• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

הויכוח הוא על אופיה העתידי של החברה

הויכוח בעניין פיטוריו של אדם ורטה הוא בין חינוך לפטריוטיזם עיוור לחינוך לפטריוטיזם בונה, בין חינוך לסגירות לבין חינוך לפתיחות וביקורתיות, בין חינוך לקונפורמיות, צייתנות וצנזורה עצמית, לבין חינוך שמטפח חופש ביטוי, זרימת מידע חופשי והבעה חופשית
דניאל בר-טל

האירוע בבית הספר אורט קריית טבעון מבטא יותר מאירועים אחרים את המחלוקת ואת הקיטוב בחברה הישראלית, שכן הוא מציב שאלות יסודיות לגבי הרצוי בחברה ובמערכת החינוך, שהינה אחת הזרועות המשמעותיות של מוסדות החברה.

שתי אקסיומות צריך להציב כבר בתחילת הדיון, כיוון שחשוב לדעת אותן ולא להטעות את הציבור כפי שעשו כמה מהמתבטאים ומהכותבים בעניין. קודם כל, יש לדעת שחינוך במקצועות רבים כמו היסטוריה, מורשת, גיאוגרפיה, שפה, או אזרחות הוא חינוך פוליטי פר אקסלנס, ואין שום דרך אחרת להסתכל עליו. דרך תכניות הלימודים, הכשרת המורים וספרי הלימוד מדינות וחברות מחנכות את הילד והמתבגר למטרות מסוימות של החברה, מקנות תפיסה מסוימת של החברה ושל המדינה, ומעבירות את הזיכרון הקולקטיבי המקובל על המוסדות הרשמיים. אמנם נכון, שמדינות נבדלות בדרגות החופש שהן מעניקות לבתי ספר ולמורים להעביר את הנושאים האלה במערכת החינוך, אבל בעיקרון החינוך משמש עמים לבניית אחדות, זהות, ופטריוטיזם.

שנית, צריך לדעת שההנחה שסוציאליזציה פוליטית מתחילה בגיל העשרה וכי בגיל זה מגבש הצעיר את הידע הפוליטי פסה זה מכבר מן הידע המחקרי המקצועי. מחקרים משנות השמונים ואילך מראים שילדים קטנים מאוד, כבר בגיל 3-5, מתחילים לבנות את מושגיהם הפוליטיים ומעצבים את יחסם כלפי קבוצת השייכות שלהם, כלפי היריב וכלפי הסכסוך בכללותו. במקרה הישראלי, למשל, ילדים בגיל צעיר ביותר (3-5) כבר מפחדים מהערבים ותופסים אותם כרעים מאד. בגיל 6-7 הם כבר מתחילים לעצב אתוס סכסוך שכולל האדרה של ישראל, דה-לגיטימציה של הערבים, הזדהות עם מטרות הסכסוך כמו ירושלים המאוחדת ותפיסה שהמולדת משתרעת מהים ועד הנהר, תפיסה של קורבנות קולקטיבית ומנטליות של מצור – שמונחלים בתהליך החינוכי.

הפגנה של תלמידי אדם ורטה נגד השתקתו ואיום בפיטוריו. צילום: רמי שלוש
הפגנה של תלמידי אדם ורטה נגד השתקתו ואיום בפיטוריו. מתוך עמוד הפייסבוק לא סותמים את הפה. צילום: רמי שלוש

עכשיו, אחרי שהעמדתי את שתי האקסיומות הללו, השאלה המהותית היא איזה מין אזרחים החברה רוצה בעתיד, וכאן יש אי-הסכמה מוחלטת. אציין כמה נקודות:

א. הוויכוח הוא בין חינוך לפטריוטיזם עיוור לבין חינוך לפטריוטיזם בונה. הראשון מתייחס לקשר נוקשה של היחיד עם המדינה דרך הזדהות טוטאלית עם הקבוצה וקבלה ללא עוררין של כל מטרה, מדיניות, פעולות או מנהיגות, בלי שום ביקורת, גם כאשר החברה מבצעת עבירות מוסריות. השני, לעומת זאת, מתייחס לקשר של נאמנות המשקפת דאגה כאשר החברה סוטה מדרך המוסר או עושה שגיאות – דאגה שמביאה איתה ביקורת גלויה.

ב. המחלוקת היא בין חינוך לסגירות לבין חינוך לפתיחות וביקורתיות. חינוך לסגירות לא מאפשר היחשפות לידע ומידע שאינם עולים בקנה אחד עם הדעה הרשמית, לא מאפשר בדיקה של מידע רשמי או ערעור עליו, ואינו מאפשר דיון בסוגיות שקשורות למידע שכזה, בוודאי לא ביקורת. לעומתו, חינוך לפתיחות וביקורתיות מעודד את התלמידים לחפש מידע ממקורות שונים ומזוויות שונות, לשקול ולהעריך את המידע שנאסף, להעלות שאלות, לנתח עמדות שונות, ולהבין דעות מנקודות מבט מגוונות.

