• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

והרגשתי עץ שלם נופל בקרבי

אולי מסע אל שורשינו אין משמעו לדבר עליהם, למיין אותם ולתת בהם שם ויד, אלא לתת להם – במלוא הדר עילום שמם – לדבר מתוכנו? ואולי נדרשים אנו לא למסע שיובילנו לשורשים, אלא לשורשים שיוציאנו למסע. זעקת קרלין: מחשבות על עצים, שורשים ומסעות בין בלרוס לירושלים
יונתן קונדהיונתן קונדה

חבר להקת "סיסטם עאלי" ורכז חינוך במעבדת פיס לתרבות "בית סיסטם עאלי" בת-ים. יוצר-שותף בהצגות "על התל" ו"אנו בונים פה נמל". ספר שיריו "תנאים מוקדמים" עם המשורר מוחמד אגואני יצא בהוצאת מטען ב-2012.

ט"ו בשבט, תשע"ד

דבר מוזר, הדרך בה מלמדים אותנו להתייחס לשורשים שלנו. עלינו לחקור אותם, לחזור אליהם, להתגאות בהם, לנופף בהם כמו אקדח או דגל, להיתלות בהם, לזכור אותם. כל זאת בעוד שההיגיון הבריא אומר: שורש שניתן לנופף בו, האין הוא שורש שלא עושה נאמנה את עבודתו?

אנו ניזונים משורשינו – זאת אנו יודעים. הם מקיימים אותנו, וכל שעלינו לעשות הוא לסמוך על נוכחותם, על תפקודם ועל חוסנם, מבלי לראותם או להראותם. עלינו רק לדעת שהם שם – ואפילו זה לעתים עשוי להיות יותר מדי: שכן שורשינו אינם מבקשים מאתנו לדעת שהם שם. הם מבקשים מאתנו להמשיך ולצמוח. ואי אפשר לצמוח מטה, חזרה אל תוך השורשים. זה נוגד את טבענו.

עם זאת, מתעתעת בנו המטאפורה: אין כיתה בה לא נתבקשו לעשות עבודות על שורשים, לדקלם שורשים בטקסים ובעצרות, ולצאת בעקבות שורשים לטיולים ולמסעות. ומדוע טקסים ועבודות ומסעות שורשים בית-ספריים, צבאיים או ממלכתיים אלו תמיד יידמו כקפסולות זמן ומקום המנותקות מחיינו? מדוע לא לימדו אותנו כי "מסע שורשים" יכול להיות באותה מידה בדיוק – אם לא יותר – מבט ממושך ועמוק בראי? או אל עבר הים? ושאורכו של מסע שורשים יכול להיות לפעמים גם דקות ספורות של שיר שמתנגן לפתע? ואולי מסע כזה מתרחש כל פעם שאנו פוצים את פינו לשאול שאלה, או לענות עליה, או לצעוק או למחות? ואולי מסע אל שורשינו אין משמעו לדבר עליהם, למיין אותם ולתת בהם שם ויד, אלא לתת להם – במלוא הדר עילום שמם – לדבר מתוכנו? ואולי נדרשים אנו לא למסע שיובילנו לשורשים, אלא לשורשים שיוציאנו למסע, למאבק זועם ואוהב אחר הזכות לומר מה באמת שלנו, ומה היה שלנו, ומה איננו שלנו – מה נלקח מאיתנו שלא בצדק, ומה אנו בוחרים להשאיר מאחור.

בזמנים קשים אלו עלינו לחזור לשורשים שלנו.
ח"כ אוליאנסקי בתגובה לניסיון עגינת זכויות משפחות להט"ביות בחוק (רשת ב', נובמבר 2013)

העצים הם דימוי יסודי ומכונן במקורותינו לתפיסת האדם ומשמעות קיומו: מ"כבּן פֹרת עלי גדר" בבראשית דרך "האדם עץ השדה" בדברים ועד "כעץ שתול על פלגי מים" בתהילים ובירמיהו, מפרטי הפרטים של סדר זרעים (מעשרות ג, י: שיוך אילן לתחומה של ירושלים וכל ערי המקלט נקבע עפ"י נטיית צמרתו ולא מקום שורשיו) ועד מערכות ההסמלות הקבליות (בהן השורשים נסתרים הם מאתנו תמיד עמוק באדמת האלוקות). אך בכל אינספור הדימויים, המשלים וההסמלות של עצים, נמצא תמיד היחס אל השורשים כאל חלק ממערכת שלמה ומורכבת של צמיחה – חלק שערכו גלום אך ורק במילוי תפקידו החיוני והאילם בעבי האדמה.

