להתעלם מהפעולה המבטיחה ביותר

כיצד ראוי לנהוג לנוכח איום הגרעין האיראני? ומה הקשר לפירוז אזורי מנשק להשמדה המונית וסרבנות השלום הישראלית? יובל אילון על סבירות ורציונליות

English

מאמר שפורסם בהעוקץ ב-13.8.12 הוא אחד מחמשת הזוכים בתחרות למאמרי דעה של האגודה האמריקאית לפילוסופיה ב-2012. האחרים פורסמו בניו יורק טיימס. לרגל הזכייה אנו מפרסמים אותו שוב.

פתיחה מעודכנת מאת המחבר:

לפני כמעט שנה וחצי פרסמתי מאמר על סבירות ורציונאליות שעוסק במדיניות הישראלית ביחס לבעיית הגרעין האיראני. טענתי בו שהאפשרות המתבקשת ביותר היא גם זו שכלל לא נידונה ונחשבת ללא לגיטימית – פירוז מלא של המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. כמו כן, טענתי שההסבר לחסר תמוה זה הוא אידיאולוגי/ערכי ואינו קשור ישירות להערכת האיום האיראני ואופני ההתמודדות עמו. ההסבר הוא שפירוז אזורי מחייב הסדרים אזוריים, ואלה בתורם תלויים בסיום הכיבוש (או למצער במהלך ממשי לסיומו).

בחודשים שחלפו מאז פרסום המאמר נערכו הבחירות באירן, והמשא-ומתן בין הנשיא הנבחר לבין המעצמות (ובראשן ארה"ב) הביא להסכם ביניים, ולאפשרות ממשית של הסכם שיעגן את מעמדה של אירן כ"מדינת סף", קרי מדינה בעלת יכולת גרעינית, אך ללא פצצה.
ההסכם האפשרי מדגיש עוד יותר את קוצר-הראות שבצמצום מרחב האפשרויות שבסיסמא "או פצצה או הפצצה", ובהשקעת המאמץ המדיני והכלכלי העצום בהפצצה. כל הסכם שיושג יספק למעשה תמריץ למדינות וארגונים נוספים באזור לנסות לפתח יכולות גרעיניות או להשיגן בדרכים אחרות. נראה שהדרך היחידה למנוע את ההתפתחות המסוכנת והצפויה הזו היא פירוק המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית בכלל, ונשק גרעיני בפרט. כאמור, אפשרות  זו כרוכה גם בשינוי של 180 מעלות במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. על פני הדברים, הסיכויים לכך קלושים, ולכן כך גם הסיכויים לעצור את תכנית הגרעין האיראנית, ולמנוע את פיתוחן של תכניות נוספות בשנים הקרובות.

יש מקרים בהם לא סביר כלל לעשות את מה שנראה רציונאלי, במובן הצר של התאמת אמצעים למטרות נתונות. בפרט, התעלמות מערכים שונים או נאמנות יתר לערכים אחרים עלולה לגרור אדם לחוסר סבירות קיצוני. למשל, אדם סביר אפילו לא תשקול לחטוף עובר אורח ברחוב כדי לקצור את איבריו למען האנשים היקרים לה. במקרים אחרים, ההתמסרות למטרה באופן לא-ביקורתי יכולה לגרום לעיוורון: חישבו על החייל הנאמן והרציונאלי שממשיך להסתתר בג'ונגל ולארוב לאויב שנים לאחר שהמלחמה נגמרה. האדם הסביר הוא בין השאר מי שערכיו קובעים את מרחב האפשרויות שלו, ואשר יכול ומוכן לבחון מחדש את דרכי הפעולה הניצבות בפניו.

לעומת זאת, ישנם מצבים בהם הדבר הסביר והנכון לעשות אינו אלא הדבר הרציונלי. חשוב שאם נמצא עצמנו במצב כזה אכן נזהה אותו ככזה, וניטיב לעשות אם נתפשט מערכינו השונים ונתמקד בבחינת התאמתם של אמצעים למטרה. על פניו, נראה שהשאלה כיצד ראוי לנהוג לנוכח איום הגרעין האיראני היא מקרה מובהק שכזה: המטרה הביטחונית – הגנה על אינטרס קיומי לנוכח איום משמעותי תוך מניעת או לפחות צמצום הסיכון לחיי אדם – נתונה ומקובלת על הכל, והעמדות האידיאולוגיות השונות שרווחות בציבור בנושאים שונים אינן רלוונטיות להערכת דרכי הפעולה העומדות בפנינו. מה שעלינו לעשות הוא להשוות את התוחלות של דרכי הפעולה הניצבות בפנינו באמצעות פרמטרים כגון הרוגים לאורך זמן (ובאיזה הסתברויות) או ההשלכות הכלכלית של דרכי פעולה שונות, ולבחור באפשרות היעילה ביותר.

