• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה

הקלות שבה ילדים ממשפחות מוחלשות מוצאים מבתיהם בגלל הנחה מוקדמת שהורים שחיים בעוני אינם בעלי "מסוגלות הורית" היא בלתי נסבלת וחייבת להשתנות. זהו מצב שהורס את חייהם של הורים וילדים. קריאה להפגנה הערב
ריקי כהן בנלולוריקי כהן בנלולו

פעילה פוליטית בתנועת הלא נחמדות-לא נחמדים, ממובילות המאבק לדיור ציבורי

בעודי בוכה הרמתי את הילד שלי, חיבקתי אותו חזק, והתיישבתי על הספה. לא נותרה לי ברירה אלא להושיב ילד בן שנתיים על ברכיי ולומר לו כי אמא אוהבת אותו הכי בעולם, אמא תתגעגע אליו, ושאף פעם לא ישכח את זה!
הוספתי ואמרתי לו שהוא יוצא עכשיו לטיול… אמא מבטיחה לבוא בקרוב ולקחת אותו חזרה הביתה.
שיקרתי לו. כבר שנתיים שאני משקרת לו. שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה.

כך כתבה לי במייל אביגיל (שם בדוי), אמא חד-הורית לילד בן ארבע, שכבר שנתיים נלחמת על הזכות הכי טבעית שיכולה להיות – לגדל את הילד שהביאה לאוויר העולם. אביגיל אינה האם היחידה שנלחמת על כך.

בכל האמור בצורך להוציא ילדים מהבית על ידי רשויות הרווחה יש לנהוג במשנה זהירות, שכן המערכת חייבת מצד אחד להבטיח את שלומם של הילדים ולהיות עם האצבע על הדופק כשמדובר בילדים בסיכון גבוה. אך האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית מכורח היותו בן להורה יחיד הוא בהכרח "ילד בסיכון"? האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית דלת אמצעים הוא בהכרח "ילד בסיכון"?

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרבית הילדים המוצאים מבתיהם באים ממשפחות מוחלשות החיות בעוני, כתוצאה ממדיניות כלכלית קלוקלת הדוחקת רבים באוכלוסייה אל מתחת לקו העוני. הקשר הראשוני עם רשויות הרווחה נוצר ברוב המקרים כדי לקבל סיוע עקב המצב הכלכלי קשה. למשל, הנחות במעון לילדים כדי לאפשר להורה היחיד לצאת לעבודה בזמן שהילד מקבל חינוך ומסגרת הנדרשים להתפתחות תקינה.

אביגיל פנתה לשירותי הרווחה בדיוק בשביל זה. כל שביקשה הוא סיוע במתן הנחה על תשלום למעון לילד שעמד בזמנו על כ-2,000 ש"ח לחודש. עבור משפחות שהכנסתן נמוכה מן הממוצע, משפחות שתלויות בקצבאות קיום של הביטוח הלאומי, יש צורך בקשר ישיר עם לשכות הרווחה על מנת להמציא את האישורים הנדרשים המהווים תנאי לקבלת קצבאות הקיום. כך מוצאות את עצמן משפחות אלה מתדפקות על דלתות לשכות הרווחה. מרגע זה מתחילה המשפחה להיות נתונה לעיניהן המפקחות והבוחנות של העובדים הסוציאליים. ריבוי הפניות ללשכות הרווחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה יוצר לחץ על מערכת שאין בה מספיק תקנים, והעובדים הסוציאליים קורסים תחת נטל הפניות, שכן אין בידיהם את הכלים והתקציבים הדרושים.

הפגנה נגד הרווחה

אם כך, איך מתמודדת המערכת עם התופעה של הוצאת ילדים מהבית כשאין למעשה פיקוח חיצוני על המתרחש בין כתלי משרדי הרווחה? העדויות הרבות שמצביעות על כשל מערכתי משרטטות תמונה קשה. כאשר אין בדיקה מעמיקה ובחינה של כל הטיעונים לאשורם; כשלא לוקחים בחשבון את כל המדדים הנדרשים לבדיקת מסוגלות הורית; כשממעיטים מערך ההשלכות הפסיכולוגיות של הוצאת ילד מחיק הוריו למסגרות של הרווחה; וכשאין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות וכלל לא ברור איך ועל פי מה מתקבלות ההחלטות הללו, ברור שבמרבית המקרים בתי המשפט הם בפועל חותמת גומי להחלטותיהן של פקידות הסעד.

