בהיאחזות הנח"ל באפריקה: חלוציות והגשמה בג'ונגל

מעורבותה של ישראל באפריקה מסוף שנות החמישים ועד ניתוק היחסים הדיפלומטיים ב-1973 הקיפה מגוון עצום של תחומים. אנשי צבא, חקלאים, מדענים, רופאים, ספנים, מחנכים, אדריכלים, מהנדסים, תעשיינים, משפטנים, כלכלנים, רואי חשבון ואפילו מומחי ההגרלות של מפעל הפיס – אלפי מומחים ישראלים מהמגזר הציבורי והפרטי יצאו ל-31 מדינות ב"אפריקה המשתחררת" כדי לסייע בפיתוחן.¹ בית הספר לטיסה שהוקם בגאנה, הריביירה המפוארת שנבנתה בחוף השנהב, האוניברסיטה המרשימה בניגריה, בניין הפרלמנט בסיירה ליאון (שהזכיר מאוד את בניין הכנסת בירושלים) – כל הפרויקטים הללו, שתוכננו בידי ישראלים והוקמו בשיתוף פעולה עם האפריקנים, סוקרו בעיתונות בהתלהבות גדולה. ואולם דומה ששום מפעל לא הצית את הדמיון כמו הניסיון להקים במדינות אפריקה מסגרות חינוכיות וחברתיות על פי הדגם של הנח"ל הישראלי:

הבסיס שקק חיים, טירונים חדשים ירדו מהמשאיות ישר לשיעור ת"ס. בשר טרי. פה ושם נשמע פרץ ביטויים בעברית מודרנית. קבוצת ותיקים מתגודדת לשיחה קולנית: "יאריכו […] את השירות?" בחווה של "המדרשה החקלאית" עבדה קבוצה של כ-20 איש בזריעת חיטה.

סתם יום של חום. אז מה?

אוה! כאן אנו מגיעים לעיקר. אתם חושבים שאנחנו בנח"ל-חוף? – אז תתפקחו, בבקשה. הבסיס הנ"ל הומה לא הרחק מקו המשווה, בבואקה שבמרכז חוף השנהב. זהו בסיס האימונים המרכזי של ה"נח"ל השנהבי", כפי שקוראים לו "האנשים שלנו" בג'ונגל.

הנימה המשועשעת של המאמר הזה שפורסם בכתב העת במחנה נח"ל מלמדת כי העניין הגדול שעורר הנח"ל האפריקני עמד בסימן המתח בין קרבה לריחוק, בין "כאן" ל"שם". "כרוב מסולסל, שיחי עגבניות סמוכים על חוטי ברזל, סככת טרקטורים, תרנגולות בלולים מודרניים, נערות במכנסיים קצרים", נכתב בידיעות אחרונות: "מה זה – קיבוץ צעיר בנגב? מושב בחבל לכיש? לאו דווקא. המקום הוא חוות רובו, לא הרחק מדר-א-סלאם, בירת טנגניקה". ההפתעה והעונג המזומנים למבקר בחווה (או לקורא המאמר) נטועים במפגש הבלתי אפשרי לכאורה בין שני עולמות מובחנים – בין אותו פיתוח ישראלי מקורי, הקיבוץ, לבין נופה האנושי והגיאוגרפי של אפריקה. "אני מוכרח לציין: דמיוני לא יכול היה להשיג, מתוך הדו"חות השוטפים והפגישות בישראל עם נציגי אותן מדינות, את מה שראו עיני במציאות", סיפר בהתרגשות מפקד הנח"ל שמואל אייל עם שובו מסיור באפריקה:² אני לא האמנתי לעיניי, בהיאחזות הנח"ל באפריקה. כך נולד הדימוי האיקוני של הנח"ל האפריקני כפי שהונצח על שער ביטאון הנח"ל (פברואר 1961) ושב ופורסם מאז בכמה וכמה גרסאות שונות – צעירה שחורה חייכנית לבושה מדי צה"ל, וסמל המגל והחרב בכותפת. בפרק הקודם ראינו כיצד שחקנים ישראלים השחירו את עצמם בניסיון לחקות אפריקנים, ואילו בפרק הזה נעקוב אחר ניסיונם של האפריקנים (בהדרכתה הנמרצת של ישראל) לעטות על עצמם מסכת "ישראלי-פייס" (או לפחות מדי צה"ל) וננסה להבין כיצד תפסו הישראלים את החיקוי הזה. האסתטיקה החריגה של הצילום – פניה של החיילת האפריקנית, וגם סמל הַחַיִל, קטועים ואינם נראים במלואם – יוצרת תחושה שמדובר בחיקוי חלקי, אולי אפילו גרוטסקי, שמעלה על הדעת את החיקוי היהודי הפגום שעליו עמדנו בפרק הראשון.³ הנה הוא שוב, משחק ההשתקפויות המסחרר שתיאר הומי באבא: דמותו של החייל היהודי גוטמן הייתה מעין פרודיה לא-מכוונת שלעגה למפקדו הבריטי, ואילו כעת מאיימת דמות הנח"לאי האפריקני לחשוף את חולשותיו המודחקות של הנח"ל העברי.

