חינוך תחת איום

ביום ראשון השבוע התפרסם שאדם ורטה, מורה בתיכון בקרית טבעון, הוזמן לשימוע לפני פיטורים, לאחר שאחת מתלמידותיו, ספיר סבח, התלוננה במכתב ששלחה לשר החינוך ולח"כ לשעבר מיכאל בן ארי, על כך שבהתבטאויותיו הוא "יוצא נגד המדינה שלנו". פרשה זו מסמלת שתי תופעות מדאיגות שמסכנות את כל מי שעוסק בהוראה ובחינוך, בין אם כמורה ובין אם כמרצה.

התופעה הראשונה, שאינה קשורה לתוכן דברי ורטה אלא לתהליך ולנסיבות של המקרה, היא העובדה שמורים ומרצים הופכים להיות הפקר והיכולת שלהם להמשיך וללמד תלויה פעמים רבות לשבט או לחסד בהתבטאויות של תלמידים/ות בודדים/ות ובקלות הבלתי נסבלת שבה אותם תלמידים/ות מאשימים/ות אותם בהאשמות שונות. פרופ' מאוניברסיטה אמריקאית שמלמד אצלנו בבית הספר למינהל עסקים במכללה למנהל סיפר לי על מרצה שלימד איתו בארה"ב והוא אדם חביב ועדין ממוצא אסייתי. באחד השיעורים הסביר אותו מרצה לתלמידיו על מטלת הבית שקיבלו שהייתה מורכבת וקשה יחסית ולכן הלחיצה את הסטודנטים. כשרמות הלחץ בכיתה עלו אמר המרצה משהו כמו: "זו רק עבודה, אני לא הולך להרוג אתכם". כמה ימים לאחר מכן זומן המרצה למשרד הדיקאן בטענה שסטודנטית התלוננה שהוא איים להרוג את התלמידים. במקביל זומן המרצה לחקירה משטרתית, ולאחר מכן האוניברסיטה פיטרה אותו. קיצוני? אולי. אבל בתרבות שבה סטודנטים נתפסים כלקוחות קיים חשש גדול של המערכת מהרעש שיכולה ליצור תלונה אחת של תלמיד אחד. כאשר מרצים הם לעיתים קרובות מורים מן החוץ נטולי קביעות, הדבר הקל ביותר הוא לשלוח אותם הביתה. לא אחת שמעתי מעמיתים שלי וכן ממורים במערכת החינוך העל-יסודית על כך שהם נקראים לתת דין וחשבון על האשמות של תלמידים וחשים כנאשמים שמוטלת עליהם החובה להוכיח את חפותם, מבלי שיזכו להליך בירור הוגן.

חשוב להבין שמורים ומרצים נקלעים בכיתה לסיטואציות שונות ומורכבות אליהן הם צריכים להגיב במהירות לכמות גדולה של תלמידים. לפעמים משפט שנאמר מתוך כוונה אחת מקבל בטעות פרשנות אחרת לגמרי על ידי התלמידים, אולי בגלל הבדלים בשפה בין הדורות ואולי בגלל הקושי להבין ניואנסים ולקלוט את המשמעות. חשוב מאוד שמערכת החינוך וההשכלה הגבוהה יקפידו על איכות ההוראה ועל היחס של מורים ומרצים לתלמידים. צריך לבחון כל התבטאות שאינה מכבדת את התלמידים. יחד עם זאת, צריך גם להיות הגונים וזהירים לפני שמעמידים אל הקיר מורה בגלל התבטאות יחידה. אסור שהדאגה לזכויות התלמיד תשכיח מאיתנו את הדאגה לזכויות המורים. מורה שהולך בין טיפות ופועל כל הזמן מתוך חשש להתבטא באופן שיסכן אותו, הוא מורה מסורס שיתקשה ליצור בכיתה עניין ואתגר מחשבתי הדרושים ללמידה משמעותית.

התופעה השנייה, והחמורה לא פחות, היא אווירת משטר האימים שאופפת אותנו לאחרונה. במשטר זה מורים ומרצים חוששים להתבטא בעד זכויות אדם מפחד שיתפסו כשמאלנים ועוכרי ישראל. אדם ורטה העיר לתלמידתו ספיר סבח על כך שהתבטאה ש"צריך לזרוק את כל הערבים לים". בעיניי, זה משפט שכל מורה או מרצה בישראל חייב להגיב עליו, אם הוא מושמע בכיתה. כל מי שמנסה לחנך את תלמידיו לערכים אוניברסאליים של סובלנות, כבוד הדדי ואי-אלימות חייב להבהיר לתלמידים את הבעייתיות שבאמירה כזו ואת העובדה שהיא מכלילה, אלימה וגזענית. נורא בעיניי שאנשי החינוך שנדרשים לתת דין וחשבון הם אלה שהתנגדו לאמירה זו במקום אלה שאיפשרו את השמעתה. בקורסים שאני מלמדת אני נתקלת יותר ויותר בהתבטאויות גזעניות ולאומניות. אין זה מפתיע על רקע המגמות שמתוארות במחקרים שעסקו בנושא. האני מאמין שלי מחייב אותי להתייחס לאמירות כאלה, ואני מקפידה להתייחס אליהן רק מתוך ערכים הומניסטיים ולא מתוך עמדה פוליטית כזאת או אחרת, אך כמו שהדברים נראים היום ברור לי שיבוא הרגע שבו אחד הסטודנטים יתלונן על כך שאני מטיפה או מכניסה את דעותיי הפוליטיות לתכני השיעור ולצערי לא ברור לי אם יהיה מי שיגן עליי כשדבר כזה יתרחש.

האמירה השנייה שוורטה הואשם בה התייחסה לכך שצה"ל אינו בהכרח הצבא המוסרי בעולם. לטענת ורטה, דבריו נועדו לעורר מחשבה על השאלה כיצד קובעים אם צבא הוא מוסרי וכיצד משווים בין רמת המוסר של צבאות שונים ומדרגים אותה. ברמה הפילוסופית, זו שאלה לגיטימית. גם אם אמירה זו נשמעת בעייתית באקלים המיליטריסטי והלאומני שבו אנו חיים זו אמירה שחייבים לאפשר למורה להשמיע, כל עוד הוא מאפשר דיון פתוח למגוון דיעות. אין צורך להיכנס לדיון המוכר בשאלה האם מורה צריך להביע את עמדתו הפוליטית, משום שלא מדובר בעמדה פוליטית אלא בשאלות פילוסופיות על מהו מוסר וכיצד מודדים אותו. מערכת חינוך שאינה מאפשרת להעלות שאלות, למתוח ביקורת, לנהל פולמוס ולערער על הקיים היא מערכת חינוך עקרה, מקובעת ובעיקר מאוד מפחידה.

אני מתקשה שלא להשתמש בקלישאה החבוטה של "תחילה הם לקחו את הקומוניסטים, אבל אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט…" עם מוסר ההשכל שבסוף לא יהיה אף אחד שירים את קולו למעננו. אסור שתופעות כאלה יעברו בשקט בלי התגייסות של אנשי חינוך והוראה להגן גם על האדם האומר וגם על התוכן הנאמר. אנשי חינוך והוראה חייבים לגבש סולידריות סביב הנושאים האלה כדי להגן על חבריהם ובסופו של דבר גם על עצמם.

קרן ליפינסקי-קלע היא מרצה לאחריות תאגידית והתנהגות צרכנים בביה"ס למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל

לקריאה נוספת

אמירותיה, שתיקותיה | חוה שורץ