להביא את הקהילות המופלות לקו הזינוק

ויאמרו אנשי מינהל התרבות – מה אתם רוצים? הגופים של התרבות והאמנות המזרחית לא הגישו בקשות לתקצוב, ואם יגישו – יקבלו. אבל כמו כל אפליה שיטתית, ממוסדת, יש סיפור אחר, מורכב. על המנגנונים שיוצרים ומשעתקים את אי-השיוויון בחלוקת משאבי התרבות והדרישות של קואליציית לבי במזרח לתיקון המצב
יעל ברדה

* הדברים המובאים כאן נאמרו בערב עדויות מיוחד של יוצרים ויוצרות לקראת צדק חלוקתי במשאבי תרבות, 27.02.14

גיבורות וגיבורים יושבים כאן. יוצרות ויוצרים שבמשך שנים ארוכות, בתנאים בלתי-אפשריים, ללא תקציב וללא גיבוי, מפתחים את התרבות והאמנות המזרחית בישראל. הבעיות של יוצרות תרבות ואמנות מזרחית בישראל לא מתחילות ונגמרות רק בתקציב (למרות שבינינו, כשאנחנו מדברות על צדק חלוקתי, אנחנו מדברות על משאבים ממשיים) אלא בדרך החתחתים של מאבק מול הביורוקרטיה – להכרה, לנראות, לאפשרות לעבור תנאי סף בלתי-אפשריים.

אני רוצה לדבר על המנגנונים שיוצרים ומשעתקים את אי-השיוויון בחלוקת משאבי התרבות, ואחר כך אציג את הדרישות שלנו לתיקון המצב; דרישות שקואליציית לבי במזרח מציגה למשרד התרבות וממשלת ישראל. קודם כל אני רוצה לשתף אתכן באופן בו המנגנון פועל להדרה ולדיכוי שיטתיים, למרות שאני בטוחה שאנשי מינהל התרבות יאמרו – ובצדק – שאין להם כל כוונה כזאת. ולכן, אני לא רוצה להתעסק בשאלה האם התוצאות הקשות של האפליה בתקציבי תרבות הם בכוונה או בזדון, בגלל שאנחנו יודעות שמנגנונים של אפליה שהשתרשו במשך עשרות שנים הופכים לשקופים ומובנים מאליהם וכדי לשנות אותם צריך לעשות את הדבר הזה שקוראים לו affirmative action ולתקן, מן היסוד, את המנגנון כדי להביא את הקהילות המופלות לקו הזינוק, יחד עם האחרים.

צפו בכתבה של הטלוויזיה החברתית על האירוע:

איך פועל המנגנון?

עד שנת 2000 תקציבי התרבות חולקו באפלולית, באופן לא שקוף, על ידי מספר מצומצם של בעלי כוח למספר מצומצם של מוסדות שיחד קבעו מה זה תרבות ראויה, שהיתה באופן סיסטמטי, מערבית – אירופאית וצפון אמריקאית. ואז הוגש בג"ץ התיאטרון הארצי לנוער והביא איתו שינויים גדולים בשקיפות של הקריטריונים, כאשר היום יש את תקנות התרבות השונות שמינהל התרבות פועל לפיו.

התקנות והקריטריונים הביאו איתם מינהל תקין, אבל הם לא הביאו איתם צדק חלוקתי. למה? קודם כל, הקריטריונים הולבשו על מצב קיים, מצב של הגמוניה שלטת שבה תרבות ואמנות הוגדרו כאירופאיות וצפון אמריקאיות. את האמנות והתרבות המזרחית דחקו לקטיגוריות בשוליים: קטיגוריות של פולקלור, של מורשת או של תרבות תורנית. הקריטריונים, למרות שמדובר במאמץ חשוב וראוי ששינה את אופן החלוקה בצורה משמעותית, גם הקפיאו מצב שבו גופים גדולים ובינוניים התעצבו והתעצמו במשך שנות האפלולית והיד רוחצת יד. וכך, האמנות והתרבות של הקהילות הבלתי מיוצגות, נשארו בלי מיוצגות ובלתי נראות.

