• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

עצרו עכשיו את המשא ומתן

יחד עם שותפינו בשמאל הפלסטיני בחברון אנו מבקשים לומר בקול ברור: בצורתו הנוכחית, המשא ומתן המדיני הנוכחי הוא רק עוד כלי של שליטה והעמקת הכיבוש. אין בו לא תקווה ולא סיכוי לחיים טובים. המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו
רונה מורן והנא עמורי

English

המשא ומתן המדיני הנוכחי נועד לכישלון. כולם יודעים זאת. לא רק יעלון ונתניהו, אלא גם ראשי הרשות הפלסטינית אשר משתתפים בו בשל לחץ אמריקאי כבד. גם בארה"ב יודעים זאת – כל ההצהרות הגרנדיוזיות של נשיאי ושרי החוץ של ארה"ב מאז התפוצץ המשא ומתן בשנת 2000 התפוגגו במהרה, משאירות אחריהן תהילה רגעית למצהירים ולגיטימציה גוברת לשימור הסטטוס-קוו ולהעמקת הכיבוש ליושבי הארץ הזו. המצב הנוכחי נוח למפלגות השלטון בישראל. רוב השרים אינם מסתירים כלל את דבקותם בהמשך תהליך ההתנחלות בכל חלקי הארץ. מיעוט בתוך הקואליציה ויחד איתו מפלגת העבודה מביעים תמיכה עקבית בתהליך השלום, תמיכה שעשויה להטעות את המתבונן התמים לחשוב שהם היו רוצים גם שהתהליך יסתיים בהסדר. אך למעשה, הם תומכים בתהליך שלום ולא בהסדר שלום, בתהליך אינסופי המאפשר לשמר תמיכה אמריקאית וקשרים טובים עם הקהילה הבינלאומית ותוך כך לבסס את גושי ההתנחלויות העיקריים ולאפשר לתאגידים רבים להמשיך ולהפיק רווחי עתק מכיבוש ומהתלות המוחלטת של הכלכלה הפלסטינית במשק הישראלי.

בעוד שלמפלגות השלטון המצב נוח ומבחינת רבים בציבור היהודי בישראל "כיבוש" או "שלום" נשמעות כמו מילים מהעבר שלא רלבנטי לדון בהן עוד, מבחינת רבים מאוד בקרב הפלסטינים תהליך השלום המדומה הזה, שמתחזק את המצב הקיים, הוא בלתי נסבל. קודם כל כי הוא מנציח את הכיבוש וההתנחלות, אשר מפעילים לחץ ואלימות יומיומיים ומנשלים עוד ועוד פלסטינים מאדמתם. תהליך ההתנחלות גוזר על הפלסטינים חיי דיכוי ודלות, עשרות-אלפים חיים בצל הגדרות והחומות תחת מגבלות קשות, עשרות-אלפים בעיר חברון חיים תחת גחמותיה של קבוצת מתנחלים המונהגת בידי חבורה קיצונית וחסרת כל רסן, למעלה מ-200 אלף פלסטינים חיים ללא זכויות אזרחיות במזרח ירושלים, רבבות אחרים חיים בכפרים הנתונים להתנכלויות מתמידות של מתנחלים. הם לא יכולים ולא יוכלו לקבל את המשך "תהליך המו"מ" המנציח ומחריף את סבלם. התהליך הזה, ללא מוצא, מייצר מתחת לרגלי שני עמינו פצצה מסוכנת שתתפוצץ בעוצמה ביום לא-רחוק.

לאחר 20 שנה של תהליך שלום כושל ופיקטיבי אין עוד מקום ל"תהליכים" כתחליפי שלום. אין עוד מה לברר בין הצדדים. המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו. הפשרה ההיסטורית האחרונה והיחידה שהעם הפלסטיני יוכל לקבל על עצמו ידועה היטב, אין שום מסתורין: מדינה פלסטינית ריבונית בכל שטחי הגדה והרצועה, כולל מזרח ירושלים, נסיגה צבאית ישראלית מלאה לקו הירוק, פירוק ההתנחלויות ושיקום המתנחלים בתוך ישראל ומימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. יש טעם למו"מ שנועד לקבוע כיצד ובאיזה דרכים ותנאים מבצעים את הפשרה הזו. אין טעם למו"מ אחר.

