושבי קרנות או לא, נחשבות לצורך דיונים ציבוריים ופוליטיים. היותך כלכלן לא נותן לך מנדט על החלטות בענייני כלכלה, והיותך פילוסוף לא נותן לך מנדט על החלטות בענייני מוסר.

    את כותרת מאמרו של רובינשטיין אני מאמין שבחר עורך "הארץ", אבל לא התעלמתי ממנה ומההשוואה. טענתי במפורש שההשוואה הייתה לעניין הרוח האפוקליפטית ששורה "על הקיצונים משני המחנות" (כך לדברי רובינשטיין).

    וכפי שעניתי לרועי, אני לא חושב שרובינשטיין צודק בעצם הביקורת שלו על "הביזיון" של הדיון הפוליטי באקדמיה וגם לא בעמדותיו. אבל אני חושב שהוא צודק בכמה עניינים אחרים, וביניהם, שבישראל שורר (עדיין) חופש אקדמי נרחב יחסית, וכן בכמה מהאיפיונים שלו לגבי חבורת המרצים הנאבקים כנגד הפרויקט הציוני, לרבות תחושת האפוקליפסה המפעמת בחלק מהם

  8. דרור BDS

    כדי לא לדון באי-הבנות מיותרות אוודא/אשאל: האם כוונתך, יניב, כי מבחינתו של רובינשטיין החלק האחרון ("דעות אחרות, לא של כלכלנים, משולות לדעותיהם של יושבי הקרנות בבתי הקפה") נכון, ואילו החלק הראשון ("דעות אחרות, לא של כלכלנים, כלל אינן רלוונטיות") לא נכון. אני מניח כי אלו לא דעותיך שלך.

    הנה מה שטען רובינשטיין במאמרו בעניין זה: "אני מודע לקושי הקיים במדעי הרוח והחברה להבחין בין מה שאקדמי למה שלא אקדמי. אבל טשטוש הגבולות אינו צריך לטשטש את מה שברור. כשמרצה מרכזי חוזר עשרות פעמים ב–30 דקות על הביטוי "ישות ההפרדה הציונית" – הוא פורש מהשדה האקדמי. כשפרופסורים מזמינים לכנס מרצה המהללת את החרם האקדמי על ישראל – זהו ביזיון".
    המחלוקת בינו ובין אופיר היא על הסוגייה האם הכנס הוא אקדמי או לא אקדמי. הנימוקים אותם מביא רובינשטיין כדי "להוכיח" את צדקתו מגוחכים, כפי שציינת בעצמך. אין מתמטיקאי בכל העולם כולו שהיה מוכיח הוכחה כלשהי על סמך הטיעונים שהעלה, ואם הוא אכן מתמטיקאי כפי שבדקת (אני לא בדקתי, מבחינתי הוא כלכלן ולכן שייך למדעי החברה ולא למדעים המדוייקים), אז טיעוניו לא רק מגוחכים אלא מגוכחים בזדון.

    "הוא צודק בכמה עניינים אחרים, וביניהם, שבישראל שורר (עדיין) חופש אקדמי נרחב יחסית, וכן בכמה מהאיפיונים שלו לגבי חבורת המרצים הנאבקים כנגד הפרויקט הציוני, לרבות תחושת האפוקליפסה המפעמת בחלק מהם".
    בישראל שורר חופש אקדמי נרחב יחסית ל… (כאן צריך לומר יחסית למה/למי). למי אתה מעוניין להשוות את ישראל? עם אילו אפיונים לגבי חבורת המרצים הנאבקים נגד המשטר הציוני הסכמת?

    תחושת האפוקליפסה – אותה השווה רובינשטיין לתחושותיהם של מה שמכונה נוער הגבעות (גם השוואה זו נעשתה במזיד וההקשר ברור) אינה יותר מתעלול רטורי. כולם משתמשים בו, החל מאחמדינג'ד (סופה הרסנית עושה דרכה לעקור את בסיס הציונות), המשך בארי שביט, אורי משגב ודומיהם המדברים על קץ הפרוייקט הציוני בעקבות פורענותם של דני דנון, רגב, חוטובלי ודומיהם, ולקינוח בעקבות התבטאותו האחרונה של פושע המלחמה בוגי יעלון (ראה מאמרים בהארץ), וכלה באפיר עצמו: "ישראל- מדינה במזה"ת. יבוא יום ותהיה מדינת כל אזרחיה, או שלא תהיה קיימת כלל" (בצוותא עם אריאלה אזולאי, מתוך "ימים רעים").
    השאלה היא לא מידת הסבירות של בוא האפוקליפסה (גם על זה אפשר לדון: טענתי היא כי הבשורה/אזהרה של מבשרי הקץ הציוני תתקיים במהרה בימינו בקרוב) אלא על ההקשר.

