להזיז את השמאל הלבן הצדה

גדעון לוי כתב לפני כחודש במאמר דעה (22.12.13, "הארץ"), כי הסיבה האמיתית לרצון הציבורי להיפטר מהפליטים בכל מחיר היא סתם גזענות: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא-יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה. וכמה רבבות אפריקאים הם ה-סכנה." ההתבטאות הזאת גררה ביקורת ואף עצומה הדורשת מלוי התנצלות על הגזענות שבדבריו. בתגובה, הוא פירסם טקסט מצטדק ומתנשא, עליו גם הגבתי.

מתוך שיח הזהויות הביקורתי שהתפתח, קורצת אלי דרך פעולה מוכרת לעייפה: להצביע על הגזענות בדבריו של לוי עצמו ולהצביע על כך שגזענות זו מרחיקה דוברי רוסית ואוכלוסיות מוחלשות אחרות מהשמאל, לרבות מן העמדות שלוי מייצג. במקום זאת, אני רוצה להציע כיוון אחר.

אנו מכירים היטב את הביקורת על חוסר הנגישות של השמאל לאוכלוסיות יהודיות בפריפריה החברתית-כלכלית והגיאוגרפית, תחילה מכיוון של פעילות ופעילים מזרחים, אליהם מצטרפים כעת גם דוברי-רוסית ואתיופים. הביקורת הולכת בערך כך: אתם נזכרים בקיומנו רק בהקשר מאבקים של אחרים (פלסטינים, פליטים) וגם אז מציגים אותנו באופן שלילי ומגמתי, מעולם לא הצטרפתם למאבקים שלנו, מעולם לא שאלתם את עצמכם על הגזענות שאתם משכפלים כלפינו, הגישה שלכם היא מתנשאת, וכן הלאה. עכשיו אתם מצפים שנרצה להצטרף אליכם? אין מצב. לעתים זה גם נאמר בנימה רבע-סמויה של שביעות רצון, כאילו ממש דפקנו אותם. אז לא, לא דפקנו אותם.

אני לא חולקת על הניתוח הזה, על האמיתות ועל הרלבנטיות שלו. אכן, רבים בשמאל הרדיקלי לא מבינים את הביקורת הזאת לעומק ולא יודעים כיצד לתת לה ביטוי במציאות. בשמאל הציוני רבים לא שמעו אותה מעולם, וממשיכים להתנהל בתוך בורות נוחה ולהתבשם בתחושת עליונות מוסרית. לכן, חשוב לחזור ולהשמיע את הביקורת על השמאל: על הגזענות, על העיוורון לפריבילגיות האתנו-מעמדיות, על תפיסות "שלום" קולוניאליות שמניחות ביסודן מאזן כוחות לא-שוויוני או כוללות אבני יסוד גזעניות כמו "מאזן דמוגרפי". הדרישה לדמוקרטיזציה של השמאל והנגשתו לאוכלוסיות מוחלשות (מבחינת השיח כמו גם סדרי העדיפויות) היא קריטית. כמו גם הדרישה ליצירת פרוגרמה פוליטית מבוססת על דה-קולוניזציה, סיום האפרטהייד והכרה בזכויות הפליטים הפלסטינים והאחרים. אלו דרישות שיש להשמיע גם ובעיקר בתקופה בה שינוי כזה נראה רחוק מהמציאות.

כך, בכנס השמאל (הציוני) האחרון, הפאנל על הדרת מגוון האוכלוסיות מהשמאל לא יכל מעצם הגדרתו שלא להיות מיתמם. אחרי עשורים של ביקורת נוקבת, בעיקר מצד האקטיביסטיות/ים והאינטלקטואליות/ים הפלסטיניות/ים והמזרחיות/ים, העמדת השאלה "מדוע הם לא באים?" במקום "איך לשנות את עצמנו ודחוף", היא לא פחות מחוצפה. מאידך, אני לא מצפה מאנשים המתנהלים בתוך פרדיגמות "שלום" המבוססות על עליונות ושליטה יהודית במרחב ובחיים של הפלסטינים, להצליח לפרק סוגים אחרים של יחסי כוח – כאשכנזים מול מזרחים, כיהודים לבנים מול יהודים שחורים, כוותיקים מול מהגרים, וכן הלאה.