שאלת החיקוי והדמיון מרכזית להבנת נוכחותה של ישראל באפריקה בשנות השישים. מצד אחד, ישראלים ואפריקנים הצביעו שוב ושוב על האנלוגיה ההיסטורית שהעניקה לסיוע של ישראל משמעות שחרגה לכאורה מהאינטרסים שעמדו מאחורי פעילותן של מדינות אחרות. "היינו שוּתפים עם האפריקאים לא רק באתגרים שנבעו מן הצורך בפיתוח מהיר אלא גם בזכרן של מאות-שנים של סבל, דיכוי, הפליה, עבדות – ליהודים ולאפריקאים אין אלו אמרות-כנף בלבד", הסבירה גולדה מאיר. "בניתם אומה מתוך האוסף הרבגוני של יהודים שבאו מכל קצוות תבל", כתב ג'ומו קניאטה בהקדמה למהדורה העברית של ספרו מול הר–קניה (1938) שראתה אור ב-1963: "גם אנו ניצבים ברוח המשימה של הקמת קניה מאוחדת". כמו רבים ממנהיגי אפריקה ייחס קניאטה חשיבות רבה למאבקם של היהודים נגד השלטון הבריטי. לדבריו, "הן ישראל הן קניה נתנסו בחוויות דומות במאבקן נגד כוחות שגמרו אומר למחוץ כל התנגדות לקולוניאליזם. אבל חרף עוצמתם של מדכאינו יצאנו שנינו מן המאבק כעמים בני-חורין".

מצד אחר, ממש כמו הפרק באלטנוילנד שבו דמיין הרצל את תרומתם של היהודים לפיתוחה של אפריקה – קטע נבואי לכאורה שצוטט לעתים קרובות בפרסומים הישראליים⁴ – הציב מפעל הסיוע הישראלי את היהודים והאפריקנים משני צדי המתרס התרבותי והגזעי. בן-גוריון הזכיר לקוומה נקרומה, ראש ממשלת גאנה, כי היהודים סבלו יותר מכל עם אחר, "למרות שאנו שייכים לגזע הלבן". ישראל הייתה מדינה מתפתחת, אולם פעולות הסיוע באפריקה מיקמו אותה לצד מדינות המערב המפותחות והמתורבתות. השניוּת הזאת הולידה לפעמים מצבים מביכים: שר האוצר לוי אשכול נחרד לקרוא בעיתונים בינואר 1958 כי ישראל מלווה עשרים מיליון דולר לגאנה. "פרסום כזה בעת שאנו מבקשים הלוואות מארצות חוץ אינו אלא מזיק", התריע.

הדוּאליות שאפיינה את ישראל ואת פעילותה באפריקה השתקפה, שוכפלה והועצמה בכמה רמות בפעילות הנח"ל ביבשת. ראשית, גם הנח"ל הישראלי עצמו התאפיין באיכות היברידית. העבודה החקלאית והשירות הצבאי, המגל והחרב, נתפסו כמעין הפכים משלימים ששיקפו את הקמת החיל ועיצובו "במעין 'אזור דמדומים', או 'שטח הפקר', שבין הזמנים" (כפי שכתבה עפרה אלעד) – בין החלוציות ההתנדבותית שקדמה לקום המדינה לבין החלוציות הממלכתית שאחריה; בין התפיסה הרואה בהתיישבות את היעד הציוני המרכזי לבין ההבנה שישנן גם מסגרות אחרות המגשימות את האידיאל הלאומי, ובראשן הצבא. החיבור שהציע הנח"ל בין היסוד האזרחי לצבאי גילם בזעיר אנפין את מלוא המנעד של הסיוע הישראלי לאפריקה, החל בפרויקטים אזרחיים אידיאליסטיים וכלה במעורבות צבאית אפלה.

א. "'סחורת היצוא' ששמה נח"ל": ראשיתו של הנח"ל באפריקה

גאנה, הראשונה ממדינות "אפריקה המשתחררת" שכרתה ברית ידידות עם מדינת ישראל, הייתה גם הראשונה שאימצה את דגם הנח"ל. כבר ביוני 1957 התקבלה בישראל בקשה רשמית מממשלת גאנה לקבל סיוע "בהקמת 'חטיבת בונים' כדוגמת הנח"ל הישראלי".⁵ ראש ממשלת גאנה, קוומה נקרומה, הסביר לקונסול ישראל באקרה, חנן יבור, כי עזרה של ישראל תאפשר לגנאים להכשיר "חטיבה חלוצית, מוכנה למילוי תפקידים לאומיים שהמדינה תטיל עליה".⁶ משלחת בכירים ממפלגת השלטון בגאנה, שהתארחה בישראל באוגוסט אותה שנה, יצאה למסע היכּרות עם הנח"ל: האורחים ביקרו במִפקדה הראשית, במדרשה החקלאית ובקורס המ"כיות של החיל, ואחר כך המשיכו דרומה, לסיור בהכשרה חקלאית באחד מקיבוצי הנגב ובהיאחזות הנח"ל נחושה, שהוקמה שנתיים קודם לכן במזרח חבל לכיש.⁷ בדוח הנלהב שהגישו עם שובם כתבו הגנאים כי התיישבות חקלאית היא האמצעי האידיאלי לשילוב הנוער במפעל השחרור הלאומי ולפתרון בעיית האבטלה. הם הציעו לארגן בשלב הראשון מחנות נוער ביישובים חקלאיים כדי להפגיש את הנערים העירוניים עם חיי הכפר "ולטעת בהם אהבה לחיים הללו".⁸ על אף ההתלהבות, שיתוף הפעולה התעכב. "חטיבת הבונים" (The Builders Brigade) הוקמה בינתיים בסיוע של הבריטים, אך נחלה הצלחה חלקית בלבד. התקדמות של ממש נרשמה רק כשג'ון טטגה (Tettegah), שביקר בישראל כמה פעמים במסגרת תפקידו כמזכיר האיגודים המקצועיים בגאנה, התמנה לראש החטיבה. בינואר 1960 יצאו לגאנה שני קציני נח"ל, סא"ל אלחנן אורן ורס"ן ברוך לוי, עם משפחותיהם, כדי לארגן מחדש את החטיבה "לפי מתכונת יחידות הנח"ל של צה"ל".⁹ באותה שנה הוקמה בגאנה תנועת נוער ממלכתית, "החלוצים הצעירים" (Young Pioneers), על פי מתכונת הגדנ"ע. התנועה נועדה להכשיר את בני הנוער להתמודד עם המשימות הלאומיות הצפויות להם בעת שירותם בחטיבת הבונים.¹⁰

