מדינת הרווחה האמריקאית - הזדמנות שהוחמצה

לפני חמישים שנה, ב-8 בינואר 1964, הכריז בנאומו לאומה נשיא ארה"ב לינדון ביינס ג'ונסון על חקיקה שנודעה בשם "המלחמה בעוני" בארה"ב. מלחמה שכמעט הצליחה.

ג'ונסון היה סגן נשיא ארה"ב תחת ג'ון פ. קנדי ולאחר שקנדי נרצח ב-1963, הוא התמנה לנשיא. ממשל קנדי-ג'ונסון אופיין בהבטחות גדולות הן במדיניות הפנים של ארה"ב והן במדיניות החוץ. קנדי וג'ונסון ראו עצמם כממשיכי דרכו של פ.ד. רוזוולט ותקופת הנשיאות של שניהם אופיינה בצמיחה כלכלית גבוהה, במעורבות רבה של הציבור, בפריחה תרבותית ובאופטימיות רבה. שניהם היו ממשיכיו של רצף שליטה דמוקרטית בנשיאות: הם נבחרו לאחר תקופת נשיאותו של אייזנהאואר, גיבור מלחמת העולם ה-II, והרפובליקאי היחיד שנבחר בתוך התקופה הכי ארוכה בהיסטוריה של שלטון המפלגה הדמוקרטית, 1933-1969. קנדי היה בעל ניסיון בינלאומי, מאפיין נדיר בפוליטיקה האמריקאית. לג'ונסון לא היה ניסיון כזה ולאחר המינוי שלו התרכז בעיקר במדיניות הפנים. הואו רצה מצד אחד להפוך את ארה"ב למדינת רווחה – וזאת משמעותה של התוכנית שהציג ב-1964, "החברה הגדולה" – ומצד שני הסלים את המלחמה בווייטנאם. המחאה נגד המלחמה התעצמה לממדים אדירים, ג'ונסון ויתר על המועמדות לנשיאות ב-1968 וניקסון נבחר. האחרון ביטל את הסכמי ברטון וודס, שהביאו לשיקום של הכלכלה הגלובלית ולייצובה כמו גם לשגשוג ולתעסוקה מלאה בארצות המערב, והוביל את ארה"ב לקוטב השני של ההתנהגות הכלכלית – קפיטליזם תאגידי, משברים כלכליים ועוני קיצוני.

לאחר הירצחו של קנדי בנובמבר 63', נותרו לג'ונסון שמונה תחתיו 11 חודשים לשכנע את הציבור לבחור בו בבחירות של 64'. ראשית, הוא השלים את החקיקה שהבטיחה שוויון אזרחי, זכויות אזרח, וזכויות הצבעה ללא-לבנים, המשיך עם חוק שבא להבטיח הזדמנות שווה בקבלה לעבודה, הקים משרד להזדמנויות בכלכלה ופעל למען תעסוקה מלאה. במהלך המרוץ לנשיאות הכריז ג'ונסון על מלחמה בעוני, וקרא להקים את "החברה הגדולה" (Great Society) – תוכנית להפוך את ארה"ב למדינת רווחה. את נאום החברה הגדולה הוא נשא ב-22 במאי 64' באיצטדיון הפוטבול של אוניברסיטת אן ארבור במישיגן מול כ-85 אלף איש. זה היה נאום משכנע של 20 דקות בו הוא דיבר על החברה הגדולה כמקום שבו "כל ילד יכול למצוא את הידע שיעשיר את מחשבתו וירחיב את כישוריו… מקום בו פנאי הוא הזדמנות רצויה ליצירה ולמחשבה ולא לשעמום וחוסר מנוחה… מקום בו עיר האדם לא משרתת רק את צרכי הגוף ואת המסחר כי אם גם את התשוקה ליופי ואת הצורך בקהילה". להבדיל מקנדי, ג'ונסון לא היה נואם דגול, אבל בנאום זה הצליח לסחוף את הקהל ולטעת בו תקווה. בשונה מקנדי הוא הבין יותר בנושאי פנים מאשר בנושאי חוץ. היו לו ניסיון רב בעבודה פרלמנטרית, כשרון ופתיחות שאפשרו שיחה ושיתוף פעולה עם מגוון גדול של אנשים ודעות.