הריסת בתים בבית חנינא, 27.01.14. צילום: activestills.org
הריסת בתים בבית חנינא, 27.01.14. צילום: activestills.org

ניתן להגיע להסדר שלום על בסיס החלוקה לשתי מדינות בגבולות הקו הירוק ופיתרון לבעיית הפליטים, אולם מתווה מסוג זה כלל אינו נמצא על שולחן הדיונים. לא רק מה שלא נמצא על שולחן המו"מ מרמז על העמדה האמיתית של הנושאים ונותנים הישראלים, אלא גם מה שכן נמצא עליו. התנאי של נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית בלעדית אינו מהווה רק תביעה מגוחכת מפלסטינים להצהיר על קבלתם את האידיאולוגיה הציונית אלא גם מסגיר, יחד עם הצעות ליברמן לחילופי שטחים ואוכלוסיות, כוונה לפעול נגד הפלסטינים אזרחי ישראל אם וכאשר תצטרך מדינת ישראל  לסגת נסיגה נוספת בגדה המערבית. בתנאים האלה, עם ממשלה ישראלית הרואה בחלק אחד של העם הפלסטיני בן ערובה שניתן לאיים עליו ואולי אף לגלגל עליו מחיר של כל פשרה עם חלק אחר, אין פרטנר לשלום בצמרת הישראלית.

כנס חברון השני של ארגוני השמאל הפלסטיני, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ותנועת התחברות-תראבוט, 11.01.14
כנס חברון השני של ארגוני השמאל הפלסטיני, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ותנועת התחברות-תראבוט, 11.01.14

לפני כחודש, היינו חברי תנועת התחברות-תראבוט בחברון בכנס משותף עם פעילי ופעילות של שלושה ארגוני שמאל פלסטינים בגדה: מפלגת העם, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. באומץ רב הבהירו פעילי השמאל הפלסטיני בחברון שעל אף רצונם בשלום הם מתנגדים להמשך המו"מ הנוכחי. לנו, כשותפים לדרך ולמאבק בכיבוש לא נותר אלא להסכים עמם.

יחד עם שותפינו בשמאל הפלסטיני בחברון אנו מבקשים לומר בקול ברור – עצרו עכשיו את המשא ומתן! בצורתו הנוכחית המשא ומתן הוא רק עוד כלי של שליטה והעמקת הכיבוש, אין בו לא תקווה ולא סיכוי לחיים טובים, אלא רק חומר גלם להסברה הישראלית. מי שרוצה לחיות בארץ הזו חיים משותפים בתנאים של דמוקרטיה וצדק, יכול ללחוץ על הממשלה ללכת לעבר הפיתרון שכבר קיבל לגיטימציה בינלאומית – מדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות הקו הירוק. אולם ככל שמתמשך תיאטרון השלום, הפיתרון הזה הולך ומתרחק. לא רוצים גבולות מדיניים? אפשר גם לכונן מדינה דמוקרטית ודו-לאומית בכל שטחי הארץ. גם פיתרון מסוג זה יצטרך לכלול פירוק התנחלויות, החזרת אדמות ושיבה של פליטים. תהיה זו מדינה או שתיים, בסופו של יום נישאר כאן שני עמים במסגרת מדינית אחת – הכרה בשותפות האזרחית הדו-לאומית הזאת היא הבסיס לאפשרות לחיים דמוקרטיים וטובים. כל התחכמות אחרת איננה פיתרון ולא תוביל לשום שלום.

רונה מורן והנא עמורי הן פעילות בתנועת התחברות-תראבוט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור BDSM

    לא ניתן עוד להכחיש, כי הצעד המתקדם באמת אליו צריך השמאל האמיתי לשאוף, הוא מבצע צבאי נוסף בעזה ובגדה. רק שפיכת דם פלסטיני תביא שלום, תחי הדיאלקטיקה!

