• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

הדברים שהציפורה הנחמדת של ביאליק לא סיפרה

בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, "יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה" בהוצאת בימת קדם
סמי שלום שטרית

 

קן לציפור
בין העצים
ובקן לה
שלוש ביצים
ובכל ביצה
הס פן תעיר
ישן לו אפרוח
אפרוח זעיר.

איזה שיר מקסים! אני עדיין זוכר בהתרגשות את קולה המסתלסל של הגננת התימנייה ואת תנועות ידיה והבעות פניה המשחקות את מילותיו של ביאליק וכולנו הדרדקים שרנו אחריה, הוגים את החי"ת והעי"ן הגרוניות של האפרוח הזעיר, בחדווה ובטבעיות. הרי זה עתה הגענו ממרוקו והערבית שגורה עדיין בפינו, והחי"ת והעי"ן בנות בית בגרוננו. גם כשסיפרה הגננת על ביאליק, היה לי ברור שהוא אחד משלנו, מין סבא של כולם הממציא שירים לילדיו הרבים. מה יש לומר, התאהבתי מיד. היה זה השיר העברי הראשון שלמדתי לדקלם ולשיר בישראל.

אחריו בא השיר הזה:

רוץ, בן-סוסי,
רוץ ודהר!
רוץ בבקעה,
טוס בהר!
רוצה, טוסה,
יום וליל,
פרש אני
ובן-חיל!

איך שרנו, בעיקר הבנים, את השיר הזה בקולי קולות ושיחקנו אותו, דוהרים סביב, רוקעים במגפי הגומי על הארץ וטופחים על ישבננו הסוסי הקטן. כמובן, מעולם לא ראינו סוס ובטח לא פרש חולף בין שיכוני העולים האפורים שלנו המשוקעים בחולות אשדוד, אם לא מחשיבים את חמורו הזקן של מוכר הנפט כמובן. אבל תמיד דמיינתי לי בחדווה את אותו פרש בן חיל שאהיה פעם בעצמי.

לא נעשיתי פרש, בטח לא על סוס, אבל ביאליק היה המשורר הראשון שלי בישראל. כמו כל תלמיד ישראלי, הוא כמובן ליווה אותי בכל שנות לימודיי ואני שמרתי לו אמונים. בזכותו, התאהבתי בשפה עוד כילד צעיר. לא בעברית, אלא בשפת השירה עצמה, בעוצמה הזאת ליצור עולמות שלמים במילים ספורות ומזוקקות.

בבית-הספר היסודי, בשכונת העולים באשדוד, כבר קראנו:

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?

המורה, בכיתה ד' או ה', אני לא זוכר בדיוק, קראה את השיר, כראוי, בהטעמה אשכנזית, כפי שכְּתבוֹ ביאליק כשהיה בן שמונה-עשרה ועדיין לא היה בטוח ששירה בעברית זה עניין רציני שיחזיק. לא רק שההטעמה הזרה והמוזרה – אותה חיזקה אחר-כך המורה לזִמרה כשלמדנו לשיר את השיר הנוגה הזה שכבש את לבי – עברה אצלי בלי שום ספק וערעור, לפחות ברובד ההכרה, אלא גם התוכן עצמו שלכאורה חייב להעלות תמיהות בקרב קהל של ילדים צפון-אפריקאים שאך הגיעו לארץ.

מאין כותב המשורר, תלמידים יקרים? שאלה המורה ומיד השיבה בעוצמה, מהגלות הרחוקה והקפואה. ומה מרגיש המשורר בגלות הרחוקה, תלמידים יקרים? והיא עונה לעצמה: קור, סבל, מכאוב, רדיפה, נכון מאוד. מי הם האויבים שקמים עליו בגלות, תלמידים? נכון מאוד, הגויים הרעים, שוטני היהודים. ולאן הוא מתגעגע, ילדים יקרים? לארץ החמה היפה. ואיפה היא הארץ החמה הזאת ילדים? במזרח, ארץ ישראל, ארץ ציון ירושלים. נכון מאוד, תלמידים יקרים.

אם אצליח לשחזר פעם את השיעור הזה, כנראה שאגלה שהזלתי אז דמעה אחת או שתיים על היהודי האומלל הזה. אילו הייתה לי אז ציפור מדברת, הייתי שולח אותה אליו עמוסת סיפורים ושירי אהבה מארץ ישראל. כל-כך שמחתי לגלות שהוא הגיע לבסוף לארץ החמה והיפה כדי למות בה כמשוררה הלאומי. אבל לא זה העניין שהייתי רוצה מאוד לשחזר, לו יכולתי. בלתי אפשרי הרי לשחזר את חיבוטי הנפש של ילד צעיר, אשר מצד אחד שומע מהוריו סיפורי געגועים למולדתם הערבית החמה, סיפורים ושירים שאין בהם אף פעם אף לא מילה אחת על שוטנים ורודפים, על קור ועל מכאוב (ולא שלא היו כלל), ומצד אחר, הוא שומע ממורתו הנערצת על ייסורי הגולה הקרה והדוויה ועל עריצים ורודפים נוראים. מיותר לציין כי מעלות החום בנווה המדבר של הסהרה המרוקנית ממנו הובאנו לישראל, היו גבוהות פי כמה מאלה שבערבות אוקראינה, ממנה כתב ביאליק את שיר הגעגועים המדכא הזה לארץ שלא ידע אז מעולם.

מורתנו, כאלפים כמותה כבר שלושה דורות, לא ידעה אז שהיא עוסקת בשכתוב ההיסטוריה היהודית תוך שקר, מניפולציה, הסתרה ושעתוק הנחות יסוד אוריינטלסיטיות. היא כן ידעה שהוטל עליה לעצב אותנו, את היהודים-הערבים הקטנים האלה, מחדש, כיהודים כשרים, על-פי המתכונת הציונית-האשכנזית. היא מבחינתה, הרביצה בנו, הבורים והנבערים, ציונות טובה שיסודותיה – גלות-רדיפה-סבל-ציונות-שואה-עלייה-התיישבות-מרד-וקוממיות.

המורה הישראלית הטיפוסית בבית-ספר לילדים מזרחים קראה את השורות הבאות מבלי להתבלבל: "הרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן, / אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?" אני מניח שהיא לא ידעה כלל, ולכן לא יכלה לספר לנו, שכאשר ביאליק מדמיין את הארץ הרחוקה והעזובה, חיו בארץ ישראל העות'מאנית, לא רק כשלוש מאות אלף פלסטינים, אלא גם כשלושים אלף יהודים, רובם ספרדים מארצות ערב והאסלאם. הציפורה הנחמדת של ביאליק לא סיפרה לו כי בשנת 1892, כבר בנה אהרון שלוש הצפון-אפריקאי את ביתו מחוץ ליפו ובכך ייסד את השכונה היהודית המודרנית הראשונה יחד עם חיים אמזלג ויוסף מויאל. אחר-כך, בהיסטוריה שהפכה רשמית, לימדו אותנו שהיו אלה אליעזר ושמעון רוקח אשר הקימו את השכונה הראשונה מחוץ ליפו, "נווה צדק". מעולם לא למדנו על המשפחות המוגרביות, המרוקאיות, שהקימו את השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה, "מחנה ישראל". אלפיים מיהודי מרוקו חיו בירושלים בסוף המאה התשע-עשרה ואני מעולם לא שמעתי או קראתי על כך בבית-הספר הממלכתי בישראל. אני משוכנע שזה היה מחמם את לבי בתוך כל הצינה והמלנכוליה האשכנזית הביאליקית בה הלעיטו אותנו בתהליך עיצובנו כיהודים חדשים, קרי: רדופים ונגאלים.