על רקע זה עולה השאלה, מי באמת מקשיב להורים בתוך המערכת? עד כמה המערך המסייע לו נזקקות משפחות אלה, שברוב המקרים נמנות על מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מתממש בתוך הקהילה בטרם מוצא הילד מביתו? האם נעשים כל המאמצים תוך מתן כלים למשפחות להתמודד עם צרכיהם השונים של הילדים כדי למנוע הוצאת ילדים מבתיהם רק בגלל מצב כלכלי קשה? כיצד מגיעה אמא שבסך הכל ביקשה הנחה למעון, למצב בו בנה נלקח ממנה בטענות שונות אשר כלל לא נבדקו? כיצד ניתן להעלות על הדעת כי בנושא רגיש ומורכב זה, הכרוך בדיני נפשות ממש, לא ניתנת להורה הזכות והאפשרות להוכיח את טענותיו?

כאמור, מדובר לרוב במשפחות מעוטות יכולת אשר אין באפשרותן להעמיד אמצעים כדי להיות מיוצגות היטב ולהתגונן מול המערכות השונות. במקרה של אביגיל, אחת הטענות העולות מצד הרווחה היא כי בביתה של אביגיל נראו סמים על השולחן, בעת ביקור פתע שאותו לטענתה ערכה אחת מפקידות הסעד. לאביגיל לא ניתנה כל יכולת להתגונן מול טענות אלה ולהוכיח את חפותה.

מסיפור זה עולות שאלות רבות. ביניהן, אם אכן פקידת הסעד ביקרה בביתה של אביגיל כפי שדיווחה ומצאה סמים על השולחן כאשר הילד שהה בבית, מדוע היא לא דיווחה בו ברגע למשטרה על כך? הלוא הילד חשוף לסכנה. מדוע לא אפשרו לאביגיל להוכיח כי אין אמת בטענות פקידת הסעד ולהציג בדיקות המעידות שאינה משתמשת בסמים? מדוע לאחר כמה חודשים באופן שרירותי, מבלי לבדוק את העניין לעומקו ובלי לאפשר לה להתגונן מול הטענות, ילדה נלקח ממנה על ידי צוות משטרה ופקידות סעד שבאו לביתה? מי שפוגש את אביגיל מבחין מיד שהיא לא נרקומנית.

ב-31 בדצמבר 2013 נכחתי בדיון של הוועדה לזכויות הילד בנושא המורכב של הוצאת ילדים מהבית. בדיון הצטיירה תמונה קשה במיוחד בנוגע למשפחות ממוצא אתיופי אשר לפי הנתונים נמצאות באחוזים הגבוהים של ילדים המוצאים מביתם. במקרים רבים אין אפילו מתרגם שיסייע להן בקושי השפתי, ומי שמתרגם להורים את דברי העובדים הסוציאליים הוא ברוב המקרים אחד הילדים. באותה ועדה נכחה גם שופטת לענייני משפחה בדימוס, הגב' חנה בן עמי, אשר הציגה תמונה קשה ביותר על הקשר שבין פקידות הסעד לבין בתי המשפט, ועל התנהלותם של העובדים הסוציאליים. מדבריה עלה כי לא מתקיימת חקירה נגדית של פקידי הסעד, וברוב המקרים חוות דעתם היא זאת שמתקבלת על ידי בית המשפט. במקרים רבים השופטים אף לא מקבלים את כל המסמכים הדרושים כדי לבדוק את טענות העובדים הסוציאליים, והם הופכים לחותמת גומי. מדבריה של בן עמי עלה שבהתנהלות המערכות האמורות לדאוג לשלומם של הילדים, זכויותיהם של הילדים מופרות במידה שגובלת בפלילים. כך יוצא שמכיוון שהמומחים של משרד הרווחה שמקבלים ממנו את שכרם, כאשר הם מעידים בבית משפט חוות דעתם תואמת לרוב את דרישת הלקוח. אם המומחה מעז לכתוב חוות דעת שמנוגדת לדעתן של פקידות הסעד, הן מאיימות עליו בקיפוח פרנסתו.

יתירה מזאת, פקידות הסעד לא ממלאות תמיד אחר החלטות בתי המשפט. במקרה של אביגיל הפסיקה הראשונה שניתנה בבית הדין לענייני משפחה הורתה להחזיר באופן מיידי את הילד לחיק אמו, שכן לא הוצגו ראיות שמבססות את טענותיהן של פקידות הסעד. אולם, הילד לא הושב לאמו. הרווחה פנתה לדיון נוסף בבית משפט לנוער. שם לא עמדה לאם האפשרות להוכיח את דבריה, ונדמה היה בדיון זה כי ההחלטות המתקבלות על חייה ועל חיי ילדה נעשות מעל לראשה. בעיה נוספת היא שהגורמים שמפנים ילדים לאימוץ, הם אותם גורמים שמוציאים ילדים מבתיהם. מן הראוי שתהיה הפרדה בין שתי פעולות אלה לשני גורמים. זאת, על מנת למנוע הוצאת ילדים מבתים כאשר אין סיבה ממשית לכך, והשארתם בידי הורים המשוועים להעניק בית חם לילדים אשר באמת זקוקים לבית שכזה.