unnamed3

עם זאת אנו היום נתיני משטר של סוחרי וספסרי שורשים: אין יום עובר במחוזותינו מבלי ששר או פקיד, קצין חינוך או רב צבאי יצווח בקולי קולות אודות המכונה בפיו "שורשים", ויתעטף בהם בגאון כבמדים או בשריון, מבלי שיחפרו ויתלשו חדשות לבקרים את שורשינו כדי לתלותם לראווה בכיכר העיר או מעל כל בימה זרה מזדמנת. במציאות כזו, ההולכת ומחריפה, לא די לנו בשתיקה כדי להגן על שורשינו מפני קרדומי הממלכתיות, הפשטנות והלאומנות: את שורשינו אנו למדים לזעוק.

אני דורכת על העפר / שתחתיו מדברים המים
מדברים השורשים… / קול המונם מחריש את אוזני.
זלדה, "אי"

מספרת האגדה כי כאשר הגיעו ראשוני היהודים ליערות פולסיה – אז בתחום ממלכת פולין, היום במדינת בלרוס – מצאו עצמם ביער עבות שבו על כל עץ ועץ היה תלוי דף גמרא, והעצים מתפלפלים ביניהם בשפת קודש. מיד הניחו מטלטליהם, ואמרו זה לזה: פה-לין, כי פה-לן-יה! ועל כן פה נלון, עד שנזכה לעלות לארץ ישראל.

מאות-אלפי אורחים יהודים אכן נטו ללון בין ביצות פינסק, ונשארו יותר מ-600 שנה. ביניהם משפחות סביי, משני הצדדים. סבו של סבי היה מחלוצי תעשיית העצים המקומית, שהפכה את היערות למקור פרנסה משגשג למפעלי לבידים, גפרורים ושאר מוצרי עצים. וכך נכרך גורלם בעצים: עצים שפרנסו אותם במשך שנים ארוכות, עצים אשר בבוא העת הסתירו את סבי במנוסתו ממבקשי נפשו הפולנים, הגרמנים והרוסים, ועצים שהיו עדים אילמים לשחיטתם של שארית בני משפחתו יחד עם עשרות אלפי יהודי פינסק, קרלין וסטולין על ידי הגרמנים ופלוגות סייעניהם המקומיים.

אך גם רחוק מארץ הביצות והיערות ההיא, המשיכו העצים להיכרך בגורלנו: בארץ ישראל השתכנו סבתי וסבי בינות עצי כרם זיתים רחב ידיים בחולות שמחוץ ליהוד (במקום שבו לימים תצמח ותתבצר "סביון"), הם אדמות הכפר הערבי יהודיה, היושב על מקום היישוב המקראי יהוד. וכעבור זמן מה, לא רחוק משם, ברמלה, ניסו סבי ודודיו להחזיר עטרת אבות ליושנה ולהקים מחדש מפעל לבידים משפחתי – רק הפעם בארץ נטולת יערות ונהרות. שורשים עקורים קשה מאד לשתול מחדש: בהעדר חומרי גלם הם יבאו עצים מאפריקה ובהעדר שוק מקומי הם ייצאו לבידים לפיליפינים. ההפסדים הצטברו והם חזו בקריסת המפעל, ועמו חלום תעשיית עצים ארץ ישראלית. גם לאחר סגירת המפעל ותשלום כל חובותיו הכספיים, חוב הזיכרון של סבי נותר על כנו, ולא הניח לו עד ערוב ימיו – אז היה יושב ימים שלמים על מרפסתו, מול עצי התפוז והלימון והפקאן שנטעו ילדיו בין עצי הזיתים, ופניו משוכי פליאה כאילו עמד שוב מול אותם יערות משתרעים של ילדותו בפינסק-קרלין.