בעקבות הצלחת המפעל בגאנה פנו לישראל מדינות אפריקניות נוספות. סא"ל איתיאל (איתי) עמיחי, שנשלח בקיץ 1961 למערב אפריקה בשליחות משרד הביטחון, בחן את המצב בגאנה וערך שורה של סקרים, ובעקבותיהם הונחו יסודות להקמת מסגרות נח"ל בשמונה מדינות פרנקופוניות: חוף השנהב, טוגו, דהומיי (הפכה לבּנין ב-1975), קמרון, קמ"א (הקהילייה המרכז אפריקנית), ניז'ר, צ'אד וסנגל (שם, 145–147).

את עיקר המאמץ השקיעה ישראל בחוף השנהב. בעקבות הסקר שהגיש עמיחי וחתימת ההסכם בין שתי המדינות, שיגרה ישראל לאביג'אן באפריל 1962 משלחת של 16 מומחים ישראלים. הנח"ל הוקם כשירות לאומי (Service Civique Ivorien), חלק אינטגרלי מצבא חוף שנהב.¹¹ יעדיו, כדברי איש משרד הביטחון ישראל בן-חשל, היו "לעורר רוח חלוצית בקרב הנוער, להחזירו אל הקרקע, ללמדו שהעיסוק בחקלאות הוא נעלה ולא נחות, ולבסוף להשיג נכונותם של החניכים, להתיישב התיישבות קבועה ולראות את עתידם בחקלאות". כצעד ראשון, הוחלט לייסד בבואקה (Bouaké) שבמרכז המדינה בית ספר חקלאי מרכזי להכשרת קאדרים; בוגריו, כך תוכנן, ישמשו מדריכים בחמש חוות חקלאיות שאליהן יגיעו החיילים בתום שנת שירותם הראשונה בצבא. "'סחורת הייצוא' ששמה נח"ל וגדנ"ע הינה מתאימה לארצות מתפתחות, מחייבת השקעה יחסית קטנה מצידנו ונותנת פירות ותוצאות יפות תוך זמן קצר", דיווח זאב אשכולות, ראש משלחת צה"ל בחוף השנהב, באוקטובר 1962. לדבריו, בתוך זמן קצר הפך הנח"ל "למפעל הישראלי המרכזי כאן מכל הבחינות".¹² עד אמצע העשור הוקמו מסגרות נח"ל ב-21 מדינות באפריקה.¹³

במקביל ליציאת הישראלים לאפריקה הגיעו נח"לאים אפריקנים לישראל. ב-1965 למשל ביקרה בישראל קבוצה של עשרים צעירים מתנועת ה-Jeunesse Pionnière Nationale, מסגרת הנח"ל בקמ"א. לאחר ש"החליפו מדיהם למדי חקי מגון זית וענדו תגי נח"ל ירקרקים", הם למדו על המבנה הארגוני של המשק ושל היאחזויות הנח"ל, התוודעו לעקרונות הקואופרציה החקלאית ולמדו עברית.¹⁴ סרן זאב דובדבני, מרכז הקורס, הסביר בתזכיר פנימי: "הקורס בכללותו צריך לתת לנו גבר אשר יהיה מסוגל להקים, לנהל ולפתח כפר של תנועת ה-J.P.N (ברור שבשנה הראשונה בפיקוח ישראלי מתמיד)". לדבריו, "מכיוון וברוב ארצות אפריקה לא קיימת אידיאולוגיה חזקה, יש בתחילת הקורס למיין ולבחור חניכים בעלי כושר מנהיגות טבעי".¹⁵

הנח"ל האפריקני דומיין לרוב במושגים של חיקוי, אבל חיקוי שטרם הושלם, או שעתוק חיוור שאיננו מתעלה לרמת המקור. מצד אחד, מדינות אפריקה המתעוררת יוצגו לעתים קרובות כמעין גרסאות מוקדמות, פרימיטיביות, של ישראל. "טול את נס-ציונה בשנות השלושים, צרף אליה את ואדי-חאנון וזרנוגה, והרי לך טיסוויל על הקולנוע המציג אחת לשבוע ועל 'הוטל קוסמופוליט' שבה", כתב קצין ישראלי מקונגו לעמיתו בארץ.¹⁶ אפריקה הופכת בתיאור הזה לארץ ישראל של טרום-1948, שבה חיים זה לצד זה התושבים הפלסטינים ("ואדי חאנון וזרנוגה"), אנשי היישוב היהודי ("נס ציונה"), ונציגי ממשלת המנדט ("קוסמופוליט"). הנח"ל האפריקני נדרש אפוא לצעוד בעקבות אחיו הבכור, הישראלי, ולרתום את עקרונות החיל – חלוציות והקרבה, פיתוח וקִדמה – לגיבוש האומה ולחישולה.

