מיהו טבעוני? זו אינה השאלה

תקציר האירועים האחרונים

התקשורת הממוסדת אינה נותנת למאבק לשחרור בעלי החיים את הבמה שהיא נותנת, למשל, למאבק נגד גיוס חרדים או למצב המשא ומתן עם הפלסטינים. אולם, גם התקשורת הממוסדת אינה יכולה להתעלם מהעוצמה שצוברת התנועה לשחרור בעלי החיים בארץ, ומהעובדה שזכויות בעלי החיים הולכים ונעשים נושא ציבורי ופוליטי מרכזי. ב-25 בפברואר ציינה הכנסת את יום זכויות בעלי החיים שיזם חבר הכנסת איתן כבל, וכל התפריט במזנון הכנסת היה טבעוני. בכנסת שוקלים להצטרף באופן רשמי לפרוייקט "יום שני צמחוני". זהו פרוייקט גלובלי שהחל בארה"ב בעקבות פרסום של האו"ם אודות הנזקים הסביבתיים שגורמת החקלאות המבוססת על משק החי, ושבארץ מקדמת אותו מיקי חיימוביץ'.

ביום חמישי ה-28 בפברואר נערכה הפעולה הישירה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, כשקרוב ל-100 פעילים חסמו בגופם את הכניסה למשחטה בכפר חב"ד ומנעו את פריקת העופות מהמשאיות על מנת להציל את חיי העופות משחיטה, ויותר מזה על מנת לזכות בעניין תקשורתי. בליל ה-5 במרץ נצבעו מזרקות בכל רחבי הארץ בצבע אדום, כדי לסמל את הדם הנשפך כמים בבתי המטבחיים. במקביל באותו הלילה, התפרצו פעילים לטקס מלכת היופי בחיפה כדי להזכיר את סבלם של בעלי החיים שאיננו נפסק.

במוצ"ש ה-1 במרץ נערכה בת"א הפגנה בהשתתפות למעלה מ-1,000 פעילים וביניהם שני חברי כנסת, בדרישה להעביר את סמכויות אכיפת חוק צער בעלי חיים ממשרד החקלאות למשרד להגנת הסביבה. משרד החקלאות שומר באופן מסורתי ואוטומטי על האינטרסים של החקלאים, והעובדה שהוא מופקד להגן גם על האינטרסים של בעלי החיים בתעשיות המזון מהווה ניגוד אינטרסים מובהק. כשתעבורנה הסמכויות לידי המשרד להגנת הסביבה, מקווים הפעילים שייווצר איזון הגיוני יותר בין האינטרסים הסותרים, ושזכויותיהם של בעלי החיים תישמרנה במידה רבה יותר.

הקונגרס הטבעוני הראשון

ביום שישי האחרון, ה-7 במרץ, נערך הקוגרס הטבעוני הראשון, ש-600 כרטיסי הכניסה אליו נמכרו מבעוד מועד. לקחו בו חלק נציגים מכל הארגונים להגנה על בעלי חיים בארץ, כמו גם אנשי תקשורת וחברי כנסת.

בין הפעילים והארגונים השונים ניטש ויכוח חריף על דרך הפעולה הרצויה. טבעונים מסוימים מתנגדים לפעולות ישירות או בלתי חוקיות כמו אלה שהתרחשו בבית המטבחיים בכפר חב"ד. אחרים מתנגדים לפעולות שהם מכנים מתייפיפות כמו "יום שני צמחוני" שאינן מעמידות דרישה חד משמעית: טבעונות עכשיו.

המחלוקות הן באשר לדרך ולא בנוגע למטרה. בין כל הפעילים יש הסכמה כללית לגבי המטרה, או היעד הסופי והוא שחרור בעלי החיים. מי שמקדם את "יום שני צמחוני" מקווה שכך, צעד אחר צעד, יהיו כל ימי השבוע טבעונים; מי שחוסם בגופו את הכניסה למשחטה מקווה שכך, צעד אחר צעד, תיסגרנה כל המשחטות; ומי שמפגין היום בעד העברת סמכויות האכיפה מידי משרד החקלאות לידי המשרד להגנת הסביבה, מקווה שבעתיד משרד החקלאות יפקח רק על חקלאות מן הצומח בלאו הכי. המפגינים האלה פועלים היום לקראת פירוק מוחלט של תעשיות המזון מהחי ושחרור מוחלט של בעלי החיים מהתופת.