מי יכבוש את לב התלמיד? המורי או הגנרל? בן גוריון עם תלמידים עולים מתימן במעברה, 1951
מי יכבוש את לב התלמיד? המורי או הגנרל? בן גוריון עם תלמידים עולים מתימן במעברה, 1951

להיסטוריוגרפיה הציונית יש מגדיר עקרוני: מה שלא משרת את "עלילת-העל" הציונית-אשכנזית, לא נכנס להיסטוריה, משום שהוא מתרחש מחוץ לתולדות העמים האירופאים, הכובשים, השליטים, המעצבים את העולם הלא-אירופאי ואת ילידיו על-פי תפיסת עולמם וצרכיהם כפי שכתבו על כך רבות אמה סזאר, פראנץ פאנון, אדוארד סעיד ואלה שוחט, וקצרה היריעה מלצטט כאן. עיצובם של הילידים היהודים-הערבים, כמו גם הפלסטינים, כמי שחיים מחוץ להיסטוריה, הוא שאפשֵר את נישולם הכלכלי ודיכוים התרבותי בהמשך, כולל עקירתם והעתקתם מחבל ארץ אחד למשנהו. זה מזכיר לי סיפור חכם ששמעתי פעם: גבר אפריקני-שחור מדבר אל בוראו המתגלה אליו, והוא שאל אותו: אלי היקר, למה הענקת לי תווי פנים כאלה עם שפתיים עבות ונחיריים גדולים? והאל השיב לו: כדי שתוכל לשרוד את תנאי הג'ונגל האפריקני. המשיך האפריקני: אלי היקר, ולמה יצרת אותי עם רגליים ארוכות וכפות רגליים רחבות? והאל השיב בסבלנות: כדי שתוכל לרוץ במהירות כאייל בעת הציד ולברוח מאויבך בעת סכנה. והאפריקני המשיך: ולמה זה אלי, יצרת אותי שחור כלילה? והאל השיב: כדי שתוכל להתגונן מפני השמש הלוהטת ולא להיצלות בחום המדבר. והאפריקני נפרד מבוראו בשאלה אחרונה: אכן הבהרת לי הבהר היטב, אלי, רק תאמר לי בבקשה, מה לעזאזל אני עושה בהארלם?!

בסוף נובמבר 1963, כשהייתי כמעט בן ארבע, הגעתי יחד עם הוריי ואחִי ממרוקו לישראל ומיד התחלתי את מסלול לימודיי בארץ. משפחתנו, זוג צעיר עם שני בנים קטנים ובת שנולדה מאוחר יותר בישראל, הייתה קטנה יחסית למשפחות דודיי ודודותיי ברוכות הילדים. הגענו בגל השני של העלייה ממרוקו, שהחמיצה את חוויית המעברות ויושבה ישירות בעיירות הפיתוח,iישירות בעיר הנמל אשדוד שהייתה כבר בתנופת פיתוח ובנייה. גדלתי בשכונת עולים של בנייני טרום, "בלוקים" כפי שנהגנו לכנות אותם. כל ילדותי עברה עליי על דיונות החול בין מנופים ושלדי בניינים. בהיעדר מרכזי תרבות אחרים, מלבד הרחוב ההומה, בית-הספר הפך במהרה למוקד חיינו כילדים, ולמגרשיו חזרנו גם אחר-הצהריים לשחק כדורגל. איך למדנו ומה למדנו (ומה לא למדנו) בבית-הספר כילדים מהגרים? אלו הן שאלות המוצא שלי לא רק להבנת התהליכים החברתיים שאני ובני ובנות דורי עברנו, אלא גם ובעיקר להבנת מערכת החינוך בהקשר הדמוקרטי של ישראל, כמדינה יהודית/ליהודים וכיומרה דמוקרטית מערבית, הנתונה באופן מובהק לשלטונה של הגמוניה ציונית-אשכנזית.ii

למרות שחיבור זה לא יתבסס על חוויות אישיות-פוליטיות והטיעונים בו מנומקים על-ידי ניתוח טקסטים, עובדות ונתונים, חשתי חובה לפתוח בהקדמה אישית-פוליטית על בסיס החוויה האישית שלי במערכת החינוך הישראלית, כתלמיד, כחניך, כמורה וכהורה. כמובן, סיפורִי אינו ייחודי ורבים יראו בו יסודות הדומים לחוויה החינוכית שלהם בישראל.

מצב משפחתנו בשנות השישים של המאה העשרים, היה יחסית טוב בהרבה מזה של בני ובנות העולים בשנות החמישים. לעומתם, בשנות השישים לא שוכַּנּו במעברות ולמדנו כבר בבית-ספר יסודי מסודר, עם יום לימודים ארוך יחסית וארוחת צהריים חמה.iiiבית-הספר בו למדתי היה ממלכתי, כלומר יהודי שאינו דתי. מעבר לגדר של בית-ספרנו, פעל בית-ספר ממלכתי דתי בו למדו פחות תלמידים. היו לי חברים בשני בתי-הספר ולרוב משפחותינו היו דתיות באותה מידה, פחות או יותר. אבי, שהחליט על חינוכנו, העדיף חינוך ממלכתי לא-דתי שהתאים לתהליך החילון שעבר בעצמו כנער בבית-ספר אורט בקזבלנקה. את כיתה א' עשיתי בבית-ספר של ותיקי אשדוד, לפני שעברנו לדירת "עמיגור" ממשלתית גדולה יותר (60 מ"ר) בשכונת העולים החדשים. בית-הספר החדש אליו הגעתי לכיתה ב' נראה בהרכבו האנושי כמו מחנה פליטים ענק, עשיר בצבעים וקולות בבליל שפות (מרוקאית, תוניסאית, צרפתית, הודית, פרסית, ופה ושם טורקית ורומנית). בכל יום הגיעו תלמידים חדשים ובמהלך השנה נפתחו כיתות חדשות. להפתעתי, כבר בימים הראשונים גיליתי שהספרים בכיתה ב' הם הספרים בהם למדתי בכיתה א' בבית-הספר של הוותיקים, והתלוננתי על כך בפני הוריי. כשבועיים לאחר תחילת שנת הלימודים החליט המנהל, על סמך מבחנים בעברית ובחשבון להקפיץ אותי הישר לכיתה ג', שם סבלתי מהצקות של ילדים. עבורם הייתי קטנצ'יק שהתגנב לחברת הגדולים. למדנו בכיתה של 30 תלמידים, עם מורה-מחנכת אשר לימדה את רוב השיעורים. המורה-מחנכת הראשונה שלי הייתה אשכנזייה ילידת ישראל. בכיתה ד' כבר קיבלנו מורה חדשה שזה עתה סיימה את הסמינר למורות. גם היא הייתה אשכנזייה, צעירה ויפה. אני זוכר כמה אהבנו אותה אהבת נפש. עבורנו היא הייתה ישראל, רצינו להיות כמותה. רוב המורים היו אשכנזים, מלבד המורים לצרפתית ולמלאכה שהיו מרוקאים והמורים להתעמלות שהיו עולים ממזרח אירופה. אהבתי את שיעורי המלאכה בהם בניתי מדפי עץ ושרפרפים. מעולם לא חשדתי שמלאכה הייתה מילת קוד למלכודת "טרום מקצועית" אליה הוכנסנו.

תופעה יוצאת דופן אז: אחדים מאתנו זכו ללמוד עם מורה לאנגלית עולה חדשה מהודו, שדיברה אנגלית בריטית משובחת מטובלת במבטא הודי (שהיום מוכר לי משיחות הטלפון לשירותי לקוחות של חברות רבות המופעלות על-ידי צעירים וצעירות בהודו), לעומת האנגלית העילגת של המורות הישראליות אצלן אני (לא) למדתי. אנגלית וחשבון למדנו בהקבצות. חשבון עוד למדתי איכשהו, אבל באנגלית נפלתי להקבצה האחרונה שם העברנו את הזמן בשעשועים שונים. צרפתית למדנו יחד כולם רק בכיתות הנמוכות, אחר-כך נפסקו לימודי הצרפתית והצטערנו על כך. ערבית – לשונו של האויב, הייתה מחוץ לתחום. אפילו המילה ערבית לא נשמעה בבית-הספר. יתרה מזאת, רובנו, שהורינו עדיין דיברו אלינו בערבית מרוקאית, הקפדנו מאוד להשאיר את הערבית מחוץ לשערי בית-הספר. רק הקללות שרדו איכשהו. באספות ההורים ישבנו מתוחים לא מפני מוצא פיה של המורה, אלא כדי להיות מוכנים לסכל כל מילה ערבית שתצא בשגגה מפי האם או האב.ivאצלנו בבית, אבי, שהבין את יתרונותיה של מצוות המדינה למחוק את הערביות, החליט בעצמו בשנים הראשונות להדיר את הערבית מחוץ לביתנו, כדי לבסס את העברית כשפה ראשונה. למזלנו, אמי המשיכה לדבר אלינו מרוקאית שלא בנוכחותו וכך גם סבתי ודודיי ודודותיי המבוגרים, שמעולם לא למדו עברית באופן מסודר בישראל.

