ההסתה הפלסטינית. ההיית או שחלמתי חלום?

English

на русском

הגעתו של ג'ון קרי לארץ ואיומי ההסדר הגוברים אילצו את בכירי הימין לשלוף מהכובע את נשק יום הדין: ההסתה הפלסטינית. וכך, בבהילות ושלא על פי סדר היום הוקדשו שעתיים שלמות באחת מישיבות הממשלה האחרונות לאיום האסטרטגי החדש/ישן המרחף על שלומנו ושוב נקראו המומחים כמעט ללא התראה להציג ממצאים של "מדד ההסתה הפלסטינית".

ראשי הממשל בישראל מרבים להאשים את הרשות הפלסטינית ואת העומד בראשה בהסתה שלא מאפשרת להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. "שלום אמיתי לא יוכל להתקיים ללא הפסקת ההסתה נגד ישראל וחינוך לשלום", אמר נתניהו בישיבת הממשלה. שר הביטחון יעלון טען "הפלסטינים עדיין מחנכים להסתה וגזענות על בסיס ציטוטים של אדולף היטלר. הם טוענים שאין עם יהודי." גם השרה לבני מקבלת את הקמפיין המתוזמר כאמת בלתי מעורערת: "ההסתה מצד הפלסטינים היא איומה. נוראי לחנך ילדים לשנוא", למרות שמסקנתה היא שדווקא לכן צריך הסדר מדיני.

מאילו מקורות ניזונים ראשי הממשל כשהם מאשימים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בזמן שהתיאום הביטחוני בין ישראל והרשות טוב מאי פעם ובראש הרשות הפלסטינית עומד, לדעת רבים, המנהיג הפלסטיני המתון ביותר שאיתו אפשר יהיה להגיע לפשרה היסטורית? הגיע הזמן, אם כן, לבחון על איזה בסיס עובדתי נשען קמפיין ההסתה נגד אבו מאזן והרשות הפלסטינית.

הזדמנות יוצאת דופן לבחינת סוגיה זו הונחה דווקא לפתחם של בתי המשפט בישראל בסדרה של תביעות שהגישו נגד הרשות הפלסטינית משפחות של מתנחלים שנרצחו במהלך האינתיפאדה השנייה. לטענתן, דברי הסתה ששודרו בתקשורת הפלסטינית ובאחריות הרשות הפלסטינית הביאו לרצח יקיריהם, בחינת – גם מילים יכולות להרוג!

התובעים הצטיידו בחוות דעת מקצועית של "מבט לתקשורת הפלסטינית", אחד ממכוני המחקר עתירי המשאבים של הימין, העוקבים אחרי התקשורת הפלסטינית ואחרי התבטאויות של אישים פלסטינים, ומנסים לנטר דברי הסתה. הממצאים של המכון משרתים את המסבירנים הלאומיים אצלנו ונשלחים גם לקונגרס האמריקאי. בראש המכון עומד איתמר מרכוס, מתנחל מאפרת. מרכוס נתמנה ע"י נתניהו לשמש כנציג הישראלי במו"מ עם הרשות הפלסטינית בנושא ההסתה במסגרת "הסכם וואי". הוא גם חבר בוועדה להכנת ״מדד ההסתה הפלסטינית״ במשרד ראש הממשלה, שממצאיה הוצגו בישיבת הממשלה האחרונה שדנה בנושא, והוא מכין בעצמו ניירות עמדה בנושא ההסתה עבור משרדי ראש הממשלה והחוץ, מתדרך ראשי ממשלה, שרים, יועצים ואנשי ביטחון.

יש להקדים ולומר, למען הגילוי הנאות, כי כותב שורות אלה התבקש להגיש מטעם ההגנה (ע"י עו"ד יוסי ארנון, המייצג את הרשות הפלסטינית) חוות דעת מקצועית נגדית שגם היא עמדה לנגד עיני בית המשפט.

