הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
על המופרכות והמוזרות של ליברטריאנים כאיין ראנד ואחרים
קראתי ב"בוסטון ריוויו" מאמר של קלוד פישר, פרופ' לסוציולוגיה מאוניברסיטת ברקלי מקליפורניה, בשם "Libertarianism is Very Strange". מאמר שאני מניח שחברי ניסים מזרחי היה מאמץ בהתלהבות (ניסים כתב מאמר מקורי ומעניין ומעורר מחלוקת בסוגיה דומה בהקשר של הליברליזם הישראלי וזכויות האדם).
פישר מנסה להסביר במאמר מדוע לדעתו התפיסה הליברטריאנית מוזרה ומופרכת. ליברטריאניזם היא גישה שהמייצגת הפופולאריות הספרותית המובהקת שלה היא הסופרת איין ראנד, ומייצג פילוסופי הרבה יותר רציני, שלא החשיב כלל את טיעוניה של ראנד, הוא הפילוסוף האמריקאי רוברט נוזיק. בתחום הכלכלי, מייצגי הגישה הזו הם הכלכלן האוסטרי פרידריך האייק והכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן, בפוליטיקה הבינלאומית – רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, שהצהרתה "אין ישות כזו, חברה, יש רק יחידים ומשפחות", מבטאת את אחד מעקרונות היסוד של גישה זו, ובמחוזותינו – נציגים אדוקים ובולטים הם בנימין נתניהו ונפתלי בנט.
בקיצור, ליברטריאניזם (בעברית מגושמת משהו, "חירותנות") היא גישה המעניקה לערך החירות מעמד עליון, ולדעת מצדדיה בכל התנגשות בין ערך החירות לערכים אחרים, כמו שוויון וצדק, יש להעניק לחירות מעמד עדיף. האידיאולוגיה והמדיניות הניאו-ליברלית השליטה בעולם ובישראל מאז שנות השבעים נגזרת מהתפיסה הליברטריאנית. יש לא מעט טיעונים בעלי ערך נגד ליברטריאניזם, שעל חלק גדול מהם כתבתי בפרק מספרי "תיאוריות של צדק חברתי". אולם עתה אני רוצה לעסוק בשאלה מדוע לדעת קלוד פישר גישה זו מופרכת. חלק מהטיעונים של פישר נטענו כבר על ידי אחרים, בוויכוח גדול שהתרחש בשנות התשעים בין הוגים קהילתיים כמייקל וולצר, צ'ארלס טיילור ומייקל סנדל בביקורתם על תיאוריית הצדק של ג'ון רולס.
לדעת פישר, עיקרון תפיסת היחיד המנותק מכל הקשר חברתי והיסטורי העומדת בבסיס הגישה הליברטריאנית מופרכת היסטורית, סוציולוגית ואנתרופולוגית. אנשים, טוען פישר, נטועים בהקשרים חברתיים. כמשפחה, שבט, קהילה, קבוצה אתנית, לאום.
פישר מציג מחקרים של פסיכולוגים חברתיים, המצביעים על חריגותה ומוזרותה של התפיסה המערבית, בעיקר האמריקאית, אודות היחיד האוטונומי. כך למשל המחקר מצא שאמריקאים, יותר מאחרים, נוטים להסביר את מצבם של אנשים כתוצאה הנובעת מתכונותיהם ומבחירותיהם. מבחינה זו, מגיעים החוקרים היין ונוזריאן למסקנה שהאמריקאים הם האנשים המוזרים ביותר בעולם. לטענתם, הם נוטים לתפוס את עצמם כיחידים נפרדים ואוטונומיים המספיקים לעצמם ולא כאנשים הקשורים לאנשים אחרים ברשת של זיקות חברתיות. למשל, האמריקאים יוצאי דופן בכך שהם מקצים לתינוקות שלהם חדרים נפרדים. פישר מצטט את הסוציולוג אמיל דורקהיים, שטען כי "החיים הקולקטיביים לא החלו מהיחיד, להיפך, היחיד הוא שצמח מן החברה". מבחינה זו, הליברטריאנים ממציאים מחדש את ההיסטוריה כאשר הם מעמידים את היחיד במרכז.