אדם בכפר לעת לילה בדומה לעץ הוא ממש / העומד תוהה בשרעפיו על עצמו
אורי צבי גרינברג, "כל הלילה עמד עלי יער"

ופינסק-קרלין, מהי היום?

קרלין היא פרבר של העיר פינסק, במחוז ברסט, במדינת בלרוס של היום. קרלין היא מחצרות החסידות העתיקות ביותר (עד כדי כך שבראשית ימי החסידות "קרלינער" היווה מילה נרדפת ל"חסיד") שייסד בעיר ר' אהרון הגדול, מתלמידי המגיד. קרלין היא עשרות אלפי תושביה לפני מאה שנה (85% מהם יהודים), אך גם עשרות-אלפי תושביה היום (1% מהם יהודים) – רבים מהם עוד מתפרנסים, היום כמו אז, מעסקי סירות וספנות בנהר הפריפיאט. קרלין היא עשרות אלפי תושביה שנטבחו בה וביערות סביבה, ובה בעת גם אלפי בניה ובנותיה שעזבוה, גורשו וברחו ממנה – אך הקימו קהילות על שמה בירושלים, טבריה, ניו יורק, בית שמש, לונדון, ומקסיקו סיטי. קרלין היא אלפי בנותיה ובניה שהשילו את מלבושיה ושפתה וזיכרונה ופזורים בעולם בלי לדעת את שמה. קרלין היא המחליקה תדיר בין ידיהם ואצבעותיהם הארוכות של שליטיה וכובשיה: ליטאים, רוסים, שוודים, פולנים, גרמנים – ועד בלרוס של היום תחת משטרו של אלכסנדר לקושנקו, המכונה גם "הדיקטטור האחרון של אירופה". קרלין היא עיר השסועה לעד, שנקרעה שוב ושוב במרוצת הדורות בין חסידיה למתנגדיה, בין חסידיה לצִיוֹניהּ, בין פליטיה לשליטיה, בין זוכריה למשכיחיה, בין חייה למתיה. היא המקום בו נולדו שני סביי ז"ל. היא המקום אותו שתק סבי האחד כל ימיו, והמקום עליו סבי השני היה אומר – "אכרות את שתי רגליי ולא אדרוך בה שוב" – ועם זאת לא עבר יום בלי שדיבר, זכר, חלם והתאבל עליה.

אך יותר מכל, מאז ומתמיד נודעה קרלין בזעקתה – זעקת קרלין.

את זעקת קרלין ניתן לתאר כהכלאה של צעקת שבר וקריאת אושר שנוהגים חסידי קרלין בעת תפילתם, מנהג שהכניס ר' אהרון הגדול מייסד החצר עוד מראשית ימיה, לפני מאתיים חמישים שנה. יצאה שמעה של זעקת הקרלינאים לרחוק, ונמשכת היא על פני דורות ויבשות רבים: זעקה המעלה בקנה אחד את אקסטזת הדבקות של התפילה ואת פיכחון הכאב ושברון הלב שבקרבה. לא זה או זה, אלא זה וגם זה: כבוקעת היא מתוך תהומות כל הזעקות והזועקים באשר הם, בכל השפות, בכל הנסיבות.

daily realism

קשה לתאר את זעקת קרלין מבלי לשמוע אותה, וגם למי ששמע אותה קשה לבטאהּ במילים. כי מהי זעקה? הנעלה מעשרת דרכי התפילה שמונים חז"ל (זוה"ק ח"ב יט, ב), זעקה היא קול הנובט ברווח שבין המילה לבין משמעותה, בין המילה לבין מגבלות צורתה, בין הרגש הבלתי מרוסן המניע אותה לבין כבלי השפה והתחביר והסמנטיקה והתקינות הכובלים אותה. זעקה היא קולנו במאבקו הבלתי נלאה להכיל את מחשבותינו המופשטות והנשגבות בתוך מוחשיות ומוגבלות גופנו, "כאשר הלב סוער מעוצמת נוראות הבקשה עד שאינו יכול להוציא מילים מפיו, ורק צועק בקולו" (ר' שמשון פינחוס זצ"ל, "שערים לתפילה").