ג. אי-הסכמה נוספת מתייחסת להבדל שבין חינוך לקונפורמיות, צייתנות וצנזורה עצמית, לבין חינוך שמטפח חופש ביטוי, זרימת מידע חופשי והבעה חופשית. התפיסה הראשונה אינה מאפשרת הבעת עמדה שנוגדת את הדעה הרשמית, ואף משתמשת באמצעים שונים כדי להעלים אותה ולמנוע את ביטויה. לעומתה, הדרך השנייה מעמידה בראש סולם הערכים את חופש הביטוי, ורואה בו ערך מקודש שמערכת החינוך צריכה לא רק לדבר עליו אלא גם לקיים אותו כדי להכין את התלמידים לתפקוד כאזרחים בחברה דמוקרטית.

יש כאן, אם כן, שתי תפיסות שונות, וכפי שמראה לנו המקרה הנדון – אנשים שונים כמו גם קבוצות שונות בחברה הישראלית מחזיקים בתפיסות מנוגדות אלו. כמובן שחידדתי את ההבדלים כדי להעמיד את המחלוקת באופן ברור. במציאות התמונה יותר מורכבת, כיוון שהניגודים אינם דיכוטומיים אלא מימדיים, ותתכנה גם תרכובות שונות של עמדות. אבל במהות, הדיון על התפיסות המנוגדות הללו מתקיים כבר כמה שנים, והוא נוגע ספציפית לגישה הפדגוגית הנכונה במערכת החינוך, לתכנים של ספרי הלימוד, ולנרטיב הראוי ללימוד בבתי הספר. הוא בא לידי ביטוי, בין היתר, במחלוקת סביב השימוש במונחים כמו נכבה, פיטורי המפמ"ר לאזרחות אדר כהן ממשרד החינוך, הניסיון לסגור את החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון, החינוך האינדוקטרינטיבי שהנהיג שר החינוך לשעבר גדעון סער, נזיפה במנהלים ובמורים שסוטים לדעת המערכת מהקו האידיאולוגי-החינוכי הרשמי, הכפשה של חוקרים שממצאי מחקריהם על מערכת החינוך לא מתאימים לאידיאולוגיה הפוליטית של הממשלה, ועוד.

חשוב להדגיש, וצריך להיות ברור לכל אדם, שאי-הבעת עמדה או זהות על ידי המורה מהווה גם היא חינוך פוליטי – לאדישות, להכחשה, ולבריחה משאלות מהותיות שמעסיקות את החברה. מאידך, שאילת שאלות, גירוי למחשבה, עידוד לחיפוש מידע, העמדת הנחה שאין לקחת דברים כמובנים מעליהם, קיום דיון מושכל ופתוח שאין בו פחד להבעת עמדה, וגם הבעת עמדה של המורה הינם, לעניות דעתי, מתכון לבניית חברה שאזרחיה בעלי תודעה פוליטית והיא נושאת ערכים שמתאימים לתקופתנו בקהילה הנאורה אליה אנחנו רוצים להידמות ולהיות שייכים. הממשל הנוכחי, כדי למחוץ כל דיון חופשי, קורא לכל דעה שמתנגדת לעמדת הממשלה "הבעה פוליטית" כביטוי גנאי, ואילו הבעת דעה תומכת כלגיטימית. כך קרה בקיץ של המחאה החברתית. בנוסף, כפי שכבר נרמז קודם, ביטוי עמדה כלשהי בגיל העשרה אינו בעל השפעה כה מכרעת על בני הנוער – שיש להם הורים וחברים, שחשופים לתקשורת, והם שומעים גם את נציגי הממשלה שמביעים את עמדותיהם כמה פעמים בשבוע. המורה הינו רק עוד גורם בין סוכני הסוציאליזציה, ומורים מעטים מצליחים להשפיע על עיצוב תפיסת העולם של תלמידיהם. הוויכוח על דרכה של החברה לא יסתיים עם המקרה הזה. נכונו לנו עוד מאבקים רבים על עתידה של החברה.