לפני 15 שנה הקהילה הטבעונית בארץ לא יכלה לקוות לארגן הפגנות בנות אלפי אנשים והאפשרות שטבעונים יבואו בדרישות מהממשלה והכנסת נראתה רחוקה מאוד. כבר שנים רבות שטבעונים מחכים למהפכה הטבעונית. אמנם, למרות גודלן המרשים של ההפגנות לשחרור בעלי החיים בימינו, המהפכה עודנה רחוקה, ובכל זאת, אי אפשר להיות טבעוני מבלי להאמין שבוא תבוא ומבלי לייחל לבואה.

דבש כמקרה מבחן: בין מאבק פוליטי לבין התארגנות כיתתית

אני טבעוני ואני אוכל דבש. לפני 15 שנים, השאלה "מיהו טבעוני" היתה הרבה יותר פתוחה, והיה מקום לדון בגבולות הטבעונות. כיום אני נתקל יותר ויותר באווירה שיש בה ניסיון לקבוע באופן קטגורי מיהו טבעוני ומי אינו, ולהגדיר נורמות מחייבות וגבולות מוחלטים. השינוי הזה קשור, כך נראה, בגדילה של קהל הטבעונים, שמעוררת צורך בקנוניזציה של מונחים, וברגולציה פנים-קהילתית של מי בפנים ומי בחוץ. השינוי הזה צומח בד בבד עם חוסר סובלנות הולך ומחריף כלפי קרניבורים ואפילו כלפי טבעונים שאינם עומדים בתקן. החשש שלי הוא, שהשינויים האלה עלולים ליצור, למרבה האבסורד, דווקא סגירות. תחימה וחתימה של הקהל הטבעוני עלולה ליצור אצל אנשים מסוימים התלבטות בעייתית בהגדרתם העצמית: או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. ברגע שתובעים הגדרה מחייבת הם צריכים להתלבט האם לקחת על עצמם את התווית או להימנע ממנה. לא בטוח שכדאי לנו שטבעונות תהווה תווית שכזו.

סטנדרטיזציה של גבולות מחייבים גורמת לאנשים מהצד לראות בטבעונות סוג של כת, ועל הקפדה על מזון טבעוני כסוג של הקפדה על כשרות. חשוב להיזהר מזה, ולזכור שהמסר הטבעוני הוא מסר חברתי, פוליטי ואידיאולוגי, ולא מסר כיתתי או דתי; שפחות חשוב לנו מה אנשים אוכלים או לא אוכלים. חשוב יותר במה הם מאמינים. לכן, עדיף להימנע מגבולות קטגוריים. כל הגוונים שבין צריכת מזון מהחי ללא מחשבה שניה, לבין הקדשת מחשבה למזון שאנחנו צורכים הם חיוביים, וכדאי לעודד מחשבה ביקורתית במקום להכתיב נורמות. נתקלתי במספר הזדמנויות בחוסר נכונות מוחלט לדון בגבולות הטבעונות, ובפרט בנוגע לצריכת דבש. בקרב הדור החדש מקובל להדגיש שדבש זה לא טבעוני. חד וחלק, ואין מקום לדיון. אני זוכר שלפני עשר וחמש עשרה שנים, הדיון על דבש היה הרבה יותר אמביוולנטי, ויש לזה סיבות טובות. בכלל, "דבש זה לא טבעוני", אמירה שאני נתקל בה יותר ויותר, היא אמירה מטמטמת. אני טבעוני, ואני אוכל דבש.