הסיטואציה הבסיסית מוזרה למדי: במהלכו של עימות אלים בין שתי תנועות לאומיות יריבות ובין שני נרטיבים הפוכים מתבקשת מערכת המשפט של צד אחד לפסוק האם התקיימה הסתה רק בצדו השני של המתרס, והאם הסתה זו הביאה לרצח של בני עמה. במילים אחרות, השופטים הישראליים נקראו לפסוק האם הפלסטינים אשמים, כשהשאלה מהי אשמתו היחסית של כל אחד מהצדדים לשפיכות הדמים כלל לא נידונה.

הבה נתייחס אם כן, למשפט הראשון שכבר הסתיים, ולפסק הדין של בית המשפט הישראלי. מדובר בתביעה של משפחת המתנחל גלעד זר ז"ל שנרצח במהלך האינתיפאדה השנייה בשומרון. תיק זה, כמו נוספים שהוגשו בעקבותיו, עוסק בליבת הדיון הנוכחי על ההסתה. התביעה התבססה על 78 דוגמאות של הסתה לכאורה שהצליח מרכוס ללקט במשך 14 שנה משנת 1995 ועד שנת 2009, המעידים לכאורה על כך שהרשות הפלסטינית ומנהיגיה ראו בהריגת חיילים, אזרחים ואף ילדים משימה פלסטינית לאומית וכי הרשות תמכה ועודדה רצח יהודים וישראלים באמצעות כלי התקשורת. מדובר בתקופה של התנגשויות דמים בין צה"ל והפלסטינים שבהן נהרגו אלפי בני אדם ועשרות אלפים נפצעו וסף ההתלהמות בשני הצדדים הגיע לשיא. ובכל זאת, מי שיטריח להציץ בנתונים שהוצגו בבית המשפט לא יוכל שלא להרים גבה לנוכח דלותם.

ניתוח פרטני של הדוגמאות מלמד שכמעט מחצית מהן לא רלבנטי כלל לעניין, כיוון שמדובר בפרסומים של כלי תקשורת של החמאס, או הטלוויזיה האיראנית, או בציטוטים תמימים של העיתונות ובפרשנות מרחיקת לכת של ביטויים כלליים.

על הסתה ותיאוריות קשר

הנה כמה דוגמאות להסתה כפי שהוגשו לבית המשפט: "אללה גזר עלינו בחיים האלה להשפיל את היהודים" (שייח' יוסף אבו סנינה בטלוויזיה הפלסטינית). בקליפ לזכר הילד ההרוג מוחמד א-דורה, אומר הקריין: "הוא לא שונה מכל ילד בעולם במשחקו, בשמחתו, בתומתו, בחלומותיו, בצחוקו ובבכיו. כל זה נקטע ביריות השנאה הציוניות". בסיום הקליפ נראה ילד שומט מכונית צעצוע ובמקומה לוקח אבן. קריין: "עוד אפגוש אותך, מוחמד. ילד של פלסטין" (הטלוויזיה הפלסטינית, מאי 2001). ראש ארגון השביבה של הפתח: "הכיבוש צריך לשלם את המחיר עבור תוקפנותו כנגד העם הפלסטיני" (עיתון אל חיאת אל ג'דידה. כל הדוגמאות מראשית האינתיפאדה השנייה). חלק ניכר מדוגמאות ה"הסתה" שנאספו התבססו על פרשנות של מונחים כלליים כמו "התנגדות", "אינתיפאדה" ו"מאבק בכיבוש", ופורשו כקריאות לרצח יהודים, למרות שלא היתה בהן כלל קריאה ישירה לאלימות.

הדוגמאות הקשות יותר כללו פרסום תמונה בעיתון פלסטיני שכיתובה "שריפת דגם של אוטובוס ישראלי בתהלוכה בטול כרם אתמול", או ציטוט של צעיר בלתי מזוהה המדבר על תשוקתו להפוך לשאהיד ופרסום של קלטת התאבדות של צעיר מהחמאס (האופוזיציה לרשות) באחד העיתונים. אגב, גם העיתונים הישראלים מצטטים קלטות התאבדות של שהידים, כשאלו נופלות לידיהם. דוגמא אחרת התייחסה לדיווח על "רעולי פנים שנושאים ספרי קוראן במהלך הפגנה בעין-אל חילווה", שהתפרסם בעיתון אל-חיאת' אל-ג'דידה ומשמיעים קריאות אלימות. אלא שהאירוע המדווח התרחש בלבנון. דוגמא נוספת להסתה אליבא דמרכוס מופיעה כרמז בתשבץ שפורסם באותו עיתון. פתרון הרמז: יחיא עיאש.