  2. עמית

    "המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו. הפשרה ההיסטורית האחרונה והיחידה שהעם הפלסטיני יוכל לקבל על עצמו ידועה היטב, אין שום מסתורין: מדינה פלסטינית ריבונית בכל שטחי הגדה והרצועה, כולל מזרח ירושלים, נסיגה צבאית ישראלית מלאה לקו הירוק, פירוק ההתנחלויות ושיקום המתנחלים בתוך ישראל ומימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים."

    היה מעניין לקרוא את המאמר, שהקריאה בו על פניו מובנת, ואז להגיע לקטע הזה ולגלות שכותבי המאמר סרבני שלום לא פחות מאשר מי שהם מגנים. המחיר של השלום ידוע ואין אחר מלבדו, אך נראה שאתם לא מוכנים לקבל אותו ומציבים תנאים שדווקא לא מקובלים באף מתווה שלום שהוצב על השולחן בשני העשורים האחרונים.

    דרישת השיבה של הפליטים הפלסטינים בפירוש לא תמומש. הנסיגה הישראלית לקוו הירוק בפירוש לא תהיה מלאה (גושי ההתנחלויות ישארו במקומם; בתמורה לחילופי שטחים מוכרים). כל התעקשות אחרת תמנע הסכם שלום.

  3. 0מולני1

    כפי שעל ישראל להכיר במצוקת הפליטים (ולאו דווקא באשמתה למצבם), על הפלסטינים להבין את מצבה של ישראל.
    בצער רב, צריך להודות אין זה ריאלי לפרק את כל ההתנחלויות. עם כל הרע שבהן, מצבן נתון וזה פשוט בלתי הגיוני בעליל לבצע תנועת המונים לקו הירוק.
    את העוולה הזו יש לתקן באמצעים אחרים.
    דווקא ביבי, בגלל כל הסיבות הלא נכונות, יכול להוביל להסכם בר ישום.
    נכון, הפלסטינים לא יזכו לגבולות 67', אבל יזכו למדינה בשטח דומה.
    כמו שעל ישראל להבין לצרכיהם הלאומים של הפלסטינים ולמצוקותיהם.
    הרי שדווקא מדינה פלסטינית מצליחה היא גם אינטרס ישראלי, גם בטחונית.
    הדרישה להכרה במדינה יהודית באמת מיותרת ואולי אף מזיקה. אין לקבל שזה מהלך מקדים לפגיעה באזרחים הערבים. זוהי מחשבת קונספירציה נטולת היגיון.

    ולגבי מדינה דו לאומית – זהו אסון בקנה מידה תנ"כי, עם פוטנציאל נפגעים בקנה מידה של מלהע"מ השנייה (סוריה היא כסף קטן).
    את רעיון העיוועים הזה יש לדחות על הסף, ולקוות שבעוד 100 שנה, כשיפתרו שאר בעיות העולם, יהיה אפשר לחזור אליו. בינתיים, שני מדינות לשני עמים.

    1. אדם

      "בקנה מידה של מלהע"מ השנייה"
      60 מליון איש? באמת?
      גם אם כל אוכלוסיית ישראל ופלסטין תוכחד כליל זה לא יגיע לחמישית מזה.

      אתה בכלל מודע למה שיוצא לך מהמקלדת?

    2. דרור BDS

      ‏‎Yonatan Amir‎‏ : "מסימני המו"מ המדיני: אפשר לחזור להרוס בשקט בתים במזרח ירושלים". מתייחס ל"זינוק במספר הריסות הבתים במזרח ירושלים מתחילת השנה".

      בני משפחה בסילוואן שביתם נהרס מספרים כי השוטרים היכו אותם וחפציהם הושלכו מהחלונות. כעת הם מתגוררים באוהל שהקים עבורם הצלב האדום -ניר חסון. http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2249369

