בכל פעם שנפתח עוד דיון פמיניסטי על ההשלכות השליליות של עירום נשי או ביטויים נשיים של מפורשות מינית בתרבות הפופולרית העכשווית, אני מתעייפת. העייפות הזאת זהה לעייפות שעולה בי כשנשים מביעות בהיסוס וקושי רתיעה קלה מחובות המגדר שלהן, אך חותמות את דבריהן בהסתייגות בהולה "לא שאני פמיניסטית או משהו כזה". אנחנו נוהגות לחשוב שנשים אלו מאיישות שתי גדות מנוגדות – פמיניסטיות קיצוניות, ונשים שסובלות מתודעה כוזבת; אבל לי תמיד נדמה שמדובר באותה קבוצה שמאמינה שפמיניזם זה דבר אחד, שיש דרך אחת להיות פמיניסטית, שתמיד קל לזהות מהו הדיכוי הנשי ומהי הדרך הטובה ביותר להיאבק בו.

ניסיתי לחשוב על רגע מוקדם בו יצוג של מיניות נשית פעילה וגלויה עורר סערה מחוץ למעגלים פמיניסטיים (ולכן לא זכה מעולם להגיע לדיון במסגרתם), ומיד נזכרתי באחד הסרטונים שנתנו לי כוח לחשוב מה אני רוצה לעשות עם הגוף שלי. זה היה הקליפ של מדונה, "Justify my love", שיצא ב-1990 ומיד נאסר לשידור על ידי MTV. הקליפ שודר פעם אחת בלבד במהלך שנה זו, בתוכנית הלילה "Nightline" במסגרת ריאיון עם מדונה שבו אמרה שהיא לא מבינה איך הווידיאו הוחרם בזמן שאלימות כלפי נשים והשפלה שלהן משודרים באופן שגרתי. רק אחרי למעלה מעשור הסרטון שודר לראשונה בשעת לילה מאוחרת כחלק ממצעד השירים השנויים ביותר במחלוקת שאי פעם שודרו ב-MTV. דוגמא בולטת להערתה של מדונה, הנאמנה לזמן ולמקום המדוברים, יכולה להיות הסרט נושא הפרסים "הנאשמים" בכיכובה של ג'ודי פוסטר המופלאה, שיצא לאקרנים שנתיים קודם (ב-1988) ובו סצינה ממושכת, מפורשת וגרפית מאד של אונס קבוצתי.

לא הרבה השתנה באופן שבו תרבות המיינסטרים מבינה את היחסים בין מיניות לצנזורה. מאז ועד היום מה שמבדיל בין בידור או אמנות לתועבה זה הסכמה או, גרוע מכך, רצון של נשים. אם מה שהופך ייצוג לפורנוגרפי הוא ההנאה של האשה, החשק שלה והשליטה שלה על הסיטואציה, האם כפמיניסטיות עלינו לפעול להצנעתם של ייצוגים אלה ולהניח לייצוגים של כפייה מינית להוות דימויים יחידים של מיניות נשית? ומה מבדיל אמנות מפורנו, כאשר האמנים עצמם מסובכים בפרשיות של אלימות מינית העוברות ללא הרף ארוטיזציה ממש כאילו היו סיפורי חיזור או אולי חיזור גורלי? איזה נרטיב של תקיפה לא נשמע כמו תסריט למותחן-אימה-אירוטי המהווה את כר הדימויים המיניים הנצחי והנגיש ביותר, זה שכולנו מניחות עליו את ראשנו מדי לילה, מתקשות להירדם, זה שחוזר ומשדר עצמו בראשנו בניגוד לרצוננו בכל פעם שאנחנו מנסות להרגיש מיניות? זה שחוצה כל מגזר ועל אף הישנותו ועתיקותו חודר סף כל מפתן כשהוא מתחזה ל"חדשות"? ואולי אנחנו צריכות להאמין שזה משנה איך ילדות בנות 12 או 14 או 15 מתלבשות, או מה יימזג לנו, אחיותיהן הבוגרות, לכוס שאנחנו אוחזות אלגנטית בעודנו מקפידות לסגור רגל על רגל (כמו מקלידות את הקוד הסודי המאבטח איברים מפני פריצה), כי זה נותן לנו תחושה של שליטה בעולם שהגדיר את גופנו מרגע היוולדנו כלא יותר מפוטנציאל לסחר, לניצול, לסרסור, לשימוש חד/רב-פעמי או קבוצתי? ואיך נארגן את הסיפור אם הילדה בת 7 והיא משחקת ברכבת חשמלית תוך כדי שהיא מלוהקת על ידי הבמאי של הסיטואציה לתפקיד "הילדה הטובה"? איזה תסריט יוכל להציג את התקיפה המינית כהתפתחות משכנעת לקראת פואנטה שתשאיר אותנו עם מסר מחכים וטעם של עוד?