מצד אחר, התנאים הגיאוגרפיים והפוליטיים השונים הפכו את הנח"ל האפריקני למעין תשליל של המקור. היעד הסופי היה אולי אותו היעד, אבל כדי להגיע אליו נדרשו לא פעם אמצעים מנוגדים: לדוגמה, הצורך לברא את הג'ונגל האפריקני כדי להכשיר את הקרקע לחקלאות נתפס כהיפוכה המוחלט של הפרחת השממה בארץ ישראל.¹⁷ השיח הישראלי אימץ לימים את הג'ונגל האפריקני הרוחש כדי לתאר את הסכנות הביטחוניות האורבות לישראל במציאות של המזרח התיכון ("ישראל היא וילה בג'ונגל"), אבל ייצוגים ישראליים של הנח"ל האפריקני השתמשו בעולם הדימויים של הג'ונגל כדי להמעיט מחשיבותה של הסכנה הנשקפת לאפריקנים:

קבוצת הנחלאים יצאה למארב לילי. הם ידעו, שהאויב יגיע. חרש-חרש, עם רדת החשיכה, טיפסו הנחלאים על עצים גבוהי קומה ורחבי-נוף והמתינו לבוא האויב. לפניהם השתרעו שטחי בוטנים גדולים. הנחלאים לא המתינו זמן רב. לפתע, בדילוגי קרב הגיעו כוחות האויב, הבחינו מיד בנחלאים – ופשטו על הצד המרוחק של שדות הבוטנים.

האויב לא היה אלא להקת קופים; והנחלאים – לא חברי גרעין של "השומר-הצעיר" או "בני-עקיבא", אלא גברים שחומי-עור, אנשי הנח"ל בדהומיי.

התיאור הציורי הזה, שפותח את הפרק "נח"לאי הג'ונגל" בכרך הנח"ל של צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, לועג לאפריקנים פעמיים: פעם אחת כשהוא מציג את הקופים כאויבים מסוכנים, ופעם שנייה כשהוא מציג את האפריקנים עצמם כקופים ("גברים שחומי-עור" המטפסים על עצים). המסר ברור: באפריקה, שלא כמו בישראל, לא עצם קיומה של האומה הוא שמוטל על הכף אלא זוטות, peanuts של ממש. חפים מהכורח (או האפשרות) להיאבק במסתננים או לצנוח במתלה, נח"לאי דהומיי הם נוער חלוצי הלוחם לכל היותר במזיקים המתנכלים ליבול. קשה שלא לחוש, עם זאת, כי מתחת ללגלוג הסתתרה מצוקה: שהרי למרות ההילה הצבאית שנקשרה עם הזמן לנח"ל המוצנח, בעיני רבים בחברה הישראלית עדיין נתפס הַחַיִל כ"נח"ל עגבניות". החיקוי של חיילי דהומיי ("חיקוי של קופים", בלשונו של אחד העם) מאיים להסיר את המסכה מעל פני המקור.

התיאור בצה"ל בחילו הוא ודאי קיצוני, אבל הוא ממחיש את הלבטים והפקפוקים שליוו את הניסיון הישראלי להגדיר את אופיו של הנח"ל האפריקני. ברוך לוי, שליח הנח"ל לחטיבת הבונים בגאנה, כתב במאמר שפורסם בבמחנה נח"ל ב-1960 כי "אם יבוא נח"לאי לביקור במחנה של החטיבה יקשה עליו להשתחרר מרושם הדמיון הקיים בין המחנה בגאנה להיאחזות הנח"ל בישראל, לרבות מבנה משרדי המחנה, סידור העבודה, חדר האוכל המשותף, מעונות החברים והסגל, מתקני חינוך ובידור ועוד". ואולם בד בבד הבהיר לוי כי "חטיבת הבונים, שלא כנח"ל בישראל, היא מסגרת אזרחית"; הסביר כי "אף שכוונת מייסדי חטיבת הבונים היתה לכלול בה צעירים בלבד, מצויים בתוכה כיום חברים רבים שגילם שלושים-ארבעים שנה"; והודה במאמר מוסגר כי "יתכן כי השם 'מחנה' הוא מטעה; המדובר הוא לא במחנה צבאי, אלא במעין חווה חקלאית".