אמנם זו משימה מורכבת ומסובכת – צריך להתחשב בגורמים רבים שחלקם לא ידוע, וקיימת אי-וודאות רבה באשר לחלק מהתוצאות, אבל בעקרון המשימה אינה שונה מבחירה בין שני נתיבים שונים ליעד. השאלה בה אדון בקצרה היא האם באמת ניתן לסלק את האדם הסביר ואת ערכיו מהדיון בשאלה האיראנית לטובת האדם הרציונאלי, או שמא ההצעה לעשות כן היא תולדה של הכרעה ערכית מפוקפקת – בין אם מודעת ובין אם לא מודעת.

הפגנה נגד מלחמה עם איראן מול ביתו של שר הביטחון, תל אביב 12.08.12. צילום: אורן זיו / activestills.org
הפגנה נגד מלחמה עם איראן מול ביתו של שר הביטחון, תל אביב 12.08.12. צילום: אורן זיו / activestills.org
הפגנה נגד מלחמה עם איראן מול ביתו של שר הביטחון, תל אביב 12.08.12. האם באמת ניתן לסלק את האדם הסביר ואת ערכיו מהדיון בשאלה האיראנית לטובת האדם הרציונאלי? צילום: אורן זיו / activestills.org

1. רציונאליות וערכים

את ההצעה לסלק את האדם הסביר או הערכי כדי שלא יפריע מנסח פרופ' אייל וינטר במאמר תגובה למאמרו של דוד גרוסמן, המתנגד לתקיפה באיראן. וינטר מניח במפורש ששאלת התקיפה באיראן היא שאלה שצריך ואפשר לנתק מהסוגיות המסורתיות המעסיקות את הציבור הישראלי. כך הוא מסכם את מאמרו:

(…) גם אני כגרוסמן סבור שממשלת ישראל אינה עושה די לקידום הסדר עם הפלסטינים. אך בסוגיה אדירה כסוגיית איראן אסור לנו להניח לעמדותינו המסורתיות להכתיב את דעתנו. אנו חייבים לעשות שימוש באינטלקט הלאומי באופן שהוא נטול אידיאולוגיה, ממש כשם שאנו מנסים לפתור בעיות קשות בחיינו האישיים. אני אישן הרבה יותר טוב אם אשמע את אביגדור ליברמן טוען נגד תקיפה בעוד שזהבה גלאון טוענת בעד.

וינטר מבקש מאיתנו להשתמש "באינטלקט הלאומי באופן שהוא נטול אידיאולוגיה". כלומר, לבחון את דרכי הפעולה הניצבות בפנינו באופן רציונאלי. בפרט, הוא מתריע בפנינו שלא לערב ערכים. אולם מדוע צריך לסלק את האדם הסביר – הערכי – מהדיון? גם אם נקבל שערכים אינם רלוונטיים להכרעה בשאלה שלפנינו, מהו הנזק שהם עלולים לגרום? לפי וינטר, המכשלה האורבת לנו היא גלישה לעמדות "בעד" ו"נגד" תקיפה שנגרמות על-ידי המחויבויות הערכיות שלנו, הנאמנויות הפוליטיות השגורות שלנו והרגלי המחשבה שלנו: מתוך הרגל הימין יתמוך בתקיפה והשמאל יתנגד לה (בעצם רק השמאל הרדיקלי יתנגד, השמאל הממסדי מן הסתם יתמוך בתקיפה בהתחלה, אבל ישקול את עמדתו מחדש אחרי שבועיים).

על פניו דומה שוינטר צודק. בעקרון, ומבלי להיכנס להערכת מאמרו של גרוסמן, אכן נראה השאלה האיראנית היא מקרה קלאסי של הכרעה רציונאלית – המטרה נתונה, ומה שצריך לעשות הוא להשוות בין אמצעים שונים להשגתה. ערכים אחרים – ערכים שאינם נגזרים ישירות מערך הביטחון או השרידות – אינם רלוונטיים לדיון, אין להם מקום בדיון, ובעיקר אין זה סביר לערב אותם בדיון.