אם הטיעונים הליברטריאניים אינם יכולים לזכות להצדקה היסטורית, סוציולוגית או אנתרופולוגית, אולי יש להם הצדקה מעשית? הטיעון המרכזי של הליברטריאנים כאן, ששותפים לו הוגים מתורו ועד נוזיק, פוליטיקאים כרייגן, תאצ'ר ונתניהו וטכנוקרטים במשרד האוצר, הוא הטיעון שהשלטון הטוב ביותר הוא השלטון המינימאלי ביותר, זה שמתערב כמה שפחות בחיי האזרח והחברה. אולם אם הגישה הזו נכונה, מדוע אף שלטון בעולם לא מאמץ אותה? שואל פישר. השיפור הגדול ביותר בחייהם של אנשים במאה העשרים במונחים של תוחלת חיים, ביטחון אישי, בריאות, חינוך ורווחה נבעו ממעורבות המדינה ולא מחוסר מעורבותה. כך גם מצבם המשופר של נשים וקבוצות מיעוט. אם בוחנים את נתוני מדד הפיתוח האנושי Human Development Index, הבוחן את רווחתן של אוכלוסיות על פי מדדים של בריאות, חינוך ועושר, מדד זה גבוה הרבה יותר במדינות ה-OECD מאשר בארצות הברית, מדינות בהן מעורבות השלטון היא יחסית רבה. כך שגם במונחים של רווחת הכלל וגם במונחים של חירות אישית ההנחות הליברטריאניות מופרכות.
אולם כפי שכותב פישר, גיבורה של איין ראנד, ג'ון גאלט, לא היה שם פס על כל זה.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
סתם בשביל העיניין האינטלקטואלי-
אני מניח שליברטיאני היה טוען שחירות של "אדם משוחרר" חשובה יותר מבריאות ומשך חיים של "אדם רגיל".
מעין היפוך של הטיעון המרקסיסטי, לפיהן נדרשת דיקטטורה של המפלגה כי המוני הפועלים בעלי "התודעה הכוזבת" אינם בשלים לדמוקרטיה אמיתית; רק לפסבדו-דמוקרטיה שנשלטת בפועל מאחורי הקלעים ע"י הקפיטל.
ליכודניק, הטיעון שכתבת הוא לא מרקסיסטי, אלא סטאליניסטי.
ספק אם בנט, על שאיפותיו המוצהרות והמוצאות לפועל להנחלת האמונות והפרקטיות של הדתיות הלאומית האורתודוכסית (ראו למשל את החוק האוסר נישואים מחוץ לרבנות וניסיונותיו להנחיל ייהוד של אזורים שונים כערך לאומי, ועוד) יכול להיחשב כליברטריאן שאינו מאמין במוסד המדינה ומבקש להגביל את כוחה… הדברים יפים גם לגבי נתניהו.
צודק, בנט הוא הכלאה של ליברטריאן כלכלי ולאומן קונסרבטיבי. הוא דומה מבחינה זו לחלק מהמחנה הרפובליקאי בארצות הברית שהם ליברטריאנים כלכליים ושמרנים חברתיים.
אין כזה דבר ליברטריאן כלכלי ושמרן חברתי, ליברליזם היא השקפת עולם שנותמת תשובה לכל האלמנטים של החיים, אתה לא יכול להיות חצי ליברטריאן, כל אחד הוא ליברל במשהו, זה כמו שאני אגיד שאתה מתנגד למאגר הביומטרי ולכן אתה ליברטריאן בנושאים של משטרה.
ספציפית להיותו ליברל כלכלי, או כפי שאתה אוהב להלום באיש הקש "ליברטריאן" כהגדרה לסוג של ליברלי קיצוני, גם לא נכון , בנט חוקק חוק שמאלץ מעסיקים לפטר או להעלות שכר לעובדי ניקיון, כמו כן הוא יצא למבצעי אכיפה של זכויות עובדים של שב"חים אפריקאים, בין זה לקפיטליזם פעורה תהום.
איזה סלט.