ויאמרו אנשי מינהל התרבות – אבל מה אתם רוצים? הנה, בעשור האחרון, יש גופים שהגישו בקשות, קיבלו תקציבים והתקדמו. והם צודקים. יש כמה גופים כאלה – והדוגמה המוצלחת ביותר היא התזמורת האנדלוסית שבנתה מודל ומסורת לתפארת, כך שאנחנו בעצם לא יכולות לדמיין את הנוף התרבותי בישראל בלעדיהם. אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, 97% מהתרבות המסובדסדת בישראל בכל ערב נתון היא תרבות מערבית ואין תקצוב ואין פיתוח לתרבות ואמנות שהתוכן שלהן הוא מזרחי ומכיל את העושר הזה של קהילות יהודיות שמוצאן מארצות האיסלאם – עושר ועוצמה נעדרים, בלתי-נראים, שמי שמשלם את מחיר ההיעדרות שלהן וההתעלמות מהאוצרות התרבותיים האלה הם לא רק היוצרים והקהילות, קהילות שהן רוב האוכלוסייה בישראל, אלא החברה כולה.

ויאמרו אנשי מינהל התרבות – אבל מה אתם רוצים? הגופים של התרבות והאמנות המזרחית לא הגישו בקשות ואם יגישו בקשות – יקבלו. נשמע כמו תשובה טובה, נכון? אפילו מוחצת. אבל הסיפור קצת יותר מורכב, כמו כל אפליה שיטתית, ממוסדת, יש סיפור אחר.

אז למה הגופים לא מגישים בקשות? האם היוצרות המזרחיות עצלניות יותר? לא ולא, כבר הבהרנו שהן גיבורות והם גיבורים שממשיכים לפעול וליצור בתת-תנאים.האם הם לא טובים מספיק? הם נפלאות ונפלאים. מחול מזרחי וערבי, קבוצות תיאטרון מקוריות ופורצות דרך, כתבי עת ששוברים קירות ופסטיבלים, כמו "לבי במזרח" – שהקהל יושב על קצה הכיסא ובקושי נושם מרוב שהתוכן התרבותי הזה מעניין ומאתגר, ומרגש, ומעצים וביקורתי וגם פשוט יפה.

אז למה הם לא מגישים בקשות? גופים של תרבות ואמנות מזרחית לא מגישים בקשות כי הם לא עומדים בתנאי הסף שקובעים שהם צריכים להתקיים שנתיים ימים באופן עצמאי לפני שהם בכלל יכולים לגשת למערכת הביורוקרטית הזאת שקוראים לה "מרכבה" (וכנראה שלא סתם קוראים לה מרכבה, היא כל כך מסובכת שצריך להיות מינימום אליהו הנביא כדי להפעיל אותה ולהגיש את הבקשה למינהל התרבות).

זה אומר שגופים מזרחיים צריכים להתקיים שנתיים ולעבוד וליצור ללא חללי עבודה ולא תקצוב. זה אומר שחייבים להביא כסף מהבית, ואנחנו יודעים שבקהילות מוחלשות ובלתי-מיוצגות לאנשים אין כסף להביא מהבית כי יש קורולציה בין זהות ומעמד במדינת ישראל; או שמצליחים לגייס כסף מגורמים וקרנות פרטיות, וזה לרוב קורה למי שיש קשרים או שרשויות מקומיות פורשות עליהם את חסותן ונותנות אפשרות להתקדם, אבל זה לא קורה הרבה ובטח שזה לא קורה כשמדובר בתרבות ואמנות מזרחית שאנשים מסווגים מיידית כפולקלור או מורשת כי הם רגילים ומכירים רק קטיגוריה אחת של מה זה תרבות – כלומר, תרבות מערבית.

מה שקורה בפועל הוא שיוצרות ויוצרים, הגיבורות והגיבורים, שיוצרים ומנסים לפעול בתת-תנאים תוך הקרבה אישית גדולה, לא מגיעים בכלל לעמוד בתנאי הסף של גוף שקיים שנתיים והריץ מספיק אירועים כדי להגיש בקשה. אז אם אין לך כסף מהבית לעבוד שנתיים בלי משכורת להשקיע מכיסך, ואם אין לך רשות מקומיות שנותנת לך מקום ותקציב, מרבית הסיכויים שלא תגיעי ליצירה. גם בבתי הספר הממוסדים, מקום נוסף שאפשר לתת בו מקום ליוצרים בראשית דרכם, תוכן של תרבות ואמנות מזרחית נחשב לשוליים – כך שגם זה לא אופציה.

זה המכשול הראשון. והמכשול של השנתיים הוא הקיר שיוצר את ההדרה של הקהילות המודרות והבלתי-מיוצגות. היוצרים לא מגיעים בכלל לקו הזינוק. המכשול השני הוא הגשת הבקשות עצמן. מערכת ביורוקרטית מסורבלת ומורכבת שדורשת מיומנות אדמיניסטרטיבית וגם לא מעט משאבים תקציביים, כמה אלפי שקלים, כדי להגיש את הבקשה דרך מערכת המרכבה.