הסיבה המתודולוגית

יש שלוש סיבות שבגללן לא כדאי, לדעתי, לחשוב על דבש בתור "לא טבעוני". הסיבה הראשונה היא הסיבה המתודולוגית. אם דבורים אכן נפגעות, אז הן נפגעות בתעשיית הדבש פחות ממה שחקלאות מן הצומח פוגעת בחרקים ובפרוקי רגלים אחרים. גם החקלאות האורגנית ביותר מבוססת על שימוש אינטנסיבי מאין כמוהו בחיות קטנות ועל הרג ופגיעה. כל הנימוקים וההסברים שאני מכיר, לגבי ההבדל בין דבש לבין חקלאות מהצומח, הם הסברים קלושים ביותר. אם נניח שאין שום הבדל בין חרקים לבין יונקים, ושהפגיעה בחרקים היא לא מוסרית בדיוק כמו הפגיעה ביונקים, המסקנה ההכרחית היא שחקלאות מהצומח בכל צורותיה פוגעת יותר וגורמת יותר סבל ויותר הרג מאשר החקלאות המבוססת על החי. אנחנו טוענים, למשל, שייצור ביצי סוללה הוא אכזרי יותר מאשר ייצור בשר בקר, משום שהוא כרוך בגרימת סבל ובהרג רבים יותר. למי שעובר את התהליך מצמחונות לטבעונות, ולקורניבורים שנחשפים לאידאולוגיה הטבעונית לראשונה, קשה לעשות את השינוי המחשבתי הזה: ביצים נתפשות בתור דבר "טבעי" יותר, ולגיטימי יותר, מאשר בשר בקר. לבשר יש דימוי של דם ורצח מלכתחילה, ולביצים אין דימוי כזה. אבל כשבוחנים את התעשייה עצמה, את ההשלכות שלה על הקורבנות, את האופן שבו היא מתנהלת, מסתבר שביצים גורמות עוול חמור יותר מבשר בקר. באותו אופן, קשה לעשות סוויטצ' בראש, אבל אם באמת אין שום הבדל בין יונקים לבין פרוקי רגלים, אז תעשיית המזון מהצומח היא הרבה יותר אכזרית מתעשיית המזון מהחי. היא כרוכה בגרימת הרג רב לאין שיעור, שימוש בחומרים מזעזעים שגורמים לסבל בל יתואר, וניצול ציני של בעלי החיים הקטנים הללו.

הבנה זו, שהיא נכונה מבחינה עובדתית, גוררת שינוי יסודי בכל הערכים שלנו. אי אפשר לגדל מזון מהצומח בלי לפגוע בחרקים, ובו בזמן אי אפשר להימנע מכל המזונות. רוצה לומר: זו דרך הטבע. החיים שלנו כרוכים בהרג של אחרים. כך פועל העולם, ואי אפשר למנוע זאת כליל. אם נותנים לפרוקי רגלים יחס זהה לזה שנותנים ליונקים, אז נשמטת הקרקע מתחת לכל האידאולוגיה הטבעונית. אי אפשר לדאוג לדבורים בתעשיית הדבש, אבל להתעלם מחרקים בתעשיית החסה. מבחינה מתודולוגית, לא רק שאין זה הכרחי להימנע מדבש, אלא שטבעונים חייבים להסכים לאכול דבש. אם דבש זה לא טבעוני, אז טבעונות היא אידאולוגיה מתאבדת ואין לה זכות קיום.

הסיבה המהותית

העניין הוא, שחרקים שונים מיונקים בכל מובן. ההבדלים בין בעלי החיים השונים הם מהותיים לדיון אודות מוסר וזכויות. מהותיים עד כדי כך, שכל הדיון בביואתיקה צריך להסתמך בראש ובראשונה עליהם. כלומר, על תיאור מדויק ככל הניתן של תכונותיהם. ההבחנה בין "בעלי חיים" לבין אורגניזמים אחרים היא לא כל-כך פשוטה כמו שנדמה, וביולוגים מבחינים בין ממלכות שונות של אורגניזמים לפי תכונות שקשורות במבנה התא ובתפקודו – דברים שאינם מעניינים אותנו כלל. טבעונים רבים טועים לחשוב ששמרים הם בעלי-חיים, ולכן נמנעים מלאכול אותם מטעמי מוסר כביכול. בחירה כזו היא פשוט טיפשית, כי אפילו אילו היו השמרים מוגדרים כבעלי חיים, אין ספק שהם אינם בעלי זכויות. אלמוגים הם בעלי חיים, והם בעלי "צרכים" בדיוק באותה מידה ובאותו אופן שצמחים הם בעלי צרכים. כלומר, אין להם צרכים, ולכן גם אין להם זכויות. הגבול המטושטש שטקסונומים מתלבטים לגביו, בין מה שנחשב "בעל חיים", לבין מה שנחשב, למשל, פטריה (כמו שמרים), ממש לא אמור לעניין אותנו.

