קפקא בבאר שבע

הם עומדים פה כבר מהבוקר. לא מבינים מה ההיגיון. למי מאפשרים כניסה, ולמי לא. סצינה קטנה מההתעללות הבירוקרטית במבקשי המקלט בפתח משרד הפנים בב"ש ובתווך מזרחים וערבים
פנינה מוצפי-האלר

מי שעוקב, כמוני, אחר הכתבות החשובות של אילן ליאור ב"הארץ" בעניין מבקשי המקלט יכול לקבל רושם שיש הגיון כלשהו בתוך המערכת המוטרפת הזו שבה מתנהל העניין, שיש מסגרת משפטית שמקדמת "עתירות" ושיש "שימועים" ושיש עורכי דין ש"מגינים" על זכויות חוקיות של מסתנן/מבקש מקלט/מהגר אריתראי או סודני. אבל כשעמדתי בקרב הקהל הרב שמילא את הכיכר הגדולה בקרית הממשלה, בבאר שבע ביום שלישי האחרון הרושם הזה הוא רחוק מאוד, ערטילאי, לא מושג.

מבקשי מקלט במשרד הפנים בבאר שבע1
החרדה פוצעת את האוויר

לפני יומיים, ביום שלישי ה-18 בפברואר, הגעתי לרחבה מול משרד הפנים בבאר שבע לבקשתה של סיגל רוזן מהקו החם. תצלמי, תתעדי היא ביקשה ולשם כך הלכתי. הסתובבתי עם כובע מצחייה שמוט על עיני ונעלי ספורט וצילמתי מעט, עוברת מקבוצה אחת של אנשים שהתגודדו בקבוצות, עמדו בשורות אינסופיות ובעיקר, התחננו בייאוש. "תלכי תדברי איתו," פנו אלי כמה צעירים, מצביעים על בחור שהחזיק סליל של מספרים, כמו זה שאנו מקבלים בתור לדוכן לממכר בשר בסופר. הבחור הגבוה שכל מה שלמדתי עליו הוא ששמו 'אחמד' נע בעצבנות מצד אחד של הרחבה הגדולה לצד שני בלי לדעת מה הוא אמור לעשות. "תעמדו בשורה," קרא מפעם לפעם כאשר קהל של מבקשי מקלט הצטופף סביבו. "ככה אי אפשר," התלונן. "אני לא יתן לכם מספרים," חזר ואמר בעברית עם מבטא קל של דובר ערבית שפת-אם. ניגשתי אליו. מנסה "לעזור". מכניסה את מחברת הרשימות שלי לתוך התיק. "מה קורה?" אני שואלת, והוא מתפנה אלי מיד. והקהל סביבו מפנה לי דרך. "את לבנה," אומר לי בחור אריתראי צעיר, "הוא ידבר איתך". אני מחייכת אליו בעגמומיות ואומרת לו "אני לא לבנה, אני חומה". הוא מביט בי בתמיהה. האופן שבו אחמד מגיב מייד לפנייתי, האופן שבו הקהל מפנה לי דרך, מבהיר שההבחנות שלי אינן רלוונטיות. אני בעלת זכויות יתר. ה"לובן" שלי אינו מתושאל. גם לא של האנשים שמבקשים להיכנס לבניין בו מרוכזים משרדי ממשלה אחרים.

ארבעה אנשי ביטחון, לבושים במעילים שחורים עם תגית של North Face עומדים בכניסה ומתייחסים ל"לבנים" ביראת כבוד שלא ראיתי בימים אחרים. "לאן את צריכה גברת," הם פונים לאישה שנראית מזרחית ולגברים שהכיפות שעל קודקודם מסמנים אותם כשייכים, כבעלי זכויות שנשללות מהקהל האחר, המובחן. ההכלה של אחמד ושל המזרחים העניים אל תוך האני ההגמוני, בעל הזכויות מזכירה לי חוויות נשכחות ממחקרי באפריקה. חוקי הגזע הגיעו הנה. שחור הוא שחור וחסר זכויות, וה"לובן" מסומן כשייך, כמי שנכנס לבניין הממשלה בליווי "בבקשה גבירתי" מנומס.