זעקה היא ההתנגשות החזיתית בין קטר הגוף הנס משעבודיו למלכויות ולמלכים בשר ודם, לבין קטר השפה והמילים הבורחות משעבודם לזיכרון, לנרטיב ולכללי השפה ומנגנוני השתקתה והכחשתה וסילופה – ושניהם על מסילה אחת, שהיא קולנו, וההתנגשות הבלתי נמנעת שלהם מולידה ניצוץ, שהיא הזעקה הזו, שהיא הכל ויחד עם זאת גם – בשבריר השנייה הדומם בו נפתחות העיניים אחרי ההתנגשות ונדמה כי העולם כולו עומד מלכת ורק עשן דק עולה מקרונות מחשבותינו ההפוכות לצד הדרך – לא כלום.

קניתי חנות בדיזנגוף
כדי להכות שורש / כדי לקנות שורש
ארז ביטון, "שיר קניה בדיזנגוף"

אם כך, האם בבלרוסיה אמצא שורשיי? אך אבוי, גם ארץ זו נתונה בסחרחורת חפירה והתחפרות בחיפוש אחר שורשים הנשלפים תדיר ממקומם בכדי לנופף בהם: האם בלרוסיה (בתרגום חופשי, "רוסיה הלבנה" ) היא בת חסותה של אמארוסיה ההיסטורית, או שמא שורשיה עוד בארץ "רוס" העתיקה, טרום-רוסיה של ימינו? האם זכתה לתואר רוסיה הלבנה ע"י ראשוני הנוצרים בכדי להבדילהּ מרוסיה "השחורה" והפגאנית? או שהיו אלו מלכי הליטאיים שזיכו בתואר "לבן" כל שלא כבשו המונגולים, או שמא הצארים הרוסים שבתורם כינו כך את האדמות שכבשו הם מהליטאים? האם השם משמר עוד שריד להתנגדות הלבנה לסובייטים האדומים? האם נכון יותר לומר ביילורוסיה (כנהוג עדיין ברוסית) או בלארוס (כפי שמתעקשים לאומניה)? כאמור, ברגע שנשלפים השורשים מהאדמה בכדי לנופף בהם, קשה, ואולי בלתי אפשרי, להחלץ מהסבך שלהם. עם זאת גם כאן, אחרי הכל, גם היריבים המרים ביותר במאבק ההיסטורי-סמנטי והאטימולוגי על שורשי בלרוסיה יסכימו כי ייתכן ושמה לקוח פשוט מאד מהעצים שלה: עצי הבריוזה (הם עצי הליבנה), הממלאים בענפיהם הארוכים והלבנים את ערבותיה המשתרעים של הארץ.

ובכן, שנוי וידוע לי היטב: הדרך הבטוחה ביותר לעקור שורשים היא הניסיון לחשוף אותם. אם כן, מה הביאני כעת, בגפי, ערב שמחת תורה תשע"ד, לסוכה בחצר פינסק-קרלין, ברחוב חסידי קרלין במאה שערים בירושלים?

מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ – שָׁם יְהוּא.
קהלת י"א, ג

סבי נפטר לפני שבע שנים. כשעוד עמד לו כוחו היה מגיע בשמחת תורה לכאן, בכיפה לבנה וחליפת עורך דין ישראלית שחורה ויידיש קולחת ומתלקחת בפיו ומצטרף שוב למניין הפינסק-קרלינאי, גופו הגדול, כבד מזיכרונות, מצטרף בסרבולו לתנועתם – בן אבוד בהימצאו, ונמצא באבדונו.

ובשמחת תורה זו, זכרו ליווה אותי כשמצאתי עצמי עומד תחת פלריג גדול וצבעוני המתוח לאורך סמטת חסידי קרלין במאה שערים, "לכל אורחינו באשר תהיו, ברוכים הבאים תמיד לסוכתנו בפינסק-קרלין": לפתע צף עלה ומילא את קירבי עומק שברון ליבו של סבי בעומדו לאחר המלחמה נוכח פינסק וקרלין שהכיר, הבזוזות והמדממות, ואשר נמהל לבל הפרד בזיכרונו, כעבור חודשים ספורים בלבד, במראה יפו האנוסה השדודה – שברון לב ששום דגל או המנון לא יכלו ולא יוכלו להשכיח, לשכך או לתקן, הכאב המקופל היטב אל תוך נבכי וסתרי וסתירות הזיכרון – סתירות ששום המנון ושום ספר לימוד לא יצליחו ליישב לעולם.