חשבון פשוט מראה כי בתקופה המדוברת יצאו לאור בשטחי הרשות הפלסטינית כ-15,530 גיליונות עיתונים, ובכל גיליון התפרסמו עשרות כתבות. בתקופה זו שידרו ערוץ הטלוויזיה של הרשות ותחנות הרדיו שלה במשך עשרות אלפי שעות, ומנהיגיה המדיניים והדתיים הופיעו באלפי אירועים ציבוריים. מעט הדוגמאות להסתה שנמצאו ב-14 שנות חיפוש כוללות אמנם מקרים בודדים של הסתה מובהקת, אבל מדובר באחוז זניח מתוך כלל השיח התקשורתי והציבורי בתחומי הרשות בתקופה האמורה. למעשה, רק מיעוט מהאוכלוסיה הפלסטינית נחשף, בכל מקרה, לפרסומים לאור התפוצה המועטה של כלי התקשורת המקומיים בחברה הפלסטינית.

ניתוח של מסמך ההסתה שהוגש לבית המשפט מראה כי הוגשו 41 דוגמאות אשר ניתן לראות בהן סוג של שיח מתלהם, וזאת בשנים הכי אלימות ביחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית. הרוב המכריע של הדוגמאות נכלל בתחום השיח הלאומי ומציג נרטיבים לאומיים פלסטיניים ואינו קורא או מכוון באופן ישיר לרצח יהודים. בהתבסס על הדוגמאות הספורות, שנאספו בטרחה רבה ואשר נכנסות בדוחק לקטגוריה של הסתה, קשה עד בלתי ניתן להוכיח את הטענה לפיה "אין ספק שהרש"פ ומנהיגיה ראו את מבצעי הרצח של גלעד זר ז"ל כמי שמילאו את פקודתם להרוג" (מתוך כתב התביעה).

זוהי שיטה מוכרת בגופי הניטור של הימין המשרתים כיום את ראשי הממשל: איסוף אקלקטי ולא שיטתי במשך שנים של דוגמאות להסתה. חלקן הגדול של הדוגמאות אינו קשור כלל לרשות הפלסטינית שאותה מנסה עתה ממשלת ישראל לצייר כרשות של הסתה נגד יהודים וישראלים. אין הבחנה בין כלי תקשורת של הרשות הפלסטינית לבין כלי תקשורת של החמאס (הנוהגים בעצמם לתקוף את הרשות הפלסטינית בלא פחות חריפות מאשר את ישראל). כמו כן, נעשה ערבוב מטעה בין הצגת תוכן תקשורתי חדשותי, לבין הבעת דעה. דוגמאות ההסתה שפיקנטיות עבור פרשנים במדורי המזרח התיכון בתוכניות האקטואליה, כמו שייח' המכנה את היהודים קופים וחזירים, ניתן למצוא בעיקר בכלי תקשורת של החמאס.

אספני ההוכחות להסתה כביכול ברשות הפלסטינית לא טורחים לאמץ איזושהי מתודת בדיקה מוכרת כלשהי ואינם עומדים בסטנדרטים המחקריים הבסיסיים ביותר. כל חוקר תקשורת מתחיל מכיר את השיטות הידועות והמקובלות לניתוחי תוכן במחקרי תקשורת בעולם. אפשר להשתמש בניתוחי תוכן איכותניים, כמותניים או לשלב ביניהם. מי שמסייע לעצב את עמדתה של ישראל בסוגיית ההסתה לא השתמש באף אחת מהן. הטענה כי התקשורת הפלסטינית, הכפופה לרשות הפלסטינית מסיתה כלפי ישראל לא נבדקה בעצם עד היום בשום כלי מחקרי בעל תוקף.