מבקשי מקלט במשרד הפנים בבאר שבע2
כל זהותם תלויה בפיסת הנייר הזו

וה"אפריקאים" מביטים בנו, בבעלי הזכויות, בעיניים כלות. לא ברור להם מה הם אמורים לעשות כדי לזכות בפתק הנייר הקטנטן שאחמד מעניק לאחדים ולא לאחרים. כמה מהם מנסים לגייס אותי לעזרתם. אישה צעירה עם תינוק על זרועותיה מתחננת בעברית רהוטה: "אני באתי כבר שלושה ימים לפה והם לא מקבלים אותי". אחרת מפצירה: "אמרו לי בחדרה שהם נותנים פה חידוש לוויזה," היא תוחבת מול פניי את המסמך שהם כולם אוחזים, פרוש בידיהם ביראה, כל זהותם תלויה בפיסת הנייר הזו. "את רואה?" היא אומרת לי, "זה נגמר. הוויזה נגמרה. אני באתי שיחדשו לי אותה. תעזרי לי." אני מתנצלת: "אין לי כוח… אני פה מתנדבת… מהמוקד לפליט. אני באתי לצלם אתכם ולהראות את המצב הזה שלכם".

כמה צעירים שניסו לזכות בתשומת לבי מוותרים. הם פונים לרדוף אחרי אחמד שנעלם לפתח אחר של הבניין. אבל אחרים לא מוותרים עלי, על ההבטחה שטמונה ב"לובן" שלי ובזכויות היתר שהוא מסמן. בחור גבוה, נעים סבר אומר לי בקול רועד מחרדה: "תעשי טובה…עבר לי הזמן! אם המשטרה תתפוס אותי, הלך עלי". אני מביטה בו בייאוש: "בוא איתי, נראה מה אומר אחמד". אחמד עומד בראש גרם המדרגות וצועק בעברית למאות האנשים למרגלותיו: "אם אתם לא מסתדרים בשורה, אני לא מחלק מספרים. אני לא יכול. אני אחד ואתם אלף," הוא מסביר ואני מסכימה איתו. יש פה לפחות אלף אנשים נואשים. הם הגיעו לבאר שבע מכל הארץ. שילמו ממיטב כספם להגיע למשרד הפנים היחידי שהיה אמור, לפי אינפורמציה שקיבלו, לחדש להם את הוויזות.

החרדה פוצעת את האוויר. אני לא מצליחה להבין מאחמד מה ההיגיון של חלוקת המספרים. אני רואה שהוא מבולבל. שגם לו זה לא ברור. "את יודעת כמה יש בפנים? הוא אומר לי, "מפוצץ שם". "אז תאמיני לי, אני לא מחליט. הם אומרים לי מתי אני יכול לשחרר עוד אנשים." ואני יודעת שהוא מתכוון למספרים. "אתה רוצה שאני אעזור לך לחלק את המספרים?" אני מנסה בגמלוניות. "לא יכול, תביני, אני, כואב לי הלב עליהם. אבל הם לא מסתדרים." אני מנסה לגייס את אחד הבחורים שדיבר איתי קודם ושעוקב אחריי בתקווה שאסדר לו מספר אצל אחמד. "תגיד להם שיעמדו בשורה," אני אומרת לו. הוא פונה לקהל הנואש. הם מגיבים בכך שהם כורעים ברך. עשרות אנשים צעירים. פשוט יושבים בפוזה שאינה מאיימת על אחמד. אני חושבת על עולם החיות. שם הורדת גובה, כריעה, היא סימן לכניעה, לקבלת הכוח של האחר. אבל אחמד לא נותר שם מספיק זמן כדי לתת לסדר הרגעי לקבל משמעות. יש תור ארוך של כמאה אנשים העומדים בסבלנות מול הכניסה למשרד. אחמד פונה לשם.