    1. יניב

      דרור, לגבי הפסקה הראשונה, החלק האחרון (דעות לא של כלכלנים אינן רלוונטיות) לא נכון. החלק הראשון נכון, אך לא במובן שאתה פירשת (דעות אחרות, לא של כלכלנים, משולות לדעות יושבי בתי הקפה) אלא במובן שדעות המומחים כולם (כולל הכלכלנים) משולות לדעות יושבי בתי-הקפה בעניינים של מדיניות. לתפיסתו של רובינשטיין למומחה (מדען, כלכלן, היסטוריון, פילוסוף) אין עדיפות על "האזרח" שאינו מומחה בעניינים אלה.

      לגבי החופש האקדמי הנרחב יחסית – הייתי צריך לכתוב חופש ביטוי. התכוונתי שבאקדמיה חופש הביטוי נרחב יחסית לזירות אחרות של ייצור ידע ושיח בישראל, לרבות התקשורת (ראה מקרה חגי מטר) וכמובן הממסדים הפוליטיים, לרבות הממסדים המקצועיים שקשורים בהם (ראה המקרים של שלמה יצחקי במשרד האוצר, גלעד נתן בכנסת). אני מניח שבישראל גם קיים חופש *אקדמי* נרחב יחסית למדינות אחרות – ואני מתכוון למדינות המפותחות, ולחופש האקדמי שקיים במוסדות השכלה גבוהה ציבוריים (שממומנים ע"י המדינה), אבל הידע ההשוואתי שלי בעניין הוא דל.

      לגבי הנימה האפוקליפטית – זה שרבים משתמשים בה לא שולל את תקפות השוואתו של רובינשטיין. אני לא הייתי גאה אילו הייתי מושווה לאחמדינג'אד, וגם לא לארי שביט, ואפילו לא לאורי משגב. שלושתם דמגוגים. כמובן, גם רובינשטיין עצמו נקט תעלול דמגוגי (למתחילים, כמו שציין שביט) וגם רונן שובל (שרועי השווה אותי אליו למעלה, גם לא מחמיא אבל עדיין יותר מחמיא מארי שביט) הם דמגוגים, אבל הדמגוגיה שלהם לא מבוססת על נימה אפוקליפטית.

      ולגבי העניינים האחרים שבהם צדק רובינשטיין באבחנות שלו על חבורת המרצים העושים את מאבקם בציונות לסימן ההיכר האקדמי שלהם – יש הרבה סגירות מחשבתית ששורה בחבורה הזו, יש הרבה התנהגות קליקאית ואפילו חונטאית, יש מחנאות וחלוקת העולם ל"הלנו אתה או לצרינו" כאשר כל מי שלא מקבל את הנחות היסוד מודר מה"קליקה", וישנם מקרים שבהם ההכפפה של הקריטריונים האקדמיים-מחקריים לקריטריון השייכות הפוליטית היא כה בוטה – לא רק ביחס למחקר העצמי אלא גם ביחס לאחרים, קולגות או סטודנטים – עד לשזה מגיע לרמת הפלייה ממש.
      אבל אחרי כל זה – אני חייב להודות שכתבתי את הכותרת בצורה נמהרת (אחרי שהשקעתי לא מעט מחשבה בתגובה עצמה) ובדיעבד לא הייתי כותב שהוא צודק. בטענה המרכזית שלו אני לא מסכים איתו. לא יודע אם זה עושה אותך מרוצה או לא.

  9. סמולן

    הכלכלן הגדול אריאל רובינשטיין מבין את כשל הקורות הירוקות [טענה לפיה סחר ב"קורות ירוקות" ישתפר באם הסוחר ידע אם הקורות נצבעו בירוק או נחתכו מעצים ירוקים] – ונדרשת מידה גדולה של אינטלקט ויושר כדי לראות את הדברים בצורה זו. רובינשטיין הוא אחד מהמובילים בשדה תורת המשחקים, הבנויה על ניסויי מחשבה; הוא גם המומחה הגדול ביותר לגבי בתי קפה לחשיבה וכתיבה מסביב לעולם. רובינשטיין מסרב לטעון כי הידע שלו בעניינים תיאורטיים יכול להיות מתורגם – על ידו – למשהו שימושי באופן ישיר. עבורו, כלכלה דומה לאגדה – כותב האגדה עושה זאת כדי לעורר רעיונות, אולי להשפיע באופן בלתי ישיר על עשיה, אבל בוודאי לא על מנת להכווין או להכריע בעשיה. תיאוריה צריכה להשאר עצמאית מעשיה וההיפך – ואנו צריכים להמנע משליפת אקדמאים מהקמפוסים שלהם ומהצבתם כמקבלי החלטות. כלכלה אינה מדע ואינה קיימת כדי להמליץ על מדיניות.

    בביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, מתאר רובינשטיין כיצד הוא ניסה לגרום לסוחר לבנטיניק בסוק [ככה] ליישם להתמקחות רעיונות מתורת המשחקים, במקום טכניקות מסורתיות. השיטה המוצעת לא הצליחה להוביל למחיר שיהיה מקובל על שני הצדדים. ואז אמר הבחור: "במשך דורות אנחנו התמקחנו בשיטה שלנו, ואתה בא ומנסה לשנות את זה?" רובינשטיין מסכם: "נפרדתי ממנו מבויש". כל מה שאנו צריכים במקצוע הזה הם שני אנשים נוספים כמו רובינשטיין, והדברים יהיו טובים יותר בעולם.

    (נסים ניקולאס טאלב, Antifrgaile, 211-212, מאנגלית: סמולן שירותי תרגום חצי אפויים בע"מ).

    נראה לי שקשה להוסיף לסיכום הנפלא של טאלב, ודי קל לקלקל אותו. בקיצור: רובינשטיין חושב שכל מה שנדון בכנס הוא בעייתי אם הוא מוביל להחרמת ישראל – ואת אותם דברים היה אומר גם בכנס של כלכלנים (ואמר, ובין היתר הוא ידוע גם ובדיוק על האמירות האלו). אם נכליל, רובינשטיין הוא מומחה גדול לתיאוריות על בני אדם, שמקפיד לנסח את עצמו כזה שיודע שאינו יודע, אבל ממש לא מעוניין להחשב לחכם מכל אדם. הוא פשוט כועס, כך נראה לי, על כנס שלם שבו מגבלות הידיעה והתיאוריה מוזנחים בהיקף המטורלל שבו נראה שהכנס הזה לוקה בו. ולא רק הכנס. איך כתב יניב לפני שנבהל מהתיאוריה, רובינשטיין צודק.

    אה. ופרט לכך, ולמרות שטאלב גאון, כדאי לשים לב ש"כשל הקורות הירוקות" טוען שלא צריך לדעת את המציאות הממשית כדי לסחור, ולעומת זאת בציטוטים מרובינשטיין מדובר על אי-הצורך לדעת תיאוריות כלכליות. לפיכך, יכול להיות שהתיאוריה והממשות מחובקים היטב (כלומר, שאופיר צודק), ורק עולם הסחר והכלכלה המתוכננת מנותק. משניהם יחד. ולפיכך האינסטינקטים הבריאים של רובינשטיין – בריאים בתחומו – לא קשורים לצורך המיידי להחריב את קרתגו, כלומר להחרים את ישראל. עם זאת, היות והחרם הוא מכשיר כלכלי ביסודו,הפנטזיה הזו קורסת כבר בתיאוריה (היא כמובן מופרכת מעשית).

    אבל מעבר לכך, היות והחרם הוא לא רק מכשיר כלכלי אלא גם ובעיקר מכשיר המיועד להשיג תוצאות במצב של עימות עם צד אחר (מדינת ישראל, עם ישראל…), רובינשטיין כותב ומדבר בתחום שבו הוא נחשב לרב-אמן, כלומר תורת המשחקים. לנוכח בהירות המצב הבסיסי הזה, יש לשער שעקב בורות הקהל רובינשטיין נמנע מהסבר מקיף, כלומר ארוך ומתיש, מדוע החרם המוצע נאיבי לגמרי, מדוע הוא ככל הנראה מבטא תיאוריות כלכליות שאפילו מרקס היה רואה כאינפנטיליות (כך, היות ואפילו נעמי קליין הצליחה לשים לב שישראל מצליחה להפוך לימונים בטחוניים ללימונדה כלכלית), וכן הלאה כל הדרך עד לחדו"א, אלגברה ליניארית, משוואות סטוכסטיות וכל שאר המבואות ההכרחיים שהקהל כנראה לא רק ששכח, אלא פשוט לא שמע עליהם.

  10. יניב

    תגובה באיחור רב – אני לא יודע אם יש עוד מי שיראה, אבל ההרצאה הועלתה לאינטרנט רק לפני חודשיים וממש במקרה לגמרי הגעתי אליה עכשיו.

    http://vimeo.com/89494226

    עכשיו יכול כל אחד לבדוק בעצמו באיזו מידה קרוב רובינשטיין לאנשי "אם תרצו", כפי שהאשימה אותו פלדחי, ועד כמה גסים היו דבריו של האזרח אריאל.

    1. צ'יקי

      טרחני למדי, אבל מדויק ברוב אבחנותיו.