השר שמיר חייב לשתף את הבדואים בקביעת עתידם

על חלון ההזדמנויות ש(אולי) נפתח בנגב ובדיונים על פראוור, וגם עדות על החיים בכפר הבדואי הלא-מוכר אלסרה שבתיו ניצבים תחת איום הריסה כבר מ-2006
תאבת אבו ראס וחיה נח

בימים אלה שוקד שר החקלאות יאיר שמיר על מתווה חדש ל"הסדרת התיישבותם של הבדואים בנגב". הודעתו של בני בגין על הפסקת קידומו של החוק, הידוע כ"תוכנית פראוור", התקבלה באנחת רווחה בקרב הציבור הערבי-בדואי בנגב. יום הזעם בנובמבר האחרון, שבמהלכו גלשו ההפגנות לאלימות ובעקבותיהן נעצרו עשרות מתושבי הנגב והגליל, מעידים שסוגיית חוק פראוור-בגין הפכה מבעיה אזרחית לסוגיה שהעסיקה את המיעוט הערבי-פלסטיני כולו, ועוררה התנגדות נחרצת למדיניות הממשלה. מה השר שמיר יכול לעשות בנדון?

הפגנה נגד תוכנית פראוור בבית המשפט בבאר שבע, דצמבר 2013. צילום: activestills.org
הפגנה נגד תוכנית פראוור בבית המשפט בבאר שבע, דצמבר 2013. צילום: activestills.org

תכנית פראוור נולדה בחטא, וההתנהלות של המדינה מאז מוכיחה זאת: התכנית הוכנה בסתר, עודכנה 18 פעמים ופורסמה רק אחרי אישורה בממשלה בספטמבר 2011. בהמשך, חילוקי הדעות בקרב הממסד הישראלי, לחץ בינלאומי ומאבקם העיקש של הבדואים הביא לגניזתה של התוכנית ולהתפטרותו של בגין. למר בגין היה האומץ והיושר להודות, ימים ספורים לפני שהתפטר, שהוא מעולם לא טען שהבדואים מסכימים לתוכניתו מאחר והוא "מעולם לא הציג תוכנית כזו בפניהם".

לכן, עצם מינויו של שר החקלאות יאיר שמיר לממונה על יישומה של התוכנית אינה מהווה בשורה מבחינת האזרחים הערבים-בדואים. הבשורה היתה כאשר הודיעו על ביטולה של התוכנית, משום שמימושה כרוך בהפקעת אדמות חסרת תקדים ובפינוי בכוח, טרנספר, של עשרות-אלפי תושבים בדואים לעיירות בדואיות מוכות אבטלה, עוני ופשיעה. הבעיה המהותית עומדת אפוא בעינה: חוסר אמון קשה בין התושבים הבדואים לממסד הישראלי, כאשר במוקד המחלוקת נמצאת מדיניותה ארוכת השנים של הממשלות ביחס לתושבים הבדואים – מדיניות שהיא המשך ישיר של מתווה פראוור. יאיר שמיר לא אחראי לכך, אבל הוא בהחלט יכול ליזום מספר צעדים משמעותיים לשיפור המצב.

ראשית, עליו להתוות מפת דרכים שתכלול צעדים בוני אמון, שיאפשרו התחלה של דיאלוג בין הצדדים. מפה זו תכלול הקפאה מוחלטת של הריסות בתים ופתיחת מו"מ עם הנהגת הקהילה הבדואית במשך שישה חודשים או כל הזמן שיידרש. הדיון ייסוב על התוכנית האלטרנטיבית שהקהילה הבדואית הכינה, תוכניות שהולמות את מדיניות התכנון בישראל, כאשר במרכזה הכרה בכפרים הלא-מוכרים.

בנוסף, אפשר וצריך להכיר ב-18 הכפרים הלא-מוכרים המצויים במפה הנלווית לתוכנית פראוור, אשר פורסמה באיחור של שנתיים במה שמכונה "אזורי החיפוש". נכון להכיר גם ב-17 הכפרים הנוספים ולהגיע להסדרים עם תושביהם כפי שמציעה התוכנית האלטרנטיבית, מכיוון שהכפרים כולם עומדים בכל הקריטריונים התכנוניים להכרה.

חשוב שהשר שמיר ייקח בחשבון שרוב תושבי הכפרים הלא-מוכרים אינם מעוניינים בשום פנים ואופן לעבור "תהליך עיור", משום שצעדים אלו הוכחו כמתכון להרס המרקם החברתי וצמיחתן של קהילות נחשלות. כאשר האזרחים הבדואים רואים לנגד עיניהם כיצד המדינה משקיעה בנגב משאבים ביישובים יהודים דוגמת חוות בודדים או יישובים קהילתיים, מחברת אותם לחשמל ומים בתוך זמן קצר ביותר, הם דורשים, ובצדק גמור, יחס שוויוני מצד המדינה.