כאשר לא הצליח לשכנע "בטוב" השתמש ב"טיפול ג'ונסון". ראשית, למד כל פרט על האיש ואז הלך לדבר אתו פנים אל פנים. ג'ונסון התנשא לגובה 193 ס"מ. הוא היה עומד צמוד לנשוא "השכנוע", שולף מכיסיו ניירות עם כל הנתונים הרלבנטיים, בין אם מדובר בנתונים על נושא השיחה ובין אם מדובר בנתונים על נשוא השכנוע. מתקפה כזו הייתה יכולה להמשך עד 4 שעות ורק מעטים לא "השתכנעו".

זו הייתה תקופה בה הליברליזם השמאלי היה בשיא כוחו. לא כרגיל, גם מוקדי כוח שהיו בשליטת הרפובליקנים כמו בית המשפט העליון, וחלק מחברי הקונגרס, שיתפו פעולה בחתירה לחברה יותר צודקת. ג'ונסון חשש שמנהיגי המאבק לשוויון זכויות כמו מרטין לותר קינג יוחלשו על ידי הדלפת רכילות שנאספה בידי ה-FBI. הוא ידע שזה עלול לפגוע במימוש זכויות ההצבעה. לכן, שמר על קשרים הדוקים עם רוב המנהיגים של הקבוצות האקטיביסטיות והגן עליהם מפני המשטרה וה-FBI.

לג'ונסון היתה מעט מאוד אמונה בפוליטיקאים. הוא חשב שהם פועלים מתוך חישובי תועלת אישיים. אחד הפעילים המרכזיים של המפלגה הדמוקרטית באותה תקופה אמר עליו שהוא היה הפוליטיקאי הכי טוב שפגש אי פעם, וסיפר שג'ונסון הסביר לו פעם מדוע הסכים לוותר על הצבעה מסוימת: "אתה צריך להיות דמגוג בהרבה מקרים שוליים, אם אתה רוצה להבטיח שתוכל לבצע את הדברים הגדולים שחשובים לך".

חוקים, ותיקונים לחוקים שנחקקו ומוסדות שנוסדו בתקופת ממשל ג'ונסון:

חוק זכויות האזרח

החוק להגנת שטחי בר שכלל למעלה משלושים ושישה אלף קמ"ר מוגני פיתוח מסחרי.

חוק בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים הבטיח מימון למערכת החינוך הציבורית.

חוק זכויות ההצבעה ביטל הגבלות (חלקן בתוך מדינות) שבאו להקשות על קבוצות מיעוט ועניים להצביע בבחירות.

מדיקאר נוסדה כדי להבטיח את בריאותם של המבוגרים והעניים בחברה.

מדיקאייד למען בריאותם של ילדים ממשפחות שאינן יכולות להבטיח לעצמן טיפול רפואי נאות.

מימון ציבורי ליוזמות תרבותיות ואומנותיות.

תיקון חוק ההגירה למניעת אפליית קבוצות אוכלוסייה שונות.

חוק דיור שבמסגרתו הובטח דיור לכל אזרח והוקם המשרד הממשלתי לדיור ופיתוח עירוני. בראש המשרד מונה השר האפרו-אמריקאי הראשון בהיסטוריה האמריקאית – רוברט וויבר.

חוקי זיהום מים ואויר תוך החמרת האכיפה על ידי הקונגרס.

הוחמרו תקני הבטיחות הנהוגים במוצרי צריכה.

סנגוריה ציבורית

חוק השידור הציבורי להבטחת שידורי טלוויזיה ורדיו לימודיים וגם שידורים לא מסחריים.

אבל הימים היו ימי המאבק הבין-גושי. השטן שהילך אימים על כולם היה הקומוניזם, כפי שלפניו הילכה אימים היהדות העולמית והיום האסלאם. ארה"ב הייתה שקועה עד צוואר במלחמת וייטנאם. בכל שנה משנותיו של ג'ונסון בבית הלבן גדל מספר החיילים של קואליציית המדינות בהובלת ארה"ב שנשלחו לווייטנאם, כמו גם מספר האבדות והשערוריות.