בן גוריון באשדוד, 1959. מאמץ גדול להכפיל את ספסלי הלימוד המקצועיים.
בן גוריון באשדוד, 1959. מאמץ גדול להכפיל את ספסלי הלימוד המקצועיים

המחנכת-מורה הראשונה שלי הייתה בת לניצולי שואה. העיירה היהודית במזרח אירופה, האנטישמיות והשואה, מן הסתם, עמדו במרכז שיעוריה. אני זוכר שהייתה משביעה אותנו בחרם על תוצרת גרמנית ומפרטת את שמות המוצרים כמו רדיו פיילוט, מכונת תפירה זינגר ומכונית פולקסוואגן, מוצרים שרוב הורינו יכלו רק לחלום עליהם אז. הגרמנים לדורותיהם, לא הנאצים, הפכו לשנואי נפשי בכל מהלך ילדותי.

בשלב מוקדם מאוד, למדתי שגם הערבים ניסו ומנסים עדיין לחסל את היהודים בארץ ישראל ואת מדינתנו הצעירה והחלשה, ורק בזכות האחדות היהודית ואומץ לבם של הלוחמים המעטים מול רבים, הצלחנו לעצור אותם ולסכל את זממם. את המילה פלסטין לא שמעתי אפילו פעם אחת עד לסיום התיכון, מלבד הצורה "פלשתינה" שנשמעה לי תמיד מקראית. הכרנו את המילים פת"ח, אש"פ, "מחבל", ומאוחר יותר אש"פניק, כינוי גנאי שכֻּוון כלפי יהודי המעז להזכיר את המילה "פלסטינים", עליהם אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר שהם לא קיימים. אותה גולדה מאיר אשר תחת שלטונה ושלטון בני דורה התעצבה זהותי הישראלית, גם אמרה על "הפנתרים השחורים" שיצאו במחאה נגד דיכוי המזרחים, שהם "לא נחמדים". אבל, למזלם, הם לפחות היו קיימים בעיניה.v

גולדה לא המציאה את הגישה הדואלית הזאת כלפי הפלסטינים מחד, והמזרחים מאידך. שתי גישות שונות לחלוטין נהג השלטון מראשיתו כלפי שתי קבוצות "האחרים" מבחינתו. את הפלסטינים שהפכו פליטים מחוץ לגבולות 1949, מחק השלטון הציוני מהתודעה של הציבור. הם לא קיימים. את הפלסטינים שנותרו בתוך גבולות 1949 אִזרחה ישראל ושמה עליהם ממשל צבאי עד 1966. כלומר, היא הדירה אותם מתוך התהליך הרשמי המרכזי של בניית החברה הישראלית, או בשמו הפופולרי "כור ההיתוך", או בשמו היהודי "מיזוג גלויות". שני כינויים אלה מתכוונים לחברה היהודית בלבד, כחברה לאומית, כאשר האזרחים הערבים מוחזקים מחוץ לתהליך בחזקת "האויב מבפנים", או כפי שכינה אותם גנרל אחד, "סרטן בגוף האומה". כמובן, אין זו "האומה האזרחית" עליה חולם עזמי בשארה, אלא האומה היהודית.viהגישה כלפי היהודים המזרחים הייתה כאמור של שילוב, אבל לא שילוב סתם, אלא "שילוב תוך כדי דה-סוציאליזציה", כלומר, מודרניזציה. זהו אחד המיתוסים הגדולים של הציונות-האשכנזית הטוען כי ישראל הצעירה הצילה את יהודי ארצות האסלאם הנחשלות והביאה אותם אל חברה מודרנית ומפותחת. מטרת המיתוס המופרך הזה היא להציג את ההגירה של יהודי-ערב והאסלאם לישראל כ"עליות הצלה"vii, ומכאן להצדיק את היחס המדכא כלפיהם, המוסבר בסוציולוגיה הממסדית כ"טעויות" עם כוונות טובות.

המיתוס הזה מלא חורים. ראשית, המודרניזציה בפלסטין בעשורים הראשונים של המאה העשרים, כמו בכל ארצות ערב ובעיקר במטרופולינים הגדולים של בגדד, אלכסנדריה, קהיר, אלג'יר, דמשק, ביירות, איסטנבול, אנקרה וערי החוף של מרוקו, הייתה מודרניזציה של החברה הערבית והיהודית שלא בחסות ההנהגה הציונית, אלא תחת הקולוניאליזם האירופי. יתרה מזאת, ההנהגה הציונית הקפידה לבנות כלכלה נפרדת מזו של הערבים ואף על חשבונה, נאמנה ליסודות הכלכליים של האידיאולוגיה הציונית: "כיבוש האדמה" ו"כיבוש העבודה".viiiכך שאם הציונים מתבקשים להתהדר במודרניזציה זו, יוצא שהם מתהדרים בתפקידם כמתיישבים קולוניאליסטים, תפקיד שהם מכחישים מכל וכול. העיקר, היום אנו יודעים שישראל החלה את המעבר לכלכלה תעשייתית רק עם הגיעם של יהודי המזרח, ששימשו בעל-כורחם כ"פרו-לטריון" למהפכנים הציונים-האשכנזים "הסוציאליסטים", שהפכו למנהלים, קבלנים, סוחרים ויזמים.ixגם כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל נטען כי היהודים האירופאים המתקדמים הביאו להם את בשורת המודרניזציה מבחוץ, בעוד שהאמת היא הפוכה: עם השתלטות היהודים על כל שטחי פלסטין, גירוש רוב האוכלוסייה הפלסטינית והקמת מדינת רוב יהודי, הם הרסו 400 כפרים פלסטיניים, השיתו ממשל צבאי על הפלסטינים הנותרים ועצרו את תהליך המודרניזציה הפלסטיני שהחל הרבה לפני 1948, כדי לקבע את החברה הערבית כתלויה בחסדי השלטון "המודרניסטי". למשל העובדה הפשוטה: לא הוקם ולו יישוב ערבי חדש אחד מאז 1948, לעומת מאות יישובים יהודיים.x

אשדוד בה גדלתי טבלה בחולות והייתה מוקפת מרחבים של דיונות וצמחייה, אליהם נמשכנו כילדים בטיולינו המרובים. מהר מאוד גילינו שלא הכול היה רק חול וחול. כבר באחד מטיולי השוטטות הראשונים שלנו למבואותיה הדרומיים של העיר, נתקלנו בשרידי מבני אבן נטושים, ביניהם שרידי בתים וביניהם מבנים גדולים יותר, כמו בית-ספר שהלוח עוד תלוי על אחד מקירותיו. במיוחד קסמו לנו הבוסתנים על גפניהם, עצי התאנה ושאר עצי פרי בחצרות הבתים שחלקם היו הרוסים לגמרי וחלקם למחצה. התנפלנו על הפֵּרות בתאווה רבה. היינו ילדים בני עשר עד שתים-עשרה לכל היותר. אף אחד מאתנו לא ידע לומר למי שייכים הבתים והבוסתנים. לא שמענו בכיתות הלימוד, לא בבית ולא ברחוב, על איסדוד הגדולה מדרום לאשדוד, או נבּייוּנס על חוף הים הצפוני, שבחורבותיהם שוטטנו. המעט שהורינו ידעו הוא להזהירנו מהמקומות האלה כי "פעם גרו שם בדואים". אני משום מה החלטתי שאלה הן חורבות של יישובים פלישתיים, עליהם שמעתי מסיפורי התנ"ך. כך פיתחתי אגדות שלמות שסיפרתי לחבריי על הפלישתים שפעם חיו באשדוד עד שהוכנעו על-ידי שמשון הגיבור ובני ישראל, חוסלו ונעלמו. עובדה, טענתי, מישהו ראה פלישתי חי? כשחקרו אותי חבריי על מקומם של אותם עמודים שהפיל שמשון הגיבור (הטרוריסט-המתאבד הראשון באזור)xiומוטט את אותו מקדש פלישתי על יושביו, שלחתי אותם לעזה כפי שמורה הכתוב. עוד לא קראנו את חרבת ח'יזעה של יזהר, או את מול היערות של יהושע, אבל משהו בכל זאת למדתי בבית-הספר. מעניין כי גם אחרי שביקרנו בעזה עם הורינו (בדים, תבלינים, טיפולי שיניים ועוד), מיד אחרי כיבושה ב-1967, לא קישרתי בין "הערבים של עזה" – שגם נהגו לבוא פעם בשבוע לשוק באשדוד ולפתוח בסטה של דגים או תבלינים או רהיטי נצרים – לבין הבתים הערביים הנטושים בסביבתי. גם כאשר החלו שידורי הטלוויזיה בערבית עם התכנית "סמי וסוסו" האגדית והסרטים המצריים בערב שבת, הייתי משוכנע שהשידורים בערבית מכֻוונים אלינו דוברי הערבית, ולא לפלסטינים אזרחי ישראל ששמעם לא הגיע אל אשדוד.