      הדרישה מהפלסטינים "להבין את מצבה [הבטחוני?] של ישראל" היא פרי הביאושים של בגידת האינטלקטואלים, אותה מכנה נורית פלד אלחנן "שתיקת הכבשים".
      במאמרה מהארץ, המופנה לכל אחד ואחד מהשמאל בעיני עצמו, כותבת אלחנן-פלד: "סבאח איננה הבעיה, אלא הסמל שלה. השאלה האמיתית היא איפה מעמידה סבאח את אנשי החינוך ונושאי דגל הידע, המחקר, הפדגוגיה הביקורתית והמחשבה החופשית. את כל אלה העמידה סבאח הקטנה במקום הראוי להם: בפינה, ליד פח הזבל הכיתתי. האקדמיה שותקת בעיקר, פה ושם ממלמלת משהו על חופש הביטוי. אך כאמור בעייתה של האקדמיה איננה חופש הביטוי, אלא ההכחשה. הכחשת הדיכוי. הכחשת העדר כל עמדה לנוכח פשעים ועוולות שנעשים כבר שלושה דורות בחברה שממנה היא צומחת וניזונה, ובה היא מכשירה מורים ותלמידים".
      http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2249686

      השמאל בעיני עצמו ממשיך לעסוק בפתרון שתי המדינות. זהבה גלאון, תמר זנדברג ומיכל רוזין נפגשות עם העריץ המשת"פ מראמאללה למה שמכונה "תמיכה במו"מ לשלום", מערכת הארץ מפרסמת על ימין ועל שמאל, בנוסף לקריקטורות הסתה, מאמרים של תומכי מרצ. מתחת למאמרה של פלד-אלחנן, אולי פארודיה של אלון עידן – עורך עמ' המאמרים – ואולי נסיון "לאזן" את הדברים בעוד ועוד הבלים של השב"ע, מופיע מאמרו של דוד זונשיין – "מורשת גולדשטיין".

      מספר זונשיין: "הייתי אז בן 20. הגעתי לבית הספר לקצינים במטרה לממש מטרה מרכזית שהצבתי לעצמי כנער – להיות קצין ביחידה מובחרת בצה"ל… בעשר בבוקר, אחרי מסדרים חפוזים, עלינו, 40 הצוערים של מחלקת גפן 1994, על טיולית, ונכנסנו דרך מחסום ארז לבסיס צבאי בשכונת שיח־רדואן שבצפון רצועת עזה…. אנו הוקפצנו אל הסוללות ופתחנו באש חיה לא מבוקרת לעבר מקורות הירי, כלומר על שכונת שיח רדואן. פקודה בלתי חוקית או בלתי חוקית בעליל? איש לא שאל שאלות.
      […] גם היום תושביה הפלסטינים של חברון הם המשלמים את המחיר על הטבח ומשטר ההפרדה שהונהג בעיר בעקבותיו. את ההתפתחות הזאת לא העלה בדעתו איש מאתנו כשירדנו לעזה לאחר הטבח".
      [אלון עידן מדגיש בסוף המאמר: "מאמר נוסף של תומר פרסיקו [תומך מרצ אף הוא, דרור] על הטבח במערת המכפלה ו"ברוך הגבר" במוסף הארץ"].

      איש לא שאל שאלות. איש לא העלה בדעתו. תרגום לאשדודית: אני, אני, אני. אני לא שאלתי שאלות. אני, אני, אני, רציתי להיות קצין ביחידה מובחרת בצה"ל בלי לשאול שאלות. אני לא העליתי על דעתי. מי אשם? ספיר סבח אשמה, גולדשטיין אשם. אני? אני בכלל הפכתי – לאחר כך וכך שנים של שירות, כולל מילואים, בצבא הציוני – לסרבן שטחים המצביע מרצ. מה לי ולפורענות הציונית?

      ולגבי המדינה הציונית – זהו אסון בקנה מידה תנ"כי, עם פוטנציאל נפגעים בקנה מידה של מלהע"מ השנייה (סוריה היא כסף קטן). לא ברור מדוע תומכי חד"ש טרם הפנימו זאת וממשיכים ללהג על מה שמכונה הקו הירוק.
      את רעיון העיוועים הזה יש לדחות על הסף, ולקוות שבעוד 100 שנה, כשיפתרו שאר בעיות העולם, יהיה אפשר לחזור אליו. בינתיים, שוויון מלא בכל השטח בין הים לנהר, מבלי להרוס אף בית של אף אחד, לא של מתנחלים ולא של פלסטינים.