מלחמת וייטנאם וההשפעות שלה התעצמו וג'ונסון הבין שהמלחמה הולכת להרוס את התוכניות החברתיות שלו. המלחמה הייתה בעצם ירושה – מין ילד לא חוקי שנוצר בידי ממשל אייזנהאואר הרפובליקאי שקדם לקנדי וג'ונסון. כאשר נחתמו ההסכמים בין המעצמות בנושא וייטנאם ב-54', סירב אייזנהאואר לאשר את ההסכמים ועם נסיגת הצרפתים נכנסו כוחות אמריקאים במקומם. ממשלי קנדי וג'ונסון היו אחוזים בחרדה האדומה – פחד מהשתלטות הקומוניזם על העולם (בדומה לחשש מהשתלטות האסלאם הקיצוני היום). כבר בשנת הנשיאות הראשונה של קנדי גדלה המעורבות בווייטנאם מכמה מאות יועצים עד 16 אלף והעלות הכלכלית גדלה פי שנים לכמעט חצי מיליארד דולר. עד בחירות 64' היו סדרי כוחות אמריקאים קטנים שלחמו לצד הכוחות הדרום-וייטנאמיים. במהלך הבחירות הודיע ג'ונסון שתפקידם של הכוחות האמריקאים הוא סיוע בלבד, ושהם לא יחליפו את הכוחות הדר' וייטנאמיים. הגישה של ג'ונסון הייתה ניצית: "אם נעזוב את וייטנאם היום, נילחם מחר בהוואי ובסן פרנסיסקו בשבוע הבא". מיד אחרי הבחירות בהן השיג ניצחון סוחף, שוכנע ג'ונסון ב-1965 על ידי הצבא האמריקאי ובעיקר על ידי גנרל ווסטמורלנד כי יש לשלוח לוחמים אמריקאים להגן על בסיסי ה"יועצים" האמריקאים בווייטנאם. כך החל מבצע "רעם מתגלגל" שתוכנן כמבצע מוגבל ל-8 שבועות, אך נמשך שלוש שנים. מה שהתחיל כמעורבות מוגבלת הגיע להיקפים שאפילו הניצים במשרד ההגנה האמריקאי לא שיערו. בשלבים שונים של המלחמה הועברו לנשיא ג'ונסון ידיעות מפוברקות שמטרתן הייתה להגביר את המעורבות האמריקאית בווייטנאם. הפיקוד הצבאי ראה במלחמה סוג של אימון מתמשך והזדמנות לבדוק שלל אמצעים שחוקיותם בספק, רוחות של שלום ופיוס לא נשבו בצבא האמריקאי.

כמו מנהיגים רבים, גם ג'ונסון אהב נשים ולא הסתפק בבת זוגו ליידי בירד ג'ונסון, שהייתה אישיות מרשימה בכל קנה מידה ומילאה תפקיד חשוב בממשל שלו. להבדיל מפרשיות המין של רוזוולט, קנדי ואחרים, יש עדויות כי ג'ונסון חיפש בנשים האלו גם נחמה אימהית ולאו דווקא חיזוקים לגבריות. הוא היה מנהיג ביורוקרטי בקיא מאוד בפוליטיקה האמריקאית שהשיג מטרות רבות בהצלחה שקשה למצוא כמוה בהיסטוריה: החל מהרפורמות החברתיות להן הצליח להשיג תמיכה גם בקרב מנהיגים שמרניים, ועד צעדים משמעותיים מאוד במהלך מלחמת וייטנאם כמו החלטת "דרום מזרח אסיה" (מפרץ טונקין) שהתקבלה בקונגרס כמעט פה אחד (שני מתנגדים). ניהול מלחמת וייטנאם מול ניהול הכלכלה האמריקאית הם שני פנים של ג'ונסון: בשניהם הוא התגלה כחסר אמון בסיסי בבני אדם, אבל בעוד שבאחד הוא בעל חזון אוטופי של חברה גדולה, בשני הוא בעל חזון אפוקליפטי של השתלטות קומוניסטית על העולם. הוא חשב שהדרך הנכונה לנהל את העולם היא בכוח גדול בזירה הפנים אמריקאית של הממשל הפדראלי, ובזירה הבין לאומית ע"י שימוש בכוח צבאי.