2. מרחב האפשרויות

וינטר מתריע שהטיות אידיאולוגיות מאיימות להסיח את דעתנו מהברירה הכפויה עלינו. אבל האמנם זוהי הסכנה החמורה ביותר שהטיה אידיאולוגית יכולה לגרום בהקשר האיראני? הנחת היסוד בדיון שלו היא שבפני ישראל שתי אפשרויות ואין בלתן: תקיפת מתקני הגרעין של איראן – על סיכויי אי-ההצלחה של מתקפה כזו לאורך זמן וסכנת המלחמה, או לחלופין – ישיבה באפס מעשה שעלולה להביא לתסריט הבלהות של מאזן אימה גרעיני מול איראן. וינטר מתריע מפני הטיה פסיכולוגית: בעוד שסכנות הפעולה גלויות, הסכנות של חוסר-מעש עשויות לחמוק מאיתנו. האם זהו תיאור נכון של הסיטואציה בה אנו נמצאים, או שמא עצם הצגת הבעיה במונחים הללו מבטאת הכרעה ערכית, נורמטיבית ולא מודעת?

לפני שנפנה לשאלה זו, חשוב שלראות שייתכן כי וינטר מתעלם מהטיה חמורה יותר בכיוון ההפוך – ההטיה הכרוכה בחרדה מפני "שואה גרעינית", קרי מפני נזק אינסופי. האיום בנזק אינסופי מחסל למעשה את האפשרות לקיים דיון רציונלי בכלל, זאת משום שהוא מבטיח שהתוחלת של כל דרך פעולה שהסתברותה למנוע את הנזק גבוהה מאפס אינסופית גם היא. אבל אז, "כל דרכי הפעולה שוות", וכלל אין זה משנה כיצד נפעל. הדרך הפסיכולוגית להתמודד עם הקושי (למעשה, לחמוק ממנו) היא להניח מראש שיש רק דרך פעולה אחת שניתן לבחור בה. ואכן, לפחות חלק מההתבטאויות בזכות תקיפה, בעיקר לנוכח ההתנגדות שאולי תקיפה לא תצליח, מסתכמות ב"אז מה אתה מציע?" או "כבר ראינו במינכן מה קורה אם מוותרים על תקיפה" או כפי שאמר נתניהו: "כל האיומים על העורף מתגמדים מול איום אחר – אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני" .

תגובות אלו מבטאות ויתור על הדיון הרציונאלי באמצעות ההנחות שגרעין איראני משמעו שואה, הדרך היחידה למנוע שואה היא תקיפה, והמסקנה היא שלכן אין מנוס אלא לתקוף. ודוק: תחת ההנחות הללו כלל לא משנה מה סיכויי ההצלחה של תקיפה והסיכונים שבה – זה מה יש. ככל שניתן להעריך את שכיחותן של הטיות לא-רציונאליות ואת נזקן, דומני שההטיה שנגרמת באמצעות האיום בשואה נפוץ ומסוכן מההטיה לטובת חוסר מעש.

נשוב לשאלה – האם הצגת הבעיה כהכרעה רציונאלית בין תקיפה לאפס מעשה מוטה אידיאולוגית? וינטר קובע שהאלטרנטיבה לתקיפה היא חוסר מעש. אבל הרי ישנה אפשרות נוספת, שעל-פניו סיכוייה לנטרל לאורך זמן את הגרעין האיראני גבוהים משל תקיפה, ושאינה כרוכה בסכנות הנלוות לתקיפה ולמלחמה: חתירה לפירוז אזורי אפקטיבי של האזור מנשק להשמדה המונית (וועידת הלסינקי הקרבה לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני היא כמובן הזדמנות מתאימה להשיק מהלך כזה).

    פרט מתוך כרזה נגד המלחמה באיראן (עיצוב: יואב עינהר). יוזמת פירוז - האפשרות שממנה מתעלמים – עדיפה הן על תקיפה והן על ישיבה באפס מעשה
פרט מתוך כרזה נגד המלחמה באיראן (עיצוב: יואב עינהר). יוזמת פירוז – האפשרות שממנה מתעלמים – עדיפה הן על תקיפה והן על ישיבה באפס מעשה