אפשר למצוא דמיון בין השימוש שעושה הימין בטענת ההסתה לבין תיאוריות קשר (קונספירציה). מה שגורם לרוב החוקרים לדחות תיאוריות קשר הוא היעדר ממצאים מספקים המאשרים את התצפית, או שהם כוללים גרעין עובדתי שלו נוספו פרטים שאינם נתמכים בעובדות. כמעט בכל תיאוריית קשר ישנו בלבול בין השערה להוכחה. כלומר, מונח כי המשוער מוכח מראש. לרוב, תיאוריות קשר אינן מנסות להעלות השערה ולהוכיחה או, לחלופין, להפריכה, אלא מניחות באופן סתמי כי ההשערה היא עובדה.

מאפיין בולט אחר המשותף לתיאוריות קונספירציה ולספין ההסתה הוא הצגת האויב כגוף מופשט שכל חבריו פועלים באופן אחיד ועקבי לקידום מטרה אחת. לדוגמה, אם ייאמר שכל היהודים שותפים למזימה להשתלט על העולם, או שהממשל האמריקני פועל כגוף אחד להסתיר עדויות על נחיתת חייזרים, הרי אפשר לומר גם הרשות הפלסטינית באמצעות כלי התקשורת שלה היא "הגוף האחראי, המפקח, התומך המחזק והמעודד פיגועי טרור ומתאבדים" (חוות דעת מומחה על ההסתה ברשות הפלסטינית, שהוגשה לבית המשפט בספטמבר 2010). הנחת הממסד הסימבולי והאחיד מאפשרת לדחות בקלות כל עובדה או טיעון הסותרים את הטענה.

אותו ממסד סימבולי (הרשות הפלסטינית/התקשורת הפלסטינית), על פי השקפה זאת, הוא כל יכול ופעולתו מאופיינת ביעילות גבוהה מאוד ובתיאום מושלם בין מערכותיו. אותו ממסד פועל בלי שיקולים מוסריים ומבלי שתוכר האפשרות שקיימים במציאות גם גווני ביניים, ערפול מוסרי, שיקולים סותרים, וכדומה.

הגורם העיקרי להופעתן של תיאוריות קשר הוא הניסיון להעניק הסבר נוח יותר לאירועים או מצבים שההסבר הקיים להם אינו מספק או גורם אי נוחות לרבים. ניתן לדמיין מה עושה לישראלים רבים הידיעה שהשלום לא מושג בגלל ההסתה בצד הפלסטיני ולא מפאת סרבנות הימין לוותר על חלום א"י הגדולה. הידיעה הזאת עשויה להעניק קתרזיס של ממש.

הצד השני תמיד אשם

אין לטעון שלא היו מקרים של התלהמות חריפה ואף הסתה כלפי ישראל בכלי תקשורת פלסטינים או ברשות הפלסטינית. בודאי שהיו. גם מהצד הישראלי היו. אגב, דווקא שימוש באמצעי עריכה פשוטים, כמו בחירות לשוניות וויזואליות, הבלטה והצנעה של אלמנטים בסיקור התקשורתי יעילים הרבה יותר ביצירת דה לגיטימציה ודה הומניזציה של הצד השני מאשר שימוש בהסתה פרועה וחסרת מעצורים, שעשויה לדחות רבים מהקוראים והצופים. כמו כל האומות המצויות בקונפליקט גם הישראלים והפלסטינים משתמשים בכלים הללו כמעט מדי יום ביומו. כמו בכל קונפליקט לאומי, אידיאולוגי, גם בעימות בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית חלוקים שני הצדדים בשאלות של צדק היסטורי ובאחריותו של כל צד לאלימות, להרג ולהפרות זכויות אדם. הנרטיבים הלאומיים של שני הצדדים הם במידה רבה תמונת מראה, כאשר כל צד נוטה להבליט את אחריותו של הצד השני לאלימות, להרג ולאי צדק, ולהצניע את אחריותו שלו. השיח התקשורתי בשני הצדדים הוא זירה מרכזית בקונפליקט, שבה באים לידי ביטוי נרטיבים סותרים אלה. כלי התקשורת, במיוחד בשעת משבר, הם השופרות המכריזים על צדקת הדרך של כל צד. הם הנוטים להצביע על טבעו הרצחני והשפל של הצד הנגדי, והם המעודדים, לעתים נקיטת צעדים כוחניים במטרה לשמר את הכבוד הלאומי, את ההרתעה ואת כוח המיקוח ביחס לצד השני.

