• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אפשר לבחור ואני בחרתי בשותפות ופיוס

השינוי בקונספט שאני מציע לשני הצדדים הוא לא חלוקת הארץ, אלא חלוקת הריבונות על הארץ שמבוססת על שותפות בין העמים. זה דורש פיתוח של שיח פיוס כחלופה לשיח הפתרונות, שמבטא בדרך כלל ניסיון של הצד החזק לשמר את עליונותו ולכפות את תנאיו
מרזוק אלחלבי

כמה הערות מקדימות. אני רוצה לציין לחיוב את כותרת הערב הזה – "בין הפרדה לשותפות – מודלים משלימים ומודלים אלטרנטיביים להסדר קבע בין ישראל והפלסטינים." אני מוצא את עצמי מתכתב עם ההקשר שהכותרת יוצרת ומציעה. אני לא מתכוון להציע את התרחיש "הדו-לאומי" כתרחיש יחיד שהוא ורק הוא יביא לנו את הישועה. תהיה זו טעות פרקטית, מוסרית ומעילה ביושרה אם אציג את דברי כהתנייה קטיגורית לאמור "או שתקבלו את מה שאני מציע לכם, או שכולנו נצעד לתהום". התנסינו בכל ההתניות האפשריות, והעולם הפוליטי, מה לעשות, ניחן בתכונות אחרות חמקמקות.

בבואנו ליישב את הסכסוך, כל סכסוך, אם באמת ובתמים רצוננו הוא ליישבו, הרי שעלינו להיפתח לאפשרויות רבות. המדינה הדו-לאומית בין הים לנהר אם כן, היא אפשרות אחת מני רבות. אפשרות אחרת היא חלוקה בהסכם. אפשרות נוספת היא סיפוח השטחים הכבושים בהסכם. אפשרות רביעית היא המדינה האזרחית הדמוקרטית, ויש תרחישים נוספים בכיוון ההפוך. למשל, המשך המצב הקיים. תרחיש נוסף הוא ההפרדה עד כדי אפרטהייד מוצהר ותרחיש אחר הוא הסלמה עד מלחמה כוללת. אפשר להוסיף עוד.

משמאל: מרזוק אלחלבי, רון פונדק, מיכל רוזין ומירון רפפורט

חלון ההזדמנויות לתרחיש שנחשב כמוצא אחרון – חלוקת הארץ לשתי מדינות – נסגר מזמן ונאטם כליל לאחרונה. העובדות בשטח הכבוש ובמרחב כולו לא משאירות עוד מקום למדינה פלסטינית בת קיימא. אם ינסו לממש את רעיון ההפרדה בין שני העמים לשתי מדינות, יהיה זה במחירים שאף אחד מהצדדים לא יוכל לשאת. למשל, עקירת של מאות אלפי אנשים בשני הצדדים והגלייתם מבתיהם. לא תהיה הפרדה בלי הריסת מרקם חיים ומרקם חברתי של חברות שלמות בשני הצדדים. הדבר יכול להיעשות אך ורק במסגרת של תהליך פיוס היסטורי בזמן שהחלוקה המדוברת היא מעין ניהול הסכסוך או לכל היותר "הסדר"!

בואו נביט על ההיסטוריה של הפתרון הלא ישים הזה – פתרון החלוקה על בסיס ההפרדה. כמה קורבנות חולל ואיזה מחיר גבה משני הצדדים עד עצם הרגע הזה. ככל שהמחירים של תכנית החלוקה עלו, כך היא התרחקה. מסיבה זו איני צופה עתיד לכל משא ומתן המבוסס על עיקרון ההפרדה. הוא אינו אלא תפאורה למעשי הטיהור האתני והעקירה הבאים! גם למשא ומתן העכשווי אין סיכוי מול המציאות המתהווה מכוח הכיבוש ומכוח ההתעקשות הישראלית לשמר את הריבונות היהודית בין הים לנהר.