אבל נגיד וכן עברתן את שני המכשולים הראשונים בדרך נס.

המכשול השלישי הוא ההרכב של מקבלי ההחלטות. זה הרכב שאין בו ייצוג פלורליסטי ורב-תרבותי ואנחנו לא מדברות על על שמות המשפחה של מי שמקבלים את ההחלטות לגבי האיכות של התרבות והאמנות שעושים הגופים שמגישים בקשות, אלא על ההיכרות וההבנה של תוכן תרבותי שאיננו אירופאי וצפון אמריקאי. יש תת-ייצוג לקהילות המזרחיות, לקהילה האתיופית ולקהילה הפלסטינית בוועדות.

ריקוד של "בנות ספנה", שרון אליעזר ואורנית זאב, באירוע "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" במסגרת פסטיבל "לבי במזרח"
ריקוד של "בנות ספנה", שרון אליעזר ואורנית זאב, באירוע "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" במסגרת פסטיבל "לבי במזרח" 2013

המכשול האחרון נמצא בקריטריונים עצמם. כבר אמרנו שהקריטריונים הקפיאו מצב קיים והפכו אותו לשקוף ותקין. אבל זה עדיין אומר שהקריטריונים נועדו לבחון תרבות מערבית. כך שאם מדברים על הרכב קאמרי, לא מדברים רק על ארבעה כלים, אלא על סוג המוסיקה שמנגנים. ההרכב הקאמרי לא נתפס כמשהו שכולל עוד וקאנון וסנטור.

זאת תמונת המצב של האמנות והתרבות המזרחית מול הביורוקרטיה ואלו מנגנוני האפליה שמדירים בפועל עוד הרבה לפני שמישהו יכול להתחיל להגיש בקשה לסבסוד.

כל זה לא חדש. ההפליה וההדרה מתקיימות שנים ארוכות, זאת שהיתה במחשכים וזאת שמתקיימת אחרי הרפורמה של המינהל התקין. כי בשביל שיהיה שוויון במקרה של קהילות שסובלות שנים ארוכות מהפליה ותת-ייצוג, צריך לעשות כאמור העדפה מתקנת, affirmative action. וגם זה לא חדש. מה שחדש הוא, שאנחנו מאוחדות ומאוגדות, יש לנו דרישות קונקרטיות וברורות ממשרד התרבות וממשלת ישראל, יש קבוצה גדולה של ארגונים שמייצגים קשת רחבה של קהילות שמאוחדים בקואליציית לבי במזרח ואנחנו הולכים לנצח.

מה אנחנו דורשות?

1. תקצוב חממה שתגדל ותתמוך באמנות ותרבות מזרחית, אתיופית ופלסטינית בשנתיים הראשונות, הן דרך מינהל התרבות ובאמצעות עידוד הרשויות המקומיות, שקואליצית לבי במזרח תשולב בליווי שלה. נראה לנו לגמרי סביר שחממה כזאת תגדל בין 30-50 גופים כאלה תוך חמש שנים.

 2. ליווי ותמיכה של גופי תרבות ואמנות מזרחית בנפתולי הביורוקרטיה בבקשה הראשונה שמגישים.

3. ייצוג ראוי לקהילות המזרחית, האתיופית והפלסטינית בוועדות שקובעות את החלוקה התקציבית של התקנות השונות.

4. שינוי קריטריונים באופן שנדרש כדי לכלול תרבות ואמנות של קהילות בלתי-מיוצגות.

מבחינתינו, הדרישות הללו הן ברורות, קונקרטיות ומשקפות את המחויבות העמוקה של משרד התרבות לרב-תרבותיות – מחויבות שאין לנו ספק שקיימת, אבל עד היום האמצעים שבהם נקטו לא הביאו לשיוויון מהותי ולצדק חלוקתי. בשביל זה צריך העדפה מתקנת, שנועדה להכניס איזון ולתת הזדמנות לתרבות ולאמנות המזרחית, להעניק לה את מקומה הראוי, מקום של כבוד, גם בהתייחסות וההכרה וגם בהשקעה התקציבית.