ושוב צצה וניקרה בראשי השאלה – אם כך, מה הביאני לכאן, לקרלין, כעת?

היכן הם אותם ה'כלנו' / כמה שָׁם מהם עוד שָׁאֵר?
הה, סבא, רימונו, הכזיבו אתנו / ביקשנו מלכוּת ומלקוּת אך מצאנו
שמשון מלצר, ויכוח עם סבא, "אור זרוע"

במציאות של מדינה הנושאת בגאון את שמנו אך עוקרת ומנופפת וסוחרת בשורשינו בחוצותיה כדי להצדיק ולטייח ולנשל, אין ולא יהיה מקום לחלומות, לספקות, לחששות, לאומץ, לפחד, לסתירות, לכאב ולגאווה האדירה שהם הם הסיפורים האמיתיים, הנושמים והנרקמים תמיד של משפחותינו, של שורשינו. כי לעקירת שורשים פנים רבות: בין אם הפקעת הנרטיב האשכנזי על ידי ממסד שמנכס, מסלף ומרוקנו מכל משמעות ותוכן אמיתי כדי שייחקק היטב בנאומים ובספרי הלימוד – או בין אם הדחקת הנרטיב המזרחי שאותו ממסד משתיק, מוחק ורומס, שני צדדים הם של אותו מטבע: מנגנון הנישול אחד הוא, הגורל אחד הוא, האובדן ושברון הלב אחד הם. יהודים וערבים בארץ ישראל עומדים וצופים בסיפוריהם, בעברם, בשורשיהם מותכי סיגים ומצורפים למסכות שקרים ההולכות ומגובבות בכיכרות, לכדי עגלי זהב בשירות תעמולה, שחיתות ונישול בפולחן של לאומנות במסווה של קדושה.

tree stash 2

ואז נוכחים אנו לדעת כי אל מול הניסיון הבלתי פוסק להפקיע אותם מאתנו, את שורשינו יכולים אנו רק לזעוק. לסרב להשלים עם הניכוס והגיוס שלנו ושל שורשינו אך בה בעת לא לברוח לשם כך הרחק מחיינו ומהסובב אותנו כדי להתחמם ולהתכרבל בחיק האסקפיזם השקרי של "חזרה לשורשים": עלינו לזעוק אותם – ולתת להם לזעוק מקרבנו. ודרשו חז"ל (אבות ג, יז) כי את השורש האמיתי שלנו נמצא במעשינו, מדי יום ביומו – ולא בעיסוק בחוכמות ערטילאיות: לקרלין באתי לא להתנחם בחמימות חיפוש שורשי-שווא מדומיינים. באתי למצוא אפשרות שוב לזעוק.

"הוא נגע במוחו בעצים שדמו לגברים ולנשים נטועים ומסועפים. כולם היומילים באיזהשהו אופן, מילים בשפה נשכחת, אדירה, והוא היה יכול כמעט לראות כיצד התנגנו…"
שמעון אדף, "הלב הקבור"

דבר לא הכין אותי לסחף שבא עמה ושאחז בי, בקולי ובגופי, כשהתחילה תפילת ערבית: זרם הגיח ועלה עמוק מתוך מצולות חיי עד כה, שלא הכרתיו קודם אך ידעתי – כי הוא המניע את מחזורי הגאות והשפל בתוכי. ללא כל התראה מוקדמת צמחו ועלו בבת אחת זעקות קרלין כיער סביבי, ובי, ופילסו להם אפיקים בגוף הזה של גורלי, של משפחתי, של השיבה לארצנו שטמנה בחובה גלות הלב מחצרות אמונתנו. נעתקה נשמתי בתפילתי, בתחביר גדמי העצים של חיי עד כה, המחוברים נקודות נקודות בחוט דק של זעקה חסרת מילים; ידעתי, העצים הנופלים ביערות חיינו תמיד, הרחק מכל עין או אוזן, גם כשאף אחד לא רואה או שומע, יש להם קול, וכך הוא נשמע: זעקת קרלין.

