• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

סיפורי נשים

אנחנו חיות, עובדות, לומדות, מתקדמות, אבל החיים שלנו כנשים, גם היום, הם כאלה שכל הזמן מרחף מעליהם סימן שאלה. רוויטל מדר מביאה את סיפורה של קארין – סיפורה של אשה שחיה בחברה אשר אינה מעוניינת, לא באמת, שתצליח לעמוד על רגליה
רוויטל מדר

לכל איש יש שם, ולכל אשה יש סיפור. מעטות הנשים שלא נושאות על גבן סיפור שאינו רווי קשיים ומשברים באופן שחורג ממה שמתקרא "נורמטיבי".

הסיפור האחרון שפגשתי הוא סיפורה של קארין[1], אם לחמישה שנשואה בפעם השנייה ושבעלה הנוכחי והקודם היו מכים אותה ומתעללים בה, ושסוחבת על גבה גם את חובותיו של הקודם, שמשלם דמי מזונות מגוחכים – נמוכים אף יותר מגובה קצבת דמי המזונות של הביטוח הלאומי, שעומדת על 3,200 שקלים בתקרתה הגבוהה ביותר. מהבעל הנוכחי היא רוצה להתגרש, אך הוא לא נותן לה גט. אז היא עמו, חיה לצד מי שמסכן את חייה ואת חיי ילדיה, ובעוד חודש היא עלולה למצוא עצמה ברחוב. היא צריכה לפנות את הדירה, ועד כה משרד השיכון לא אישר לה דיור ציבורי (כי אין הרי) וגם לא סיוע בשכר הדירה. אך גם אם תקבל סיוע, כשכל חשבונותיה מעוקלים אין אף בעל בית שמוכן להשכיר לה דירה כי אין לה צ'קים לתת, ואין לה ערבויות. לצאת לעבודה, עם שני תינוקות, לאור מחיריהם של הגנים אינה יכולה. אכן, היא יכולה להתחיל תהליכים לפשיטת רגל, אך אלה דורשים שתגיע למשרדים, עם שני התינוקות, בשעות מאוד קבועות. במצבה, שכולל מן הסתם ובאופן בלתי נמנע גם מצב נפשי מאוד קשה, כוחות הם לא אמצעי שעומד לה בכל יום ובכל שעה.

סיפורה של קארין, שהלוואי והיה ייחודי לה, הוא מסוג הסיפורים שמעוררים בנו זעזוע, תחושות קשות לאור מצבה הקשה, שנתון בסבך הבלתי האפשרי שבין היות אשה ואם החיה בעוני וגם דוברת רוסית, ובמובן זה אשה מקבוצת מיעוט בחברה הישראלית. קארין היא תושבת מדינת ישראל, שמזמן הפקירה את המוחלשות והמוחלשים, ולמעשה טוב היה אם היתה מכריזה המדינה על פשיטת רגל, שכן לא ברור מה מצדיק את קיומה כמדינה ולא כמלוכה.

אז כן, סיפורה של קארין הוא קשה, והוא מזעזע, אבל הוא לא רק סיפורה. הוא סיפורנו. סיפורה מאגד בתוכו את דיני הגירושים של מדינת ישראל, שמאלצים נשים להישאר במערכות יחסים בעל כורחן, גם כאשר כבר עמדו להן הכוחות לדרוש גט ולצאת לחיים בהם הן וילדיהן יצטרכו להסתמך על משכורת אחת.

סיפורה מגלם את הקושי של אשה לבקש עזרה, כי לנוכח הקריאה לעזרה וזיהוי המצב המוחלש, תמיד יבואו עליה אלה שידרשו תמורה לעזרה שהיא מבקשת, ואם תסרב להם, ייעלמו כלעומת שבאו. קארין סירבה להם. איך יכול להיות אחרת בחברה שבה אנחנו נתונות כל הזמן בתוך מערכת של סחר חליפין, בה עומד מצד אחד רכוש, קידום, השכלה, ובצד השני גופנו שנדרש לתת עצמו לו הוא רוצה את מה שלגברים עומד בחינם.

סיפורה רווי באלימות שלה אנחנו נתונות: מינית, מילולית ופיסית, ושמתוכה לא מאפשרים לנו לצאת. לא באמת. לו קארין היתה עוברת למקלט לנשים מוכות (והלוא, זו תמיד תהא הקרבן שתידרש לנוס מתוך חייה כדי להציל את את אלה), היא היתה נדרשת להיפרד מילדיה הבוגרים, שכן מקלטים לנשים מוכות לא מוכנים לקליטת ילדים וילדות בגילאי העשרה. וגם אם היתה מוכנה לפרידה זו, היתה נדרשת לעקור עצמה ממקומה, ולהתחיל את חייה מחדש, עם סיוע מגוחך לשכר דירה, שעומד היום על 1,000 שקלים, ועם חבילת סיוע נוספת של 10,000 שקלים. כך היתה אמורה להתחיל מחדש את חייה ואת חיי ילדיה. מקלטים אלה אכן מצילים נשים רבות, נותנים להן חיים מחודשים, אך לא ברור מדוע גם כאן עלינו להיות אלה שנושאות את המחיר.