אני רוצה להדגיש עניין חשוב מאוד: המאבק הזה שמובילה קואליציית לבי במזרח איננו מאבק בדלני. אנחנו לא אומרות, תיקחו מהפירורים שנותנים לאחרים ותתנו לאמנות ולתרבות המזרחית. ליוצרות ויוצרות מכל התחומים ומכל הקהילות יש מאבק הישרדות קשה וכואב מול מדינה שמוציאה מעט מאוד על סבסוד של תרבות בהשוואה למדינות המערב. קואליציית לבי במזרח שותפה מלאה למאבק הכולל להגדלת תקציבי התרבות במדינת ישראל, גם עם מי שפועל בכנסת וגם עם ארגונים שפועלים להקצאה שיוויונית של משאבי תרבות למיעוט הפלסטיני בישראל. הדרישה לצדק חלוקתי מבקשת להביא למצב של שוויון הזדמנויות מהותי ואמיתי לאמנות ולתרבות המזרחית ולקהילות בלתי-מיוצגות אחרות. אנחנו בטוחים שגם יוצרים ויוצרות שהרוויחו מההגמוניה לאורך השנים יעמדו לצדנו במאבק הזה על צדק חלוקתי במשאבי תרבות.

לסיום, שיר שכתב היוצר והפעיל הפוליטי אלמוג בהר ב-2007, לזכרו של סעדיה מרציאנו – אותו סעדיה שאמר או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה:

השיר הזה נכתב שנתיים לפני הרעש

כשעוד אנחנו יושבים בבתים, רק לעתים

נדירות יוצאים להפגנות, בדרך כלל לא

חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא משבשים את החיים לאף אחד. לנו

כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים

רדו מהדשא". עלינו לא תאמר גולדה:

"הם לא נחמדים", אלינו כבר אף אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים

בערך, כשכבר נהיה שנתיים אחרי הרעש,

לא נזכור למה המשכנו לשבת בבתים,

למה לא אמרנו משהו נורא, למה לא צעקנו, לא ניסינו למחות בטרם,

בטרם הרעש. דווקא קל לאהוב עכשיו,

שנתיים לפני, קל לחייך לחיים, קל

אפילו להבטיח שאולי בכל זאת ניפגש

אחרי שהכל ייגמר, שנתיים או יותר

אחרי הרעש.

יעל ברדה היא היועצת המשפטית, יחד עם קלריס חרבון, של קמפיין "יוצרים/ות זכויות – לקראת צדק חלוקתי במשאבי התרבות"

תגובה

סיכום דבריו של שמעון אלקבץ, הממונה על מינהל התרבות (רשמה: ספיר סלוצקר-עמראן)

• השרה לימור לבנת חרטה על דגל המשרד מאז הקדנציה השנייה שלה, 2009, את נושא קידום הפריפריה והרב-תרבותיות ביצירת אלטרנטיבות וחלופות במדינת תל אביב. מאז כינונה של חברת תרבות לישראל, בשנת 2010, חל שינוי. משרד התרבות הוא משרד מחבר, ולא תצטרכו לשכנע אף אחד בעשייה של הקואליציה: לא אותי בתור ראש מינהל התרבות, ולא את המנכ"לית או את שרת התרבות. במשרד כיום מחזקים ותומכים בפעולות בפריפריה ואל הפריפריה. לדאבוננו, התקציב הוא לא ראוי וקטן. הרבה תחומים נמצאים בתת-תמיכה, ועדיין עם המעט שיש עושים הרבה מאוד.

• 900 ארגונים ויחידים/ות המתוקצבים ע"י משרד התרבות מצליחים להשתמש בכרטיס החכם וצולחים את "המרכבה", המערכת להגשת בקשות. לא כל מי שצועק אפליה יכול להוכיח אפליה – השערים פתוחים ויש דרכים ברורות לתמיכה. אנחנו רוצים שגופים יגישו בקשות. השאיפה של המשרד היא לתת לאלו שלא נתמכים, להרחיב את הקולות – נאפשר לכל גוף שחי ובועט להיות אצלנו.

• ביחס לקריטריון לחובת פעילות של שנתיים לשם הגשת בקשה, כל הגופים הנתמכים ע"י מדינת ישראל מחויבים בפעילות של שנתיים .זוהי מדיניות כללית למתן תמיכה, מכיוון שבעבר חלק מהגופים קיבלו תמיכה אחרי שנת פעילות ולאחר מכן נמוגו. גופים צעירים שמבקשים תמיכה מתאגדים תחת אגודות, כמו אגודות הכוריאוגרפים, והכסף שניתן ממשרד התרבות ניתן כלפי יוצר/ת ספציפית.