קודם כל מוצגים פה רק הטיעונים הכלכליים גרידא של האנרכו-קפיטליזם שהוא מייצג רק זרם אחד בתוך הליברטריאניזם… לצורך העניין , הגישות השמאלניות של הליברטריאנים שוללות את כל ההתנגדויות הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות שכן הן מתבססות על חיי קהילה חזקים.
שנית , רוב הפוליטיקאיים שציינת אם לא כולם הם אומנם דוגלים לא קטנים בשוק חופשי אבל איך זה בדיוק הופך אותם לליברטריאנים מבחינה מדינית? לא ברור כל כך , במיוחד שחלקם כמו בנט ורייגן(שחידש את ה"מלחמה בסמים") אכן השתמשו בהתערבות ממשלתית.
ולבסוף השאלה שצריכה להשאל היא לא מדוע אף שלטון לא עובר לליברטריאניות , אלא למה לשלטון מלכתחילה לתת לכוחו ולהשפעתו לקטון?
אכן המאמר של פישר וההערות שלי הן על ליברטראיניזם ימני כלכלי. כפי שכתבתי בתחילת הפוסט, בספר תיאוריות של צדק חברתי, אני דן בליברטריאניזם בין היתר בליברטריאניזם שמאלי (שבקיצור מתחילים מנקודת המוצא שלאנשים יש בעלות על עצמם אולם דוחים את ההנחות של הליברטריאניזם הימני בדבר זכות הקניין, בין היתר לטענת זרם אחד מהם, לאיש אין זכות גדולה יותר משל אנשים אחרים על המשאבים הטבעיים בעולם, הנחה שמובילה לעקרונות צדק חלוקתיים שוויוניים יותר) . לצערי הגרסה השמאלית הזו נותרה עד עתה בגדר עמדה פילוסופית בלבד, בניגוד לחברתה הימנית המשנה סדרי עולם, מאמללת מיליוני אנשים ומגבילה את חירותם. כפי שהבהרתי בתגובה שלי לשלומי למעלה הדיון של פישר הוא בליברטריניזם כלכלי, ואכן חלק מהם הם שמרנים חברתיים הדוגלים במעורבות המדינה ובלגליזם מוסרי, בכפיית של נורמות מוסר ציבורי בחקיקה. מדינות אינן מאמצות גישה ליברטריאנית, איך לומר זאת בקיצור, כיוון שזו מדיניות מופרכת חסרת בסיס מוסרי ובלתי מעשית מבחינה פוליטית. בניגוד לטענתך, אנשים כמו ריגן, תאצ'ר ונתניהו שהיו ונמצאים בשלטון למשך תקופה ארוכה השתדלו והצליחו במידה לא מועטה לצמצם את כוחה של המדינה בה הם שלטו.
אני חושש שהטענות האלו עוברות לרוב מוחץ של האנשים הרחק מעל הראש. ובצדק.
לא כי הן טענות מורכבות מדי – הן לא, להיפך, אם בכלל הן פשטניות. אלא בגלל שהדיון הציבורי פשוט לא שם. לא על זה מדברים. הטענה שמה שמניע את המדיניות בישראל, או את העמדות של ביבי/בנט/שטרסלר היא תפיסת עולם ליברטריאנית פשוט לא מתאימה למה שהאנשים האלה באמת אומרים.
אף תנועה פוליטית משמעותית בישראל לא טוענת שלא צריך לעזור לחלשים מבחינה עקרונית. אפילו אין ממש מי שאומר שזה לא תפקיד המדינה, ושיש להשאיר את התמיכה הזו בידי הסדרים קהילתיים וולנטריים. יש ויכוח על איך לתת את הסיוע הזה בצורה מיטבית והוגנת, כך שמי שבאמת נזקק יקבל את מלוא הסיוע, ומי שלא נזקק – לא ינצל את הסיוע לרעה. אפשר מאד לא להסכים עם העמדות שביבי או שטרסלר או בנט נוקטים בנושא – אבל הטענה שהם ליברטריאנים (או שבמדיניות הכלכלית שלהם הם מונחים על ידי ליברטריאניזם) היא מופרכת. זה פשוט לא מה שהם אומרים.