תלמידים בדרך לשיעור, אשדוד 1958. תמיד ידעתי באופן עמום ומודחק עמוק בפנים, שהתמונה חסרה
תלמידים בדרך לשיעור, אשדוד 1958. תמיד ידעתי באופן עמום ומודחק עמוק בפנים, שהתמונה חסרה

הבורות הזו של ילדותי כלפי תושביה ועקוריה הילידים של הארץ לא הייתה מקרית. לא במקרה ידעתי לעשות דילוגים אנאכרוניסטיים של אלפי שנים, כדי לסדר לעצמי את תמונת המציאות החסרה. וזאת הנקודה – תמיד ידעתי באופן עמום ומודחק עמוק בפנים, שהתמונה חסרה. התמונה השתבשה עליי באופן דרמטי רק כאשר ביקרתי לראשונה אצל דודתי ביפו. דודתי שהגיעה בשנות החמישים שוכנה עם משפחתה הצעירה במעברה ואחר-כך בבית שאן ולבסוף בבית ערבי ביפו. הביקור הראשון ביפו ערבל את כל ידיעותיי וחושיי כלפי מה שעד אז למדנו להכיר כאויבים שהיו ואינם עוד. מול הבית בו התגוררה דודתי (שהמדינה הלאימה אחרי המלחמה), התגוררה משפחה פלסטינית עם ילדים רבים בני גילנו. נדהמתי, כשבן דודתי לקח אותי לביתם, לגלות שהם "ממש כמונו". פגשתי ערבים מקומיים ממש שעוד לא ידעתי שקוראים להם פלסטינים. אצלם למדתי לשחק ביליארד ושיחקנו גם כדורגל ברחוב. היו אלה החברים שלו ושל חבריו היהודים, כולם דיברו עברית עם מבטא וכולם קיללו בערבית ולא פעם הלכו מכות, כמו בכל שכונה. פתאום התחילו להסתדר לי בראש סיפוריו של אבי על חיי היהודים והמוסלמים במרוקו, ובעיקר על חבריו הקרובים וקשריו האמיצים של סבי עם מנהיגי המוסלמים המקומיים בחבל תפילאלת המדברי ממנו באנו. עד אז התנגשו הסיפורים של אבי עם סיפורי המורה על הערבים המתנכלים ליהודי הארץ, ומה לעשות, רוב הזמן האמנתי למורה. היום, כשאני נזכר בתמונות ילדות אלה מיפו, עולים מאליהם דבריו של בן גוריון אשר הזהיר שמא יתחברו הנערים המזרחים האלה עם השבּאבּ הערבי.

היו אלה שנים ראשונות של יישוב יהודים בבתי ערבים בשכונות הפלסטיניות. שנים רבות לאחר מכן ניקרה במוחי השאלה – מדוע לא יישב בן גוריון בבתים אלה את ניצולי השואה שהיו רבים יותר מהצפון-אפריקאים בראשית שנות החמישים? מדוע באופן שיטתי כמעט לחלוטין, בכל השכונות הערביות האלה בצפת, עכו, חיפה, ירושלים, רמלה, לוד ויפו, יושבו לרוב יהודים מזרחים, או מי שהיו אז יהודים-ערבים? במקרים של יפו, מוסררה וימין משה בירושלים, התשובה נעוצה אולי במה שקרה אחר-כך – תוך פחות משלושה עשורים פונו כל היהודים מבתי הערבים ושוכנו בנפרד בשכונות בלוקים חדשות, כמו מצפון לבת-ים הידועות בשמות יפו ג', יפו ד'. אל הבתים הערבים נכנסה אוכלוסייה אשכנזית בעיקר, הבתים שופצו והיום ערכם נאמד במיליוני דולרים. היהודים המזרחים שימשו בתפקיד מתיישבי הסְפָר, בשנים שבהן שכונות אלו נתפסו כיישובי גבול. מעבר לכך, הייתה זו דרך מהירה להציב את היהודים האלה מול בבואתם הערבית שהיא עתה האויב עצמו, כפי ששאר קרוביהם יושבו ביישובי הספר בצפון או בדרום ולמדו על בשרם, כאן במדינת ישראל, שהערבי הוא אויבו-רודפו של היהודי. כלומר, המציאות היהודית-ערבית שעיצבה הציונות האשכנזית בארץ ישראל, הוכיחה להם למעלה מכל ספק שהערביוּת היא אויבת היהדות. יתרה מכך, שיהודי אינו יכול להיות יהודי שלם ולא כל שכן ישראלי, אם אינו נקי ומשוחרר מכל גרגר ערביות. תכנית הלימודים הישראלית הרשמית היא שעמדה ועומדת עדיין בחוד החנית של המשימה הלאומית הזו – דה-ערביזציה של היהודים הערבים. זו נתפסה אז והיום כמשימה לאומית-ביטחונית של ממש. כאשר אחרי שנים רבות, הצטרפתי להקמת הארגון החינוכי האלטרנטיבי קדמה וניהלתי את בית-הספר שלו בשכונת התקווה בדרום תל-אביב, תקפה אותי מנהלת בית-ספר תל-אביבי מבוסס וּותיק על כך שבהקמת בית-ספר עיוני בשכונת התקווה, "אתה מערער את המכנה המשותף היהודי ולכן אתה פוגע בביטחון ישראל".xii  ממש כך. לשאלתי, היכן עומדים אם כך מבחינה זו בתי-הספר הערביים בישראל, היא העדיפה להפנות את הגב. לא רק דה-ערביזציה נעשתה ליהודים-הערבים, אלא גם מחיקתם מההיסטוריה היהודית והכפפת סיפורם לנרטיב הציוני המרכזי. הפכנו כולנו צאצאיהם של יוצאי השטייטל, הקולחוז והגטו, אימצנו את הזהות הבדויה הזאת ונאחזנו בה בכל כוחותינו, כי זהותנו שלא הספקנו להכיר, כבר עברה מן העולם. כמעט. מסתבר שהיא רק הודחקה ועוד עתידה לפרוץ בדור השני והשלישי ולתבוע את מקומה מחדש.