חשוב להדגיש: ראשית, לא מדובר בפתרון שברור מאליו שהוא נטול מחיר. רבים יירתעו מוויתור על הגרעין הישראלי והסתמכות על הרתעה קונוונציונלית ואולי על מטרייה גרעינית אמריקנית בלבד. שנית, גם לא מדובר בפתרון קסם שדי ברצון להגיע אליו כדי להגשימו – אין כל ערובה שניתן להגיע להסדרים מספקים ושיוזמה כזו אכן תצלח. אולם לפני שפוטרים את הרעיון במשיכת כתפיים מזלזלת, כדאי לזכור שגם לתקיפה יש מחיר – סכנת המלחמה. כמו כן, כלל וכלל לא ברור שתקיפה או סדרת תקיפות תצלחנה או שאיראן לא תשקם ביתר-שאת את יכולתה הגרעינית תוך שנים ספורות. וכמובן, גם לחוסר מעש יש מחיר – גרעין איראני (שיתווסף לפקיסטאני, ומי יודע מי הבא בתור?). דומני שגלוי לעין שלמרות הקשיים, סביר להניח שדווקא יוזמת פירוז – האפשרות שממנה מתעלמים – עדיפה הן על תקיפה והן על ישיבה באפס מעשה.

3. אי-סבירות קיצונית

אז מדוע ה"אינטלקט הלאומי" שוינטר מזכיר מתעלם לחלוטין מאפשרות קורצת זו? כיצד יתכן שבנושא כה חשוב האפשרות הזו כמעט שלא מוזכרת? ודוק: האפשרות אינה נדונה, נשקלת, ונדחית. במקום זאת, היא מודרת מהדיון כליל.

זוהי הנקודה בה האידיאולוגיה נכנסת לתמונה ומעצבת את מרחב האפשרויות. מאז אמצע שנות ה-90 הלך והתקבע בישראל קונצנזוס שניתן לכנותו "וילה בג'ונגל", שמשלב שלושה מרכיבים: אין פרטנר פלסטיני, לא ליוזמת השלום של הליגה הערבית, ושמירה על בלעדיות גרעינית. בניגוד לתקיפה או לישיבה באפס מעשה, יוזמה ממשית לפירוז האזור כולו מנשק להשמדה המונית כרוכה כמובן במהלך מדיני ובהתקדמות לקראת סיום הכיבוש. האחד אינו צריך להקדים השני, אולם ברור שאין יוזמה ממשית לפירוז בלי התקדמות מקבילה בנתיב המדיני.

אולם היות שישראל חותרת להנציח את הכיבוש ולא לסיימו, גם היוזמה הערבית וגם פירוז האזור מנשק להשמדה המונית הם בבחינת לא יעלה על הדעת. כך, עוד לפני שהאדם הרציונאלי מתחיל לבחון את דרכי הפעולה השונות, האידיאולוגיה – ה"ערכים" (במקרה הזה ה"אנטי-ערכים") – מסירים את האפשרות הסבירה ביותר מעל הפרק. למעשה, הרצון לדון בברירה בין תקיפה לבין חוסר מעש באופן שהוא "נטול אידיאולוגיה" מבוסס על הכרעה אידיאולגית: להתעלם מדרך הפעולה המבטיחה ביותר משום שהיא שנויה במחלוקת אידיאולוגית.

הזנחת דרך הפעולה המבטיחה ביותר לא נולדה עם הממשלה הנוכחית. לאמיתו של דבר, מדובר בהפקרות ביטחונית מדהימה ממש, ואך הולם שאדריכלי ה"וילה בג'ונגל" הם גם מי שמבקשים להוביל אותנו למלחמה כעת – נתניהו וברק שהתנגדו להסכמי אוסלו, ביטלו אותם כראשי ממשלה בשנים 96-2000, ועסקו ועוסקים בהרחבת התנחלויות במקום בניסיון נחרץ לעבור דרך "חלון ההזדמנויות" המפורסם של רבין – אותו פרק זמן שבין התפרקות ברה"מ לאיראן גרעינית. ברק, כאותו רוצח הוריו מהבדיחה המבקש את רחמי בית המשפט משום שהוא יתום, עוד הסביר השבוע שאיראן גרעינית היא סכנה גדולה לישראל שתפגע בגורמים המתונים באזור ותגביל מאד את חופש הפעולה של ישראל.

4. שובה של האדם הסביר?

המשמעות של עצתו של וינטר לעסוק בסוגיית איראן באופן שהוא נטול "אידיאולוגיה", או מתוך מודעות להטיות להן גורם הקונצנזוס הישראלי הנוכחי, היא לכאורה המלצה להתעלם מכל שאלה ערכית אחרת ולהתייחס רק למטרה הביטחונית. לשיטתו שלו, וינטר מחויב לשקול, ואולי אף מחויב לתמוך, בפירוז. אם רק הביטחון לנגד עינינו, עלינו לחתור לפירוז האזור מנשק להשמדה המונית בטרם איראן גרעינית, ועל-כן גם לחתור לסיום הכיבוש ולשלום. אם רק הביטחון לנגד עינינו, אזי עלינו לנהוג כך לא משום שהכיבוש רע, אלא כדי להסיר את איום הגרעין האיראני. סיום הכיבוש הוא רק בונוס.