ההיסטוריה המודרנית שופעת דוגמאות לתופעות כאלה מקונפליקטים לאומיים במקומות אחרים בעולם. בשעת משבר לאומי הן דעת הקהל והן כלי התקשורת נוטים להתאחד סביב לדגל. הם נעשים "פטריוטים" יותר מאשר בימים רגילים, נוטים להצדיק את הצעדים שנוקטת ההנהגה הצבאית והמדינית, מעוניינים בניצחון ומעודדים התנהגות כוחנית כלפי האויב. ניתן לראות התנהלות כזאת אצלנו בתקופות של משבר ומלחמה כמו גם בבריטניה בימי מלחמת פוקלנד (1982), או בארה"ב בראשית המלחמה בעיראק (2003). לא ניתן להתייחס ברצינות לטענת ההסתה ללא הכרה במהות היחסית שיש לנרטיבים לאומיים שונים, מבלי להתייחס לנסיבות הסכסוך ולמרכיביו, מבלי לנסות לפרש את האחריות היחסית של כל צד להידרדרות ולהסלמה, ומבלי לבחון את תפקודה של התקשורת בשני הצדדים.

נרטיבים לאומיים הוא עניין מורכב, שקשור במושגים מתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והתקשורת. פוקו, אחד הפילוסופים החשובים של המאה ה-20, עמד בספרו "הארכיאולוגיה של הידע" על מורכבות יצירתם של נרטיבים. השיח אינו רק שפה, אלא גם מערכת המבנה את המציאות, הוא טען. במושג "שיח" ניסה להסביר כיצד מיוצר הידע, על ידי מי, באיזו מסגרת, אלו אינטרסים עומדים מאחורי ייצורו, ואת מי הוא אמור לשרת. על ידי קישורם בין מושגים כמו "ידע" ו"אמת" למערכות של כוח, מוסדות ואינטרסים, העמיד פוקו סימן שאלה סביב הדרך בה אנו תופסים מושגים אלו.

אם אכן הידע והשיח התקשורתי והציבורי הם בין השאר תוצרים של מאבק כוחות בין מוסדות וחברות, הרי לדומיננטיות של ישראל ביחסי הכוחות מול הרשות הפלסטינית היתה, כך נראה, השפעה ניכרת ביצירת הנרטיבים והמיתוסים שקבעו כי לרשות הפלסטינית יש אחריות בלעדית, או עיקרית, לאלימות, להסתה ולהתדרדרות תהליך השלום. תפיסות אלו זכו לביקורת חריפה, הן מפי בכירים לשעבר במערכת הביטחון בישראל והן במחקרים שערכו מוסדות ישראליים, כפי שיתואר בהמשך.

מומחי מודיעין, ביניהם ראשי השב"כ ואמ"ן לשעבר, שזכו בעברם המקצועי לאמון מלא מצד ממשלות ישראל כאנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, נחשפו לחומרי המודיעין מהמקור הראשון והכירו את נתוני המציאות הרלבנטיים לפני ולפנים. עדויותיהם העקביות המצביעות על העדר בסיס עובדתי לטענת האחריות הישירה של הרשות הפלסטינית לפעולות הטרור והרצח, מדברות בעד עצמן. כך העידו בכירי המודיעין הישראלי בעבר, כמו עמי איילון, עמוס מלכא, מתי שטיינברג, אפרים לביא ואחרים בדברים שכבר פורסמו. בקיצור, הקונספציה של הימין המאשימה באופן בלעדי את הצד השני בהסתה, באלימות ובהעדר הסכם היא בעייתית, בלשון המעטה.

רשעים ארורים. אסור לרחם עליהם!