גם אי אפשר לייחס כל צעד כלכלי ימינה לליברטריאניזם. זה סתם התחמקות מהדיון האמיתי ומהשאלות הקשות. לא כל דיון ברגולציה נובע מתפיסות פילוסופית של "הטובה שבממשלות היא הממעטת לשלוט". רוב מוחץ של הדיון הזה בישראל נוגע לפרטים של הרגולציה, למקרים שבהם היא נוטה להשחתה, מקרים שבהם היא מייקרת דברים שלא לצורך, וכו'. אני מציב לך אתגר: מצא פוליטיקאי משמעותי אחד בישראל, או עתונאי משמעותי אחד, שטוענים שרגולציה היא לא ראויה מבחינה ערכית-אידיאולוגית. שצריך לבטל רגולציה כי אין לממשלה זכות לבצע אותה.
כנ"ל בנוגע למיסוי, קצבאות, סחר בינלאומי, וכו'. יש הסכמה גורפת שהממשלה יכולה וצריכה להתערב בכלכלה, וכזכור – הממשלה בישראל אחרי כל הגוועלד היא עדיין מעל 40% מהפעילות הכלכלית, ורק מי שמעולם לא דיבר עם עו"ד או בעל עסק יכול לחשוב לרגע שהרגולציה בישראל חלשה. יש ויכוח קשה על איך לעשות את זה הכי טוב. זה טיעון שהשחקנים הראשיים בו הם נתונים, ניסיון היסטורי, למידת הפרטים של המוסדות הרלוונטיים, וכו', וטענות כמו "חירות הפרט קודמת לערך השיוויון" הן שחקנים פחות ממשניים בו. שוב – מצא פוליטיקאי או עתונאי ישראלי שטען שיש לקצץ בקצבאות בגלל שאין לממשלה זכות לקחת כסף ממני בכוח כדי לתת למישהו אחר. אחד שטען שיש לאפשר ייבוא חופשי בגלל שאין לממשלה זכות מוסרית למנוע יבוא. אחד!
אפילו הטענות היותר "אידיאולוגיות" בישראל- שהממשלה תמיד לא יעילה וכו', אינן קשורות לליברטריאניזם, שכהגדרתך, מתמקד בחופש הפרט. עבור ליברטריאן אמיתי, אין חשיבות לשאלת היעילות של הממשלה – גם ממשלה יעילה למופת תהיה גרועה בעיניו.
אגב, אני מזכיר את נגזרת 6, סעיף קטן 3 לחוק גודוין: הראשון שמביא את אמיר חצרוני בתור דוגמא הפסיד בויכוח.
ועוד שתי קטנות:
1. בקשר ל"אם הגישה הזו נכונה, מדוע אף שלטון בעולם לא מאמץ אותה?" אפשר רק לומר – נו באמת. דווקא באתר הזה העובדה שאין אף ממשלה ליברטריאנית לחלוטין היא טיעון? כאילו, מחד אתה (וכל מאמר שלישי בהעוקץ) טוען שממשלות רבות בעולם כולו הושפעו מהגישה הליברטריאנית. ואז אתה מביא את זה שאף ממשלה היא לא ליברטיאנית לחלוטין בתור טיעון שמוכיח שמשהו פגום בגישה הזו? ידידי – אתה צריך לבחור. אם הבחירה של ממשלות היא סימן למשהו, אז התמודד עם כך שלשיטתך כולם מאמצים אלמנטים מהגישה הליברטריאנית. או שתגיד שממשלות עושות שפע של דברים טפשיים משפע של סיבות. אבל אי אפשר להגיד באותה הנשימה שממשלות רבות נוטות לליברטיראניזם וזה נורא, וגם שאף ממשלה לא אימצה את השיטה במלואה, וזה סימן שהשיטה דפוקה.