פרופסור דניאל בר-טל מלמד בבית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב

לקריאה נוספת

אמירותיה, שתיקותיה | חוה שורץ

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשכנזי אותנטי

    אין שום סיכוי.
    אין כאן כל דיון וכל ויכוח על אופיה העתידי, פטריוטיזם עיוור או בונה, פתיחות, קונפורמיות ועוד שלל מילים יפות.
    יש כאן פשוט עוד הזדמנות לריב את הריב העדתי המוכר והלא חביב.
    אני לא מצליח להאמין לאף מילה של אף אחד מהמשתתפים בריב הזה.
    זה מופע נוסף ורגיל לעייפה של המזרחי(ת) מול האשכנזי. והסיבה שיש מופע כזה הוא כי מאד לא מכובד ומאד לא מקובל לדבר על הבעיה עצמה באופן גלוי.
    חבל.

  2. החברה העכשווית היא האחראית

    החברה העכשווית, זו הכובשת, והמוחקת את המוסר והחוק ממערכותיה, היא האחראית על חינוך הדור הצעיר. השבוע אמרה לי למצלמה מתנחלת צעירה שכבר כשהיתה בת שנתיים לימדה אותה הגננת בגנון, או בפעוטון, ש"יש אלוקים" וגם ש"הוא נתן לנו, ליהודים ולאברהם את הברית… והוסיף ח"כ (מ"הבית היהודי") שהיה אל"מ (כנראה אלים מאוד) בצבא, ב"מגלן", ש"אמנם כרגע זה לא אקטואלי, אבל ייתכן שבעוד עשר שנים הפסוק (מבראשית פרק ט"ו) שבו נאמר "לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת" עלול להתגשם וזה אכן "החזון האלוקי"… אז דעו מה שצופן לכם העתיד, ע"פ ה"בית המשיחי".

  3. הקומקום של הצ'ופצ'יק

    אז ביובי טוען שהוא רואה, ובינתיים הוא מנסה לומר את "דעתו" על אופיה היהודוני של החברה המתנחבלת והולכת. וכך אמר "קינג ביבי" ע"פ "הארץ": שעה קלה אחרי פגישתו עם ג'ון קרי בדאבוס, כינס נתניהו מסיבת כתבלבים והציג עמדות קשוחות מתמיד בנושא הפלסטיני. "אין לי כוונה לפנות אף יישוב ולעקור אף ישראלי". עם כוונות או בלעדם, הוא יאולץ לפנות, להתפנות ולא להתנתק! כי ההתנתקות הקטנה שביצע שרון היתה לצורך ההיאחזות והמשך ההתנחבלות בגדה! ואילו כאן ועכשיו מדובר על אופיה העתידי של החברה, והאם היא מסוגלת להבריא מהכיבוש הסרטני שאוכל בה.

  4. אלי קליר

    מצטרף בכל לב לאבחנות של דניאל בר- טל. אם אכן אנחנו חברה שוחרת קידמה- את הדיון בדילמות שמציג בפנינו בר- טל צריך כבר לקיים בבית הספר,
    מוקדם ככל האפשר.

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    שכתב הסופר הגרמני אריך מריה רמרק,על גרמניה במלה"ע 1. ומתאר ,בין השאר,את שטיפת המוח המיליטאריסטית ששררה במערכת החינוך הגרמנית דאז. זה אחד הספרים הבודדים שקראתי בגרמנית. אני יליד 1931 והגרתי הנה בגיל 6. לא למדתי בגרמניה. ונזכרתי בו כשקראתי את דברי מנהל רשת אורט:,,אנחנו מחנכים לגיוס לצבא" ותמהתי .הרי יש חוק גיוס חובה ולמה זה ענין למערכת החינוך ,,לחנך לגיוס לצבא"? אז אין חדש תחת השמש המליטיראזם הפרוסי שבגרמניה מנסים להתנער ממנו לאור האסונות שהמיט על גרמניה ורופה. חי,בועט ומשגשג אצלנו. גילוי נאות. אני מאד שמח שאין לי בגילי את הצוך להתמודד עם שאלת גיוסי אני. בספק אם היה לי האומץ לסרב להתגיס חצבא שאני רואה אותו כצבא -תועבה.

    1. דוד

      אלא אם כן נעשים הדברים בכפיה ("חובה") כמו אצלנו לצערנו, עצם הרעיון "להורות" לילדים בבית הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

      שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

      לכן אני אומר חזור ואמור שהדרך היחידה שבה בתי הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

      בתי הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

  6. דוד

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה.

    למשל, בתי ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו. בתי ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

    לדאבוננו, למעשה כמעט כל בתי הספר היום, למעט בתי ספר דמוקרטיים, בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה; הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

    מה שאנחנו רואים בבתי הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

    הדרך היחידה שבה בתי הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים ערכים, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

    בתי הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת ערכים כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים ינתן יפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר ינתן יפוי כוח כזה, הערכים שבתי ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הילדים והנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.