      1. אדם

        לא הבנתי את הטיעון שלך, איך המסקנה (?) מתקשרת לבסיס (?), העיקר שקראת למרצ נאצית ועשית איזה פאסטיש משעשע (?) על ההודעה הקודמת. האיפכא מסתברא שלך בעיקר מעייפת.

        1. נועם א"ס

          נו, מה לא ברור? אתה שותף או לא שותף לפשעים? (הסבר למתקשים: שירות בצבא הטרור לישראל). "הקו הירוק" הוא אמתלא נצחית ומושלמת להמשך הדיכוי והשיעבוד של מאות אלפים. נצחית. למה למישהו צריך להיות אכפת שאחרי שפשעת, אחרי שירית צרורות, אחרי שהתגייסת לצבא הטרור, אחרי שתמכת בפועל בגזל ובביזה ובשיעבוד ותחזקת את הפשע המתמשך עד אין קץ דרך שתיקתך מהאקדמיה, אתה מפרסם מאמר ב"הארץ" שמודיע (שוב) כמה עכשיו אתה מבין את הטעות? והכל בשם אידיאולוגיית "הקו הירוק". כמה עוד השמאל הציוני מתכוון להמשיך לספר לעצמו סיפורים שאף אחד לא מאמין להם יותר חוץ ממנו? למה למישהו חוץ ממך צריך להיות אכפת מחיבוטי הנפש האלה שלך? למי הם הועילו אי פעם חוץ מלעצמך? בטח לא למי שעליו ירית. נמאס כבר להסביר את זה.

          1. שואן

            אני מבין את שורש הטיעון, הוא אולד ניוז. תהיתי איך זה מתקשר לכל בלאגן הציטוטים והסימוכין.

          2. נועם א"ס

            כל ציוני נהיה מבקר ספרות.

            אפשר רק לתהות מתי "שורש הטיעון" נהיה כזה "אולד ניוז": האם זה היה בשנה ה-34 לאחזקת מאות אלפים תחת דיקטטורה צבאית או שמא דווקא בשנה ה-37 של הגזל המתמשך תחת דיונים רבי רושם ושאר-רוח בקרב קציני היחידות המובחרות על טווח ההגדרה האונטולוגית הנאה ל-"בלתי חוקי בעליל".

            נראה שבבית חנינא "הניוז" דווקא די "ניו".

    3. דןש

      כללית ואפילו יותר מכללית אני מסכים עם כל מילה שכתבת.
      הבעיה העיקרית היא הפסקת החשד והפסקת הפחד של האחד מן השני..
      הבעיה היא הסדרי בטחון אמינים, החייבים להבחן בשטח לאורך שנית ( לפחות 15) . הבצוע חייב להעשות בשלבים – כאשר כל שלב מותנה בהשלמת הקודם לו. השלב הראשון שחייב להתחיל היום (יותר נכון אתמול או אפילו שלשום) – הוא הגברת האמון, שיושג דרך הפסקת ההסתה והפיכתה לקרוב לבבות. את העבר חייבים להשאיר מאחור – לזכור שהיה ולא ישוב עוד לעולם. השלב השני , גם הוא חייב להעשות היום, הוא קרוב האוכלוסיה הערבית אזרחי מדינת ישראל. הסרת כל החסימות ההדדיות ושלובם כאזרחים מן השורה.

      המו"מ חייב להמשך עד לסיומו ועד להכלתו על שני הצדדים. כאשר ההתקדמות חייבת להעשות בפועל – להראות בעין ולא רק הכל דיבורים בחדרי חדרים.

    4. עמוס

      בהתנחלויות כולן (כולל אלה שבירושלים המזרחית) כחצי מיליון איש. כשבתחילת שנות התשעים הגיעו לישראל מיליון איש ואישה מארצות ברית המועצות לשעבר הצלחנו למצוא להם מקום בלי שהיה לזה תכנון מראש ובלי שהיה לזה תמיכה בינלאומית ובנזק יחסית מצומצם למה שניתן היה לדמיין. מבחינה הנדסית-טכנולוגית הבניה בישראל אמנם מפגרת – בסין כל שבועיים מוקמת עיר חדשה של חצי מיליון איש – אבל גם בהסתמך על הקיים לא צריך להבהל מהמספר "חצי מיליון". אם נוסיף לזה את העובדה שיש את האפשרות להתכונן מראש ולתכנן כמו שצריך, שאפשר לצפות למידה ניכרת של סיוע בינלאומי במימון (שמין הסתם בסופו של יום יגיע לקבלנים…), אין שום סיבה להגיד שזה "לא ריאלי".