לאחר הושענות, שטוף זיעה ותשוש שירה ומחולות ניגש אליי חסיד ולקחני ללון אצלו. "הלילה אתה ישן בקרלין", אמר לי, בחיוך. ובמוצאי החג אמר, "היסטוריון הקהילה", והצביע על בחור אדמוני צעיר וצנום, "ודאי יודע רבות על סביך וסבי סביך. אך הוא בתענית שתיקה, עוד מראש השנה. הייתי שמח אני לגשת איתך בעצמי לארכיון, אך עליי לארוז. אני נוסע מחר לבלרוס."

"בלרוס?", שאלתי.

"כן, לקרלין."

"זה לא קצת מסוכן שם? ועוד ככה, עם שטריימל?"

"בימינו, יש מקומות בארץ ישראל בהם הרבה יותר מסוכן להסתובב עם שטריימל."

ניסיתי להיזכר במעט שידעתי על בלרוס, " זו מדינת משטרה, לא?"

"כן, דיקטטורה," הוא השיב בחדות, והמשיך, "אך הקהילה שלנו ברוך השם משגשגת שם… זו עריצות, אפשר להרגיש את הפחד וההשתקה בכל מקום שם, אפילו באוויר. אבל לפעמים הדרך הבטוחה ביותר להחריב דבר הוא דווקא הניסיון לשמר אותו. לא שצריך להשוות – אבל פה בארץ עסוקים כולם בלשמר ולשמר ולחפור ולחפור ולחשוף ולחשוף מה שמוטב היה להשאיר במקומו. ודיקטטורות – הן לא מנסות לשמר שום דבר חוץ מאת עצמן…"

שמעתי את דבריו, והרגשתי עץ שלם נופל בקרבי.

"לא די באיסוף החומר, בדיבור עליו ואפילו בנגינתו. נתבעים אנו כעת לפעולה חשובה יותר:
לתת לשירים האלה מקלט בתוכנו – לשיר אותם!"
יהויכין סטוצ'בסקי כשנשאל על שיעלה בגורל שורשי השיר החסידי, עיתון "דבר" 15.11.1944

יממה שלמה כך התפללתי בקרלין שבירושלים. בתפילה, מאז שאני זוכר את עצמי, מתבהר יותר מכל, בראש ובלב, מדוע מדומים אנו לעצים: עטופי עלוות טליתות, שפתיים כרחש עלים, עיניים עצומות כפירות כבדים ובשלים על קצוות חוטרי הכוונות, גזע גוף מתנועע לאט וענפי גפיים שלוחות לכל עבר, כורעות ושוחות ונישאות – ורק לחש הקול עולה חרש מעומק הגוף, זכר לשורש נסתר, הטמון בתוכנו: יער מתפללים, שורות שורות, צומחים אל תוך להב הגרזן הבלתי-נראה והמושחז של הזמן, נושאת הידיעה שגם הגוף, כמו עץ – ועמו שורש הקול ועלי המילים – ינשרו ויתכלו, וכבר אמר הנביא "כימי העץ ימי עמי". אך בידיעה זו יש רק כדי להעמיק את ההכרה כי התפילה בלתי נלאית היא, פלג-מים שאינו יודע גבולות של אדמה, ארצות או זמנים. יממה התפללתי ורקדתי בין מאות השערים החורקים הנפתחים בפני ונסגרים מאחורי. זעקתי כפי שלא העזתי מעולם. ולאחר כל זה פתחתי עיניים, וחזרתי בגפי ליפו; להתפלל יחידי (או לעיתים, אשכנזי בודד במנייני מנחה בבית הכנסת האשכנזי המרכזי בשדרות ירושלים), הרחק מירושלים, והרחק מקרלין. אך זרעי זעקתה בחובי, מתעצמים בקִרבי. ותאמרנה עצמותיי: לזעקה אין עיר אחת, וגם לא מולדת אחת.