אני אחד ואתם אלף
אני אחד ואתם אלף

אני הולכת אחריו. בכניסה למשרד הפנים המוגנת על ידי שערי ברזל צבועים לבן עומדים שלושה אנשי ביטחון נוספים. הם רואים שאני מתקרבת ומסבירים לי בלי ששאלתי דבר: "תשמעי, זה אי אפשר ככה. אנחנו מכניסים רק אנשים עם מספרים. אין מה לעשות". בחור אחד עומד מחוץ לשער הברזל ושניים אחרים מסתגרים בתוך המרחב הפנימי. הבחור, חבוש כיפה שמאפיינת חוזרים בתשובה מזרחים צועק בקול: "לכו אחורה, לכו אחורה". ולי הוא אומר: "אל תצלמי אותי." אני מרגיעה אותו. עומדת בשקט ולבי נכמר כשאני רואה בחור שהשיג את המספר המיוחל נדחף אחורה על ידי המאבטח. שפתיו רועדות בכמעט בכי: "יש לי מספר אחי," הוא חוזר ואומר.

כבר חמש וחצי. רוח קרה מתחילה לנשוב והיום מאפיר. הם עומדים פה כבר מהבוקר. לא מבינים מה ההיגיון. למי מאפשרים כניסה לתוך הבניין, ולמי לא. למה הודיעו להם להגיע לבאר שבע ולמה המשרדים בערים האחרות לא מחדשים ויזות. קפקאיות ישראלית בשחור לבן. מישהו מציע פתרון פשוט: "שיאספו את הניירות שלנו ויתנו מספרים לכל מי שמגיע לו ויגידו למי שלא מגיע לו ללכת הביתה". ההצעה שלו נשארת תלויה באוויר. ולמה בעצם לא? למה ההשפלה? למה חוסר האינפורמציה? את מי זה משרת? האם זה חלק מהיגיון-על שמטרתו היא להמאיס, להקשות, להשפיל את האנשים האלה? ואיפה כל העתירות וארגוני זכויות האדם שמקנים לסיטואציה ההזויה המתמשכת הזו לגיטימציה כמו-חוקית. אני נשארת עוד דקות ארוכות. לא ניגשים אלי יותר. מבינים שגם אני חלק מהמערכת שאינה שומעת, שאינה יכולה להציע פתרונות ברורים למצבם.

פרופ' פנינה מוצפי-האלר היא אנתרופולוגית באוניברסיטת בן-גוריון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חן

    זה הלך תשוב שעושים גם לישראלים בביטוח לאומי בתביעות לביטוח על תאונות וכולי.

  2. דרור BDS

    ואיפה כל העתירות וארגוני זכויות האדם שמקנים לסיטואציה ההזויה המתמשכת הזו לגיטימציה כמו-חוקית? הנה כאן, הפעם מפיה של מאי גולן, לא מפיו של פרשננו לענייני פליטים\זכויות אדם אילן ליאור:

    מאי גולן על: "ראש מחאת מבקשי המקלט לא ייעצר", NRG
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/555/866.html#.UwYDdJkFmd4.facebook

    "מה זה?! נוצר פה מסתנן סלב?!
    מה קורה לבית המשפט שלנו – הוא התחרפן לגמרי? מה ההבדל בין מוטסים – שהוא מסתנן על פי כל אמות המידה לבין כל מסתנן אחר? למה – כי הוא למד עברית, יודע לסלף ולשקר, הולך לראיונות רבים בטלוויזיה וממומן ע"י השמאל?!

    אז הוא מעל החוק?!!