ג'ונסון חווה ילדות קשה שככל הנראה לא הקנתה לו בסיס לאמון בבני אדם. אביו שהיה נוכח נעדר ואמו בעלת האישיות הגבולית לא נתנו לו את התמיכה הנדרשת כדי לפתח ביטחון עצמי. למרות גודלו הפיסי, האינטליגנציה הגבוהה שלו, ההבנה שלו בבני אדם, ג'ונסון היה חסר ביטחון עצמי ולפעמים סבל מהתקפות פרנויה. תכונות האישיות וההצלחות הרבות שלו כמנהיג המיעוט הצעיר ביותר בסנאט, ומאוחר יותר מנהיג רוב אגדי, הניצחון בבחירות 1964 וההישגים האדירים בתחום מדיניות הפנים בתקופת נשיאותו לא יכלו למלא את מה שהחסירו הוריו בילדותו. חוסר הביטחון הפנימי לא אפשר לו לבחון את מלחמת וייטנאם באופן שקול ולהימנע מההסלמה שהביאה את סוף נשיאותו והכשילה חלק ניכר מתוכנית "החברה הגדולה" שהייתה העיקר בעיניו. למרות שג'ונסון לא הצליח להגשים את החלק הארי של תכניותיו אפשר למנותו בין הנשיאים החברתיים הגדולים של ארה"ב יחד עם ד. רווזוולט, ת. רוזוולט והרבה לפני חביב הציבור ג'.פ. קנדי. ג'ונסון היה כנראה אחד המנהיגים הראשונים בעולם שזיהו את הקשר בין סביבה לחברה והוא הוביל רפורמות רבות בשני התחומים. בנאומים שנשא ובמעשיו ניכרת הידיעה שיש להגביל את יכולת ההון לשלוט באדם ובסביבה, וההכרה בסכנה שהגישה הקפיטליסטית מהווה עבורם.

לינדון ג'ונסון היה מנהיג ליברלי-שמאלי, אבל חסר אמון בבני אדם, שניסה להגשים אוטופיה. בבית הוא עשה זאת באמצעים דמוקרטיים חצי לגיטימיים, ובחוץ באמצעות כוח קולוניאליסטי חסר מעצורים מוסריים. הקונפליקט הפנימי בין שתי הגישות האופטימית – אוטופית, והסקפטית – חסרת אמון בבני אדם, לא איפשר לו רגע של נחת והוא מתואר בדרך כלל כדינמו אנושי. במידה מרובה אפשר לומר כי התכונות שסייעו לו להוביל רפורמות חשובות מאין כמותן הכשילו אותו בסופו של דבר. חלק מבוחריו והאקטיביסטים שתמכו בו בנושאים הסביבתיים והחברתיים לחמו נגדו בנושא מלחמת וייטנאם. בכך הם כרתו את הענף שהוא והם ישבו עליו. הוא עשה בדיוק אותו דבר. החרדה שלו מ"הסכנה" הקומוניסטית הייתה כה גדולה שלא אפשרה לו לראות פנים שונים של המציאות והכשילה את השגת מטרתו העיקרית. הרעיון שהוביל – מדינת רווחה בארה"ב – היה אפשרי להגשמה, אבל המהפכנים שהוביל ואופיו האישי הביאו לכישלון.

קשה לשער מה היה אילו, אבל על פי תוצאות הבחירות של המפרי מול ניקסון ב-1968, יש להניח כי לו היה ג'ונסון מתחרה מול ניקסון הוא היה זוכה, אלא שהוא ירד מהבמה ולא בחן את הסיכוי. האם הוא עשה זאת משום שהאנשים איתם הזדהה הפסיקו לתמוך בו בגלל מלחמת וייטנאם והוא הרגיש נטוש כמו בילדותו? בשנת 1967 אמר לשני עוזרים שלו: "אתם יודעים מה ההבדל בין ליברלים לקניבלים? קניבלים אוכלים רק את האויבים שלהם." או שאולי הוא פשוט העריך שאין לו סיכוי? דבר אחד בטוח: לו התמודד ונבחר, פני העולם היו היום שונים במידה משמעותית ולטובה.

*תודה לכל האנשים והמוסדות שמעלים הקלטות, מאמרים, מחקרים ועבודות לרשת ומאפשרים למי שרוצה ללמוד.

עמית הרפז גר בראש פינה מאז ילדותו, פעיל חברתי סביבתי מנעוריו וסוציאליסט ואופטימיסט תמיד