בצאת החג, עומד בקרלין בצל סכך הסוכה – אותו סמל נדודים ובית הנישאים בנו והמתהפכים בקרבנו לעד – כבר ידעתי: לא הגעתי הנה כדי לטפס ולהתלות בעץ המשפחתי, ולא לחפור בשורשיו, ולא לאחוז בסנסניו – אלא למצוא מחדש, ואולי לראשונה, במלוא איתנה, זעקה. לזעוק כדי לאשש ששורשיי אינם דגל, ולא אנדרטה, ולא המנון, ולא מיקוד מבחן בגרות או מערך שיעור מולדת, ולא מסע לפולין ולא נאום נשיא או ראש ממשלה או שר חינוך או רב צבאי, ולא אף אחד מאלף אלפי העיוותים והסילופים של מכונת הלאומיות ורתימתה את סיפור יהודי אשכנז – ציונים וחסידים, סוחרי עצים ותלמידים חכמים, קורבנות וגיבורים – לעוולות עגלה חוטאה; לזעוק, כדי לאשש כי שורשיי לא מעבר לים הם, ולא בשמיים הם, כי אם בפי ובלבי.

שם מתאסף שורש דק / כזהורית על עין הנער אשר רוחו מקיצה לטעת בעולם
יעקב ביטון, לאט נספג האור, "מחברות התבוסה"

זכות (ויש שיאמרו אף חובה) בסיסית היא לשאול, ולהעמיק, ולחפש, ולחקור את עברנו, כדי להטיב להבין את סיפורנו שלנו, כדי להטיב לכתוב אותו. נכון הדבר, ביתר שאת, למי שעברם ולשונם ומורשתם וסיפורם מושתקים ונרמסים ומנושלים עדיין מדי יום ביומו מהתודעה ומהמרחב, מסדר היום, ממערכת החינוך ומההגמוניה התרבותית; אך אחת הוא גם לאלו המסרבים לציית לניסיון של רשות דורסנית לנכס את מורשתם וסיפורם.

Tree knit

אל לנו לכתוב סיפורנו או שורשינו בחסות או בשירות שום ממסד, או שלטון: המסעות, והטקסים, וחוברות הלימוד, והמוזיאונים, וההתעטפות בדגלים, וההצדעות, והסמינרים וההשתלמויות והסיורים, המסובסדים והמשומנים והמושחזים – בחינת עגלות פרעה הם כולם: מפתים במרכולתם העשירה ובתקציביהם השמנים ובפארם המלכותי והמלאכותי – אך אל לנו לטעות: עגלות פרעה אין הם אלא הסוואה לעגלי הזהב של הלאומנות, והגלות שהיא ממיטה על קורבנותיה ומקרבניה כאחד. והרי נחקק הדבר היטב, שוב ושוב ושוב, בתולדותינו, עוד מראשיתם: המוצא עצמו מובל מארץ ישראל כשהוא נישא בגאון על עגלות פרעה, סופו לשוב שפוף ראש כשהוא רתום אליהם; שכן כשזה מגיע למשטרים ולשליטים, מלכות היא מלכות היא מלכות, בחינת "מצרים טפילה ומלכויות עיקר" (תוספתא ברכות א', י') ואל יתפלא המוכר את סיפורו ושורשיו לרשות – שזו תקרבו בשעת הנאתה אך לא תעמוד לו בשעת דחקו.

שורש הגלות היא השכחה. הזכרון הוא שורש הגאולה
בעש"ט, "בגן החסידות"

ישנם שני קרלינים. אחת בירושלים. אחת בבלרוס. תהום פעורה ביניהם. ועליה – הקרלינאים עוד כלוליינים, על החבל הדק של זעקתם המתוח על פי התהום.

כי עריצות פנים רבות לה. היא יכולה להיות של בשר ודם רב, של זיכרון, או במילים שלנו. ובכל זאת אולי יש יותר מן המשותף לבלרוס ולירושלים מאשר היינו רוצים לחשוב: יערות שלמים של אנשים מוצמדים מדי יום לקרדומי הכוח הברוטאלי של הלאומנות, של שלטון הפחד וההסתה והחומות והבטון וההשתקה, של ניכוס הסיפור, של הפקעת העבר כדי לבנות כלא של הווה: לרמוס בני אדם בשם אדמה, לאנוס אדמה אל תוך רעיון, ולדחוס שוב ושוב שורשים עקורים אל תוך האדמה, כלשונות חזרה אל תוך הגרון, עד חנק.