    על ארגוני השמאל שעתרו נגד הזימון של המנהיג שמתסיס ומסית את כל המסתננים בארץ אני מבינה – אבל לבית המשפט יש לי שאלה – עד מתי? עד מתי תמשיכו להתעלל בתושבי דרום ת"א! המושג צדק בכלל נמצא עדיין בראש מעיינכם או שהוא כבר זיכרון רחוק……….?
    https://www.facebook.com/may.golan.7/posts/10152219742993118?stream_ref=10

  3. מירי דלת

    גב' פרופ' מוצפי, הפסקתי באמצע. אינני יודעת אם את נמנית על חברי הסגל המעטים מאב"ג הגרים בבאר-שבע, או מאלו המתפרנסים באב"ג, ומבזבזים צפונה מצומת קסטינה. לא יודעת מתי לאחרונה יצא לך להסתובב במרכזה של שכונה ד', לא אגזים לשאול אם יצא לך לגור שם לאחרונה. אני גרה שם, ונמאס. אציג לך את דיירי המקום :משתכני עמידר לשעבר, שבגאוה רבה חסכו שקל לשקל והצליחו לרכוש את הבית ששילמו עבורו דמי שכירות עשרות שנים וכשסוף סוף הרגישו בעלי בית, כן בעלי בית מזרחיים, בעלי רכוש, ועולם המושגים לפתע התפתח, המושג זה שלי בזכות ! ומה קיבלנו? קבוצת רוסים שרכשה בית שיפצה אותו מתרומות של אנשי פינדלנד, והקימה שם מיסיון, כן כן, ואנו שומרי המסורת המזרחיים בולעים את הגלולה המרה הזו, כי מי יתייחס לתלונות שלנו במשטרה, אלינו מגיעים רק כשהם מחפשים פושע בן 18 שהחליט לא להתגייס, ערימות של בלשים נשלחו לשם, אבל סיור להגנה, הס מלהזכיר, אין כוח אדם משטרתי, הלאה, החזירו את עזה, צריך לדאוג למשת"פים, כמובן, לשכונה ד', הללו הגיעו עם הון ממשרד הביטחון, רכשו בקצב מסחחר בתים, שברו, חיברו, סיפחו וכעת כל אחד מהם, הוא וחמלותו בעל לפחות 2 דירות משלו, ודירה נוספת להשכרה, את יודעת מה, אין לי בעיה, שיהיה להם לבריאות, מנטלית, כבת לעדות המזרח, יותר מחוברת אליהם, מאשר ליהודים כאלו ואחרים, הלאה, הגיעו הסודנים, האריתראים, וכל אלו שאת קוראת להם שחורים. השתלטו, שברו, קיללו, השתכרו, ובמחילה, לא מייצגים את ההווי והנופך המוכר והמסורתי של השכונה הרחוב, ממש לא נעים לגור בקרבם, או אף גרוע יותר הם בקרבנו. ומדוע כל המפרט הזה ? אני יודעת גב' פרופ' מוצפי, שהגישה החברתית כלפי אוכלוסיות מוחלשות, היא לשאול אותן האם הם יכולות להכיל, להתמודד עם אוכלוסיה נוספת לצידן. אז זהו, שאף אחד לא שאל, וגם אם היינו נשאלים, אז התשובה היא לא. אני חוזרת לחווית העצמאות החומרית שתיארתי לעיל, כן החומרית, לעולם לא אשכח את גאוותה של אימי ז"ל, כשקיבלה מעמידר את שטר הקניה וכל הניירות הנלווים. ולי לא היה כל עניין לחנך את אימי בגיל 80+, שעלתה לארץ מפרס בשנת 1958, להתחיל בהליך של חינוך לקבלת האחר. לאחר כל מה שעברה ועברה לא מעט, היה מקום שתסיים את חייה בעדנה מסויימת בשכונה העלובה הזו. ולא לפחד כשההוא מהמסיון לא מאפשר לטרנזיט של המועדון שבא לאסוף אותה, לחנות מול ביתו, או כשהשחור ההוא מתדפק על דלתה במבט מפחיד ומאיים ודורש עבודה. לכן הפסקתי באמצע, אני מבינה את גישתך ההומנית, בבקשה לא על חשבוני, צאי את וכל חברייך המהלכים עם קסקט שמוט, אספו את כל הללו, שהם מהגרי עבודה בלבד, רק מהגרי עבודה, והעבירו אותם לדור בקרבכם. אני מצהירה בפה מלא : אין לי כוח להתמודד גם איתם. החיים קשים ממילא, אני בקושי מכילה את הבעיות בחיי, אז לתבוע ממני גם לגור בסמוך לאלו שלא נעים לגור בקרבם, וכפי שמצויין לעיל מדובר בלבנים ושחורים כאחד, משת"פים באמצע, עם מבט עויין לא פחות, ואנחנו החומים, בלחץ המשולש הזה. די נמאס. רוצים את טובתם – כאמור – לא על חשבון החומים הישראליים.