באשדוד הצעירה היו שני בתי-ספר תיכון "מקיפים", האחד דתי והשני לא-דתי ולצדם היו בתי-ספר מקצועיים קטנים. מודל בית-הספר המקיף בו נדון בהמשך, הוא אחד המכניזמים המרכזיים ליצירת חלוקת העבודה האתנית בישראל. בהכללה – רק כשליש מתלמידיו מקבלים את ההזדמנות ללמוד את תכנית הלימודים העיונית המאפשרת המשך לימודים גבוהים. כל השאר יסיימו תיכון, במקרה הטוב, עם תעודות שונות ומשונות שמשרד החינוך מנפק כדי להשביע את רצונם ורצון הוריהם, כמו האיוולת "חצי-בגרות עם מקצוע". עם סיום בית-הספר היסודי ב-1973, היועצת יעצה לאבי לשלוח אותי לפנימייה משום מה. בפנימייה, לדבריה, אהיה מוגן "מהסביבה השלילית" של אשדוד, שבה היא בלי-משים כללה כמובן גם את הבית והמשפחה שלי. אחרת מה יוצר את הסביבה בין היתר, אם לא בתים ומשפחות? כמובן, לא הייתי היחיד ולא רק בימי נפוץ היה הנוהג הזה. כבר בשנות החמישים והשישים הנחה את "הקולטים", או "המטפלים" כפי שמכנה אותם סבירסקי, המוטיב הזה של טובת הילד, מול ביתו הנחשל והכושל.xiiiכך מצאתי את עצמי מתנתק מביתי, מהוריי ומאחי ומאחותי בעל כורחי ועשיתי ארבע שנים בבית-הספר החקלאי נחלת-יהודה, שנים עמוסות חוויות וחברויות נפש לכל החיים, אך מעט מאוד לימודים עיוניים איכותיים. התפיסה המרכזית שם הייתה חִברוּת ותִרבוּת מחדש לילדי העיירות והשכונות. והעיקר, הוכשרנו להתיישבות חקלאית עם כל המשתמע מכך. כך מצאתי את עצמי בשנים שאחרי התיכון, כמתיישב ציוני גאה, מתנחל בגליל המערבי, במסגרת מה שכונה אז "ייהוד הגליל". כלומר, הפקעת אדמות ערביות והקמת היאחזויות צבאיות עליהן, שהפכו אחר-כך למאחזים ולמצפים ולמצפורים אזרחיים וכל מיני כינויים מכובסים שמשמעותם התנחלויות כוחניות שנעשו במקביל לתנופת ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה. לשם, לדאבוני הרב היום, הוביל אותי החינוך הציוני האירופוצנטרי האנטי-ערבי. אני זוכר שיחות עם אדם נפלא ממייסדי הקיבוץ הצעיר בו הוצבתי כחייל הנח"ל, הוא למד ערבית-ספרותית באוניברסיטה, וכל-כך השתדל ורצה שערביי הגליל יקבלו אותו כאחד מבני המקום. הוא לא תפש עד כמה הוא כופה עצמו עליהם, אונס את אדמתם ואת רוחם, גם כשלכאורה ביקש ללמוד מהם ולהיות אחד מהם. עובדה, בלילות, כמו כולנו, הוא הסתובב עם רובה…

רק בשנותיי הראשונות באוניברסיטה, נחשפתי להיסטוריית הדיכוי הפלסטיני, וגם לראשונה לקמצוצים ראשונים של היסטוריה כתובה, מחקרית ותיעודית של דיכוי המזרחים, בעיקר הפרסומים הראשונים של סבירסקי וברנשטיין ויותר מכול, בשיעוריה הפוליטיים של ד"ר נעמי קיס, שהייתה אחת התומכות והתורמות למאבק "הפנתרים השחורים". אבל העיקר, לולא המפגש עם סטודנטים מהשמאל, הן יהודים והן פלסטינים, לא הייתי מתוודע לסיפור הפלסטיני, זה שלא זכיתי לשמוע מעולם בכל שנות לימודיי במערכת החינוך הישראלית, ולוּ אף באזכור שולי. מהר מאוד הבנתי שאני חי חיים שבין דיכוי לדיכוי – בין היותי מדוכא כמזרחי על-ידי ההגמוניה הציונית-האשכנזית, לבין היותי המדכא של הפלסטיני, הן הישראלי והן זה שבשטחי עזה והגדה המערבית. אין ספק, כך למדתי ככל שהתעמקתי, הכי נוח מן הבחינה הזאת להיות ציוני-אשכנזי. ולהיות ציוני-אשכנזי אין זה עניין אתני או דתי, גם מזרחי יכול ואפילו ערבי, כי זוהי בחירה אידיאולוגית פוליטית בפניה עומד כל ישראלי – לבחור או לדחות את מערכות יחסי הדיכוי בחברה. אחת המערכות האלה – אולי הבולטת ביותר ביניהן במרכזיות השפעתה על הישראלים הן כאינדיבידואלים והן כקולקטיבים – היא מערכת החינוך. מן הבחינה הזאת, היא מעין מראה של ישראל בה משתקפת היטב הדמוקרטיה היהודית על פגמיה וכשליה הרבים.

זהו, כאמור, הפרק הראשון בספרו של סמי שלום-שטרית, "יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה" (בעריכתו של יצחק גורמזאנו-גורן, בימת קדם – הוצאת ספרים). הספר אינו מודפס עדיין – הוא יודפס כאשר יהיו מספיק הזמנות במכירה מוקדמת. כל קונה יקבל עותק בדואר. לרכישת הספר ב-50 שקלים, כולל דמי משלוח, אנא שלחו אי-מייל לבימת קדם – הוצאת ספרים: ygoren41@gmail.com עם ציון כותרת הספר והכתובת למשלוח הספר ותקבלו הנחיות לתשלום.

unnamed

—————————————————————————————————————————————
i על עיירות הפיתוח ראו למשל: סבירסקי ש. ומנחם שושן 1985, עיירות הפיתוח: לקראת מחר שונה. חיפה: יתד.
ii במונח "ציונות-אשכנזית" כוונתי לציונות המדינית, אשר נולדה בתנאים אשכנזיים, כלומר יהודו-נוצרים ואירופאים ליברליים ולאומיים, ויעדיה כֻּוונו לפתרון בעיות אשכנזיות הקשורות בקומפלקס היהודו-נוצרי באירופה, דחיית היהודים ורדיפתם. יהודי ארצות האסלאם, שחיו במציאות דתית חברתית-תרבותית שונה, לא היו שותפים לא בתנאים ולא בהגדרת היעדים של הציונות המדינית. עם זאת, כאשר אני משתמש במונח "ציוני-אשכנזי" אין הכוונה רק לציוני שהוא אשכנזי במוצאו ומוצא הוריו, אלא לכל יהודי בארץ או בעולם המאמץ את הנחות היסוד התרבותיות והדתיות של הציונות-האשכנזית בדבר עליונותם התרבותית של אירופה והמערב על יושבי המזרח, זכותו ההיסטורית האלוהית של העם היהודי על ארץ ישראל ודחיית זכותם של הפלסטינים על פלסטין. לכן נשיא המדינה ממוצא מרוקאי או פרסי הוא ציוני-אשכנזי, וכך גם שר חוץ ממוצא מרוקאי או שר ביטחון ממוצא עירקי. למעשה, קרוב למאה אחוזים מאוכלוסיית היהודים בישראל ובעולם הם היום ציונים-אשכנזים, ברמות שונות של אדיקות בהפנמת הנחות היסוד הנ"ל. ראו: ס. ש. שטרית , "המאבק המזרחי בישראל, 1948 – 2003",תל-אביב: עם עובד, 2004. מבוא.
iii בציון עובדה זו איני בא להמליץ על התפיסה המעוותת של יום לימודים ארוך. נהפוך הוא, יום לימודים ארוך הוא לא פחות מאשר סיסמה של פוליטיקאים שלצערי לא מבינים הרבה בחינוך. זה נשמע טוב מבחינה כמותית וזה מדבר להורים הזקוקים בשעות אחר-הצהריים לשמרטפות. בסך הכול, השעות המתווספות בסופו של היום הן לא אפקטיביות מבחינת כושר הריכוז של התלמידים והמורים, שהם ברובם סטודנטים ללא הכשרה מתאימה. בקדמה דיברנו על קונצפט חדש – "יום לימודים רחב". כלומר תוספת שעות לרוחבו של היום ובכך להעלות את איכות השעות בעיקר במתמטיקה, מדעים, אנגלית וכהנה. כך שני מורים יכולים ללמד באותה כיתה בשיעור מתמטיקה ולהכפיל את האפקטיביות של ההוראה על-ידי שימוש מגוון במשאב הזה.
iv ראו: שטרית, ס.ש.,2001. "אני מורד, משמע אני קיים", הכיוון מזרח, גיליון מס' 3.
v ראו הפרק על הפנתרים השחורים בספרי "המאבק המזרחי בישראל", עם עובד, ספריית אפיקים, 2004.
vi ראו עמדתו של עזמי בשארה על דמוקרטיה ואזרחות בהקשר של ההצעה לחוקה לישראל בהסכמה. נייר עמדה שהוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, פברואר 2005. פורסם באתר מחסום:
http://www.mahsom.com/article.php?id=268וכן ראו חלק ב' של נייר העמדה שהוגש לאותה ועדה, והוא נוגע ישירות בבעיית חוק השבות. פורסם באתר מחסום: http://www.mahsom.org/article.php?id=660
vii ראו בהרחבה בעניין יסוד "ההצלה" הציונית כלפי יהודי המזרח:שוחט אלה, 2001. "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים." בתוך: זיכרונות אסורים. לקראת מחשבה רב-תרבותית. תל-אביב: בימת קדם לספרות. עמודים 205-140.
viii ראו דיון מעמיק בעניין זה: יואב פלד וגרשון שפיר, מיהו ישראלי, הדינמיקה של אזרחות מורכבת.תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב. 2005. פרק ראשון: "החלוציות האשכנזית כסגולה אזרחית". עמודים 98-59.
ix ראו: סבירסקי ש. ודבורה ברנשטיין, 1980. "מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית." מחברות למחקר ולביקורת 4, מאי 1980.
x ראו: עזמי בשארה, "הערבי הישראלי: עיונים בשיח פוליטי שסוע". בתוך: רות גביזון ודפנה הקר (עורכות), השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה. 2000. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה. עמודים 70-35.
xi על מיתוסי שמשון הגיבור ומיתוס מצדה כמודלים של התאבדות כגבורה בתרבות ובחברה הישראלית, ראו סרטו התיעודי של אבי מוגרבי נקום ולו אחת משתי עיניי, 2005.
xii תמי גורדון, מנהלת תיכון חדש ת"א. ישיבת מנהלי בתי-ספר, קיץ 1994.
xiii בנושא זה כדאי לקרוא את ספרה של רבקה גובר, אל משואות לכיש, הוצאת עם-עובד. שם היא מעלה על נס את המפעל החשוב בעיניה ועיני בני דורה של הוצאת הילדים המזרחיים מידי הוריהם ושליחתם לפנימיות ולקיבוצים.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי אביר