*

את נכנסת לפריים ארוזה במעיל ארוך ומזוודה. עינייך תחומות בשחור. שפתייך גדושות בחשק. את מתנודדת קלות וכמעט כורעת תחת הכובד. מה יש במזוודה שלך? מה יש במזוודה שלי? מה כל אחת מאיתנו נושאת על גבה בכל פעם שהיא יוצאת מהבית? מה אנחנו לוקחות איתנו כשאנחנו הולכות בעקבות התשוקה? מה יש לנו מתחת לבגדים כשאנחנו נותנות את גופנו למישהו אחר? מי כתב את הוראות ההפעלה של הגוף שלנו, ומי יגיע אם נקיים סיור מודרך בכל האתרים בהם נפצענו – נצביע על אנדרטאות הכאב, נגולל כרוניקה של ספק ואשמה, נשרטט מפה טופוגרפית של חוסר ביטחון, נחשוף ממצאים ארכיאולוגיים של בדידות? מי יתפלל לקבל את הגוף שלנו? מי יחכה לנו בחוץ, מעבר לשפה שמלמדת אותנו להתבייש, להיגעל, לשנוא, מעבר לחוקים שמבהירים שמי שאנחנו זאת טעות מביכה. מי יאהב אותנו מספיק כדי להצדיק את כל מה שיש בנו ונעצר בגבולות הגוף אבל לא נחסם בגבולות הדמיון?

ומה אם מיניות היא לא יותר ממסדרון ארוך שחדריו פעורים, מלאים, נוטפים הזמנה. כל אחד מארח תשוקה אפשרית או מופע גופני נחשק. כל אחד מכניס אורחים.

את פוסעת לאט לאורכו, מנסה להכריע לאן את רוצה להיכנס. מתיישבת על המיטה ופורמת את המעיל. הוא מחכה בצד, מלווה את תנועותייך במבט עד שאת אומרת "אוקי". הוא מתקרב ומתחיל לגעת בך, והגוף שלך מתחת לשלו, אבל המילים שלך גוהרות מעליו. את אומרת "לא ככה", ומראה איך כן. בוראת את הסיטואציה בלחש. בגוף. דורשת. שואלת. מזמינה. לכאורה חוזרת ומבקשת ממנו להצדיק את האהבה שלך, אך כל תנועה שלך מבהירה – אהבה לא זקוקה לשום הצדקה.

ואומרים לנו שזו תועבה, ואוסרים את זה לפרסום. שומרים עלינו מן האיום. מהסוטים. מהסטיות. מצנזרים אותנו מעצמנו. מלמדים אותנו לדמיין דברים אחרים או לפחות להסתיר יותר טוב את הכישלונות שלנו. ואנחנו מתחילות להאמין שתיאורים גרפיים ורפטטיביים של אונס שומרים עלינו בטוחות, ואשה שמשתמשת בגופה לעונג מאיימת עלינו. הופכת אותנו פגיעות. חושפת את מה שאנחנו מתאמצות להסתיר, כי כמה זה מסובך עד בלתי אפשרי להגיד – את זה אנחנו רוצות ואת זה לא. יותר פשוט לוותר על הרצון ולהסתפק בהסכמה. אנחנו מסכימות לחיות בחברה שמקדשת מבנים של כוח ללא הסכמה – כמו מלחמה, אונס וגילוי עריות, אך מוציאה מחוץ לתחום כוח שאנחנו זקוקות לו כדי להתקיים, משאירה את הכוח בשליטתה הבלעדית. אנחנו מסכימות שלמילה "לא" אין כל ערך מלבד עוררות מינית של מי שרוצים אותנו בניגוד לרצוננו, אנחנו מסכימות "לזרום" בניגוד לכיוון התשוקה, עד שאנחנו לא מסוגלות אלא לתעב מי שאומרות כן. והעולם כולו תלוי באמונה שלנו שאשה חושקת היא תועבה, כי כשהמיניות הנורמלית היא ארוטיזציה של ניצול וסבל, מה יותר מזעזע מאשה שבוחרת מי ייכנס לה לגוף, שלא מתביישת ליהנות מזה, שלא מבינה את הגוף שלה רק בתיווך של אדם אחר.

