קפקא בבאר שבע

מי שעוקב, כמוני, אחר הכתבות החשובות של אילן ליאור ב"הארץ" בעניין מבקשי המקלט יכול לקבל רושם שיש הגיון כלשהו בתוך המערכת המוטרפת הזו שבה מתנהל העניין, שיש מסגרת משפטית שמקדמת "עתירות" ושיש "שימועים" ושיש עורכי דין ש"מגינים" על זכויות חוקיות של מסתנן/מבקש מקלט/מהגר אריתראי או סודני. אבל כשעמדתי בקרב הקהל הרב שמילא את הכיכר הגדולה בקרית הממשלה, בבאר שבע ביום שלישי האחרון הרושם הזה הוא רחוק מאוד, ערטילאי, לא מושג.

לפני יומיים, ביום שלישי ה-18 בפברואר, הגעתי לרחבה מול משרד הפנים בבאר שבע לבקשתה של סיגל רוזן מהקו החם. תצלמי, תתעדי היא ביקשה ולשם כך הלכתי. הסתובבתי עם כובע מצחייה שמוט על עיני ונעלי ספורט וצילמתי מעט, עוברת מקבוצה אחת של אנשים שהתגודדו בקבוצות, עמדו בשורות אינסופיות ובעיקר, התחננו בייאוש. "תלכי תדברי איתו," פנו אלי כמה צעירים, מצביעים על בחור שהחזיק סליל של מספרים, כמו זה שאנו מקבלים בתור לדוכן לממכר בשר בסופר. הבחור הגבוה שכל מה שלמדתי עליו הוא ששמו 'אחמד' נע בעצבנות מצד אחד של הרחבה הגדולה לצד שני בלי לדעת מה הוא אמור לעשות. "תעמדו בשורה," קרא מפעם לפעם כאשר קהל של מבקשי מקלט הצטופף סביבו. "ככה אי אפשר," התלונן. "אני לא יתן לכם מספרים," חזר ואמר בעברית עם מבטא קל של דובר ערבית שפת-אם. ניגשתי אליו. מנסה "לעזור". מכניסה את מחברת הרשימות שלי לתוך התיק. "מה קורה?" אני שואלת, והוא מתפנה אלי מיד. והקהל סביבו מפנה לי דרך. "את לבנה," אומר לי בחור אריתראי צעיר, "הוא ידבר איתך". אני מחייכת אליו בעגמומיות ואומרת לו "אני לא לבנה, אני חומה". הוא מביט בי בתמיהה. האופן שבו אחמד מגיב מייד לפנייתי, האופן שבו הקהל מפנה לי דרך, מבהיר שההבחנות שלי אינן רלוונטיות. אני בעלת זכויות יתר. ה"לובן" שלי אינו מתושאל. גם לא של האנשים שמבקשים להיכנס לבניין בו מרוכזים משרדי ממשלה אחרים.

ארבעה אנשי ביטחון, לבושים במעילים שחורים עם תגית של North Face עומדים בכניסה ומתייחסים ל"לבנים" ביראת כבוד שלא ראיתי בימים אחרים. "לאן את צריכה גברת," הם פונים לאישה שנראית מזרחית ולגברים שהכיפות שעל קודקודם מסמנים אותם כשייכים, כבעלי זכויות שנשללות מהקהל האחר, המובחן. ההכלה של אחמד ושל המזרחים העניים אל תוך האני ההגמוני, בעל הזכויות מזכירה לי חוויות נשכחות ממחקרי באפריקה. חוקי הגזע הגיעו הנה. שחור הוא שחור וחסר זכויות, וה"לובן" מסומן כשייך, כמי שנכנס לבניין הממשלה בליווי "בבקשה גבירתי" מנומס.

וה"אפריקאים" מביטים בנו, בבעלי הזכויות, בעיניים כלות. לא ברור להם מה הם אמורים לעשות כדי לזכות בפתק הנייר הקטנטן שאחמד מעניק לאחדים ולא לאחרים. כמה מהם מנסים לגייס אותי לעזרתם. אישה צעירה עם תינוק על זרועותיה מתחננת בעברית רהוטה: "אני באתי כבר שלושה ימים לפה והם לא מקבלים אותי". אחרת מפצירה: "אמרו לי בחדרה שהם נותנים פה חידוש לוויזה," היא תוחבת מול פניי את המסמך שהם כולם אוחזים, פרוש בידיהם ביראה, כל זהותם תלויה בפיסת הנייר הזו. "את רואה?" היא אומרת לי, "זה נגמר. הוויזה נגמרה. אני באתי שיחדשו לי אותה. תעזרי לי." אני מתנצלת: "אין לי כוח… אני פה מתנדבת… מהמוקד לפליט. אני באתי לצלם אתכם ולהראות את המצב הזה שלכם".