      השאלה היחידה היא מידת הנכונות של אזרחים יהודים ישראלים להשאר בשטחי המדינה הפלסטינית העתידית. מכיוון שרובם הגדול מרגישים זיקה משמעותית למדינת ישראל ועברו לשטחים בשביל לשפר את איכות חייהם (או שבכלל תתאפשר להם קניית דירה), סביר שאלו יעברו חזרה למדינת ישראל. נשארנו רק עם כמה עשרות אלפים בודדים של מתנחלים משיחיים. מה שעובר אצלם בראש אני לא מבין וגם לא מתכוון להבין, אבל גם ברור לי ששום פיתרון ריאלי או רציונלי לא רלבנטי עבורם. מדינאים אחראיים יתכננו פתרונות סבירים, והם כבר יסתדרו על פיהם.

      1. דרור BDS

        בסין – כך אחמדינג'ד – כל שבועיים מוקמת עיר חדשה של חצי מיליון איש. אם נוסיף לזה את העובדה שיש את האפשרות להתכונן מראש ולתכנן כמו שצריך, שאפשר לצפות למידה ניכרת של סיוע בינלאומי במימון, אין שום סיבה להגיד שזה "לא ריאלי".

        בהצעתו הנדיבה (גם סיוע כספי הציע, גם הכרה במדינה כמדינה יהודית וגם הפסקת ההסתה) אחמדינג'ד לא התכוון כמובן למובן המעשי אלא למובן האירוני. איזראיל – כך הוא מכנה את המדינה הציונית – אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית באף יחידת שטח בין הים לנהר כל עוד המשטר השולט בה נאמן לאידאולוגיה הציונית. יהודית ודמוקרטית? לעג אחמדינג'ד, אדרבא, באלסקה.

        ללא כל קשר למשטר שייחרב ולזה שיבוא בעקבותיו נשאלת שאלה אחרת, אנושית יותר: מדוע לסלק אנשים מבתיהם. היית פעם בהתנחלויות? דיברת עם האנשים שם? דור שני ושלישי, הורים צעירים וילדים, נולדו במקומות האלו, לא מכירים שום דבר אחר, הוריהם נשלחו לשם בסיוע ובמימון ממשלות הזדון הציוניות למען מטרה אחת: המשך המסחר בנשק ובדמים של סוחרי הנשק והדמים. השתמשו בהם כבמריונטות ועכשיו, כשהקונספציה הולכת לקרוס, מזיזים אותם למקום אחר כאילו היו פיונים במשחק שחמט. פושעת המלחמה לבני, כמו גם פושע המלחמה אולמרט לפניה, הסבירה זאת במשפט אחד:
        Livni: Failure to reach peace agreement will be the end of Zionism and the Jewish state
        https://www.middleeastmonitor.com/news/middle-east/9847-livni-failure-to-reach-peace-agreement-will-be-the-end-of-zionism-and-the-jewish-state
        אבל סוחרי הנשק והדמים, ואנשי השמאל בעיני עצמו בעקבותיו, לוקחים עפרון בצבע ירוק ומשרטטים קווים יחד עם חברם הטוב. זה הציוני נהנה וזה המשת"פ אינו חסר, וכבר נבנים להם, כאילו מעצמם, מגדלי הולילנד גם ברוואבי. לאחר הפגישה המרגשת ילך אבו מאזן לחלק מרק לפליטים במחנה הפליטים ג'ילזון ואילו מיכל רוזין תלך ותחלק מרק לפליטים בגן לווינסקי.