    תודה סמי על המאמר

    ברשותך אשלב חלקים ממנו בקורס "רב תרבותיות" שאני מלמד במכללת עמק יזרעאל

  2. עמית

    סיפר היהודי הנרדף אין הוא דבר השמור לגלויות מזרח אירופה הקפואות, אלא גם לנווה המדבר המרוקאי החמים תאפלילת. הוא הסיפר היהודי המסורתי, שניזון הן מההשקפה התיאולוגית של היהודים שהם מצויים בגלות כעונש על מעשיהם והן מהמציאות היומיומית שלהם. מציאות שלא פסחה גם על העיירה המרוחקת קסר א-סוק שמשפחתו של שטרית הגיע ממנה, בה המלאח היהודי הוחרב בה על ידי שבט ברברי בשנת 1908.

    הבעיה בחינוך שקיבל שטרית אינה שהוא למד רק על רדיפות היהודים במזרח אירופה; וכלום על האידיליה של היהודים במרוקו. הבעיה היא שהוא למד רק על רדיפות היהודים במזרח אירופה; וכלום על רדיפות היהודים במרוקו.

    כולנו יודעים לשנן את שירו של ביאליק "על השחיטה" ולנתח הרקע, אירועים ותוצאות של פוגרום קישינב, ורובכם (כולכם?) אינכם יודעים דבר על הרג המוני בקנה מידה גדול יותר שהתרחש ביהודי העיר תאזה (מקווה ששמעתם עליה), בין הרי הריף להרי האטלס התיכון, במה שסימן את תחילתן של שנים של הרג, טבח, חטיפות ופרעות בכל הערים הגדולות של הממלכה העלאווית.

    אולי אחרי שיתחילו ללמד גם על זה, יוכלו ללמד שגם במזרח אירופה וגם במרוקו – בניגוד לנרטיב היהודי המסורתי – לא הכל היה רדיפות, הרג ופרעות.

    1. יורם

      אכן היו רדיפות נגד יהודים גם תחת שלטון מוסלמי אבל יש להודות כי לשיעים יש צידוק טוב יותר אפילו לתאר את תולדותיהם כ historia lacrimosa (שלא לדבר על הדרוזים, השומרונים וכו'). כשמסתכלים על מצב הקהלות היהודיות ככלל בעולם המוסלמי נראה שחייו של היהודי הממוצע לא היו שונים בהרבה מחיי שכנו המוסלמי או הנוצרי וכפי שניסח זאת במאה ה11 רבי בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּ‏‏קוּדָה (חובת הלבבות שער שני) "יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות, וסידור עניינינו ביניהם, עם מה שאנו בלתי מסכימים עימהם בסתר ובגלוי. והם יודעים בזה. ויראה כי עניינינו אפשר שיהיה קרוב מענייניהם במזונות ובטרפים. ואפשר שיהיה טוב מענייניהם בעתי המלחמות והתיגרות. ותראה הבינוניים והכפריים שבהם טורחים יותר מן הבינוניים שבנו והדלים אשר בקרבנו"

      1. עמית

        נראה לי שלא קראת את המשפט האחרון בתגובה שלי. לא, לא כל העולם אנטישמי. כן, כן כולנו נרדפנו – באכזריות ורצחניות שעולה בהרבה על הרדיפות שהשיעים סבלו מהם, ואף מאלה שמהם סבלו השומרונים. אבל לא, לא כל הזמן נרדפנו.

        חבל שמערכת החינוך התמקדה, ובמידה פחותה עדיין מתמקדת, בלימוד רק על הרדיפות שהיהודים סבלו מהם. היא ממחזרת את הסיפר היהודי המסורתי (לווא דווקא ציוני), שמקורותיו תיאולוגיים. יש מקום להשתחרר מהסיפר הזה ולהציג תמונה היסטורית שלמה; המציגה יותר את הצדדים החיוביים של ההיסטוריה היהודית בגולה. הבעיה שגם מנרטיב הרדיפה המזרחים הודרו שלא בצדק.

        "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם".

        ~~~הרמב"ם, אגרת תימן

        "אין שעבוד מלכויות מר וחמור משעבודם של הישמעאלים ולא מצוק קשה מצרותם ולא יותר כבדות מעולם..אשר כל שעבוד שבא לפניו לא היה ארך וקשה כמוהו".

        ~~~יוסף בן יהודה אבן עקנין, רופא מגדולי הרבנים במרוקו בימי הביניים (פירוש שיר השירים)

        "על אשר עינונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי (מרוקו) אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד… ואם באת לראות הוא יותר קשה מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם ומלבישים אותם, …והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל"

        ~~~חיים בן עטר, מגדולי רבני מרוקו במאה ה-18 ובכלל, בפירושו למקרא.

        "עשרה קיבין של צרות נפלו על העולם, תשעה לקחו יהודי מרוקו"

        ~~~יצחק בן יעיש הלוי רב משכיל ממוגדור מסוף המאה ה-19, במאמריו לעיתונות היהודית האירופאית

        נראה לי שעדויות כמו אלה לעיל נפוצות הרבה יותר מאשר זו של אבן פקודה, תקן אותי אם אני טועה. אני לא טוען כמו הרמב"ם, אבן עקנין, אבן עטר, והלוי, שאין מי שסבל מעולם כמו היהודים בארצות האסלאם, או שהמיעוט היהודי בעולם המוסלמי תמיד סבל מזוועות אין סוף. הרי מה הם כבר יודעים על יחסי יהודים-מוסלמים.. אבל בהחלט הנרטיב של היהודי בתור הנרדף היה מנת חלקם של יהודי ארצות האסלאם ולאורך ההיסטוריה גם חלק מהמציאות שלהם.

      2. סמולן

        לא סתם בחיי נמנע מלדבר על מה שגבוה יותר מהבינוניים. שכן די ברור, אני משער, שהגבוהים בשני הצדדים התפלגו קצת אחרת. שלא היה חליף יהודי ממש כמו שלא היתה חליפה (?) אשה. ובשני המקרים, מדובר במערכת שכך או אחרת, וידאה שהקבוצות האלו יודרו מהכח. אפילו המדע שהיהודים תרמו לו כה הרבה מותג ועדיין ממותג כ"מדע האיסלמי".

        חוץ מזה, ההיסטוריה של האיסלם והיהודים באיסלם היא כל כך ארוכה ורחבה, שאין בעיה למצוא נקודות אור. הולכים לתור הזהב בספרד, מקפידים לא לתהות למה התקופה הזו נקראת דווקא בשם הזה ומה זה אומר על התקופות האחרות, ומוצאים. אגב, העקרון הזה, יגעת ומצאת תאמין, תקף ממש בכל מצב, מקום ועניין. כך למשל, מסתבר שהיטלר הציל מהנאצים את הרופא היהודי של אמו, מה שעשוי להקנות לו קייס פורמלי לחסידות אומות עולם. אז בחיי אמר שחיי היהודים הם דבש, סבבה.