סיפורה מתאר את היעדר המשאבים שעומדים למי שנקלעה לסיטואציה לא פשוטה, שהיה יכול להיות לה התחלה, אמצע וגם סוף, אילו המדינה אכן היתה מעמידה לטובתה ולטובתנו את שנדרש כדי להחלים כלכלית ונפשית. קארין פנתה לרווחה לבקשת עזרה, אך נענתה בשלילה. נאמר לה, כמו שנאמר לעתים קרובות, כי רק לו תעיד שהיא מתעללת בילדיה, יוכלו לעזור לה. לא די לה לרווחה באלימות שמופנית כלפי האם. משסירבה נוכחה לדעת כי הרווחה לא תוכל לתת לה יד. ואולי טוב שכך? שכן במדינת ישראל לנשים כמו קארין הרווחה לרוב לוקחת את הילדים. זוהי צורת הסיוע שלה היא מוכנה. המדינה מעדיפה לשמור את המוסדות והמשפחות האומנות מבוטחות, גם כלכלית, ולא להפנות אפילו רבע מהסכומים שעוברים לאלה, אל עבר משפחות אשר נקלעו למשבר.

סיפורה של קארין הוא סיפורה של אשה שחיה בחברה אשר אינה מעוניינת, לא באמת, שתצליח לעמוד על רגליה. לו רצתה בכך החברה הזו, היתה דואגת שלילדיה יהיה גן במחיר שבו תוכל לעמוד, מבלי שתצטרך לעבור עשרות מדורי ביורוקרטיה, עד אשר תגיע ליעד הנכסף; היתה דואגת גם שהגן הזה יתאים לשעות העבודה, ולא יסתיים בשעה 13:00; לו באמת רצתה בכך, היתה דואגת שיהיה לה גג בטוח מעל לראשה, וטיפול נפשי, כדי שתוכל להתמקד בשיפור חייה, ולא תהא נתונה לאימה שמא בקרוב, בעוד פחות מחודש למען האמת, תיוותר ללא קורת גג; לו רצתה החברה הזאת, היתה דואגת שמעסיקים לא יוכלו להערים קשיים על נשים, היתה דואגת שגם הגברים בחברה יהיו מחויבים לגידול הילדים, כך שביציאה ממערכת זוגית, לא תמצא עצמה האישה עם פחות השכלה וניסיון מבן זוגה, ועם פחות אפשרויות להשתלב בשוק העבודה.

Alina Szapocznikow, Tear, 1971
Alina Szapocznikow, Tear, 1971

מצבנו, סיפורנו, שלעתים הוא סיפורה של אשה, ולעתים הוא גם סיפורה של אשה שחווה גזענות, ולעתים הוא גם סיפורה של אשה שחווה גזענות וחיה בעוני, לא חייב להיות הסיפור הזה. לא באמת. אך הוא נותר הסיפור הזה, שאולי נשמע לכן כמו סיפור קיצון, אך הוא למעשה ביטוי לאותה סכנה שרובצת לפתחה של כמעט כל אחת ואחת מאיתנו. לכל אחת ואחת אשר אין לה גבר, יהיה זה בעל או אב, אשר מבטיח את כלכלתה. מעטות מדי עדיין הנשים אשר חיות כלכלית באופן עצמאי לחלוטין וללא חשש, בלי כסף מהבית או בלי כסף מהבית שנבנה לאחר הנישואים. בנוסף, כולנו חיות בתוך יחסי תלות, מול האב, מול הבעל, מול המדינה. כמה מאיתנו אינן מתחתנות? כמה מאיתנו יכולות להרשות לעצמן לא להתחתן? כמה מאיתנו יודעות מה יקרה ביום שבו נבקש גט? האם יסכימו לתת לנו אותו, או שמא נידרש לסחור בו, לשלם עליו, או לוותר על החוק שאומר שיש לחלק את הרכוש בין הבעל לאשה, ולו רק בשביל להשתחרר מהנישואים שבהם איננו רוצות עוד? ומה יקרה כאשר השכירות שבינינו יגיעו לגיל 40 ויפוטרו? האם נצליח למצוא עבודה, או שמא הקמטים על פנינו, והעור הלא מתוח שלגופנו, יעמדו בינינו לבין האפשרות שלנו להשתכר בכבוד (ועדיין באופן פחות מאוד ביחס לגברים)?