אולי, אם כך, בין אם כאן או ב"דיקטטורה האחרונה של אירופה", השעבוד, לפני הכל, איננו למלכויות ולעריצים, ולא לזיכרון. השעבוד הוא שלנו למטאפורות שלנו. לשיתוף הפעולה שלנו עם הרעיון ששורשינו – ועימם יכולתנו לזעוק – טמונים במקום אחר, ולא בנו. פולין, יפו, פינסק, רוסיה, רמלה, יַהודייה, יהוד, ירושלים – המקומות האלו נעקרים, מתים, וקמים לתחייה, ושוב מתים, נעקרים מאדמה אחת ונשתלים שוב באחרת, נשתלים בליבו של אדם אחד ונעקרים מליבו של אחר, בתוך שמות אחרים, עם גבולות אחרים ותחת עול של משטרים אחרים.

זעקת קרלין מסמנת את האפשרות למצוא בשורשיי קול, של שיר, של קריאה, של התעוררות, של כאב הנכרך בתקווה במסגרת היכולת שלעולם עומדת להתנגד – לסרב להשלים עם מגבלות גופנו, עם שעבוד לשוננו, עם הפקעת סיפורינו. כי במקום בו נלקחה ועודנה נלקחת מאתנו מדי יום ביומו האפשרות לזעוק, בין אם בבלרוס או בירושלים או בכל מקום ממנו באנו או אליו אנו הולכים, בחלל שמותירה אחריה כל זעקה שנעקרת, נאלמת, מועלמת, ומולאמת – את מקומו של הזעקה והזועק ידעו תמיד למלא ביעילות כוח הזרוע הלאומני במכבשיהם ובבולדוזריהם, בשווקיהם, בגשריהם ובמרחצותיהם.

שכן שורשי נשמותינו טמונים הם בזעקות העמוקות והארוכות האלו של תפילותינו, אשר מול כל שעבוד ועריצות יוותרו לעולם חסרי גבול, או משטר.

*

דימויים (למעט הראשון): לזלי רובין-קונדה

הכותב הוא חבר בלהקת הראפ היפואית הרב-לשונית סיסטם עאלי, שחקן בתיאטרון תמר ומלמד כתיבה לבנות ובני נוער ביפו
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסף

    יש משהו בסיסי בכל הצמחים למיניהם, מאלה שבגובה הדשא עד אלה שצמרותיהם גבוהות מהבתים בהם אנו גרים. בכל אחד מהם יש צמיחה כלפי מעלה אל השמש, וצמיחה כלפי מטה, אל מעבה האדמה. שתי הצמיחות המנוגדות האלה – האחת אל המים והשנייה אל האור – חיוניות לצמח הבונה את עצמו ומעמיק את שורשיו. באדמה שהיא שכבה דקה מעל הסלע יצמחו רק צמחים ושיחים נמוכים – לא עצים עבותים. במקום ללא אור יצמחו צמחים דקים ורזים. עד כאן דרכו של עולם וסופו של המשל. במציאות החיים שלנו כאן ובמקומות אחרים, לפעמים התפתחו הצמרות מתוך התעלמות ובניגוד מכוון לשורשים. בוני הארץ, החלוצים, בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היו אנשים שתלשו את עצמם במכוון מרקע מחצבתם. אלמלא התלושים האלה לא היו קמות מושבות הברון, לא היו קמות דגניה ונהלל. אבל משקמו הישובים האלה. הם חיפשו איך להבטיח את המשכן, איך להעמיק או לייצר יש מאין את השורשים שלהן עצמן. בחיפוש הזה הן פנו גם לאחור אל המקום ממנו באו. אבל הפניה הזאת לאחור לא היתה במגמה לחזור ולחיות את החיים של פעם. זה היה ניסיון לבחור מן העבר את מה שהוא עדיין חי ולוותר על מה שעבר זמנו ובטל קורבנו. הבחירה הזאת בין היסודות החיים והיסודות שעבר זמנם, יחד עם האימוץ של יסודות זרים אבל רצויים וחיוניים היא הערובה לקיום שלנו.

  2. אילנה

    כתיבה ומאמר מאוד נוגעים ומרתקים. המזרחייה המחפשת שבי מכירה כל כך את השאלות הכל כך דומות ובאופן אחר הכותב שונה ודומה במתואר.

    כמעט אמרתי אחוות המודרים, כמעט אמרתי .. נעים להכיר. אומר חשוב לדבר זאת.