        ואגב: גם בתוך תור הזהב בספרד, בחיי אומר את מה שהוא אומר (כותב את מה שהוא כותב) אל ומול קהל שלם – שאליו ולו הוא מטיף – שחושב אחרת. יתכן שבחיי היה רב אמן בהלכה, חובות ולבבות, אבל אף אחד לא חושב שהוא היה גם אשף של סטטיסטיקות ניחשול, תחום שעד היום לא הכי סגור. יש מצב שהוא טעה ואילו בני הפלוגתא האנונימיים שלו, מן הסתם יהודים-ספרדים-ערבים ממש כמוהו, גם חשבו אחרת ממנו וגם צדקו.

        לקינוח, שים לב. או שבחיי מבצע סטטיטיקה (איכותנית) שמתעלמת לחלוטין ממה שקורה אצל האשכנזים באירופה הלא-מוסלמית, או שהיהודים בארצות הנוצרים נכללים אצלו בטיעון, אבל הוא שוגה בגדול בקשר למצבם. כמובן, כמו שטענתי למעלה וכמו שכנראה בני הפלוגתא שלו חשבו, יתכן שבחיי שוגה גם בקשר למה שקורה ליהודים אצל המוסלמים. בכל המקרים נשמע שהוא לא הכי מבין מהחיים שלו בסטטיסטיקה, ובכל המקרים הטיעון התיאולוגי שלו נופל.

        1. DoNotCensor

          The Global Jewish News Source – JTA
          February 7, 2014 3:16pm

          Yeshiva student admits to writing anti-Semitic graffiti

          NEW YORK (JTA) — A Long Island yeshiva student was charged with repeatedly scrawling anti-Semitic graffiti inside a commuter train station.

          Jonathan Schuster, 18, a senior at Priority-1: Torah Academy of Lawrence-Cedarhurst, in Cedarhurst, N.Y.,was charged with the crimes on Thursday

          He admitted to using black marker to write anti-Semitic statements, often including expletives, on eight occasions since December 2012, police told Newsday.

          Read more: http://www.jta.org/2014/02/07/default/yeshiva-student-admits-to-writing-anti-semitic-graffiti#ixzz2sp5RtPkH

          We are familiar with the many examples in which Ashkenazis themselves are caught red-handed spray painting "anti-Semitic" and anti-Israel graffiti, slogans, and symbols in public places in order to manufacture "anti-Semitism", perpetuating the Jews' "victimhood" and "persecuted people" status – a central aspect of Ashkenazi identity.
          Constantly reinforcing and perpetuating their own "persecuted people" and "victimhood" status, usually by entirely fabricating or deceitfully exaggerating anti-Jewish sentiment, in order to keep their own people in line with their agenda.
          These sorts of propaganda stunts also serve to reinforce and perpetuate this false narrative of Jewish history – one of unjustified "persecution" and "hatred".

          Video of Shulamit Aloni:
          "It's a Trick, We Always Use It." (calling people "anti-Semitic")
          http://youtu.be/jUGVPBO9_cA

          Video of Ashkenazi student caught painting Swastikas on her own door then claiming Anti-Semitic Attack
          http://youtu.be/eLt5U7VcHw8

        2. אדם

          או האפשרות הרביעית שהוא צדק…?

          מה הנקודה שלך?

  3. ת.י

    תודה רבה סמי, אתה אינטלקטואל מדהים ואדם נהדר!

  4. Ronit

    מעמיק, מרתק, ופוקח עיניים. תודה, סמי.

  5. דןש

    1. כמה נמשיך לכתוב על חלב שנשפך. נכון נעשו הרבה טעויות בחינוך. טעויות אובייקטיביות מחוסר ידע כיצד להתמודד עם "בעיית" העולים מהארצות המוגדרות כארצות המזרח וטעויות של סוביקטיביות הנובעות מהרצון לשמר מסורות ולא להיפתח למודרנה.
    2. ה"הושבה" בפריפריה נעשתה מתוך המחשבה, ששם כ"חקלאים" תהיה להם אפשרות קיום טובה יותר מאשר במרכז. בתקופה ההיא לא הייתה תעשייה מפותחת המדינה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה.
    3. על מנת לאפשר תעסוקה וקיום לאלפי משפחות ללא הכשרה מקצועית מסויימת, הוקמו תעשיות המבוססות על עבודת ידים "המונית". מה שהיה מוצדק בזמנו. עם התפתחות המודרנה והתחרות מחוץ, תעשיות אלו לא יכלו להחזיק מעמד וקרסו אחת אחרי השניה. במקרה זה המדינה כשלה, שלא הכשירה מספיק כוח אדם מקצועי לתעשיות מתקדמות.
    4. ה"כבוד המזרחי" ראה בחלק מהעבודות כ"נחותות" ו"ברח" מהן אפילו כעבודות לתקופות ביניים עד שיוכשרו לתעסוקה הנחשבת למתקדמת יותר בעיניהם. כאן אין להתעלם מכשלונות הממלכה ( במסגרת מערכת החינוך) ךהעלות את רמת הלימוד בפריפריה ולהביאה לרמה של המרכז.
    5. כשלון נוסף הוא תמיכה ברשת החינוך של ש"ס, בה קשה לטעון על קיפוח המזרחיים, שלא נתנה את הכלים המתאימים להשתלבות במקצועות מועדפים.
    גם לדבקות במסורת והפחד מכל חילון לא תרמו להשתלבותם של ה"מזרחיים" ולהרגשות הקיפוח המדומה שלהם.
    6. אשר לנושא הערבי, למרות שאני מסכים עם תאור התוצאה הסופי – חייבים היו לשלב אותם בכל מערכות החיים, השלטון והממשל ולא להתייחס אליהם כזרים. אבל, חשוב להדגיש שהערבים לא היו תמימים ביחסיהם עם היהודים. הם אף פעם לא רצו יהודים בארץ ישראל ו"קפצו" על כל הזדמנות להתנכל בהם.. העליה ה"מסיבית" שהחלה לפני מאה שנים, הייתה לצנינים אצל הערבים – שראו בנו כקוניאליסטים מנצלים. הם אלו שהחלו במלחמת אזרחים מיד עם קבלת החלטת האו"מ על חלוקה; הם אלו שלא הכירו בחלוקה ( יש המערערים עליה עד עצם היום הזה (גם בקדנו ישנם כאלו)); הם אלו שפתחו במלחמה נגדינו, שהביאה לנכבה שלהם וליצירת בעיית הפליטים, בעיה שמשמרים אותה בקפדנות עד עצם היום הזה; הם אלו שהביאו למתיחות ולאיומים, שהביאו למלחמת ששת הימים. נכון שגם אנחנו לא היינו תמימים – בהתייחסותנו לאוכלוסיה הערבית המקומית ולאפר להם להיות אזרחים שווי זויות במדינת ישראל.