אנחנו חיות, עובדות, לומדות, מתקדמות, אבל החיים שלנו כנשים, גם היום, הם כאלה שמעליהם כל הזמן מרחף סימן שאלה. וזו לא שאלה של העצמה, כי יש מציאות שעומדת בינינו לבין העתיד שלנו והאפשרויות שעליהן להיות גם שלנו. איננו יודעות מתי תגיע התקיפה הבאה, ומה יהיו תוצאותיה של אלה. ויהיו התוצאות אשר יהיו, המערכת עושה חדשות לבקרים הכל כדי שלא נצעק אותה, שלא נוכל לבוא ולומר מדוע זה עתה נפלנו למשכב, ואיננו כתמול שלשום.

יום האשה, שנת 2014, ועצם קיומו תמיד מניח, מבהיר ומחדד את העובדה שסימן השאלה הוא חלק אינהרנטי מחייה של אשה, מסיפורה של אשה. אנחנו שוברות קירות כל הזמן, ורבות וגדולות שברו קירות רבים עבורנו, אבל ככל הנראה, אלה עדיין הקירות הפנימיים של הבית. אלה לא הקירות החיצוניים, ובוודאי שלא התומכים. עדיין לא. וכל עוד זה כך, סיפורה של קארין ימשיך להיות הסיפור של כולנו. גם במובן שבו סיפורה מאגד הצטלבויות רבות, וגם במובן שבכל שנייה, הוא עלול להפוך לסיפורנו. אנחנו, לצערי, עדיין רחוקות מלהיות מוגנות.



[1] לבקשתה של קארין היא מצויינת רק בשמה הפרטי
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שלי

    יש לי שאלה משפטית:
    פגשתי בחיי נשים גרושות שמשלמות את חובות הבעל לשעבר. הבנתי שמבחינת החוק, חובות שנצברים במהלך הנישואים – שני בני הזוג אחראים עליהם באותה מידה. אבל הנשים שאני פגשתי, נפרדו מבני זוגן בדיוק מהסיבה הזו, שזו הייתה מערכת יחסים גרועה, ושהבעל לא שיתף אותן, בשום צורה בהחלטות שקיבל, ושהובילו לצבירת החובות. לפי מה שהבנתי אין מוצא חוקי מהעניין הזה.
    אבל בינתיים היו מקרים, שנראו לי כמו תקדימים, של אהוד ברק ושל יהודה ויינשטיין, שהם לא נדשו לתת את הדין על החלטות שקיבלו בנות-זוגם (העסקת עובדת משק בית ללא רשיון), מפני שלא ידעו על ההחלטות.
    האם אפשר באיזשהו אופן להשתמש בקייסים האלה כתקדימים כדי לשחרר נשים מתשלום חובות שלא הן צברו, ושעוצרים לגמרי את כל חייהן?

  2. שמעון

    לא מציע לנקוט באמצעים, בהם נקטה ליזיסטרטה, ביציאתה למלחמה בגברים, שואפי המלחמות. היא עצרה מלחמה בכך ששכנעה את חברותיה, למנוע מן הגברים את העונג שהם מקבלים, בביתם, חינם.
    מה שאני כן מציע,זו מפלגת נשים לעניין אחד, הגנה על זכויות הרוב הנשי, מפלגה כזו,לא תהיה זקוקה לרוב קואליציוני…היא תהיה הקואליציה עצמה. "חוקי המשילות",
    מאחדים את הציבור הערבי,ועשויים להכפיל את כוחו בבחירות הבאות. המציאות הנשית,דמוגרפית,עשויה ליצור מפלגה ,שאינה זקוקה לגברים על מנת למשול ולשנות את המציאות.
    אבל,זה חלום. עוד לא נולדו ,אותן 1000 נשים שתסכמנה להקים מפלגה אחת. אני מכיר ,לפחות 10 גברים ,שמוכנים להקים מפלגה כזו,אבל…הם זקוקים לנשים רבות,על מנת לזכות…גם בבחירות.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    היא משליטה ושופטת לפי החוק. את החוקים קובעים הפוליטיקאים ,לפי שיקולים פוליטיים והמאבק צריך להיות עלהשלטת חוקי צדק ונגד חוקי עוולה ורשע.

  4. אניהו

    נשים מקבלות חצי מההון שהבעל צובר במהלך הנשואין, גם אם לא עשו החלטה אחת בנידון.
    נדמה לי שמכך צומחת תשובה למקרה שלחובות