ישראלים שביקשו לתאר את יעדיו של הנח"ל באפריקה פנו מטבע הדברים לעולם המושגים המוכר להם: הכשרת גרעינים, היאחזויות, עלייה על הקרקע, חלוציות. עם זאת, כבר בשנים הראשונות הלכה וגברה ההכרה שעצם הדיבור על "נח"ל" באפריקה יוצר קשיים. בתזכיר ששיגר מאביג'אן ב-1962 קבע זאב אשכולות כי עדיף לדבר על "שירות לאומי" ולהימנע משימוש במונח "נח"ל", משום ש"מסוכן ומטעה לנסות ולתרגם מושג ישראלי שצמח בהווי המיוחד שלנו למציאות האפריקנית השונה בהחלט". הוא הזכיר כי "יש גם שוני עובדתי גדול בין הנח"ל למפעלים כאן ובשאר ארצות אפריקה".¹⁸ "מי שמנסה להקביל מה שנעשה שם עם מה ש'הולך' אצלנו – עושה שגיאה רצינית", הסביר משה נצר, ראש אגף הנוער והנח"ל, בריאיון לבמחנה נח"לשנערך עם שובו מסיור באפריקה ב-1969: "אני נוהג לומר שכל דמיון מקרי בלבד. (בחיוך רחב מאוד) למעשה הוא פשוט אינו קיים… (מרצין) מה שאפשר לומר הוא שהפעילות שלנו שם מתבססת על לקחים שהופקו מהניסיון שנרכש בארץ בפעילות הנח"ל והגדנ"ע". אבל כשמפקד הנח"ל, צבי לבנון, שב מביקור באפריקה שנה אחר כך, הוא שיבץ בדוח שלו שפע של מושגים ישראליים מובהקים – מ"הכשרה חקלאית" ועד "עלון למפקד בנח"ל".¹⁹ בכתבה שהופיעה באותה תקופה בדפי הסיוע המיוחד, ביטאון היחידה לקשרי חוץ וסיוע של משרד הביטחון, נאמר כי "כשאר קציני צה"ל המשרתים בשליחות היחידה", ראש משלחת הנח"ל בדהומיי משתמש "במונח נח"ל, ללא מירכאות. הקורא יבין מעצמו שמדובר בארגון מקומי דמוי נח"ל".²⁰ היכולת לוותר על המירכאות ולסמוך על הקורא ש"יבין מעצמו" מלמדת שהישראלים כמו שותפים כאן לדבר סוד או להעמדת פנים קולקטיבית; הם יודעים שלא מדובר בנח"ל אלא לכל היותר בסימולציה, בפסאדה, שגילומה המובהק ביותר הוא ה"חווה לדוגמה" – מודל אידיאלי שזוכה לגילום חד-פעמי אולם איננו משוכפל.

כפי שנראה גם בהמשך, שאלת הדמיון והשונות בין הנח"ל הישראלי לרפרודוקציות שלו באפריקה תורגמה לשורה ארוכה של סוגיות – הצרכים הלאומיים, אופיו של "החומר האנושי", תנאי העבודה הפיזיים והתרבותיים. אבל כל הנושאים הללו התנקזו תמיד אל סוגיה משמעותית אחת: מהו ייעודה הסופי של החלוציות האפריקנית? ברור שהפעילות החקלאית והחינוכית נועדה להכשיר את הנוער לקראת המשימה הלאומית הכבירה הניצבת לפניו; אולם מהי הדרך המתאימה ביותר לממש את המשימה הזאת? מהו, במילים אחרות, החזון שיש "להגשים"?

כדי להשיב על השאלות הללו עלינו להקדים ולעמוד ביתר הרחבה על מאפייניו של הנח"ל המקורי ועל מקומו בתרבות הישראלית.

ז. סוף המעשה: בהיאחזות הנח"ל בסיני

במכתב תקיף ששיגר במרץ 1967 למשרד הביטחון תהה מיכאל ניר, ראש צוות הנח"ל בזמביה, מדוע טרם נשלח מומחה הבנייה שביקש: "לאור מה שאני קורא בעיתונים על מצב האבטלה בארץ בכלל ובענף הבניה בפרט, קשה לי להאמין שאי אפשר לקבל איש מקצוע מנוסה, בענייני בניה, השולט גם באנגלית על בוריה, ושהיה קצין בצה"ל (רצוי מ"פ בחיל ההנדסה)".²¹ ציפיותיו של ניר לא היו מוגזמות: עקב המיתון ששרר בישראל באמצע שנות השישים נהנו מסגרות הסיוע לאפריקה מהיצע גדול של כוח אדם איכותי. לא חלפו כמה חודשים, והמצב השתנה לגמרי: כיבוש השטחים ביוני 1967 הפיח חיים חדשים באתוס ההגשמה והוביל לתנופת התיישבות עצומה במרחבי הספר החדש. האנרגיה האדירה שהפנתה ישראל החוצה, אל מדינות אפריקה, תועלה עכשיו פנימה. אהוד אבריאל, פעם שגרירה הכול יכול של ישראל באפריקה המתעוררת, גייס את קשריו וניסיונו כדי לתאם בין משרדי הממשלה לבין היישובים החדשים שנוסדו בגולן: האיש שלנו באפריקה היה מעתה "האיש שלנו בגולן". האגרונום איתן ישראלי, בוגר כדורי שהיה חבר בגרעין הנח"ל הראשון לעין גדי, מונה לקצין החקלאות בממשל הצבאי בגדה המערבית; הוא השתמש עתה בידע הרב שצבר בעבודתו כמדריך חקלאי במערב אפריקה כדי להגביר את תנובת האיכרים הפלסטינים בשטח הכבוש. האדריכל זלמן ענב, שהתמחה באדריכלות טרופית בבריטניה ותכנן שורה ארוכה של מבני ציבור באפריקה של שנות השישים, שב עתה לישראל כדי לסייע בהקמת ההתנחלויות בשומרון ובעזה. השינוי, חשוב לציין, החל עוד לפני המלחמה, עם ההתפכחות מהאידיאליזם הרומנטי והמעבר אל מדיניות תכליתית ואינטרסנטית יותר: 1964 הייתה שנת השיא בפעילותה של ישראל באפריקה, ואחריה נרשמה ירידה הדרגתית במנגנון הסיוע ובמקביל עלייה משמעותית בנפח המסחר. התהליך הזה הואץ מאוד בעקבות מלחמת ששת הימים.. לו קדר, סגנית מנהל חטיבת אפריקה במשרד החוץ, הסבירה כי המומחים הישראלים עסוקים עתה בניסיון להתמודד עם משימת פיתוחם של השטחים הכבושים והודתה כי המשרד יתקשה מעתה לאתר שליחים שיוכלו לשהות במשך שנים באזורים מתפתחים. לדבריה, "המשימות הדחופות ביותר נמצאות עתה בבית".