כמה צעירים שניסו לזכות בתשומת לבי מוותרים. הם פונים לרדוף אחרי אחמד שנעלם לפתח אחר של הבניין. אבל אחרים לא מוותרים עלי, על ההבטחה שטמונה ב"לובן" שלי ובזכויות היתר שהוא מסמן. בחור גבוה, נעים סבר אומר לי בקול רועד מחרדה: "תעשי טובה…עבר לי הזמן! אם המשטרה תתפוס אותי, הלך עלי". אני מביטה בו בייאוש: "בוא איתי, נראה מה אומר אחמד". אחמד עומד בראש גרם המדרגות וצועק בעברית למאות האנשים למרגלותיו: "אם אתם לא מסתדרים בשורה, אני לא מחלק מספרים. אני לא יכול. אני אחד ואתם אלף," הוא מסביר ואני מסכימה איתו. יש פה לפחות אלף אנשים נואשים. הם הגיעו לבאר שבע מכל הארץ. שילמו ממיטב כספם להגיע למשרד הפנים היחידי שהיה אמור, לפי אינפורמציה שקיבלו, לחדש להם את הוויזות.

החרדה פוצעת את האוויר. אני לא מצליחה להבין מאחמד מה ההיגיון של חלוקת המספרים. אני רואה שהוא מבולבל. שגם לו זה לא ברור. "את יודעת כמה יש בפנים? הוא אומר לי, "מפוצץ שם". "אז תאמיני לי, אני לא מחליט. הם אומרים לי מתי אני יכול לשחרר עוד אנשים." ואני יודעת שהוא מתכוון למספרים. "אתה רוצה שאני אעזור לך לחלק את המספרים?" אני מנסה בגמלוניות. "לא יכול, תביני, אני, כואב לי הלב עליהם. אבל הם לא מסתדרים." אני מנסה לגייס את אחד הבחורים שדיבר איתי קודם ושעוקב אחריי בתקווה שאסדר לו מספר אצל אחמד. "תגיד להם שיעמדו בשורה," אני אומרת לו. הוא פונה לקהל הנואש. הם מגיבים בכך שהם כורעים ברך. עשרות אנשים צעירים. פשוט יושבים בפוזה שאינה מאיימת על אחמד. אני חושבת על עולם החיות. שם הורדת גובה, כריעה, היא סימן לכניעה, לקבלת הכוח של האחר. אבל אחמד לא נותר שם מספיק זמן כדי לתת לסדר הרגעי לקבל משמעות. יש תור ארוך של כמאה אנשים העומדים בסבלנות מול הכניסה למשרד. אחמד פונה לשם.

אני הולכת אחריו. בכניסה למשרד הפנים המוגנת על ידי שערי ברזל צבועים לבן עומדים שלושה אנשי ביטחון נוספים. הם רואים שאני מתקרבת ומסבירים לי בלי ששאלתי דבר: "תשמעי, זה אי אפשר ככה. אנחנו מכניסים רק אנשים עם מספרים. אין מה לעשות". בחור אחד עומד מחוץ לשער הברזל ושניים אחרים מסתגרים בתוך המרחב הפנימי. הבחור, חבוש כיפה שמאפיינת חוזרים בתשובה מזרחים צועק בקול: "לכו אחורה, לכו אחורה". ולי הוא אומר: "אל תצלמי אותי." אני מרגיעה אותו. עומדת בשקט ולבי נכמר כשאני רואה בחור שהשיג את המספר המיוחל נדחף אחורה על ידי המאבטח. שפתיו רועדות בכמעט בכי: "יש לי מספר אחי," הוא חוזר ואומר.

כבר חמש וחצי. רוח קרה מתחילה לנשוב והיום מאפיר. הם עומדים פה כבר מהבוקר. לא מבינים מה ההיגיון. למי מאפשרים כניסה לתוך הבניין, ולמי לא. למה הודיעו להם להגיע לבאר שבע ולמה המשרדים בערים האחרות לא מחדשים ויזות. קפקאיות ישראלית בשחור לבן. מישהו מציע פתרון פשוט: "שיאספו את הניירות שלנו ויתנו מספרים לכל מי שמגיע לו ויגידו למי שלא מגיע לו ללכת הביתה". ההצעה שלו נשארת תלויה באוויר. ולמה בעצם לא? למה ההשפלה? למה חוסר האינפורמציה? את מי זה משרת? האם זה חלק מהיגיון-על שמטרתו היא להמאיס, להקשות, להשפיל את האנשים האלה? ואיפה כל העתירות וארגוני זכויות האדם שמקנים לסיטואציה ההזויה המתמשכת הזו לגיטימציה כמו-חוקית. אני נשארת עוד דקות ארוכות. לא ניגשים אלי יותר. מבינים שגם אני חלק מהמערכת שאינה שומעת, שאינה יכולה להציע פתרונות ברורים למצבם.

פרופ' פנינה מוצפי-האלר היא אנתרופולוגית באוניברסיטת בן-גוריון