כאשר מדובר על כ-10,000 ילדים הנמצאים בהשמה חוץ ביתית, ובכ-700 צווים המורים על הוצאת ילדים מביתם מדי שנה, חשוב להעלות את הנושא הרגיש הזה לסדר היום. במיוחד לאור המצב הכלכלי המידרדר כתוצאה מהמדיניות הכלכלית. יש להעלות אותו על סדר היום ולשאול את השאלות המתבקשות על מנת להבטיח את שלומם של הילדים, ועל מנת לתת להורים את כל האפשרויות להשמיע את קולם.

בקשתה של אביגיל לכאורה פשוטה ביותר והיא לנהל משפט הוכחות על מנת להוכיח את דבריה בדבר חפותה, ובדבר היותה אם הראויה לגדל את ילדה. כאשר אפילו זכות בסיסית זו אינה מצויה בידי ההורים עלינו לתהות באשר לכל ההתנהלות של מערכת הרווחה בנוגע להוצאת ילדים מביתם. ברור שהמערכת לא מפנה מספיק משאבים לטיפול מקיף בתוך במשפחה ובתוך הקהילה באמצעות מסגרות טיפול תומכות המתאימות לצרכים השונים להן נזקקות המשפחות. הכוונה היא לכל ההיבטים הרחבים הרלבנטיים – חינוך, טיפול פסיכולוגי וסיוע כלכלי. כל זאת במטרה לחבר ולחזק את הקשר המשפחתי כי ילד שנעקר מחיק אמו, ועובר למסגרות הרווחה לעולם לא יחזור להיות אותו הילד שהיה ביום בו הוצא מביתו.

היום, יום חמישי ה-23 בינואר בשעה 19:30 בכיכר הבימה בתל אביב תתקיים הפגנת זעם וכאב לאור התנהלותה הקלוקלת של הרווחה

ריקי כהן בנלולו היא אם חד הורית ופעילה פוליטית חברתית בקבוצת הלא נחמדים
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אריה גל

    אף כי אני מצוי בסיפור לא מהיום, זו הפעם הראשונה בה הנושא נפרש לעיניי בכזו רהיטות מצמררת. הרושם הוא כאילו יש כאן תעשייה. כאילו, כמו בלא מעט "עמותות" בארץ המנגנון הלך והשתנה והפך בראש ובראשונה קרדום ענק לחפור בו למי שמפיקים ממנו כך או אחרת פרנסה, בעוד המטרה הראשונית של אכן עזרה למי שזקוק הפכה מישנית, הפכה לסרח עודף, הפכה לטפל, אם בכלל.
    הדרישה היא רק שגורם חיצוני יורשה להשגיח.
    שאם וכאשר סבורה אם כי ילדה נלקח ממנה שלא בצדק יובא הדבר לדיון משפטי בנוכחות האם, והרווחה תידרש להציג בפני השופט ראיות.
    רק זאת.
    הא ותו לא.
    ומי שסבור כי הדרישה הזאת היא אלמנטרית.
    חובה שאבוי אם נתיר לפקידי ממשל,- ויהיו בעלי הכוונות הכי טובות,- לסור
    ממנה,-
    יבוא גם הוא הערב לככר הבימה. הערב בשבע. לפני שיהפוך ל"רגיל" ול"שגרתי" אצלנו שנציגו של הממשל, בכל תחום שהוא, במדים או בלעדיהם, ייטול לעצמו ב"לחיצת הדק" אחת, – ואולי אף בלי מירכאות,- באמצע הרחוב, או בחצות הלילה, את סמכות התובע, והשופט, והתליין.

  2. איציק

    בידי ה"לבנים" ממזרח אירופה תוך טיוח ועדות חקירה "לבנות" ורדיפת השבכ ה"לבן" את הקורבנות לצורך השתקתם.(ילדי תימן ובלקן), גם אז הכחישו ובמקביל הסבירו שזה לטובת הילדים..

    מעניין אם היה מדובר בתופעה הפוכה של ילדים עניים "לבנים" שנלקחים למשפחות "שחורות", האם גם אז העניין היה מתקבל בשלוות נפש כדבר טבעי ונורמלי של טובת הילד ..

    אי אפשר שלא לתהות האם קיים קשר בין זה לבין התופעה הנפוצה של קושי בהפרייה ופוריות בישראל כמו שבעבר התופעה המקבילה היתה הקושי של נשים "לבנות" להביא ילדים.

    בל נשכח שחוטפי הילדים של אז מעולם לא נעצרו או נשפטו אלא כנראה קודמו והתקדמו לעמדות בחירות בממסד המגבה עפ"י חוקי השחיתות המזרח אירופית ה"לבנה".