ביחס לתקצוב פעילות קואליציית לבי במזרח, עד כה ניתן ממשרד התרבות סכום של 30,000 ש"ח לפסטיבל "לבי במזרח" ו-30,000 ש"ח להוצאת הספר "שוברת קיר".

ההצעות:

1. הקמת גוף מצומצם שמורכב מנציגי/ות הקואליציה וייצור דיאלוג קבוע ומתמשך עם מינהל התרבות, כדי להרחיב את מעגל המצטרפים/ות למערך התמיכות – כך שבמבחן השורה התחתונה יהיה גידול במספר הבקשות ומקבלי/ות התמיכה.

2. במסגרת הדיאלוג תוצג פעילות הקואליציה בפני המועצות הציבוריות – המועצה לתרבות, המועצה לקולנוע, מועצת המוזיאונים ומועצות אזוריות.

3. לגבי הדרישה לחממה לעידוד וייצור תרבות מזרחית – קיימות חממות במגזר החרדי ובתחום הפרינג'. יש להקים מנגנון אשר יתכנס אחת לחודש, שבסופו יווצר מערך של ליווי אישי להגשה לכל גוף שירצה להגיש. באחריות הקואליציה להגיש רשימה של יוצרים/ות ואמנים/ות שמעוניינים/ות בתמיכה וזקוקים לסיוע בתהליך הגשת הבקשות, כאשר המשרד ידאג לליווי אישי ראשוני.

4. דירקטורים וחברי/ות ועדה – נעשו שינויים דרמטיים בהרכב של כמה מדורים ומשרד התרבות מתכוון להמשיך במגמה זו. באחריות הקואליציה לשלוח רשימת המלצות למינויים חדשים.

5. הגשת בקשות דרך הרשויות המקומיות – בחלק מהרשויות הגזענות מושרשת, ואנחנו מתחייבים לפעול ולבדוק אל מולן. לא ניתן להתנות הענקת תקציבים לעירייה בשל אי תמיכתה בגוף תרבותי ספציפי. לגבי עיריית ת"א – אציע בקשה בהשתתפותי יחד עם הדובר ומחלקת התרבות.

לקריאה נוספת:

ייבוש תרבותי | אופיר טובול

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמי שלום שטרית

    יפה כתבת יעל. הדרישות הנראות אולי מתונות ועדינות בעיניי, הן איום של מהפכה טוטאלית בעיני שומרי הסף, או הכספת. הרי בלי חממה כזאת צומחים דברים מדהימים ונשמעים קולות חזקים ומקוריים כפי שלא נשמעו מעולם. תארי לך מה חממה כזאת תעשה (אני מקווה שאתן מדברות על חממה במובנים של מסגרת ניהולית ותקציבית בלבד). אתן מדברות על וועדות עם הרכב מאוזן – שהמזרחים שבהן יהיו מודעים ומודעות כמובן – שזה לבדו הוא הסיוט של החוגגים על הכסף. אף אחד לא שינה את הקריטריונים כמובן כי זו התאבדות ולבנים לא נוטים להתאבד (תרבותית). לדעתי זו מלחמה מתישה, מייאשת ויותר מכל משפילה. זה משפיל במיוחד כשהאומנית או היוצר צריכים להתפרנס מאומנותם. זה אסון ידוע מראש.

    אני רוצה להתרכז רק בדרישה אחת — הקמת חממה שתאפשר צמיחה בתנאים נוחים ומעודדים של יוצרות ואומנים וגופי תרבות שיוכלו לאחר זמן להגיש בקשות למשרד התרבות, למפעל הפיס וכן לקרנות אירופאיות ואחרות בעולם. זה אולי הדבר הכי חשוב לעשותו היום.
    לחשוב מחוץ לקופסא! איך מגייסים את מיליון הדולר הראשונים כדי לצאת לדרך? זה לא קל אם חושבים קשה. זה רל מאוד אם חושבים פשוט. יש לי כמה רעיונות פשוטים ופרקטיים. נדבר כשניפגש.

  2. ג. אביבי

    ועכשיו נותר לראות איך מתארגנים להשגת המטרות האלה ואיך לא נותנים לחילוקי דעות ומאבקי אגו להפיל את המאבק.