איך העולם יראה אם נשים לא יחשבו על סקס כעל טריטוריה מאיימת במסגרתה הן תמיד האחר המוחלט, מי שגופן מסופח למאבק הכללי או למאמץ המלחמתי? כמה מהמבנים החברתיים הקיימים יקרסו אם מחר בבוקר נשים יקומו לעולם שבו הן לא מפחדות מסקס, ומתחילות לשאול את עצמן מה הן אוהבות לעשות, עם מי ואיך. כמה ממה שאנחנו מכירים כמציאות יחידה אפשרית ישרוד אם נשים יקחו את הכוח להגדיר את תנאי הסף של הגוף שלהן והלב שבתוכו. בתרבות שכלכלתה תלויה בחרדה הקיומית של נשים מאפשרות האונס, ומקדישה את מרבית המשאבים שלה לגרום לנשים להאמין שעדיף לא להשתוקק מאשר להסתכן, מה יותר מסוכן מנשים שחושבות על סקס? כי אם נתחיל לחשוב על הסקס שאנחנו רוצות, אנחנו עלולות להצליח לסרב לסקס שנכפה עלינו תוך שהוא מציג את עצמו כרצוננו הבלעדי. ומה אם יהיה יום שבו נפסיק לפחד ללכת לבד או לחזור מאוחר או לא להצליח להתפרנס בכבוד – האם עדיין נמשיך להצדיק את מחיקת התשוקה שלנו? האם נמשיך להסכים לראות בה מחיר הגיוני לשלם תמורת ביטחון מדומה?

האם נוכל לדמיין עולם בו לא נידָרש להצדיק את האהבה שלנו, ללא בדיקה פולשנית של הגוף בתוכו היא מתעצבת, או של הגוף שאל מולו היא מתמלאת בחיים? עולם שבו לא נצטרך להצדיק את הדרך שגורמת לנו להרגיש יפים בזמן שאנחנו מחפשים אחר עונג במקומות לא צפויים, עולם שבו מי שיאהב אותנו לא יצטרך להצדיק את רצונו לקום, לארוז מזוודה ולבוא איתנו. לתוכנו. לנוע לצידנו לכל כיוון שנרצה להגיע אליו. עולם שבו כשנגיע לביקורת הגבולות, יתנו לכולנו לעבור.

*

כשהייתי נערה, חסכתי כסף במשך חודשים ארוכים כדי לקנות את קלטת הווידיאו "במיטה עם מדונה", שכללה את הקטעים המצונזרים. ידעתי שיהיו שם תשובות לשאלות שאסור לי לשאול. שאין לי את מי. ידעתי שיום אחד יהיה ושעד אז אני צריכה לחרוט את השאלות על העור ולחכות. לחכות לזמן שבו יהיה לי מותר להכיר את גופי במילים שלא שונאות אותי. לחמוק מכל אותם גופים שנצמדים אלי ללא רשותי, שרומסים את הרצון שלי ומחליפים אותו בבושה. לגלות גופים שעוד לא היו קיימים מחוץ לפנטזיות שלי. להזמין אותם להיות קרובים לגוף שלי. לאהוב אותם. להזמין את היופי שאני מזהה בהם להפוך למציאות. רציתי לדעת להגיד לא, באותה מידה שרציתי לגלות איך להגיד כן. ביני לביני התאמצתי מאד להצדיק את זה. עוד לא ידעתי למי ארצה לתת את גופי. התפללתי שאי שם קיים גוף שלא יאיים עלי. קיוויתי שיהיה יום שבו לא אפחד מהגוף שלי.

אני רוצה לנשק אותך. להחזיק לך את היד. את שמת את זה בתוכי, ועכשיו מה? לרצות. להזדקק. לחכות. לקוות. להתפלל. אני רוצה להכיר אותך. לא ככה. לא רוצה להיות אמא שלך. רוצה להיות המאהבת שלך, אבל גם אחותך. נשקי אותי, כן, נשקי אותי. להשתוקק. לבעור. מולך. לחכות שתצדיקי את כל זה. מה את הולכת לעשות? דברי אלי. ספרי לי על החלומות שלך. האם אני בתוכם? ספרי לי על הפחדים שלך. ספרי לי את הסיפורים שלך. אני לא מפחדת ממי שאת. תאהבי אותי, כן, בדיוק, תאהבי אותי. אני פתוחה ומוכנה לקראתך. לרצות. להפסיק להצדיק את אהבתי. את הדרך שבה אני אוהבת. את מי שאני בוחרת לאהוב. את התשוקה שלי, את זה שיש לי תשוקה, את זה שאני לא רק גוף, אבל יש לי גוף שלא קיים רק לשימושו של מישהו אחר. שאני יכולה להחליט מה לעשות איתו ומה יכול לקרות לו. שאני יכולה לבחור שהגוף שלי לא ייסגר בפני תשוקה. שאני יודעת מה אני רוצה ולא מתביישת בזה. שיש לי מילים לדבר את זה ואני לא מפחדת להשתמש בהן. שאני בוחרת איך אני אורזת או פורקת את הגוף שלי, וגם לאן ללכת ומה נעשה כשנגיע. שבעולם שעיצב וריהט וליהק את הפנטזיות שלי טרם כניסתי אליו, אני לא אפחד להזיז דברים ממקומם ולתת להם שמות שאתלה על דלתות שרק אני אחליט מתי לפתוח ולמי לתת להיכנס.

לקריאה נוספת:

יעל משעלי על פרשת מיילי-שינייד