  3. נורית

    זה מתחיל באנשים המגיעים לבתי הספר לעבודה סוציאלית, לאחר מכן מה מלמדים אותם. איזה פער יוצרים אצלם בין עולם התוכן שלהם לעולם התוכן של הנזקקים. המרחק הבטוח ששומרים בין שני הצדדים. החשיבה החסכונית שמפעילים בקבלת ההחלטות. הציניות והפשטות ככלי בידי שירותי הרווחה.

    1. zehita

      השכנה שלי הפכה מסטודנטית מקסימה לעו"ס <למומחית להוצאת ילדים מהבית -עד כי בשיחת שכנים בננו העלתה פתאום השערה שאולי בני היקר הוא מועמד מעולה ליציאה חוץ ביתית-איך השתנתה פתאום בפרק זמן קצר? ודרך איזה משקפיים היא מסתכלת עכשו על העולם? פחד אלוקים

  4. לימור

    אני מברכת על הדיון הפתוח בנושא, אם כי אני סבורה שלשים את העובדות הסוציאליות ופקידות הסעד על המוקד זו טעות חמורה, הן עושות כל שביכולתן כדי להגן על ילדים חסרי ישע ומשפחות קשות יום. אולי הן לעתים טועות בשיקול הדעת שלהן (ושופט/ת הם אלה שמכריעים ואמורים לבדוק את התהליך ותקינותו – שופט/ת אינם חותמת גומי). ברור לי לחלוטין שעובדות סוציאליות הן בהחלט לא נציגות של מזימה חשאית כנגד משפחות עניות. אולי כדאי לבדוק מה מקצה מדינת ישראל והעיריות והרשויות המקומיות לטיפול במשפחות עניות, ולזעוק לשינוי בכתובת הזו!

    1. יורם

      יש להן מכסות למלא? מקבלות בונוס על הוצאת ילדים מהבית? אין "פשע" בלי מניע – ואני ממש לא רואה מניע להוצאת ילדים מהבית. בעומס הביורוקרטי (והנפשי) שהעו"סיות כבר נמצאות בו, אני אתפלא אם המצב האמיתי הוא לא הפוך – מוציאים מעט מדי ילדים מבתים לא מתפקדים.

      ועוד משהו: ילדים נלקחים בעיקר ממשפחות עניות. באמת אתם חושבים שילד מוצא מהבית רק בגלל עוני? הקשר הסיבתי הוא הפוך. מי שמתפקד כל כך גרוע כהורה, עד שילדיו נלקחים ממנו למען ביטחונם, כנראה גם לא מתפקד טוב בשאר היבטי החיים, כולל עולם התעסוקה. מה הפלא שרוב המקרים הם במשפחות עניות?

  5. אלון

    נושא חשוב אך מאמר אינו מושלם. בלי נתונים המראים מספר ילדים שלפי הוריהם וחוקרים הוצאו מבתים לא בצדק, אי-אפשר להעריך את המצב במדינה. עצוב מאוד, אבל מקרה אחד ואפילו 10 מקרים,זה עדיין חלק מאחוז אחד של ילדים – 10,000 איש. אם מישהוא יודע את המספרים המבוקשים, נא להודיע. כדי אוכל לפרסם את הנתונים בבלוג שלי ברוסית.

  6. מילי מאסס

    בספרי "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" אני מתארת את המבנה של מערכת האימוץ שמאפשר ניתוק כפוי של ילד מהוריו, כשהיכולת של ההורים לעצור את התהליך, לפני שנגרם נזק לקשר שלהם עם ילדיהם, מוגבלת מאד.
    לא תמיד יש צורך בנתונים מספריים, לפעמים אפשר לבדוק את החוק ואת הנהלים הנהוגים כדי להבין שגם אם הנזקים לא נגרמים בכל מקרה, המערכת איננה דואגת למנוע שהם ייגרמו.
    אין צורך בכוונות רעות, מספיקה אידיאולוגיה שעל פיה הקשר עם הורים מולידים, איננו בעל משמעות ייחודית לגבי ילדים שבאים ממשפחות שחיות בשולי החברה, והעברתם למשפחה ממעמד כלכלי מבוסס משפרת את מצבו.

  7. שוש

    המדיניות הכלכלית שיוצרת עוני כדי לייצר מנגנונים ש"יטפלו" בו היא רק חלק מהבעייה, לגשת למשפחה עם כלים "פסיכולוגיים" גרידא מביא לחיפוש השלילי במקום ההיפך. כשמחפשים חולשות תמיד אפשר למצוא. הגיע הזמן לעשות מהפכה בשירותי הרווחה, גם בתוכן לא רק בתקציב ולא רק בהכשרה המקצועית. קודם כל בפיתוח גישה כוללת ולא רק פסיכולוגיסטית!