בהקשר הנ"ל מפליאה העמדה האירופאית התומכת בהתלהבות בתוכנית החלוקה בזמן שבו האיחוד משתדל על אדמת אירופה עצמה לאחד, לצרף ולחבר קהילות ומדינות, להסיר גבולות ומחיצות. כאן, לעומת זאת, הם מעודדים הפרדה וגדרות וחושבים שהם מדברים שלום!

יש בהתפתחויות סביבנו ובעולם תמורות רבות המעודדות הליכה אל ההתנסות בדו-לאומיות. היעלמות איומים אסטרטגיים קצרי וארוכי טווח, פניית הפלסטינים אל הדיפלומטיה הבינלאומית, הרצון הבינלאומי בפתרון מוסכם לסכסוך ועוד. כל זה מאפשר התנסות שתשנה את פני המזרח התיכון.

bi-national-state-flagבכל פתרון, ובכל תרחיש יהודים ופלסטינים יחיו יחד, אלה בתוך אלה, וזוהי תמונת המצב העכשווית כהווייה יום-יומית בכל תחומי החיים. כל פתרון המבוסס על חלוקה עשוי להיות מנותק מהמציאות המתפתחת מכוח החיים, השוק והטבע. יתירה מכך, כל ניסיון ליישם את אופציית ההפרדה באמצעות חלוקה לשתי מדינות למשל, יהווה יריית פתיחה בהסלמה הדדית שתכוון לגרש את הלאום האחר מתוכנו.

למעשה, עלינו להודות שדה-פקטו כבר יש מדינה אחת בריבונות ישראלית משתנה בין הים לנהר. ריבונות שיכולה להיות עבה, רזה, כוחנית, מאפשרת ולעתים מתקיימת באופן ישיר או ע"י קבלן משנה או שליחים חמושים בדמות המתנחלים. מהחוף מערבה עד הבקעה מזרחה יש ריבונות יהודית. הריבונות הישראלית משנה פנים מאזור לאזור, ניתן לכנותה בשמות שונים במרחב הנ"ל, אבל ריבונות היא ריבונות! במעבר, במחסום ובשליטה על מרשם האוכלוסין הפלסטיני גם בעזה, בשליטה על חופש התנועה, על מעבר אדם וסחורות. ריבון זה נהנה מחופש להפקיע זכויות ואדמות, לעצור, לכלוא ולהשתמש באלימות כיאה למדינה ועוד… כל מה שריבון יודע לעשות! שינוי כיוון אמתי לא יהיה בנסיגתו של הריבון משטחי אי, בי, וסי אלא בשינוי הקונספט כולו.

השינוי בקונספט שאני מציע פונה לשני הצדדים – הישראלי והפלסטיני. לא עוד חלוקת הארץ אלא חלוקת הריבונות על הארץ. חלוקת הריבונות מבוססת על עקרון השותפות בין שני העמים. הסכם שמבוסס על שותפות בין שני העמים דורש פיתוח של שיח הפיוס כחלופה לשיח הפתרונות שמבטא בדרך כלל מבנה כוח וניסיון של הצד החזק לשמר את עליונותו ולכפות את תנאיו, כפי שעשתה ישראל בהסכמי אוסלו ואחריהן.

השיח העכשווי חייב לבטא את הנשגב שהוא הפיוס בין שני העמים. פיוס יכול להתקיים במסגרות מוסכמות רבות כשהמדינה הדו-לאומית היא רק אחת מהן. בנוסף לכך, הפיוס מהווה מענה עומק לשאלות אסטרטגיות קיומיות של שני עמי הארץ – ההתנחלויות, הביטחון, בעיית הפליטים וירושלים.