הנח"ל כמו נולד מחדש. ביטאון החיל, שעד אז הרבה להתרפק על ימי הזוהר של התנועות הקיבוציות בסוף שנות הארבעים, תיעד עתה בשקדנות את תהליך הקמתן של היאחזויות נח"ל בגולן, בגדה, בעזה ובסיני. הנח"לאים זכו בהזדמנות פלאית לשוב אחורנית, לא רק אל ימיו הראשונים של החיל אלא אל החלוציות הבראשיתית שלפני קום המדינה, שהכמיהה אליה אפשרה את קיומו של הנח"ל מלכתחילה. נעמי שמר תיעדה בשיר בלתי נשכח את ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני; "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ" היא פגשה שם "את ארץ ישראל האבודה והיפיפייה והנשכחת", זו המושיטה את ידה "כדי לתת ולא כדי לקחת".²² ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מההבדלים בין שתי התקופות: בתחילת שנות החמישים עשו היאחזויות הנח"ל שימוש רטורי וסימבולי באוצר המילים הקולוניאלי של ההתיישבות בספר; בסוף שנות השישים, לעומת זאת, עם סיפוחן בפועל של אדמות כבושות וניצולם הכלכלי של הפלסטינים, מילא הנח"ל תפקיד מרכזי במפעל בעל מאפיינים קולוניאליים מובהקים.. יתרה מזו, את מקומה של ה"היאחזות" הסמלית שהקימו, כפי שראינו, השליחים הישראלים באפריקה תפסה עתה היאחזות של ממש: אחרי הכול, סיני היה חלק ממצרים, ומצרים – חלק מאפריקה.²³ זו הייתה עמדת המצרים, ורבים ביבשת אימצו אותה – למשל, נשיא סנגל ליאופולד סנגור (Senghor). "בהיותי אפריקני", אמר בריאיון, בתשובה לשאלה על הכיבוש הישראלי, "אני מבין את השקפת המצרים. אפריקה מסתיימת בחצי האי סיני".²⁴ היאחזות הנח"ל בסיני, שהיא גם היאחזות הנח"ל באפריקה, מסמנת מהרבה בחינות את שיאו האמִתי של התהליך שנידון בפרק הזה: זה הרגע שבו המטפורה ("נח"ל – ההצלחה הגדולה של הישראלים באפריקה") מתממשת במלואה; הרגע שבו הקולוניזציה המיניאטורית ההפוכה של הרצל – שביקש להתיישב באפריקה, או באל-עריש, כדי לכבוש משם את ארץ ישראל – מתהפכת והופכת לחיקוי ישיר, לקולוניאליזם אמִתי.

מלחמת 1967 לא הוליכה מיד לניתוק היחסים בין ישראל למדינות אפריקה. אבל תהליכי רדיקליזציה בקרב מדינות אפריקה המתוסכלות והתנערותן מהסיוע המערבי, השפעתן הגוברת של מדינות ערב, התעצמות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים וההתקרבות בין ישראל לדרום אפריקה – כל אלה הביאו בסופו של דבר למשבר דיפלומטי חסר תקדים: 28 מדינות באפריקה ניתקו את היחסים עם ישראל בין מרץ 1972 לאוקטובר 1973; 20 מהן עשו זאת לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר.²⁵ הסיבות לכך היו רבות ומורכבות, אבל משמעות מיוחדת הייתה לדימויה של ישראל כמי שפולשת אל טריטוריה אפריקנית – והפעם לא רק אל המרחב הסִפִּי של סיני אלא אל היבשת ממש. "אנחנו באפריקה", הצטחק האלוף שמואל גונן (גורודיש) אל כתב ידיעות אחרונות בעת שטסו במסוק מעל לגדה המערבית של תעלת סואץ, שם כבר ישבו כוחות צה"ל. ההתייחסות אל מצרים כ"אפריקה" נקלטה חיש מהר בציבור ובתקשורת.²⁶ ביטאון הנח"ל סיפר עתה לקוראיו על חיילי הנח"ל המשרתים "על מפתנה של אפריקה", שומרים על מורל גבוה ונהנים מארוחותיהם: "בנח"ל אוכלים תמיד טוב, אפילו באפריקה".²⁷ ההתייחסות המטפורית לנוכחותם של הישראלית באפריקה – "בסיוע שלכם כבשתם את אפריקה השחורה", אמר נשיא קמ"א דאקו כשביקר בישראל ב-1962 והפציר בישראלים "לבוא להפרות את אדמותינו"²⁸ – הפכה גם כאן, ולו לזמן מוגבל, לכיבוש של ממש.