מתברר אם כן, שקיומה של מטרה משותפת ולכאורה מוסכמת לא מבטל את הרלוונטיות של המחלוקת האידיאולוגית. אפשר, כמו שוינטר עשה במאמרו, להתעלם מכל דרך פעולה ששנויה במחלוקת אידיאולוגית, ובכך לוותר על דרך הפעולה המבטיחה ביותר – כלומר להמשיך להתעלם מאפשרות הפירוז כדי לא לסכן את הכיבוש. זוהי הכרעה אידיאולוגית, אף אם לא מודעת.

לחלופין, אם נתעקש להפוך כל אבן למען בטחון ישראל, אזי עלינו לפחות לשקול לסיים את הכיבוש ולחתור לשלום עם העולם הערבי. גם זו הכרעה ערכית משמעותית – שהציבור הישראלי בחלקו אינו מודע לרלוונטיות שלה בהקשר זה, ובחלקו אינו מוכן לה.

נסכם: נראה שהדבר הסביר, הערכי, והרציונאלי לעשות הוא ליזום פירוז אזורי אפקטיבי מנשק להשמדה המונית. הסיבה שאיננו עושים כן – הסיבה שאפילו איננו שוקלים זאת, והסיבה לכך שעלינו לבחור בין מלחמת ברירה לבין מאזן אימה, היא – כמה נדוש – הכיבוש וסרבנות השלום הישראלית.

ד"ר יובל אילון הוא מרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה

קריאה נוספת

עוד על הגרעין האיראני

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמי אשר

    Read my lips: מעולם, אני חוזר, מעולם, לא היו לאירן לא כוונה ולא סיכוי לייצר פצצה. זאת רק עז שהם הכניסו כדי להביא את ארה"ב סוף סוף לשיחות ישירות איתם, לראשונה מאז 1979. אירן רוצה קשר טוב עם ארה"ב, מעמדה של גאווה לאומית ותרבותית, ולא להמשיך בסחרחורת ההפיכות הצבאיות הפרו-אמריקאיות (עם משאל או בלי משאל) המתחלפות בהפיכות-נגד של השמרנים הקיצונים, שמאיימת תדיר על מדינות כמו טורקיה, מצרים ואלג'יריה. כמובן שהעז צריכה ממש להסריח, צנטריפוגות והכל, כדי שמישהו ישלם להוציאה מהבית. אבל היא לא מצדיקה תקיפה, וגם לא דיון פילוסופי, רק ליטוף בזקן ותודה – תודה לך עז, שהבאת את אובמה לשווייץ והכנסת את דימונה ללחץ.

  2. מ

    בעוד הכותב מזהיר מפני דיון מוטה ערכים,נראה שכל המאמר מוטה לכתחילה על פי ערכיו של הכותב והאגנדה שלו שהיא פירוז הדדי מנשק גרעיני.

    אבל ה"פתרון" הזה מנותק לחלוטין מהמציאות; מרגע שאיראן החליטה לפתח יכולת גרעינית, שום הסכם לא יעצור אותה; ולכן הסכם פירוז תאורטי כזה משמעותו בפועל היא התפרקות חד צדדית של ישראל מיכולותיה הגרעיניות, אם קיימות כאלה.

    מאידך האנרגיה הרבה המושקעת בנסיון לשכנע שיש פתרון אחר מלבד לתקוף את איראן, וההפגנות נגד תקיפה, מיותרות לחלוטין: לישראל אין יכולת לבצע תקיפה משמעותית באיראן, ולכן היא לא תצא למלחמה באיראן.

    להיותה של איראן מדינת סף גרעינית יש היבטים שליליים הקשורים בהגבלת חופש הפעולה הצבאי של ישראל, אבל מאידך יש גם תוצאות חיוביות מאוד עבור השלטון: אפשר להמשיך ולקשקש, להוציא הודעות ש"כל האופציות פתוחות", ש"ישראל לא מחויבת להבנות"; לאיים ביום ראשון בתקיפה וביום שני להודיע ההיפך; בקיצור: להעסיק את דעת הקהל בדיון בשטות הזאת על מנת שאפשר יהיה בשקט לבצע את המדיניות הכלכלית המכוונת להפוך 95% לעניים כדי ש-5% יהיו עשירים יותר.