השר שמיר הבטיח לשתף "באופן נרחב יותר את הנהגת הבדואים והתושבים עצמם בהחלטות" ואף הצהיר כי הוא רואה באזרחים הבדואים "אזרחים שווי זכויות". לדעתנו, נוצר חלון הזדמנויות לצאת לדרך חדשה על בסיס מדיניות אחרת בשטח: קבלת החלטות באופן שקוף, הכרה בכפרים הלא-מוכרים, ושיתוף האוכלוסייה הבדואית בקביעת עתידה. זו הדרך הראויה לפתח את הנגב לרווחת כל תושביו.

החיים תחת צווי הריסה

חוסין נסאסרה, בן 50, נשוי ואב לשבעה מהכפר הלא-מוכר אלסרה

נולדתי בכפר אלסרה, למדתי בבית הספר היסודי תל אלמלח, שהיום הוא אזור צבאי סגור וחלק מבסיס חיל האוויר נבטים.

husseinההגעה לבית הספר היתה קשה ומייגעת – בני הכפר היו צריכים לצעוד מרחק של 4 ק"מ בכל כיוון כל יום. בצד קשיי החיים במדבר ואורח חיי המשפחה שגרה באוהל ובצריף קטן מפח, היה עלי, ביחד עם אחי הקטנים, לעזור למשפחה במקצוע הצנוע שלה: חקלאות. חרשנו וזרענו את האדמה בחורף בכלים מאוד בסיסיים, וקצרנו את החיטה בתקופת הקיץ. בנוסף על כך, היה צורך לרעות עם העדר של כ-70 ראש שהמשפחה החזיקה למחייתה.

הכפר אלסרה קיים שנים רבות ואנחנו חיים בו מעל לשבעה דורות. בניגוד לכפרים בדואים אחרים, מעולם לא הועברנו ממקומנו, לא בשנות החמישים לאחר קום המדינה ולא מאוחר יותר בשנות השמונים, כאשר תושבי תל אלמלח פונו, והמדינה הקימה את בסיס שדה נבטים.

תנאי החיים בכפר השתפרו קצת היום: בנינו בתי אבן (בלוקים), חלקם הגדול עדיין עם גג פח. סיפקנו מים לכפר בעזרת צינור שמתחנו ממרחק של 3.5 ק"מ וחיברנו את בתינו לאנרגיה הסולארית. הקרבה שלנו לכביש הגישה עזרה לנו מאוד והנגישה את התחבורה לכפר וממנו. אך בתי הכפר כולם נמצאים תחת איומי ההריסה. מאז שנת 2006 חולקו צווי הריסה לכל הבתים בכפר, והנושא עדיין תלוי ועומד בפני שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

הדבר שהכי מתסכל אותי בכל הסיפור הזה הוא יחסה של המדינה אלינו. למרות שאנו נחשבים בעיני כל העולם כעם יליד שיש לכבד את זכויותיו ולספק לו את השירותים הבסיסיים, המדינה מפירה זכויות אלה ורומסת אותם ברגל גסה. במקום לפתוח איתנו בדו-שיח, היא מעדיפה להשתמש באלימות ובטרור ולפגוע בנו על ידי הריסה של בתים והפקעת אדמות כמעט על בסיס יומי.

אני חושב שתוכנית פראוור רעה מאוד והיא באה להשלים את מה שהמדינה לא הספיקה לעשות בשנים הקודמות באמצעות חקיקה. אחרי התוכנית אנחנו נישאר עם פחות אדמה, פחות חופש, פחות פרנסה, פחות כבוד ויותר עוני ותסכול. לכן אני קורא לבטלה בכלל ולפתוח איתנו במשא ומתן למציאת חלופות אחרות שמתאימות לנו כבדואים, ולא רק למדינה.

ד"ר תאבת אבו ראס מנהל את סניף עדאלה בנגבחיה נח היא מנכ"לית פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי

עוד על פראוור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    1. שיתוף הבדואיים בתכנון מלא של המהלך ובבצועו
    2. התייחסות להתיישבותם בדיוק כפי שמתייחסים לישובים האחרים במרחב הנגב – כולל התיישבות בודדים.
    3. הקמתם של מרכזים כלכליים כמו: אזורי תעשיה ומלאכה
    4. מתן אפשרות לחכירה עונתית של קרקעות לצורך שילוב רעיה וחקלאות בשטח.