ניתוק היחסים התקבל בישראל באי-אמון, במרירות ובעלבון. הנטייה להאשים את האפריקנים בכפיות טובה לא הייתה חדשה. כבר ב-1960, כשהצוות הישראלי שהקים את בית הספר לטיס בגאנה נאלץ לעזוב את המדינה עקב לחץ הבריטים, קבע מעריב בצער כי "הכושי (הישראלי) עשה את שלו". ביוני 1968, כשהיה הקרע עם מדינות אפריקה לעובדה קיימת, פרסם זאב בהארץ קריקטורה שבה נראה מומחה ישראלי מסביר לאפריקני חייכן כיצד יש להפעיל טרקטור; בתמונה הבאה נראה האפריקני דוהר בטרקטור בעליצות לאחר שדרס ורמס את הישראלי. עם זאת, אין לשכוח שרבים מהטרקטורים שנרכשו בעבור החוות והכפרים ניצבו בשלב הזה נטושים וחלודים, בהיעדר חלקי חילוף וכוח אדם מיומן. דומה שלמרות האכזבה, הצורך לחסל את תוכניות הסיוע ולהשיב את המומחים אל ישראל לווה גם בתחושת הקלה: בכל הנוגע למסגרות הנח"ל, השבר הדיפלומטי קטע באבחה אחת דיונים ולבטים של שנים בשאלה כיצד לסגת מהמפעלים בלי לקומם את האפריקנים. "ההצלחה הגדולה של הישראלים באפריקה" נזנחה ונשכחה; במחנה נח"ל עבר לדווח מפעם לפעם על היאחזויות הנח"ל שהוקמו בג'ונגלים הסבוכים של אקוודור, "שלא דרכה בהם כף אדם לבן".

תוכניות הסיוע הישראליות הופסקו באופן כמעט מידי, בעיקר בתחומי החקלאות והחינוך, אולם במקביל התרחבה מאוד הפעילות המסחרית ובעיקר הביטחונית. עוד קודם לכן, ב-1966, התריעו דיפלומטים כי משרד הביטחון מקים באפריקה "אימפריית ביטחון" המעודדת מכירת נשק לרודנים, מאפילה על שיתוף הפעולה האזרחי ומאיימת לצאת מכלל שליטה. מעורבותה הצבאית של ישראל בעלייתו לשלטון של אידי אמין באוגנדה הוכיחה כי החששות היו מוצדקים. ואמנם, הקשרים הביטחוניים התהדקו והלכו אחרי 1973. ללא נוכחותו המרסנת של משרד החוץ, פרחה המעורבות הביטחונית באין מפריע: במקביל לקשריה הצבאיים המתעצמים עם דרום אפריקה חימשה ישראל מדינות רבות ביבשת; ב-1980, יותר משליש מיצוא הנשק של ישראל הופנה לאפריקה. כמו החווה החקלאית שהקימו הישראלים בצ'אד באמצע שנות השישים – היא סיפקה הכשרה חקלאית לבני הנוער אך למעשה נועדה לשמש "כיסוי לכיוונו הביטחוני" של המפעל²⁹ – גם הנח"ל האפריקני עשוי להצטייר בדיעבד כמעין חווה מוריקה שחיפתה על ההיבט האפלולי יותר שהטריד כל כך את אנשי משרד החוץ. עתה, עם הוויתור הסופי על המגל, שוב לא היה אפשר לטעות בנוכחותה הדומיננטית של החרב הישראלית באפריקה.

אולי לא מקרה הוא שהתהליך הזה התרחש במקביל להתפכחות הקולקטיבית שבאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים וההתנערות מדמות "הישראלי המשוויץ" (ובכללה גם ההתנערות מדיין עצמו). המסכות הוסרו, באפריקה וגם בישראל: עם חלוף הלהט הראשוני וגוויעתן של תנועת העבודה והתנועות הקיבוציות, הגיע גם תורו של הנח"ל הישראלי לרדת מהבמה. את מקומו של הלהט הישן תפסה החלוציות החדשה של גוש אמונים, שהציעה קישור שאין לטעות בו בין האתוס החלוצי העברי לבין פרקטיקות קולוניאליות מפורשות. כמו דמותו הקורנת של איתיאל עמיחי, שהבליחה ופרפרה לרגע מול עיניו המשתאות של רס"ן מסד בטרם "נגוזה דומם", נגוז גם עידן התמימות והגיע לקיצו.

וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית

איתן בר-יוסף

הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים

314 עמודים

——————————————————

1^ בין 1958 ל-1971 שירתו באפריקה 2,763 מומחים ישראלים במסגרת מפעלי סיוע ושיתוף פעולה; באסיה שירתו בעת ההיא 488 ישראלים, ובדרום אמריקה – 643 (Amir 1974, 95). על הסיוע ראו בין היתר Kreinin 1964; Guiladi 1967

2^ "אנו מצליחים באפריקה בגלל גישתנו החמה והאנושית", במחנה נח"ל, 1.10.1962.

3^ כיתוב התצלום (בעמוד השני של גיליון במחנה נח"ל) מחדד עוד את תמת החיקוי: מתברר כי הנח"לאית האפריקנית היא לאמִתו של דבר "גב' אקינטי, רעיית המזכיר הראשון בשגרירות גאנה".

4^ ראו לדוגמה כותרת טיפוסית במעריב: "הרצל חזה את הסיוע לאפריקה". כותרת המשנה פירטה: "בכתביו של מייסד ההסתדרות הציונית נמצא החלום על עזרה ישראלית לעמים המדוכאים והנחשלים ועל תרומתה לפתרון 'בעיית הכושים'" (שרף 1960).