        מאיר עמור הגדיר מושג חדש: טמטום חושים אשכנזי. לא הוגדרה יחידת המידה. אני מציע למדוד את טמטום החושים האשכנזי ביחידות תרווד. כמה תרוודי מרק יש לחלק לפליטים כדי להגיע לאותה יהירות, התנשאות וזלזול במרקם חייהם של קהילות שלמות כמו אלו של לבני, גלאון ותומכיהן – להחליט להעביר חצי מליון אנשים מבתיהם (גם מאה אלף הוא מספר עצום) בגלל גחמות ציוניות.
        הפינוי מגוש קטיף היה, קודם כל, טרגדיה קהילתית עבור התושבים שלעולם לא יגיעו, גם אילו רצו בכך, לאלפית תרווד (יחידת נפח המשמשת, בין היתר, לאמוד את כמות דמם של ילדים פלסטינים שנרצחו לצלילי מוסיקה קלאסית) ההרג וההרס של שני פושעי המלחמה הנ"ל. המתנחל עשה את שלו, המתנחל יכול ללכת. קח לך תרווד מרק לדרך, הצלת הפרוייקט הציוני חשוב יותר.

        השאלה היא לא רק אנושית, היא גם פוליטית. את מי השיח הזה משרת? מי הוא זה השואל שאלות לגבי מידת הנכונות של אזרחים יהודים ישראלים להשאר בשטחי המדינה הפלסטינית העתידית. מי הוא זה הסבור שסביר שאלו יעברו חזרה למדינת ישראל? השואלים והעונים הם, שוב, פושעי מלחמה, תומכי מרצ, והמשת"פים שלהם. גם מידת הנכונות נמדדת ביחידות תרווד. לידיעתך, אף אחד בין הנהר לים, פרט למקורבי הרשות המושחתת, לא רוצה להיות אזרח של מדינה פלסטינית עתידית המוגדרת ע"פ הסכמי הכניעה. לא יהודים ולא ערבים. כל הפלסטינים שפגשתי בגדה רוצים תעודה כחולה. אף מתנחל/ת שפגשתי בגדה לא רוצה לעזוב את ביתו/ה. ההסכם הזה משרת אך ורק סוחרי נשק החפצים בהמשך הסכסוך. את זה יודעים כולם, גם המתנחלים המכונים המתנחלים משיחיים. מה שעובר אצלם בראש אתה לא מבין וגם לא מתכוון להבין, אבל זה לא מונע ממך להצהיר כי ברור לך ששום פיתרון ריאלי או רציונלי לא רלבנטי עבורם.

        רק יהירות וטח"א מונעים ממך מלהבין כי גם ביניהם ישנם אנשים רציונלים המבינים כי הם כלי משחק בידי פוליטיקאים צינים וסוחרי נשק ציונים. שנאתם למה שמכונה שמאל היא בראש ובראשונה בגלל השמחה לאיד שהפגינו אלה בפינוי גוש קטיף ובלהיטותם המשיחית והאובססיוית לפנות מתנחלים מביתם תמורת מה שמכונה שלום. אפשר להגיע להסכמים שונים גם ללא פינוי אף מתנחל אחד, אלא שיש כאלו המונעים זאת. באלו צריך להלחם, ולמלחמה הזו אפשר לצרף גם את המתנחלים. http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1260080

  4. רמי

    מאמר מצויין, וטוב לשמוע קול ברור נגד התמשכות התיאטרון של המו׳מ בעוד הגזל בשטח נמשך. הערה קצרה – ״הסדר שלום״ זה מושג מבית מדרשם של לבני וליברמן, שמייצג לא שלום מתמשך ולא צדק אלא הסדר מדיני בין ההון האמריקאי לבין ממשלת ישראל שיאפשר לגיטימציה בינלאומית להמשך השליטה בעם אחר. אני די בטוח שאתם שואפים לא להסדר, אלא לשלום צודק.

  5. אורי

    ההתפעלות החנפנית (הקולוניאליסטית?) שעולה במאמר לשמאל הפלסטיני מגוחכת. מה אמיץ במה שהשמאל הפלסטיני אמר? הרי זה המיינסטרים הפלסטיני – סירוב למשא ומתן. מי שאמיץ ברחוב הפלסטיני הם אלה שתומכים במו"מ ובפשרה טריטוריאלית. המכבש של ה-BDS משתיק את כל הפלסטינים שרוצים פשרה, מאמינים בהידברות עם הישראלים (גם אם יחסי הכוחות לא שווים. כי הם מבינים שאי אפשר להפוך אותם לשווים, ולא כדאי לחכות עד שזה יקרה – כי המשיח יגיע כבר לפני זה).