בניגוד לרושם העולה מהתבטאויות ראשי הימין בישראל, קריאה במסמכי ההסכמים מאז הסכם עזה-יריחו שנחתם במסגרת תהליך אוסלו ב-1994 מעלה כי נושא ההסתה הוא בעל אופי דו-צדדי במערכת היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית. כלומר, ישראל הרשמית מאשרת שגם אצלה נושא ההסתה צריך להיות במעקב ובטיפול. בהסכם הביניים (אוסלו ב') מופיעה מחויבות הדדית (ההדגשות שלי) להפעיל מאמץ למניעת הסתה. בהסכם וואי מאוקטובר 1998, סוכם להקים ועדה משותפת ישראלית–פלסטינית למניעת הסתה. הוועדה פעלה שנה אחת בלבד ועד היום לא התכנסה שוב. אבו מאזן טוען שדווקא ישראל מסרבת לחדש את פעולת הוועדה. כעת, ישראל מסרבת ליוזמה פלסטינית-אמריקאית לכנס ועדה משולשת שתדון בהסתה בשני הצדדים. בהסכם שארם א-שייח', בין ברק וערפאת מספטמבר 1999, מופיע סעיף העוסק במניעת הסתה תוך שיתוף פעולה בין שני הצדדים. נושא ההסתה כעניין דו-צדדי חוזר גם במפת הדרכים של בוש מאפריל 2003, בהמלצות דוח מיטשל ובהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1397 ממארס 2002.

האם אין ולא היתה גם בישראל התלהמות מילולית והסתה כלפי הפלסטינים? בודאי שהיתה. מי לא זוכר את  הדוברים הישראלים מהצמרת הפוליטית והחברתית בישראל, שחטאו בעידנא דריחתחא בביטויים קשים כלפי הערבים. מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף אמר בין השאר את הדברים הבאים ב-2001: "כן יעשה גם כן עם הערבים. יקלקל מחשבתם, ישיב להם גמולם בראשם, יאבד זרעם וישמידם ויכניעם ויאבד אותם מהעולם". וכן, "אלה הערבים, בכיינים, רשעים ארורים. בבכיות שלהם כובשים אנשים, הורגים אנשים בבכיות שלהם. דמעות תנין, אסור לרחם עליהם". ועוד באותה הזדמנות: "אסור לרחם עליהם, צריך לתת להם טילים על הכיף כיפאק, להשמיד אותם, רשעים ארורים אלה". ב-2010 ייחל הרב יוסף אף למותו של אבו מאזן: "הרב עובדיה יוסף איחל מוות לנשיא הפלסטיני אבו-מאזן ולעמו, תוך שהוא מכנה אותם 'רשעים צוררי ישראל'". השר לשעבר אלי ישי קרא להפציץ אלפי בתים ולהחריב את עזה וחבר הכנסת אחמד טיבי טען ב-2002 שמופז כרמטכ"ל אחראי לפשעי מלחמה לאחר שדרש ממפקדי צה"ל בראשית האינתיפאדה להרוג לפחות 7 פלסטינים ביום. אבל דברי חכמים בנחת נשמעים.

הסתה בספרי הלימוד

לצד הטענות על הסתה ברשות ובתקשורת הפלסטינית, מרבים דוברי ימין להצביע על הסתה נגד ישראל ונגד היהודים בספרי הלימוד הפלסטינים ונדמה שאיש לא מערער על אמת זאת. האם אכן כצעקתה?

