• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בין בית-שינה למוסקבה. בין עבר להווה

הלכנו לביקור בכפר שבו ואפא מעולם לא היה, וזה היה היום המאושר בחייו. טסתי לביקור בבית שאותו עזבתי ולא אהבתי דבר. שנינו חזרנו לחיות בהווה
אסיה לדיז'ינסקיה

English

"כמה טוב שבאת הביתה", שר הרדיו מאז עזב אריק איינשטיין את הבניין, "בית זה אומר כבר הכל". "מה זה אומר?" שאל אותי וואפא כשישבנו על מרפסת בית אחותו, העומד לבן ומאובן על הגבעה הכי גבוהה בבית ענאן, ואני עניתי "הכל".

אני וואפא מכירים כבר עשור. טרגדיה חיברה בינינו, ואנחנו נפגשים פעם בשנה בערך ומדברים על הכל – הכל חוץ מהטרגדיה. הפעם דיברנו על הבית הזה, שכל כך טוב לחזור אליו, והשווינו את חוויות השיבה המגושמות שלנו, את הניסיונות הפרטיים שלנו לטעום את טעמו של "בית" מיתולוגי שאומר כבר הכל. הדבר היה ככה:

המשפחה של ואפא הגיעה לכפר הקטן ליד רמאללה ב-48', עוזבת בבהילות את בית-שינה ההררית ומתמקמת מעבר לקו הירוק, במקום בטוח. ואפא נולד בו ועל בית-שינה שמע מההורים והסבים, שהשוו כל חורף לחורף ששם, כל עץ לעצים ששם, וכל ארוחת ערב לטעם של ארוחות הערב שאכלו שם, לפני הגירוש. כך קרה שההווה של ואפא הביט ללא הרף מעבר לכתפו, והתשוקה שלו לבית שינה המושלמת סירבה להרפות. ואפא עבד כמהנדס מים וקיבל יום אחד אישור להיכנס לישראל, לנוע בדרכים הראשיות ולטפל בעניינים השוטפים. כאשר הציע לי שנקדיש שבת לביקור בבית-שינה, שמחתי להיענות לבקשתו.

"זה היום המאושר בחיי. אני מאושר יותר מאשר בחתונה שלי!".
"זה היום המאושר בחיי. אני מאושר יותר מאשר בחתונה שלי!".  ואפא בבית שינה

יצאנו לדרך בבוקר המאוחר. אני הייתי מצויידת במפת שביל ישראל ענקית, בה הופיעה בית שינה כנקודה קטנה בים של קווים, וואפא הגיע עם מצלמה, נעליים נוחות והתרגשות עזה. אחרי ארבעים דקות של נסיעה מתוחה הגענו, כך הנחנו, אל קרבת הנקודה. מולנו נפרש כמובטח ים של גבעות פרא, צמחייה סבוכה ודרכי עפר מפותלות, ואנחנו, נבוכים, ישבנו מולו במכונית והמתנו לזיכרון קמאי שיתעורר פתאום. טנדר אפור חלף על פנינו ונופפנו לו שיעצור. עצר. מאחורי ההגה ישב בדואי כבן חמישים שהציג את עצמו כעובד של היישוב הדתי הסמוך, גוי של שבת האחראי על רעיית הפרות. אחרי עשרים שנה במקום, ענה בביטחון רב, את אדמות בית-שינה הוא מכיר היטב. וכך דילג ואפא בעקבות מורה הדרך האקראי, בין שיבולים לגדרות צבר, מצלם באדיקות ומצביע על שרידים של מבנים, דרכים נעלמות ועצי ענק שלא אמרו מילה על מה שקרה שם. "כאן עמד המסגד, כאן בית הספר, שם בית ההורים…", מלמל. בביטחון בלתי נתפס צעד בכפר בו לא נכח מעולם, מקיים דו-קרב של ידע עם הבדואי שהצהיר שגם בעיניים עצומות הוא יודע ומכיר… הכל.

והיה גם העניין עם בור המים. בור המים השלישי. שעתיים חלפו מאז התחלנו בסיור וואפא עדיין לא מצא אותו, והבדואי לא התייאש מלנסות ולשכנע: "שני בורות יש כאן! אני מכיר אותם מצוין כי אני צריך לדאוג שהפרות לא יפלו לתוכם. תאמין לי חביבי, אין עוד בורות…". רטוב מזיעה ועקשן, פילס ואפא את דרכו בין השיחים והקוצים אל עבר בור המים החסר. אמו וסבו הדריכו אותו בראשו ולחשו לו ימינה ושמאלה, ואנחנו הלכנו אחריו בצייתנות – מייחלים למים. מרוב התרגשות לא הבאנו איתנו אפילו בקבוק.