    בקיצור, לא אומץ ולא נעליים. הדיעות ששמעתם מה"שמאל" הפלסטיני הוא לא יותר מהמיינסטרים שבמיינסטרים. זה בערך כמו להגיד שיאיר לפיד "אמיץ" כי הוא מתבטא בעד השוויון בנטל.

    ולגבי ה"שמאליות" של חבריכם הפלסטינים. מהיכרותי העמוקה עם החברה' בחברון (Youth Against Settlements), אני לא מבין מה בדיוק שמאל בהם. נכון – הם לא איסלאמיסטים, שזה מצויין וזה בסיס להידברות. הם גם כלכלית לא קפיטליסטים. אבל… וזה אבל גדול: הם ל-א-ו-מ-נ-י-ם.

    החברה' ה"שמאלנים" שפגשתם עוקפים את אבו-מאזן מימין בזה שהם לא מוכנים להתפשר על שום דבר מה"זכויות הטבעיות" של הפלסטינים, ועוצרים כל אפשרות למו"מ, וימשיכו לעשות כך גם בתסריט דמיוני שזהבה גלאון תהיה ראש הממשלה. נכון. בשמאל הרדיקלי הישראלי זה בון-טון להתנגד למו"מ ולדרוש את זכות השיבה. אבל בפלסטין, אלה עמדות ימניות לאומניות קלאסיות של הלאומיות הערבית, שלא השתנו הרבה (חוץ מזה שעכשיו השיח הוא "זכויות אדם", ולא "לגאול את פלסטין", בשל ההבנה שגאולה לאומית רומנטית לא מתכתבת עם התמיכה האירופית).

    בקיצור, פגשתם סוציאליסטים נציונליסטים שאינם מוכנים להתפשר על שום דבר. וואוו… 🙂

    1. חררדו לייבנר

      תגובה לגבי האומץ הפוליטי של השמאל הפלסטיני למגיב אורי:
      ראשית – העובדות – השותפים שלנו בחברון איתם אנחנו מקיימים דיונים אינם הקבוצה המכונה "הצעירים נגד ההתנחלויות" אלא שלוש מפלגות שמאליות: מפלגת העם, החזית הדמוקרטית והחזית העממית.
      שנית, האומץ הפוליטי העמוק שלהם הוא קודם כל להבחין היטב בין מאבקם בציונות לבין השותפות הפוליטית לשיחרור הכוללת בתוכה גם יהודים-ישראלים. בשונה מזרמים לאומיים ואיסלמיים דוגמטיים הם לא נופלים להכללה גורפת. בשונה מזרמים אליטיסטים פרגמטיים הם לא חושבים שכדי להידבר על עתיד משותף צריך להתחנף או לוותר על עמדות למיינסטרים הישראלי שהוא ציוני או לדעת הקהל המערבית.
      שלישית, לדבוק בו זמנית במאבק לשחרור לאומי (ולאומיות היא בהחלט בעלת משמעות שמאלית לעם תחת כיבוש) ובעתיד דו-לאומי דורש לא רק ראייה מורכבת אלא לא מעט אומץ.
      רביעית, להתנגד (ובצדק) להסדר מדיני של כפיית עליונות ישראלית בחסות אמריקאית מבלי ליפול למחנה הפונדמנטליסטי דורש שוב אומץ ומורכבות פוליטית.
      חמישית, האומץ הזה בא לידי ביטוי בהתנגדות לביטויי הנורמליזציה ובו בזמן במציאת דרכים לשותפות דו-לאומית במאבק בכיבוש איננה נורמליזציה – שוב אומץ ומורכבות.
      רקמי שלא מודע למחירים הגבוהים שמשלמים על עמידה על עקרונות תחת כיבוש ובתנאים הפוליטיים הפנימיים של החברה הפלסטינית לא יידע להעריך אומץ פוליטי שכזה.