5^ "פניית ממשלת גאנה להקמת 'חטיבת הבונים'", ארכיון צה"ל (להלן: א"צ), 20/74/239. רוב הפרסומים המחקריים (Kreinin 1964, Jacob 1971) מציינים את 1959 כשנה שבה התעניינו הגנאים במודל הנח"ל.

6^ "עזרה בהקמה של חטיבת הבונים בגאנה", 16.6.1957, א"צ, שם.

7^ "הודעה על משלחת גאנה", 14.8.1957, א"צ, 1508/93/295.

8^ דו"ח של חברי ה-Convention People’s Party בגאנה, א"צ, שם.

9^ "קציני נח"ל לגאנה לארגן 'חטיבת הבונים'", דבר, 6.1.1960.

10^ פעילות הגדנ"ע באפריקה השתוותה בהיקפה לפעילות נח"ל (חיל הנשים פעל רק במספר קטן של מדינות). תנועות הגדנ"ע האפריקניות התמקדו לרוב בפעילות חינוכית וחקלאית ומיעטו לעסוק בהכשרה קדם–צבאית. חלוקת העבודה בינן לבין מסגרות הנח"ל הייתה לעתים קרובות עמומה (Laufer 1967, 111). כך או כך, שלא כמו הגדנ"ע, שנתפס כמסגרת המיועדת לבני נוער, התיימר הנח"ל האפריקני (כמו מקבילו הישראלי) להציג לבוגריו אידיאל חלוצי שהגשמתו ארוכת הטווח היא משימה לאומית.

11^ חילוקי דעות בין הישראלים לבין הצרפתים, שהופקדו על הקמת הצבא המקומי, הסתיימו בפשרה: הישראלים יפעלו בצפון המדינה, ואילו הצרפתים יפעלו בדרום ויציעו שם סיוע טכני וחקלאי במקביל לסיוע הצבאי (Hershlag 1970, 148).

12^ אשכולות, דוח חצי שנתי, 22.10.1962, א"צ, 1508/93/291.

13^ מפעלי נח"ל נוסדו גם בשתי מדינות באסיה (בורמה ואיראן) ובעשר מדינות בדרום אמריקה.

14^ "קורס נח"ל נפתח באפריקה", במחנה נח"ל, 1.11.1965.

15^ דובדבני, קורס נח"ל קמ"א (אוקטובר 1965), דוח סיכום הקורס, א"צ,1508/93/427.

16^ נבו אל טראוב, 30.12.1964, א"צ, 208/70/592. Thysville, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, נקראת עתה Mbanza-Ngungu

17^ עם זאת, בצ'אד נטעו הישראלים יערות גדולים של איקליפטוסים. ראו Decter 1977, 38–39

18^ אשכולות, דו"ח חצי שנתי, 22.10.1962, א"צ, 1508/93/291.

19^ לבנון, דוח ביקור בנח"ל מלאווי, 5.9.1970, א"צ, 1665/92/475.

20^ "דהומיי", דפי הסיוע המיוחד – היחידה לקשרי חוץ וסיוע(אוגוסט 1969), עמ' 8. מורכבות השימוש במירכאות מודגמת בהמשך המאמר, בתיאור מבצע ניקיון שעושים חניכי הגדנ"ע המקומי: "הנה כי כן, גם באפריקה 'עושים ציונות' ללא מירכאות".

21^ ניר אל קינן, 15.3.1967, א"צ, 1665/92/857.

22^ תחושת הדז'ה וו של שמר מקבלת משמעות נוספת כשמביאים בחשבון שזו לא הייתה היאחזות הנח"ל הראשונה בסיני: בדצמבר 1956, זמן קצר לאחר כיבוש סיני במבצע קדש, הוקמה בשארם א–שייך היאחזות אופיר (שנקראה גם תרשיש). היא ננטשה במרץ 1957, בעקבות פינוי כוחות צה"ל מהאזור (דואר 1992, 62–64).

23^ מצרים הייתה חברה בולטת בארגון אחדות אפריקה (OAU) מהיווסדו ב-1963 ועד פירוקו ב-2002.

24^ חשוב להדגיש כי הפרשנות הזאת אומצה בהדרגה, כחלק מתהליך דיפלומטי ארוך שכלל ניסיונות של מנהיגים אפריקנים לתווך בין ישראל למדינות ערב (Peters 1992, 26–36) .

25^ גינאה ניתקה את היחסים עוד ביוני 1967; ארבע המדינות שהמשיכו לקיים קשרים דיפלומטיים עם ישראל – מלאווי, סוואזילנד, לסוטו ומאוריציוס – היו מדינות חסות של דרום אפריקה (Nadelmann 1981, 200–201).

26^ לחלופין כונה האזור "גושן", שם שהזכיר את סיפור ישיבתם של בני ישראל במצרים.

27^ "על מפתנה של אפריקה", במחנה נח"ל, 1.12.1973.

28^ "הנשיא דאקו: 'בסיוע שלכם כבשתם את אפריקה השחורה'", דבר, 15.6.1962.

29^ "סיכומי הדיון בנושאי כ"א – ארצות אפריקה הדוברות צרפתית", המחלקה לסיוע וקשרי חוץ, דצמבר 1965, גה"מ, ח"צ 471/4.