במסגרת זו, על הישראלים היהודים להיפטר מחלום הגדלות של אדוני הארץ, יחידי סגולה שיכורי כוח ותאבי שררה. עליהם להתמודד עם השאלה הפלסטינית שהמפעל הציוני יצר בבואו הנה. השאלה היהודית לא תבוא על פתרונה, והיהודים כאן לא יגיעו לנחלתם ללא פתרון הוגן של השאלה הפלסטינית. במקביל ובאותה עת, על הפלסטינים לקבל על עצמם את האתגר להתמודד עם השאלה היהודית שנולדה באירופה והועברה לאדמת פלסטין ההיסטורית, ולהבין שהיהודים לא באו הנה כדי להסתלק לאחר נפילתו של הטיל הראשון! גם אם נניח שהשאלה הפלסטינית צודקת באופן מוחלט, הרי כל תשובה מוסכמת לשאלה זו תהיה צודקת באופן יחסי.

המדינה הדו-לאומית היא מסגרת מדינתית מוסכמת המעגנת בחוקתה ובחוקיה את ההגדרה העצמית של שני העמים. מדינה כזו אינה מבטלת את הלאום ואת הנרטיב שלו אלא מרחיבה את יריעת ההיסטוריה כדי להכילו כלגיטימי. הדו-לאומיות הישראלית-פלסטינית מאפשרת ביטוי ללהט המכונן עדיין בשני הצדדים לזהות ולנרטיב, למיתוסים של גבורה לאומית ולסמלים. להט שלובה והיה בעוכרי שני הצדדים. מוסדות המדינה יתנהלו על פי עיקרון הדו-לאומיות וחלוקת סמכויות בהתאם. שאלות חוץ וביטחון יוכרעו בהסכמה. מסגרת דו-לאומית על בסיס שותפות בין שני העמים מפויסים מגלמת בתוכה יכולות ומרחבים שיאפשרו ליישב שאלות כבדות משקל כגון ירושלים, הפליטים הפלסטינים, ההתנחלויות, הפלסטינים בישראל ועוד.

קשה לנו כיום לדמיין ולתאר מנגנונים כאלה כי על ההפרדה גדלנו וחונכנו. גם מי שתמך בשלום באמת חשב על היפרדות. המשכנו לדבר היפרדות וחלוקה – הם שם ואנחנו פה – בלי לשים לב שפתרון זה אינו ישים ואינו מביא לשלום אלא להמשך הסכסוך ושפיכות דמים.

Israel Palestine hopeובכל זאת, צריך להתחיל מנקודה שתהווה ניצוץ לפיוס. לכן, הצעתי הראשונה, הסימבולית והמעשית היא להרוס לאלתר עד היסוד את גדר ההפרדה שמגלמת שיא של רעיון ההפרדה ומהווה אשליה שאפשר לטאטא את הפלסטינים ואת בעיותיהם למרחב תחום נסתר מן העין.

הצעתי השנייה היא שממשלת ישראל תצהיר במסגרת חד צדדית על ביטול הכיבוש כמחווה של רצון טוב להתפייס עם העם הפלסטיני. במקביל, יצהירו הפלסטינים על נטישה של כל סוגי האלימות וכי מאותו רגע, הכול ייקבע במשא ומתן.

אני מסיים את דבריי בהצעה נגזרת והיא ששמאל וימין ייקבעו מעתה בנוסף לקריטריון היחס לשאלות כלכלה וחברה ומעמד, גם על פי העמדה לגבי רעיון השותפות בין שני העמים על הצורות האפשריות של יישומו. מי שבעד פתרון על בסיס השותפות שמאל הוא, ומי שאינו בעד מתווה זה בימין הוא.

הגיע עת השותפות בין שני העמים, לא מכורח, לא מאונס וכי "נגזר עלינו", אלא מרצון כמעשה יזום ומתוכנן של קהילות תבוניות! האדם אינו אבן הנתונה לחוקי הגרביטציה וכי הוא יכול לבחור. ואני בחרתי בשותפות ופיוס.

הרצאה במסגרת יום עיון שנערך ב-15 בדצמבר באוניברסיטת ת"א בשיתוף בין ארגון ipcri, מכון תמי שטיינמץ, פורום ארגוני השלום וקרן היינריך בל

מרזוק אלחלבי הוא סופר ומשפטן

כנראה שיעניין אותך גם: