ארץ ישראל הישנה והגסה: אורלי וגיא מציצים

מדי שנה, כחלק מריטואל החגיגות של יום העצמאות. בין הדלקת המשואות לחידון התנ"ך, אנו מוזמנים ומוזמנות להתכנס סביב מדורת השבט ולחגוג בצפייה המשותפת בסרטי פולחן שעיצבו את ההוויה התרבותית המשותפת של "הישראליות". כולנו מוזמנים ומוזמנות להתרגש ביחד ברגע המתאים, לצחוק ביחד באותו הפאנץ', לצטט ביחד את המשפטים הידועים, ולאשרר לעצמנו ולאחרים בפעם המי יודע כמה שאנחנו אכן חלק מהחבר'ה. אחד מסרטי הדאחקות הללו, שאף זכה למעמד של אבן דרך בקולנוע הישראלי, הוא הסרט "מציצים" של אורי זוהר ואריק איינשטיין המנוח. מציצים עוסק בחבורת גברים מאותגרי אחריות המכלים את זמנם במשחקים פאתטיים בחוף הים ובמרדף אחרי נעורים גבריים מהסוג הוולגארי ביותר. כפי שמרמזות מילות שיר הנושא של הסרט:

…ובחצר ישנו צינור/ שהמים עוד נוזלים לו מן החור /ויש ים יותר למטה/ להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור/שוב לא ישנת כל הלילה /אתה קורא לזה חגיגה /אבל מרגע שגמרת /אתה שוב מוכה דאגה …אתה עוד מנסה לשמור /שלא יקרה בך שינוי /שיהיה לך תמיד לאן לחזור.

הפרשנות שמעניקה חבורת הגברים למעיין הנעורים אחריו הם דולקים מתמקדת כולה בעיסוק אובססיבי באיבר מינם ובמשמעויות שנהוג לייחס לו. דוגמא למעמדו המיוחד של איבר המין מעניק אחד השוטים המפורסמים של הסרט, בו מתמלא הפריים לשניות ארוכות בתמונת תחתוניו הגדושים של אלטמן. איבר המין הגדול מקטין את גוטה (אורי זוהר) ואלי (אריק אינשטיין) שנראים מנוצחים ומוחלשים, אבל גם כמי שסוגדים לטוטם הגדול. עוד דימוי של פאליות תותבת שעומד במרכז אחת הסצנות הקנוניות של הסרט הוא הצינור, שפגשנו כבר בשיר הנושא. בסצנה המדוברת נראה גוטה יושב על כיסא נוח. ביד אחת כוס קפה ובשנייה צינור שממוקם בגובה איבר מינו ומשפריץ מים על גופה החשוף של דינה. בעוד דינה לא בהכרח מודעת לקונוטציה של האירוע שיכול להתפרש כלגיטימי בהקשר של חוף הים, הצופים וגוטה בקריצת עין בלתי נראית מבינים היטב את הספק בדיחה סרת טעם, ספק הטרדה שהיא חווה מידי שניהם. הדימוי הוולגרי של ההשפרצה על גופה של האישה, הוא רק דוגמא אחת מתוך שפע דימויים התבטאויות ואירועים בעלי אופי שוביניסטי ומבזה נשים שמציפים את הסרט.

אחד הרגעים הפוגעניים והאכזריים ביותר בסרט היא סצנת הפיוס בין אלי למילי. בתמונת הפיוס אלי מסתכל על אשתו המחייכת, תופס אותה בבגד ובמקום הצהרת האהבה המתבקשת, הוא אומר לה: "ארצה"! ומוריד אותה אליו משל הייתה כלב. אבל האווירה הפוגענית והאלימה שבעיניי עושה לא פחות מדה הומניזציה לנשים מגיעה לשיאה בסצנה שבה גוטה חופן את שדיה של דינה בניסיון לקיים עמה יחסי מין. גוטה מתעלם מההתנגדות של דינה, ממשיך לבצע את מה שנראה כתחילתו של אונס ואף אומר לה "יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך…".

סצינת הפגיעה המינית בדינה, עומדת במרכז הפרק הראשון של תוכנית התחקירים של אורלי וילנאי וגיא מרוז – "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" – ששודר אתמול בערב בערוץ 10. בסדרה אורלי וגיא מבטיחים לחשוף את הסודות האפלים של יוצרי "מציצים". במהלך הפרק הם מעלים תיאוריה לפיה לא רק דינה, אלא גם מונה זילברשטיין ז"ל (השחקנית שגילמה את דמותה של דינה) חוותה באותה סצינה פגיעה מינית. לדבריהם, הדבר קרה כשאורי זוהר החליט לחרוג מהתסריט ולעשות בגופה יותר משהוסכם מראש. בתחקיר שמביאים אורלי וגיא מתוארים מקרי אונס, פגיעות מיניות וניצול מיני של נערות, שכונו על ידי אנשי חבורת לול "המזדנבות" – ביטוי שעל פי התחקיר נבחר בגלל הדמיון המילולי לביטוי פוגעני ובוטה אחר. על פי העדויות שמובאות בתחקיר, התבקשו אותן נערות אף לבצע מין אוראלי ב"בוחנים", כחלק מאודישנים מפוברקים לסרטים שלא היו ולא נבראו.

פרק התחקיר כולל גם סדרת שיחות עם נשים בוגרות שהיו חלק מהחבורה באותה תקופה. גם הן מעידות על יחס משפיל ומבטל לו זכו מצד חבריהן. הן מדברות בכאב על התדירות והאגביות בה התבקשו להתפשט שלא לצורך, כמו גם על תביעות לקיום יחסי מין בתמורה למבחן בד או לתפקיד ואף על מקרי אונס שעל פי עדותן מעולם לא דווחו לשלטונות. פרק השיחות עם אותן נשים מעלה את שאלת אופן הטיפול התקשורתי הנכון בנפגעות הטרדה או תקיפה מינית. חוסר הנוחות, ההצטדקות ולפעמים אפילו התנגדות לתחקיר, שהובעה על ידי חלק מהן באמצעי תקשורת שונים במסגרת הדיון שהתנהל במהלך השבוע לקראת שידור התחקיר, מלמדות על פצע שלא הגליד, על אמביוולנטיות, ועל בושה ועל צורך להצטדק ולהצדיק את שיתוף הפעולה שלהן עם מנצליהן ואת חוסר ההתנגדות לתרבות הגסה בה פעלו כנערות.

הקושי של אותן עדות מציף את השאלה, האם מתן עדות שלא במסגרת טיפולית תומכת ומכילה הוא אקט מעצים או מחליש? סדרת העדויות שמביאים אורלי וגיא כוללת לא רק שיחות עם קורבנות התקופה אלא גם עדויות של תחקירנים, אנשי תקשורת וקולנוע ואפילו שיחה עם גוטה ה"מקורי". באמצעות כלל העדויות הם מבקשים לתמוך בטענה שקיימת בציבור שנים רבות לפיה "מציצים" הינו סרט בעל אופי דוקומנטרי – מסמך קולנועי שתיעד כמעט בדיוק את האווירה והנורמות השוביניסטיות והפוגעניות של חבורת לול ויושבי בית הקפה כסית בתל אביב של שנות ה-70. טענה זו, כפי שמעידים אורלי וגיא בתחקיר, נולדה בטורי הרכילות של שנות ה-60 וה-70 וקיבלה אשרור לפני יותר מעשור עם פרסום ספרו של יהונתן גפן, "חומר טוב", שמציע עדות חושפנית ומפורטת מימיו של הסופר כחלק מאותה חבורה יצירתית אבל גם שוביניסטית סרת טעם ואכזרית. במובן זה אני חייבת להודות שהפתיעה אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז שלאורך כל הפרק מתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות את התיאוריה. מדוע כל כך מפתיע ומרעיש אותו לגלות שאותו מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שיצרה וגילמה חבורת לול, בצריף של אביגדור בו נהגו אנשיה לבלות בין היתר עם חברם גוטה ועם חברים אחרים, אכן מעיד על המציאות האפילה של יוצריו?

בהקשר זה מעניין לגלות שגם אנשי הקולנוע שעוסקים במחקר ובדיון אודות יצירתו הקולנועית של זוהר ובכלל זה בסרט "מציצים", ושקולם הושמט מהתחקיר של אורלי וגיא, לא שותפים לתחושת התדהמה של מרוז. יתר על כן, רבים מחוקרי הקולנוע העוסקים ביצירתו של זוהר גורסים שבניגוד לאופן בו התפרש והתקבל הסרט בקהל הרחב, קרי כקומדיית פולחן סקס וולגרית על חבורה של גברים ונערים שמחפשים להשכיב נערות ולהציץ להן, "מציצים" הוא למעשה סרט ריאליסטי כנה וכואב בו מנסחים זוהר וגרינברג כתב אישום חברתי גדוש ביקורת עצמית וחשבון נפש. אבל האמת היא שבלי קשר לשאלה, האם מדובר במסמך קולנועי מבריק הניחן בוולגריות אמנותית מכוונת ומודעת לעצמה, שנועדה לייצר אמירה ומבט כואבים וביקורתיים על תרבות של גבריות ישראלית הטובעת בים של כיעור; או בעוד קומדיית סקס וולגרית המרוקנת מהאשה את אנושיותה ומצמצמת אותה לכדי אובייקט מיני עבור המציצים בתוך הסרט, ולכדי ספקטקל ארוטי עבור המציצים שבאולם הקולנוע.

ובלי קשר לביקורת שיכולה להישמע על מידת החידוש או העומק שהתחקיר של אורלי וגיא מציע, טוב עשו אורלי וגיא כשהעלו פעם נוספת את סוגיית מעמדו העגום בעבר ובהווה של הגוף הנשי בתרבות הישראלית. אולי בזכות הדיון הציבורי שהם מעוררים, ודווקא בעיתוי הזה כשסיפורי זוועה על התנהלות מכוערת של מובילי תרבות אחרים מהדהדים במרחב הציבורי, ביום העצמאות הבא ינועו קברניטי הטלוויזיה באי נוחות לפני שיזמינו אותנו לחגוג פעם נוספת את הישראליות בציטוט קולקטיבי ומשועשע של הטקסט הקולנועי הקשה הזה.

חגית דמרי היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב ומנכ"לית עמותת הגר לחינוך יהודי-ערבי לשוויון

לקריאה נוספת:

מאיפה יש לך את הכסף הזה? – תום מהגר קורא ב"מציצים" ו"מתחת לאף"