  3. מאיר עמור

    תודה לעו"ד יעל ברדה על ניסוח מרשים של ההר ותיאור מקיף של המבוך.
    אני לא עורך דין. כסוציולוג הניסוח שלי את מאפייני הדיכוי האשכנזו-צנטרי בהקצאת משאבים ליצירה התרבותית בישראל הוא אולי ישיר יותר. אני הרי לא צריך ללכת לבית המשפט העליון להציג את טיעוניי.

    מאפיין ראשון: חנק כלכלי – צימצום משאבים לתרבות והפנייה אלימה של רוב המשאבים המוקצים למיעוט באוכלוסית היוצרים והיוצרות.

    מאפיין שני: חנק ביורוקרטי – יצירת מבוך ביורוקרטי אלים הנשלט על ידי פרוצדורה כמסווה לשליטת אינטרסים צרים.

    מאפיין שלישי: חנק ייצוגי – קיום ושימור גופים ביורוקרטים מחליטים שאינם מייצגים את האוכולסיה ואת הנוף התרבותי של החברה הישראלית.

    מאפיין רביעי: חנק של שיפוט וקביעה – אמות מידה (קריטריונים) לשיפוט הגזורים על פי מידת גופם, רווחתם, רצונם ומאוויהם של קבוצת המועדפים והמועדפות בלבד.

    בישראל מתרחש רנסנס (לידה מחדש) של תרבות מזרחית, אתיופית, פלסטינית, רוסית, יהודית הממלאה את ליבם של צרכניה וצרכניותיה ואת אולמות התרבות. פוליטיקאים וביורוקרטים הקיימים כיום בישראל הם חלק של כוחות השימור והשמרנות. גם זה משתנה וישתנה. בהווה ובעתיד.

  4. יעל ברדה

    שלום סמי,
    קודם כל כיף לעבוד שוב ביחד. בערב הזכירו שערכת את מאה שנים מאה יוצרים אחרי שבמשרד החינוך טענו שאין להם חומרים לעבוד איתם.
    גם בעיני דרישת החממה (והיא אכן תקציבית ומנהלית בלבד) היא החשובה, המעניינת והמאתגרת ביותר. אני גם חושבת שגיוס המשאבים הוא קל יותר מאשר אנחנו חושבות וגם שיהיה קל להכריח את הממסד לעשות את הדבר הזה שהם קוראים לו מטצ'ינג. מאיר, למרות שהדרישות מנוסחות בעדינות מנהלית, הרי אנחנו יודעות איזה פרץ של יצירה ויכולות הגשמה של אפילו חלק יכול להביא, ועם תכנית חומש מסודרת, שינוי פניה של התרבות בישראל. זה כמובן מותנה במה שג. אביבי כתב – ביכולת שלנו להיות מאוחדות ומאוגדות, מכוונות מטרה, ובשום פנים ואופן לא למצוא את עצמינו במלחמת פירורים.
    הדבר הראשון שאנחנו צריכות זאת רשימה מעודכנת של גופים ואנשים שפועלים ללא תקצוב ממסדי וזקוקים לחממה כזאת כדי להפוך לייצור שנקרא במנהלית "גוף קריטריוני". ספיר סלוצקר עמראן מרכזת רשימה כזאת עבור הקואליציה.
    מישור נוסף שהוא מיידי הוא ידוע של יוצרים וקהילות במאבק הזה גם מחוץ לישראל. מה שטוב במאבק מסוג כזה הוא שכל הישג, כל גוף נוסף שיכנס למערכת (או יחליט מתוך בחירה מודעת להשאר מחוץ לה) הופך לנראה ומשפיע מרגע שהוא פועל. כך שזה גם עושה שינוי ברמה הפרטנית והקהילתית בכל תחום תרבות וגם ברמת המאבק הכללי בו זמנית.

  5. שרלי

    הקיצור, דפקנו אותכם בלי קריטריונים עד שנת 2000 ומאז נכנסנו לאלף החדש אנחנו דופקים אותכם עם קריטריונים.

    צריך לומר למזרחי המחמד של הצרה לבנת חבלה: אם התוצאה היא שמעל ל 90% מהתקציב הולך לאשכנזים אז יש בעיה עם ההתנהלות שלכם, לא שלא אלה שלא מגישים או שלא עומדים בקיטריונים.

    בקיצור, משרד התרבות וחלוקת התקציב ממשיכה להיות גזענית כשהיתה. ושום שבר לא השתנה ולא משנה מה הכוונות של ליבנת או מה הכוונות של אלקבץ. ….

    המשך יבוא

  6. שואן

    אפשר לחשוב שיוצרים ומשוררים אשכנזים כן מקבלים תקציבים