מרבית הגופים הישראלים והזרים שבדקו את הנושא שוללים טענות אלה. מחקר שנעשה על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת והוגש לוועדת החינוך של הכנסת ביום 30 ביוני 2010, לפי בקשת היו"ר דאז, חבר הכנסת זבולון אורלב ועניינו היחס לעם היהודי, למדינת ישראל, לציונות ולשלום בספרי הלימוד הפלסטינים, לא מצא עדויות להסתה ישירה לאלימות. מתוך מסקנות הדוח: "סקירת הדוחות המרכזיים מהשנים האחרונות על ספרי הלימוד הפלסטיניים החדשים אינה מעלה תמונה חד-משמעית של הסתה ישירה וגורפת לאלימות או לטרור כלפי יהודים או כלפי ישראל. עם זאת, המחקרים מצביעים על כך שמספרי הלימוד הפלסטיניים נעדרים מרכיבים של חינוך לשלום… סביב מהימנותם של מחקרים על ספרי הלימוד הפלסטיניים שנערכים מטעם ארגונים לא ממשלתיים בעלי זיקה יהודית שוררת מחלוקת מסוימת, ויש הטוענים כי מדובר בגופים הפועלים 'על הגבול הדק שבין מחקר לבין פוליטיקה'… כמו כן, יש הטוענים שגם ספרי הלימוד הישראליים אינם תורמים לקידום תהליך השלום, בין היתר משום שנכללים בהם דה-לגיטימציה של העמדות הלאומיות הפלסטיניות וסטריאוטיפים שליליים כלפי הערבים, ולפיכך נטען שיש לערוך בדיקה הדדית של התכנים".

הדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת כלל התייחסות לממצאים של שורה של דוחות קודמים. דוח של אונסקו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, משנת 2006 קבע, בין השאר: "אין אף באחד מהדוחות שנסקרו תמיכה בעמדה שאפשר לייחס לתוכניות הלימודים הפלסטיניות הסתה נגד ישראל או אנטישמיות" (עמ' 11). גם דוח של ממר"י, גוף בעל אוריינטציה שמרנית, מ-2002 מבטל את הטענה על הסתה ישירה בספרי הלימוד הפלסטינים. בין השאר קבע הארגון במחקרו כי: "ספרי הלימוד הפלסטיניים החדשים משקפים ניסיון כללי להפחית את הארסיות של המסרים האנטי-ישראליים, לעומת ספרי הלימוד המצריים והירדניים שקדמו להם. ההסתה הישירה בספרים התמעטה, הקריאות המפורשות לאלימות הופחתו במידה ניכרת ונעשה מאמץ להטמיע ערכים כלליים של דמוקרטיה וחופש.

שלושה דוחות הערכה על ספרי הלימוד הפלסטינים בשנים 2006–2003 של IPCRI – מרכז ישראל-פלסטין למחקר ולמידע, קבעו בין השאר כדלקמן: "ככלל, האוריינטציה של ספרי הלימוד החדשים היא של שלום, למרות המציאות הקשה והאלימה הסובבת את החברה הפלסטינית ואת האזור. אין בספרי הלימוד הסתה ישירה נגד ישראל או נגד יהודים, ואין בהם הסתה ישירה לשנאה ולאלימות… אין בספרי הלימוד עידוד ישיר של שנאה ואלימות, אך הם גם אינם מטיפים לאחווה ולידידות…".

עקיבא אלדר פרסם ב"הארץ" ב-9 בספטמבר 2004, כי דוח של משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים קבע בראשית האינתיפאדה השנייה, כי בהשוואה לספרי הלימוד המצרים והירדנים ששימשו בעבר יש שיפור בספרי הלימוד הפלסטינים החדשים, וכי "ניכר מאמץ מצד הפלסטינים למתן את רגשות האיבה כלפי ישראל".

רק ארגון אחד מגיע למסקנות הפוכות. כן, אותו "מבט לתקשורת הפלסטינית", שבממצאיו נתלים עתה דוברי הממשלה בטענותיהם על ההסתה. כך למשל קובע דוח הארגון שפורסם ב-2007: "בספרי הלימוד רווחת טרמינולוגיה של שנאה ושל דמוניזציה המחזקת את המסר שאין לקבל את ישראל כשכנה בעלת זכות קיום שאפשר לחיות עמה בשלום… ככלל בספרי הלימוד החדשים לכיתות י"ב נשללת זכות הקיום של ישראל… הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו מוצג בספרי הלימוד כסכסוך לאומי או טריטוריאלי בלבד, אלא כחלק ממאבק דתי חסר פשרות של האסלאם בישראל…נראה שיש ניסיון לצמצם בספרי הלימוד ככל האפשר את ההתייחסות לנושאים הקשורים לתהליך השלום בין ישראל ושכנותיה ולהסכמי אוסלו…".