לא אצליח להעביר במילים את הבעת פניו של הבדואי כאשר עמדנו, בסופו של דבר, מעל פתחו של הבור השלישי והצצנו פנימה. עץ תאנה הסתיר אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו, החל בשורשים וכלה בענפים ועלים רחבים. ואפא, ידיו עמוסות זעתר שקטף בדרך, חייך חיוך ניצחון ולא אמר דבר. בעצם, הוא אמר משפט אחד – "זה היום המאושר בחיי. אני מאושר יותר מאשר בחתונה שלי!".

בדרך חזרה סיפרתי לו על שיבתי שלי. על הנסיעה היחידה שלי לרוסיה, הארץ ממנה יצאתי עם משפחתי כשהייתי בת שלוש, לפני שהפכתי לאדם עם זכרונות. שנים ארוכות צפיתי בסבתי מתעטפת בשמיכה עבה כשהחזאי הרוסי סיפר על הכפור במוסקבה, בשעה בה ישבה היא עצמה בחדרה החמים שבירושלים. ערגתה הייתה מוחשית ועזה. העיר הרוסית, המוקפת יערות בהם צומחות פטריות טעימות, חיכתה לי בסופה של טיסה בת ארבע וחצי שעות, ואני בת עשרים ושש. במשך שבועיים כמעט הסתובבנו בה עם אמא, חוקרות את הרחובות המוארים וסועדות על שולחנן של החברות שלה – בזמנו סטודנטיות נלהבות והיום כולן סבתות לנכדים. לא אהבתי את המאכלים, פחדתי מהשוטרים ברחובות, סלדתי מהריחות העזים שנדפו מחדרי השירותים. הפטריות הבודדות שמצאנו שרצו תולעים. כשהמטוס עלה לשמיים ועשה את דרכו חזרה לישראל – נשמתי לרווחה. חזרתי הביתה.

הנסיעה היחידה שלי לרוסיה. לא אהבתי. פחדתי. סלדתי
הנסיעה היחידה שלי לרוסיה. לא אהבתי. פחדתי. סלדתי

הזעתר מבית-שינה יובש ונגרס, והיום מתבלים בו מאכלים בימים של חג. אני את חוויות רוסיה שלי צררתי באלבום אדום, ומאז לא דפדפתי בו אפילו פעם אחת. שנינו חזרנו לחיות בהווה, וכאשר נעה האדמה תחתנו אנחנו אוטומאטית מביטים לאחור. בבית הנוכחי שלנו מדברים על הכל, כמעט על הכל, אבל לא הכל הוא אומר ולא הכל הוא יודע.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נגה

    מקסים, אנושי ומרגש, וכתוב כה יפה

  2. מיוסר

    נגעת בנקודות הכי כואבות בסכסוך הזה, המקום והזיכרונות שלנו אנחנו העקורים, ערבים כיהודים בעולם שלא מפסיק להתאכזר לנו ולאחרים.

    דיי לכיבוש

  3. Bi

    שני סיפורים מרגשים שאפשר לחוש אותם.

    נזכרתי באימי, שבזיקנתה הלכה בטעות לבית הוריה שבו נולדה, במקום לחזור לביתה.
    רק כשעמדה מולו, הבינה שטעתה.

  4. אורי ביתן

    כמה יפה הזיכרון, וכמה מכוערת המציאות.
    לפי הסיפור היפהפה הזה, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לפליטי בית שינה הוא שישובו לשם.

    1. רתם

      ומזדהה עם תגובתך

  5. דןש

    בהבדל קטנטן – לעלה/בורח/מגורש מרוסיה קיימת מדינה בה הוא יכול לממש את תקוותיו. לפליט הפלסטינאי אין מדינה ותקוותיו עולות בתוהו.
    למרות שנאמר שההיסטוריה חוזרת – אין חזרה ואין אפשרות להחזיר את הנעשה. מה שניתן להתקדם במצב ובתנאים הנוכחיים ולאפשר גם לפלסטינאים, לממש את חלומם ( יש טוענים הטרי ) להקים מדינה בשטח בו גם היהודים וגם הערבים טוענים כולו שלי. לא כמו במשפט שלמה שהפסיקה "יחלוקו" – ממיתה, במקרה החלוקה הזאת היא רק מחייה. חייבים להפוך את הסיסמא "שתי מדינות לשני העמים" למציאות לטובתם של שני הצדדים.