מדיניות של אימלול והתאכזרות

בבוקר יום ראשון ה-26 בינואר נאספו בדרום תל אביב ראשוני המזומנים למתקן חולות. מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, כאלה ששהו בישראל תקופה ארוכה ולכן הם "פוטנציאלים", לפי הגדרת משרד הפנים. "פוטנציאלים" הם מי שהרשויות חפצות באחסונם ב"מתקן השהייה חולות", משום שנשקפת מהם סכנת התערות בחברה הישראלית. "פוטנציאלים" הם לרוב הפליטים שהם סיפור הצלחה, אלו שכבר התמקמו בדירה, מצאו עבודה, רכשו שפה. הלב נחמץ למראם של קומץ מבקשי המקלט שבייאושם אכן התייצבו כאשר הרשויות זימנו אותם, הציגו את עצמם, והלכו במודע למתקן כליאה רחוק מהעולם המוכר להם בשנים האחרונות. מעולם לא היה מדכא יותר לראות אנשים מממשים את הפוטנציאל שלהם.

באותו הזמן שיגרנו אנו, כ-400 אנשי אקדמיה, מכתב פתוח לשר הפנים גדעון סער וליועץ המשפטי לממשלה. בין היתר, כתבנו במכתב:

ההיסטוריה אמורה הייתה ללמד מה פירוש להיות מבקשי מקלט, הבורחים מסכנה גדולה ופוגשים אטימות, והיא מזהירה את כולנו מפני שנאת-זרים. […] אי-אז, בימים אחרים, ישראל הייתה מראשונות החותמות והמאשררות של האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. 'פליט' מוגדר באמנה כאדם 'הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור'. האמנה קובעת עוד, כי מדינה 'לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה…'.

ישראל מחויבת אפוא לבחון בתום-לב ובהליך הוגן, לפי הסטנדרטים המקובלים במדינות דמוקרטיות, האם מבקשי המקלט זכאים למעמד של פליטים, ולמצער, האם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם אם יוחזרו לארצות מוצאם. בנסיבות אלו מעצרם במתקני משמורת אינו מגשים כל תכלית לגביהם. הוא מעניש אותם על לא עוול בכפם רק לשם הרתעתם של אחרים. זהו מהלך אסור.

אנו מצטרפים על כן למחאת מבקשי המקלט: ההימנעות מהכרעה בבקשותיהם, שלילת אפשרותם לחיות בכבוד עד לסיום בירור מעמדם, ולאחרונה מהלכי מעצרם, הם בגדר התעמרות בבני אדם הזכאים ליחס שונה לגמרי.

כשבוע לפני כן, ב-18 בינואר, נסעתי לחולות. הנסיעה למתקן חולות, הכלא הפתוח-לכאורה והחדש של מבקשי מקלט, ארכה יותר משעתיים. שבת בבוקר, מכונית קטנה, מרצה אחת למשפטים וסטודנטים סקרנים. הנוף העירוני התחלף בשממה שעונה לכל קלישאה מדברית, ומסביבנו לא ראינו יותר מכוניות אלא גמלים. דרומית לשיבטה ולניצנה.

ראינו אותם מיד. הוצאנו מהמכונית ארגזים של ספרים, בגדים, מזון שתכולתם נלקחה מיד. השיחה התחילה מתפתחת, מבקשי המקלט סביבנו דיברו עברית. הם סיפרו לנו על הרעב, על כך שהם מקבלים לאכול בעיקר אורז, לחם לבן, וביצה אחת ליום. סיפרו שאם הם רוצים לאכול דבר נוסף הם צריכים לרכוש אותו, בקצובה החודשית שניתנת להם בגובה של 500 ₪ לחודש. הם סיפרו שהם צריכים לקנות מכספם מלח, סוכר, סבון. סיפרו על כך שבמקום יש רופא כללי אך אם יש להם צורך בטיפול רפואי מקצועי יותר, הם צריכים לממנו מכספם, ולנסוע לקבל שירות של רופא פרטי או של רופא במרפאת רופאים לזכויות אדם בתל אביב. סיפרו על הספירות התכופות. על כך שהמחנה רחוק ולא נגיש ולכן בעצם אי אפשר להגיע ממנו לשום מקום. סיפרו על היעדר הבגדים להחלפה, על כך שכל מה שיש להם התקבל מתרומות משכמותנו. לרבים מהם לא היו אפילו נעליים. קשה היה לדעת אם האנשים עימם דיברנו היו מותשים מתת תזונה, מדוכאים או חסרי תקווה, או כל אלו גם יחד.