הטענה המרכזית שלי כאן היא שעל אף הרלבנטיות של הביקורת הזאת, הגיע הזמן להשקיע זמן ואנרגיה בדרכי פעולה אחרות. לתפיסתי, השמאל הציוני לא רלבנטי ממילא, והשמאל הרדיקלי כיום הוא בעיקר תוצר דיסקורסיבי של הביקורת המופנית כלפיו. כלומר, יש חוסר פרופורציות בין היקף מוגבל של עשייה ממשית ואנשים קונקרטיים שעשייתם נטועה ב- ומזהה את עצמה כשמאל רדיקלי, לבין קיתונות הביקורת (המוצדקת) על עמדה פריבילגית אתנו-מעמדית. לא במקרה עיקר הביקורת היא על התבטאויות בתקשורת ועל סטטוסים בפייסבוק, ולא על פעולות פוליטיות מחוצה למרחב הווירטואלי, שם השדה דל ביותר.

הדיכוי לו נתונות קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית הוא לא רק חברתי-כלכלי, מעמדי או אתנו-גזעני. אני סבורה כי הפשע המרכזי הוא הפיכתנו לשותפים במפעל קולוניאלי בלא שנהיה מודעים למלוא משמעות הדבר: ביצירת הצבא כמסלול של מוביליות חברתית עבור שכבות מוחלשות, בסוציאליזציה אולטרה-לאומנית במערכת החינוך ובאולפנים למהגרים, בטפטוף שנאה גזענית באמצעות כלי התקשורת המרכזיים וה"סקטוריאלים", בשיגור משפחות "עולים" לגור בהתנחלויות מבלי כמובן לציין שההתנחלויות הן פשע על פי החוק הבינלאומי, וכן הלאה. להרעיל את המשפחות והקהילות שלנו בשנאה, גזענות ולאומנות, להפוך אותנו ו/או הקרובים לנו לשותפים לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, חמורים לא פחות בעיניי מפגיעה שיטתית בזכויות עובדים וקיצוץ מתמשך בקצבאות.

לכן, הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה"שמאל" ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. אין לנו את הפריבילגיה לחכות שמישהו "שם" "יתעורר" ויהפוך את השמאל לנגיש יותר. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, נישול, דיכוי והרג.

מה שהקהילות שלנו צריכות, זה לא חבורת שמאלנים מהדור הישן ("אשכנזים", כפי שהם מסומנים לרוב בשיח הביקורתי) שפתאום יאורו עיניהם והם ישכילו איך להפסיק להדיר כל מי שאיננו הם. ישראלים ממגוון רקעים לא יכולים להחזיק בעמדות ביקורתיות שעל קיומן הם לא יודעים, או יודעים, אך חיים במרחב בו עמדות אלה הופכות אותך לבוגד, ודנות אותך לבידוד חברתי. הקהילות שלנו – גם ובפרט אלה ה"ימניות" – צריכות מרחבים לחשיבה ביקורתית, בהם אפשר לקבל מידע שלא מצונזר על ידי תודעה ציונית או צבאית, בהם אפשר לשאול שאלות, בהם עמדות ביקורתיות הן לכל הפחות לגיטימיות, אם לא ה"מובן מאליו" שמגדיר את השייכות של הפרט לקבוצה. זה דורש יותר מאמץ מעוד שינון של טקסט ביקורתי על השמאל הלבן, אבל גם הרבה יותר מספק. אני מאמינה שאנחנו יכולות לשאוב מהידע והניסיון הפוליטי שלנו על מנת ליצור מרחבים כאלה.

כבר היום, יש מציאות אחרת בשטח. יש אקטיביסטיות/ים רבות שפועלות מעמדה לא-הגמונית, שמפרקות מבנים גזעניים, שפועלות גם (ולאו דווקא רק) למטרות שמזוהות באופן המסורתי עם השמאל, לרבות המאבק לסיום הכיבוש והמאבק למען זכויות פליטים. בתוך שיח שעושה קיטוב למאבקים אנטי-גזעניים מחד ולשמאל הלבן מאידך, אנחנו צריכות להזכיר כל פעם את קיומנו. אני מציעה אסטרטגיה של שינוי בשיח. במקום להמשיך ולייצר את ה"שמאל הלבן" באמצעות ביקורת אינסופית, אני מציעה להזיז את השמאל הלבן לשולי השיח, ובמקום זאת להעמיד במרכז תשומת הלב הקולקטיבית שלנו עשייה של שמאל רדיקלי שמגיעה ממקום לא-לבן, לתת לה יותר הכרה וניראות, להציף באמצעותה את המרחב הציבורי.