    1. ג. אביבי

      אוסיף רק שאני רואה במהגרי העבודה מאפריקה בני-אדם השווים לנו בכל מובן אנושי. הם בני אדם שבמצוקתם הקיומית רבים מהם התדרדרו לפשע. הם כוונו ע"י מנגנוני ההעסקה והכלכלה של ישראל לדור בתוך שכונות של מוחלשים ובכך לשבור את יושביהן הוותיקים – המזרחים – וגם להרחיקם ממגורי המעמד הגבוה.
      קל מאוד לנסוע למחנות הכליאה של המהגרים ולהצטלם אתם תוך הבעת הזדהות כפי שעושים הסמולנים ושאר מתחסדים. לסמולנים חסרי המצפון קל מאוד להתעלם ממצבם של תושבי שכונות העוני בדרום ת"א או בב"ש ולא לספור אותם – כביכול למען מהגרי העבודה. אלא שהמתייפייפים הללו, ש"מתנדבים" לזעוק את זעקת המהגרים האפריקאים, בוודאי לא רוצים לראות את השחורים הללו בקרבת מגוריהם.

  4. רונה

    תושבי השכונות מסרבים להבין שגם הם קורבן של מדיניות מכוונת מגבוה – לשלוח את מבקשי המקלט לשכונות הנחשלות ואז להשניא אותם על התושבים ובמקביל להשניא את החיים על מבקשי המקלט כדי שיתפנו "מרצון" מאחר שאי אפשר לפנותם בכוח לארצות המוצא שלהם , וזאת מכיוון שרובם הגדול אכן פליטים שברחו על חייהם. ביום שחצי ירושלים משותקת בגלל הפגנת החרדים על לימוד התורה לא נותר אלא לסכם: "ואהבת לרעך כמוך" – זו כל התורה כולה.

    1. מירי דלת

      אני בהחלט דוגלת באהוב את עצמך, כשכל פרט יסיים את המלאכה הזו, יוכל להיות אוהב טוב יותר לרעיו. כמו כן, נא לדייק לא מדובר במבקשי מקלט, אלו הבורחים מסוריה, יותר מבקשי מקלט בעיני, מהמהרסים בתוכנו הקרויים ב- פוסט לעיל השחורים. הללו מהגרי עבודה, שדורשים השקעה מרובה בסכומי עתק, שאני מעדיפה להשקיעם ב- חומים, כמוגדר לעיל. לכן, העזרה הניתנית להם בהחזרתם למולדתם, היא הומנית בעיני יותר מהשארתם במדינה שבלשון המעטה, לא ששה לקראתם. מה לעשות, אך כאשר ההתעסקות היא לפי מדרג צבעים, אזי גווני האמצע הם הנדפקים העיקריים, והללו הם, החומים ! אז תודה על ההכוונה הפטרונית בעצת ו- אהבתה לרעך כמוך, אך החומים כבר למעלה מכמה עשורים למדו להדוף פטרונים, גם אם מקרבם הם יצאו. קודם אני, אח"כ היתר. כן, למדתי זאת מהלבנים, לא רע להם כלל ו- כלל !