את מתקן חולות הקים התיקון הרביעי לחוק למניעת הסתננות, חוק שחוקק בשלהי שנת 2013 בהליך מרתוני, שתכליתו הייתה להכשיר את החוק ולעקוף את פסיקת בג"ץ שביטלה את נוסחו הקודם של החוק וציוותה על שחרורם של מי שהיו כלואים. הוא מאכלס כיום את מי שבעצם בית המשפט הורה על שחרורם. הוא לכאורה פתוח, אך בעצם סגור. כל יושביו אמורים, כך קובע החוק, לשהות שם לנצח, או עד שיסכימו לחזור "מרצון" לארצם. מבט אחד בגופם המוכנע מרעב ומייאוש של האנשים עימם שוחחנו מבהיר מדוע מאז קיומו של המתקן הגיע לשיא מספר החוזרים מ"רצון" לסודן ולאריתריאה. בחסות החוק הם מוחזקים במעצר עולם במקום שכוח אל, מורעבים, מבודדים, וחסרי מעש, עד שהם מאבדים תקווה ומוכנים לעשות הכול רק כדי לצאת משם. כשנדון החוק בוועדת הפנים של הכנסת דיברו על כך שבמתקן יסופקו כל צורכיהם משל היה מדובר במלון: מתקני חינוך, כושר, תפילה; שירותי רפואה מקיפים; הסעות תדירות. אז אמרו. לגבי חייהם של מבקשי המקלט מרשה לעצמה המדינה להתחייב ולסגת, כי הבטחות לגבי אנשים בשולי החברה מפרים בקלות רבה. עוד הבטחה שהופרה היא ההבטחה לא לעצור בעלי משפחות. בביקור הקצר שלנו מצאנו לפחות חמישה אבות לילדים קטנים, שעכשיו חיים בחוסר כל מכיוון שהאבות המפרנסים שלהם נעצרו. אחד האבות סיפר שאשתו העיוורת וילדתו נתמכות בידי משפחתו באריתריאה; אחד סיפר שבנו בן השנה וחצי נשלח על ידי אמו לגן בו הוא שוהה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כיוון שאינה יכולה להרשות לעצמה לשאת בהוצאות שכר הדירה ובמעמסת הטיפול בו. הלב נחמץ.

חשוב להדגיש: איננו קוראים לשיפור התזונה, הנגישות, הציוד או שירותי הרפואה בחולות. חולות צריך להימחק מן העולם, משום שגם אם יהפוך לנוח יותר לשהייה, במהותו הוא שולל ממבקשי המקלט השוהים בו את זכותם הבסיסית לחירות. כחברה למודת רדיפות ונדודים וכמדינה שמחויבת לכללים בסיסיים של זכויות אדם, אסור לנו להשלים עם קיומו של מקום כזה, שמטרתו היא להדיר ולייאש אנשים עד שירצו לעזוב. יש בישראל 53 אלף מבקשי מקלט. מספרם אינו גדל וכניסתם של מבקשי מקלט נוספים לשטח ישראל נמנעה לעת הזו. אלו שכאן, שהם כבר ממילא חלק מאיתנו ראויים שננהג בהם כבאנשים ולא כבחיות, וכך נהיה גם אנחנו אנשים ולא חיות.

הכותבת היא מרצה למשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים; עמיתת פולונסקי במכון ון-ליר