2. בקשר ל"השיפור הגדול ביותר בחייהם של אנשים במאה העשרים במונחים של תוחלת חיים, ביטחון אישי, בריאות, חינוך ורווחה נבעו ממעורבות המדינה ולא מחוסר מעורבותה. כך גם מצבם המשופר של נשים וקבוצות מיעוט." נפלא! אני שמח שהדיון הזה סוכם. זהו. אמרו בבוסטון ריוויו שהשיפור בחייהם של אנשים נובע ממעורבות המדינה, וזהו. הוכח מעבר לספק סביר.
רק להבהיר את הנקודה האחרונה:
השיפור הגדול ביותר בחייהם של אנשים במאה העשרים נבע ממציאת הגבול הנכון בין המדינה, ובין הפרט. לא ממעורבות המדינה, ולא מחוסר מעורבותה, אלא ממעורבות במידה הנכונה ובאופן הנכון. להגיד שהשיפור נבע ממעורובת המדינה זה 1. כל כך שטחי, שזה ממש מכעיס. 2. שוב מפספס את הדיון העיקרי, החשוב, וזה שבאמת מתקיים (כמה איך ומתי המדינה צריכה ויכולה לפעול), ומחליף אותו בססמאות.
ראשית הדיון הזה אמור להסתיים די מהר כיוון שעל פי הכלל שהצבת הפסדת את הדיון, אתה הראשון שהזכיר את השם אמיר חצרוני. אבל ברצינות.
ראשית אין טעם להציב איש קש לחבוט בו, גם אבות הליברטריאנים לא טוענים שאין בשום מקרה הצדקה לממשלה להתערב בתחומים כלכליים וחברתיים. מילטון פרידמן, מאבות האסכולה, מצדד במימון שירותי חינוך על ידי המדינה, מטעמים של החצנות שליליות לחברה ללא מימון כזה, ודאגה לילדים שהוריהם לא ימלאו את חובתם לחנך את ילדיהם. אב מייסד נוסף של האסכולה, פרידריך האייק סבר שהמדינה צריכה לדאוג לכך שכל אחד ייהנה מסיפוק צרכים מינמאליים כגון מזון, דיור וביגוד ובריאות שתאפשר לכל אחד לצאת לעבודה כמו גם רשת ביטחון סוציאלית מיינמאלית (מזכיר את התפיסה המינימאליסטית מאד של צדק חברתית המתמצה בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי שפוליטיקאים ולא רק מהימין אוהבים לצטט). הויכוח על פי הליברטריאנים הללו מתחיל מעבר למינימום הזה. מבחינה זו כלכלן כמו האייק הוא לטעמי פחות ליברטריאן מנתניהו ובנט שאין להם שום בעיה לפגוע גם במינימום הזה.
אתה כותב "אף תנועה פוליטית משמעותית בישראל לא טוענת שלא צריך לעזור לחלשים מבחינה עקרונית. אפילו אין ממש מי שאומר שזה לא תפקיד המדינה, ושיש להשאיר את התמיכה הזו בידי הסדרים קהילתיים וולונטריים". ברור שאף פוליטיקאי, אלא אם הוא אידיוט לא יטען שצריך לפגוע בחלשים, בדרך כלל הם מתנסחים באופן הרבה יותר מתוחכם הם למשל עושים שימוש בעולם המשלים והדימויים, האיש השמן והאיש הרזה, או צריך להוריד את השלטון מגבם של האזרחים. השאלה אינה רק מה הם אומרים אלא גם מה הם עושים. על פי הנחתך אין בעצם הבדל בין אידיאולוגיות פוליטיות חברתיות, לכולם מטרות משותפות כגון "לעזור לחלשים" והויכוח הוא רק שאלה של בחירת האמצעים היעילה יותר. אין בעצם הבדל בין בנט ונתניהו לבין יחימוביץ' וחנין. כשאני מסתכל על המדיניות הכלכלית לפני 1985, השנה שבה החלה התכנית לייצוב המשק, ומה שהתרחש אחריה אני רואה הבדל משמעותי הן ברטוריקה והן במדיניות המבטא שינוי בתפיסת עולם ומדיניות בקשר ליחסים בין המדינה והשוק הכלכלי והשינוי הזה הוא בכיוון ליברטריאני שהביטוי האידיאולוגי החברתי כלכלי שלו הוא ניאו-ליברליזם. מבחינתך אין כנראה הבדל בין אלה המצדדים במדינת רווחה לבין קפיטליסטים ליברליים, בין שבדיה לבין ארצות הברית, הכל שאלה של בחירת האמצעים הכלכליים היעילים.
אתה כותב "מצא פוליטיקאי משמעותי אחד בישראל, או עתונאי משמעותי אחד, שטוענים שרגולציה היא לא ראויה מבחינה ערכית-אידיאולוגית. שצריך לבטל רגולציה כי אין לממשלה זכות לבצע אותה" שוב אתה מציב איש קש נוסף, ההבדל האידיאולוגי אינו בין הכל או לא כלום. שוב גם ליברטריאנים אדוקים יסכימו שחייבת להיות רגולציה מינימאלית. אתה ממשיך וכותב "ורק מי שמעולם לא דיבר עם עו"ד או בעל עסק יכול לחשוב לרגע שהרגולציה בישראל חלשה" אני מציע לך לצמצם את שיחותיך עם עורכי דין ובעלי עסקים ולהתחיל לדבר יותר עם עובדים על הלנת שכר, אי תשלום שעות נוספות ושאר תחבולות שחלק מהמעסיקים נוקטים על מנת לגזול את זכויותיהם החוקיות. עד לפני מספר שנים מספר הפקחים שהוקצו לכל שוק העבודה הישראלי היה 19 ולא מקרה, אגב רובם עסק באכיפת ההוראה של אי העסקה של יהודים בשבת. אני לא יודע עם אילו בעלי עסקים ועורכי דין אתה משוחח אולם מקריאת עיתונים בשנה האחרונה כשאני עוקב אחר פשיטת הרגל של טייקונים כדנקנר וזיסר, אני וכנראה גם אנשים רבים אחרים, קוראים סבירים, יתקשו להגיע למסקנה שהפיאסקו בעולם התאגידי ובשוק ההון הישראלי סובל מעודף רגולציה.
הדיון בליבטריאניזם הוא מורכב יותר הוא גם עוסק מלבד בשאלות של מעורבות המדינה בכלכלה גם בשאלות של דמוקרטיה, יחס בין רשויות השלטון, למשל ההתנגדות העזה לאקטיביזם שיפוטי בתחום הכלכלי. אבל על זה ועל מעורבות הממשלה בהמשך, לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן אני צריך לזוז עכשיו.
.
".
תן לי לחדד את דברי. ראשית – על מה אנחנו מסכימים: אני מסכים שיש הבדל גדול וחשוב בין ארה"ב לשוודיה. אני מסכים שמאז 1985 ישראל נעה ימינה מבחינה כלכלית, גם אם אני חושב שיש הגזמות פרועות מאד בתיאור של עד כמה ימינה מדובר. לא טענתי שיש עודף רגולציה. טענתי שיש המון רגולציה ואין רגליים לטענה שהמדינה הסתלקה מהניסיון להפעיל רגולציה בשווקים.
אני מסכים שיש תחומים שבהם יש רגולציה לא מספקת, וזו שיש לא נאכפת מספיק. ויש גם תחומים שבהם יש שפע של רגולציה מיותרת, מוסבכת, ולעיתים מושחתת. ובאופו כללי – יש המון רגולציה שהיא סתם גרועה. לא הרבה מדי, לא מעט מדי – גרועה.
(בשביל מה העקיצה הסמי-מעמדית "תפסיק לדבר עם עו"ד ובעלי עסקים ותתחיל לדבר עם עובדים"? אני עובד, ואני מדבר עם עובדים כל הזמן. כן יש פושעים. וכן, לא מספיק מוקדש כדי להעניש אותם. זה עומד בסתירה למשהו שכתבתי?) עד כאן ההסכמות.
אני לא מסכים שמה שהביא את הדברים האלה בישראל הוא תפיסות ליברטריאניות. אני טוען שמה שדחף את ישראל ימינה הוא לא התפשטות של רעיונות נוזיקיאניים או האייקיאניים, ואפילו לא פרידמניסטים. מה שדחף את ישראל ימינה הוא ביקורים במשרד הפנים. מה שדחף את ישראל ימינה זה הפער בין השירה המרגשת על ערבות ההדית, ובין מציאות מפא"יניקית מושחתת.
זה לא היה שאנשים פתאום הבינו שלמדינה אין זכות לעשות רגולציה או לתמוך בחלשים. אלא שיותר ויותר אנשים נחשפו לרגולציה מושחתת, מיותרת, מייקרת, ומסבכת **שלא לצורך**. ליותר אנשים נמאס (ואולי הם טועים. זה לא העניין עכשיו) שיש מי שמנצל לרעה את רשת הביטחון.
אין בישראל שיח על זה שלא ראוי שהממשלה תממן רשת ביטחון, ואת הבריאות והחינוך. יש ויכוחים, עזים, על איך לעשות את זה הכי טוב בשיתוף פעולה, או בתחרות, בין המגזר הפרטי ובין המגזר הציבורי.
אתה מביא את הטענה שאף פוליטיקאי שפוי לא יטען שלא צריך לעזור לחלשים בתור טענה נגד דברי. אבל זה דווקא חיזוק לדברי! הציבור בישראל כן רוצה לעזור לחלשים. יותר מזה – הציבור בישראל רוצה שהממשלה תעזור לחלשים. אתה טוען שאף פוליטיקאי לא יכול לשרוד בלי לקבל את זה. איפה פה הליברטריאניות?
ולסיכום, כן, בהחלט. אני חושב שהפער העיקרי היום, בפער עצום, הוא בשאלת ה"איך", ולא בשאלת ה"מה ראוי". קל ומנחם לחשוב שאנחנו נאבקים בכוחות האופל. בערלי הלב שלא רוצים לעזור לחלשים. המציאות היא אחרת.
אתה רוצה לשכנע אותי אחרת? הבא ציטוט של פוליטיקאי מרכזי, או של עתונאי חשוב, שטוען את הדברים שאתה יוצא נגדם. הבא לא מישהו רציני (שוליים תמיד יש) שטוען שבגלל שערך החירות קודם לכל, הסיוע הממשלתי לחלשים צריך להיפסק. יודע מה, אני מחליש את הטיעון שלי – על כל אחד כזה אתה תביא, אני מתחייב להביא 10 שמתמקדים בטיעון של ה"איך הכי נכון לסייע לחלשים".
"אולם אם הגישה הזו נכונה, מדוע אף שלטון בעולם לא מאמץ אותה? "
איזה שלטון ירצה להגביל את כוחו,שלטון מנסה לגדול ולהגדיל את כוחו על חשבון האזרחים כל הזמן.
השואה,העבדות,מלחמות ושאר רצחי עם שבוצעו בכל חלקה טובה של העולם היא בגלל שלא ראו את היחיד רק ראו את החברה,לא ראו את הטרגדיה האישית של אדם שאיבד את ילדיו או הילד שאיבד את הוריו,ראו פשוט נתונים סטטיסטים של אבידות,ברגע שלשלטון יש כח רב מידי הוא הופך להיות רודן ואיך מונעים משלטון לצבור כוח רב מידי-פשוט מאוד,מגבילים אותו עוד מההתחלה,בכמות המיסים,באוכלוסיה אזרחית חמושה ובמה מותר לו ואסור לא להתערב.
סטאלין יכול היה להסביר לכם את זה טוב ממני;
"מוות של אדם אחד הוא טרגדיה מותם של מיליונים הוא סטטסטיקה"
עכשיו בנוגע לחדרים נפרדים, שיטות חינוך ליברטריאניות, שוב טעות רווחת של סוצאיליסטים שרגילים להתווכח עם שמרנים, וליברלים הם לא שמרנים.
אתה מנסה להסתכל על עצמך ולהשליך עלי, שאם אני לא מסכים איתך זה סימן שאנחנו נמצאים בניגוד סטייל שיקוף מראה, ליברליזם הוא לא שיקוף מראה של סוציאליזם, וכל הניסיון להדביק חדרים נפרדים, ושיטות חינוך ליברטריאניות, אין אחיזה במציאות.
הדבר היחידי שליברליזם אומר זה העדר תוכנית, זה העדר כפיה, זו לא תוכנית חברתית ספציפית כזו או אחרת, של לשים ילד אחד בכל חדר, או חלוקה כזו של ההון או אחרת.
או במילים אחרות, ליברליזם זו המטרה, זה לא הכלי, ולכן אתה גם רואה שחברתית מדובר בקבוצה די מגוונת, אני לדוגמא כגבר חילוני פועל כתף לצד עם אנשים כמו לדוגמא יעקב וידר שהוא חרדי, מין הסתם לו ולי יש תוכניות אחרות לגמרי לחיים ושואפים למציאות אחרת, אבל מאמינים ששנינו מסוגלים להגיע ליעד הזה כל אחד בדרכו רק במצב של מינימום התערבות ממשלתית בחיי הפרט.
לצורך העניין אתה גם יכול להיות מרקסיסט ליברל, אתה יכולן להגיד, שמע האמונה שלי היא שהשיטה המעמדית היא דבר שצריכים לפרק אותו, אני פשוט לא מאמין שהממשלה זה הכלי הכי מתאים לפירוק השיטה המעמדית אלא התאגדות מבחירה בקיבוצים וקומונות, וזה לא עושה אותך פחות מרקסיסט או פחות ליברל.
http://youtu.be/4jQAiCCEA5A
זה מייסד מכון איין ראנד לאונרד פיקוף מסביר מה צריך להיות היחס של אנשים שמשתייכים לאסכולה האובייקטיביסטית לליברטריאנים, מסביר את עצמו…
ממש הצלחת להרגיז אותי עם המאמר הזה. אני חסר כל השכלה בתחום, ובושה לדעתי שאדם במעמדך כתב מאמר כזה.
כל המאמר שלך מלא בטיעונים כבדי משמעות וחסרי סימוכין והסברים, ומתובל בעובדות שקריות.
כתבת שארה"ב נמצאת הרחק מאחורי המדינות הנורדיות בHuman Development Index. עובדה שיקרית: בדיקה קצרה בויקיפדיה מראה שארה"ב במקום השלישי אחרי אוסטרליה ונורבגיה.
אתה טוען שההתקדמות האדירה של המאה העשרים נעשתה בזכות מעורבות ממשלתית. על סמך מה בדיוק? לא ברור. דווקא פועלן המשמעותי ביותר של הממשלות היתה בתחילת המאה הקודמת, עד שנת 1945 לערך.
שאלת מדוע אף ממשלה לא מאמצת את המודל הליברטיאני, ועל סמך כך שאין מדינה שאימצה אותו הסקת שהוא שגוי. זוהי שגיאה לוגית, מכיוון שלא ניתן לדעת על סמך אי מימושה של מדיניות אם היא מוצלחת.
אם תרצה, אני יכול להמשיך אל תוך התגובות שלך לגולשים, אני ממתין לתגובתך, שלדעתי נדרשת במקרה הזה.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000923085
"השיפור הגדול ביותר בחייהם של אנשים במאה העשרים…גבוה הרבה יותר במדינות ה-OECD מאשר בארצות הברית" – הגירה במאה ה-20 אל ארצות הברית מצד אוכלוסיות חלשות, כול מאירופה, היא אולי אחת מהסיבות.
מאמר של פוליטיקאי ולא של איש מדע.
אוסיף על התגובות המחכימות למטה שכותב המאמר מניח מראש שכל הישג של קולקטיב מקופח שדגלו מונף בפוליטיקת הזהויות של השמאל, הוא הישג חברתי. בבסיסו של דבר זו הנחה שאם הפרולטריון היה משיג את המהפכה זו הוכחה לצדקת דרכו של הסוציאליזם.
ואגב, הקייניסיאיזם היה מאוד פופולרי, ותקראו מה תאצ'ר היתה צריכה לתקן.
מה בדיוק ? היא די עשתה רע יותר . לפחות לא דפקה את ה NHS . אתה גם מאמין לקונצפרציית המרקסיזם התרבותי?