    עובדה, ראינו בתמונה אנשים מפגינים נגד תקיפה באיראן, (אגדת אלף לילה ולילה), במקום להפגין נגד העושק שקורה בפועל.

    1. י.א

      כתבת:
      "בעוד הכותב מזהיר מפני דיון מוטה ערכים,נראה שכל המאמר מוטה לכתחילה על פי ערכיו של הכותב והאגנדה שלו שהיא פירוז הדדי מנשק גרעיני."

      ראשית, לא הבנת את טענתי המרכזית – ביקרות נגד הרעיון שהדיון יכול להיות חף מהכרעה ערכית – במקרה שלפנינו באשר לכיבוש.
      שנית, אינני מבין מהי טענת ה"אג'נדה" – אני מביא טיעונים ונימוקים מפורשים לטענות שלי כאן. מה זה "אג'נדה"? ככה מנהלים דיון ציבורי? אתה לא אוהב את העמדה שאני מציג, טוען שאני מציג אותה כי אני מבקש לטעון עבורה, ופוסל את שאמרתי בטענה שביקשתי לעשות כן.

      בבהמשך כתבת: "אבל ה"פתרון" הזה מנותק לחלוטין מהמציאות; מרגע שאיראן החליטה לפתח יכולת גרעינית, שום הסכם לא יעצור אותה; ולכן הסכם פירוז תאורטי כזה משמעותו בפועל היא התפרקות חד צדדית של ישראל מיכולותיה הגרעיניות, אם קיימות כאלה"

      אלו טענות כבדות-משקל, ועל פני הדברים פשוט לא נכונות. הסכם – אם יןשג – ככל הנראה בהחלט יוכל לעצור אותה. יתר על כן, התפרקותה של ישראל וודאי תיקח כעשור, בו ההסכם, יעילותו, ועמידותו, יעמדו למבחן. בכל מקרה, נדרש כאן ידון רציני ומשמעותי, ולא "נפנוף" האופציה בדמגוגיה

      גם טענותיך על כוונות ישראל ויכולותיה אינן משכנעות. למעשה, ישראל השקיעה הון עתק בבניית ופיתוח יכולות משמעויתיות. מה ניתן או לא ניתן להשיג – זוהי שאלה פתוחה, בכל מקרה מי שסבורים ששואה לפתחינו לא יתרשמו מכך שסיכויי ההצלחה אינם מלאים. על כל פנים, אם נראה לך שמדובר בבזבוז זמן – אתה מוזמן לא לקרוא ולא להגיב.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    כל המתימר לקיים דיון רציונלי מתעלם מהעובדה שבנושא הזה,כמו בנוצאים פוליטיים צבאיים ה התפישות האידאולוגיות קובעות את העמדות.וכל התבטאות מבטאת גם או בעקר,רגש. לשאלה של הגרעין האיראני גופא. אותי עוד לא הצליחו לשכנע שאני צריך לפחד ממנה. .אלה האומרים שאיראן משקרת כשהיא אומרת שאין בכונתה להצטיד בנשק זה .מתבססים על העובדה שכך נהגה ישראל אז בטח גם איראן. מקבלי ההחלטות באיראן הם אולי קנאים דתיים.טפשים הם לא ויודעים מה יקרה להם אם ינסו לתקוף את ישראל אפילו רק בטילים עם ראש נפץ קונונציונלי. הם יכולים אם ירצו להצטייד בנשק גרעיני מצפון קוריאה או פאקיסטן שהפצצות שיש לה באמת מפחידות כי זו מדינה לא יציבה ונשק א.ב.כ. יכול להתגלגל שם לידי כל מיני קבוצות חמושות. אם אמנם כן יהיה לאיראן נשק גרעיני זה ייצור מאזן אימה עם ישראל. לא נעים.אך כך קרה בזמן המלחמה הקרה.זה ינטרל את יכולתה של ישראל לתקיפה חד צדדית לא בטוח שזה רע.גם אני בדעה שישראל צריכה להסכים לפירוז גרעיני במשולב עם קבלת יזמת השלום הערבית לסיום הסכסוך וגם להתנצל בפני העם האיראני על תמיכתה במשטר העריצות של השאה.שאגב הוא היה הראשון שרצה את הצעצוע וישראל עזרה לו בזה.