הפערים הגדולים בין מסקנות אלה לתוצאות מחקרי הארגונים והגופים האחרים מעלים חשד כי האג'נדה הפוליטית/אידיאולוגית של אותו ארגון ימני ושל העומד בראשו יוצרת הטיות חריפות בתפישת המציאות. למרבה הצער הטיות אלה מאומצות על ידי ראשי הממשל בישראל.

בית המשפט מנסה לתת פרשנות ומשמעות

ב-28 באוגוסט הוציאה שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, דליה גנות,  פסק דין תקדימי שדחה מכל וכל את חוות הדעת המקצועית של איתמר מרכוס, על הסתה ברשות הפלסטינית ובכלי התקשורת שלה, שהובילו, כביכול, לרצח מתנחלים ישראלים בגדה (במקרה הזה, רצח גלעד זר ז"ל). מתוך פסק הדין: "שאלה זו לא נבחנה על ידי המומחה מרכוס, אשר אינו מבחין בחוות דעתו בין תוכן תקשורתי חדשותי, או הבעת דעה, או שידורים בנושאים חברתיים, וכו', וממילא הוא לא ניסה לאמוד את משך זמן השמעת אמירות ההסתה למול התכנים של כלל השידורים, ועל כן, נכונה קביעתו של המומחה באר בחוות דעתו, בהבהירו: 'עניינה של חוות הדעת שהוגשה בידי התובעים בשמו של מר איתמר מרכוס, היא ניסיון לתת פרשנות ולהעניק משמעות לתכנים שנבחרו על ידו בצורה מדגמית, אקראית, מתוך כלל השיח שהתקיים בתחומי הרשות הפלשתינית בימי ההתנגשויות ובימים של ימי האינתיפאדה השנייה… בהתחשב בהיעדרה של כל מתודת בדיקה תקפה ומקובלת, שיכולה לשמש תשתית למסכת טיעונים כלשהי, הרי שחוות דעת זו פסולה… מר מרכוס לא הבהיר בחוות דעתו מהו גוף הידע אותו בדק, כמה טקסטים נכללו בו, ומהו היחס בין רמות הטקסטים המוכיחים את טענת ההסתה לכאורה, לבין כמות הטקסטים השוללים אותה', והנני מקבלת אמירות אלה ככתבן וכלשונן, וכאמור, המסקנה היא, כי התובעים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם, ולא הוכיחו את תביעתם."

ההחלטה של בית המשפט הישראלי מוטטה למעשה את התשתית הראייתית שעליה מתבססת טענת ההסתה של ראשי הימין בישראל. תביעת המיליונים הראשונה נדחתה, אך לפחות שבע תביעות דומות נוספות עומדות עתה לפתחה של מערכת המשפט בישראל. כולן מבוססות על חוות דעת מקצועית של אותו מקור – איתמר מרכוס ו"מבט לתקשורת הפלסטינית", המספקים את התשתית המחקרית לכאורה לטענת ההסתה גם עבור הממשל הישראלי. ההחלטה הזאת לא תשנה כנראה הרבה, מעבר לחובת תשלום פיצויים כבדים שנחסכה מהרשות הפלסטינית בגלל דחיית התביעה, ממש כפי שהחלטת בית המשפט הצרפתי שצילומי פרשת הילד מוחמד א-דורה היו אותנטיים לא תשנה את אמונתם של רבים שהילד חי וקיים בעזה עד היום הזה. אחרי הכל, המנהיגות הנוכחית בישראל סבורה, כך נראה, שיש צורך להעניק הסבר נוח יותר למציאות שגורמת אי נחת לרבים. ומה נוח יותר לאזרח התמים מהידיעה שהשלום לא מושג בגלל ההסתה בצד הפלסטיני ולא מפאת סרבנות הימין? אפשר לזכות בקתרזיס של ממש.

יזהר באר, עיתונאי לשעבר, משמש מנכ"ל עמותת קשב שעוקבת אחר הסיקור של התקשורת בישראל

עוד של יזהר באר

העיר והכלבים: סיור פסיכדלי במחוזות התעתוע של ירושלים