    1. ג. אביבי

      דןשצ'יק האינטלקטואל החף מכל גזענות לא מפסיק להאיר את עינינו:
      "1.כמה נמשיך לכתוב על חלב שנשפך. נכון נעשו הרבה טעויות בחינוך. " – ממש חכם דןשצ'יק. מאז יש כבר שוויון מלא בין מזרחים לאשכנזים בישראל. היו לנו כבר 8 ראשי ממשלה מזרחים. המזרחי משתכר כמו אשכנזי בכל ענפי התעסוקה, מחצית משופטי העליון הם כידוע לכולנו מזרחים וכו'. באמת סתם חלב שנשפך.
      ".. טעויות אובייקטיביות מחוסר ידע כיצד להתמודד עם "בעיית" העולים מהארצות המוגדרות כארצות המזרח…" – ממש טעויות. בטעות יישבו אותם בפריפריה ובטעות הזניחו את הפריפריה. בטעות הפכו אותם לשואבי המיים וחוטבי העצים של האשכנזים כאשר במקביל הקפיצו את האוכלוסיה האשכנזית בכמה דרגות סוציו אקונומיות. בטעות סגרו אותם במעברות שנים רבות ובמקביל ישבו את האשכנזים בשכונות איכותיות (יחסית). בטעות יצרו חלוקת עבודה בה המאפיינים האתניים מאוד בולטים גם בימינו. הכל מרצון טוב ותמימות רבה.
      "..וטעויות של סוביקטיביות הנובעות מהרצון לשמר מסורות ולא להיפתח למודרנה" – ברור. והרי הורינו ומורינו הדגולים למדו אותנו כבר מכתה א שהמזרחים מטבעם שונאי השכלה וחובבי נחשלות כלכלית, זה בדם שלהם.
      2. " "הושבה בפריפריה נעשתה מתוך המחשבה, ששם כ"חקלאים" תהיה להם אפשרות קיום טובה יותר מאשר במרכז. " ברור. כי גם זאת לימדונו גדולי הדור – המזרחים מסוגלים רק לעבודות כפיים ויזע אבל בשום אופן לא לעבודות שכלתניות יותר. שוב, הכל מתוך כוונות טובות
      "…בתקופה ההיא לא הייתה תעשייה מפותחת המדינה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה." – מתי בדיוק מדינת ישראל הייתה חקלאית בעיקרה? ואם כן מדוע לא רואים שם אשכנזים כמעט (בין פועלי החקלאות)?
      3. "על מנת לאפשר תעסוקה וקיום לאלפי משפחות ללא הכשרה מקצועית מסויימת, הוקמו תעשיות המבוססות על עבודת ידים "המונית"…. –רק מפליא שמצב השכלתי/הכשרתי דומה היה בקרב האשכנזים ורק בדרך נס ובגלל שיכלם הרב הם השתלבו בתעשיות המבוססות על ידע ובתפקידים בכירים יחסית. מחנכינו לימדונו כבר בגן שאשכנזים לשכל נולדו והפרענקים לעמל ולשרות אדוניו הלבנים.
      4. "ה"כבוד המזרחי" ראה בחלק מהעבודות כ"נחותות" ו"ברח" מהן אפילו כעבודות לתקופות ביניים עד שיוכשרו לתעסוקה הנחשבת למתקדמת יותר בעיניהם…" והאשכנזים כידוע קבלו כל עבודה שאיפשרו להם. אין להם בכלל בעיה של כבוד ויוקרה. ראו כהוכחה את האחוז הכל כך גבוה של אשכנזים (ותיקים) בעבודות דחק, כפיים, חקלאות ושרותים.
      "כאן אין להתעלם מכישלונות הממלכה ( במסגרת מערכת החינוך) ךהעלות את רמת הלימוד בפריפריה ולהביאה לרמה של המרכז." – כשלון. עכשיו ברור. לא במקרה תכנית מאוד מחושבת שנמשכה עשרות שנים להסללת המזרחים לעבודות נמוכות. מבחן התוצאה זה רק דמיון מזרחי מתעתע.
      ".5…. גם לדבקות במסורת והפחד מכל חילון לא תרמו להשתלבותם של ה"מזרחיים" ולהרגשות הקיפוח המדומה שלהם." – דמיון מזרחי! איך שכחנו? למעלה מ2 מיליון מזרחים מרגישים מקופחים רק בגלל הדמיון המזרחי המפותח שבא על חשבון חשיבה בהירה. איך שכחנו זאת? איך לא שמנו לב שכל המזרחים הם דתיים ואנטי חילוניים ומה הפלא שהם נגד השכלה וקידמה ומעדיפים נחשלות? ועל אשכנזים דתיים אנטי חילוניים שמצליחים בכל המקצועות הנחשבים, שמעת במקרה? נו אבל הם אשכנזים.

      תודה לך דןשצ'יק הלא גזען, חסר הדעות הקדומות ובעיקר על האינטלקט הרב שהוכחת בתגובתך זאת כמו באחרות. תודה לך, שכעת סיפקת לנו הפרענקים הסברים מלומדים על נחיתותנו הטבעית והרגשת הקיפוח המדומה שלנו.

  6. איציק

    זה לפני שהסלאבי חטף אותם או אחרי?

    ומה הוא מלמד אותם שם, שיעור על דמוקרטיה?

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    בכל העולם .מיעוטים נמצאים תמידית בסכנת רדיפות. אבל בעולם האיסלמי ל,,,אהל אל כיתאב" עדות הברית הישנה והחדשה -יהודים ונוצרים היה מעמד מוגן,בהחלט לא שווי זכויות למוסלמים.למיטב ידיעתי לא היו בעולם האיסלמי רדיפות בהיקף שהיו בעולם האירופי נוצרי החל ממסעי הצלב. חיסול קהילות בתמאה ה14-המגפה השחורה ועוד ואני לא כול את השואה שפגעה כמובן גם בספרדים בבלקן. ורק בשוליים(לא היספיקו) בצפון אפריקה. הערה לדןש: הערבים שהיו רוב של כ90% בזמן הצהרת בלפור ראו בצדק מבחינתם צעד עוין כלפיהם מצד מעצמה קולוניאליסטית שלא שאלה את פיהם. בין המיעוט היהודי היה רוב ל,,ישוב הישן" אשכנזים וספרדים שהיו מתנגדי הציונות המדינית.ההנהגה . גם השלטון העותומני לפני כן שאפשר הגירה מסוימת של יהודים. הבין את משמעותה של הציונות המדינית שיצרה מצב חדש של תביעות מדיניות שאת זה העותומנים והערבים לא היו מוכנים לקבל. ולכן תבעו הערבים בפלסטינה המנדטורית, החזרת כל העולים שבאו אחרי הצהרת בלפור. לא היתה כאן התנגדות לעדה יהודית ככזאת.

  8. דוד

    סמי חביבי דיאלי, אני עדיין מחכה שתעבור מפאזת המאבחן המבריק לשלב תכנית העבודה.
    מה אתה מציע ? שנמזרח את האשכנזים ? שנחכה 100 שנה בסבל ? שנתיישב ביהודה ושומרון ונבסס את המדינה הדו לאומית ?

    שאולי ניצור לאום משותף חדש עם שכנינו ואז תהיה פה מדינת לאום אחת שכותבת מימין לשמאל ואוהבת חומוס ומקלובה ?

    שנחזיר שטחים (למי בדיוק ?) ונתכנס לוילה בגו'נגל ?

    עת לעשות לה' הפרו תורתך. יאללה אחי, תביא הצעה.

    אבחנות טובות יש למכביר , ממאדאם שוחט ועד לעיראקי שהרבני. מה שחסר
    זו תכנית מעשית שלא תפחיד אף אחד בהתחלה עד שיתרגלו

  9. סמי

    לדוד, נכון, לפעמים אתה מתבקש להציב אלטרנטיבה, אבל לא חייב. מבקר יכול להישאר בעמדת המבקר ואחרים יעשו תיזה מהאנטי-תיזה שלו וחוזר חלילה.
    אבל, אני כן פה ושם שולח יד בנסיונות אלטרנטיביים. התורה שאתה מחפש היא מתבקשת מהדברים, כך גם כתוב הספר הזה שבספו נספחים על הנסיון בקדמה. אני חושב שזו אולי הפעם העשירית שאתה שואל אותי את אותה שאלה.
    פעם שאל אותי שר חינוך ליברלי אחד שאלה דומה בהקשר המזרחי, "בוא תגיד מה היית רוצה להשיג אילו יכולת מחר?" תשובתי הייתה פשוטה: "חצי מהכל". תשובתו הייתה משהו כמו "אההה,.. אני מבין…"
    גם לך אני אומר. בוא נתחיל מזה: חצי מהכל ובא לציון גואל.

  10. אבי משולם

    אולי כדי להביא לשינו של תכני הלימוד, הדרישה צריכה לבוא מהתלמידים עצמם. תלמידים מזרחים יכולים להתארגן ולסרב ללמוד ולהבחן בנושאים החסרים, כל עוד לא משנים את התוכן ומוסיפים גם את האתוס המזרחי ךתמונה.
    עכשיו כשהמזרחים כבר אינם מיעוט, הגיוני שהם ינצלו את המסה שהם מהווים, כדי לפעול במישור המעשי ולא רק האקדמי.

  11. שימי לוי

    מוזר, הייתי בטוח שתגיד שליש