בקיצור, האמירה המדויקת אינה "לבעלי חיים יש זכויות", כלומר לכל בעלי החיים ורק לבעלי החיים, אלא "למי שיש צרכים יש זכויות". במלים אחרות, "זכות היא נגזרת של צורך". אמנם, נכון שאנחנו לא יודעים בוודאות מה חרקים חווים ומה הם לא חווים, וגם על זה יש דיון. בכתיבה הפולמוסית בנושא זה, מצאתי שוב ושוב התפעלות מהכישורים המיוחדים שיש לפרוקי רגלים מסוימים. למשל, דבורים. הן מסוגלות להעביר מידע, להתארגן, להגיב וכו' ברמת דיוק גבוהה מאוד. אולם, כל הכישורים הללו, שאינם מעידים על שום סוג של אינדיבידואליזם, מעוררים ביתר שאת את הפולמוס הביו-פילוסופי על אינסטינקט ותודעה. הכישורים הללו לא אומרים לנו דבר על החוויה של הדבורים. חוויית החיים שלהן מנקודת מבטן היא שאלה פתוחה לחלוטין, וליתר דיוק, נראה לי שאי אפשר לטעון אלא שהחוויה שלהן שונה מהחוויה שלנו בכל מובן שהוא. חוויית החיים שלהן כה זרה לנו, עד שאין לנו שום יכולת לדמיין אותה, להבין אותה או להזדהות איתה. כשדנים באתיקה בכלל, ובאתיקה בין-מינית בפרט, לא צריך לחשוש מאמפתיה. להפך, צריך להתבסס עליה. אבל אנחנו חייבים לייסד את האמפתיה שלנו על חשיבה רציונלית ועל הבנה טובה של הסובייקט שמולנו, ולא על דימויים ודמיונות שיש לנו בראש.

הסיבה הפוליטית

בקרוב ייאסר להחזיק יונקים ועופות בכלובים ושחיטה תהיה עבירה פלילית. שינויי החקיקה האלה, והצלת בעלי החיים מהטבח, יהיו תוצאה של שינוי תודעתי בדעת הקהל הציבורית. הדברים הללו ייעשו בלתי חוקיים הרבה לפני שרוב הציבור יעבור לטבעונות, כפי שנשים קיבלו זכויות הרבה לפני שהחברה הפסיקה להיות פטריאכלית, והעבדות בוטלה לפני שמרבית בעלי העבדים שחררו את העבדים שלהם. אנחנו נאבקים על דעת הקהל ולא על הרגלי הצריכה. הרגלי הצריכה הם רק אמצעי. מדובר באמצעי חשוב כמובן, ואנחנו רוצים שכמה שיותר אנשים יעברו לטבעונות, אבל עיקר תשומת הלב שלנו צריכה להיות על הפתק שהם ישימו בקלפי כשיהיה משאל עם, או על המפלגה שהם יצביעו עבורה כששחרור בעלי החיים יהיה הנושא העיקרי על סדר היום של הבחירות לכנסת. זה יותר חשוב מאשר מה שהם אוכלים היום לארוחת הבוקר.

מכיוון שכך לא כדאי לחשוב על טבעונות כסוג של כשרות, ולא כדאי לקבוע מה "כלול" בתפריט ומה "לא כלול" בתפריט. תמיכה אידאולוגית בביטול הטבח יותר חשובה מאשר שינוי הרגלים. אלה שטורחים לברר על כל E-406 האם הוא עשוי משריון של חיפושית או מקרניים של שור, וקובעים שאין הבדל בין צריכת במבה שיש בה חומר משמר שהפיקו במפעל שמרסס נגד מקקים, לבין צריכה של כבד אווז, כי "בסבל כולם שווים" – לא רק שאינם מקדמים את המטרה, אלא שהם מעכבים אותה. דבש צריך להיות "כשר" לדעתי כמו E-406 וכמו שמריםכי אין בעיה אמיתית לצרוך אותם. אבל העניין העיקרי הוא, בעיניילא לקבוע מה "כשר" ומה "לא כשר", אלא לומר שהמטרה שלנו היא לעורר מודעות, לחשוב על מה שאנחנו צורכים ועל ההשלכות של זה. להבין מאיפה המזון שלנו מגיע ומי נפגע בתהליך היצור שלו. במקום להגדיר גבולות צריך לעודד כל סוג של ביקורת וצריכה מודעת.

אנחנו רוצים שאנשים ירגישו בנוח לתמוך באידיאולוגיה הטבעונית מתוך עמדה חברתית ופוליטית, ובשל צידוד במסר של שחרור בעלי החיים, ואנחנו לא רוצים שאנשים יקבלו על עצמם את התווית "טבעוני" כאילו הם הצטרפו לאיזו כת או לאיזה מסדר. אנחנו רוצים שאנשים ירגישו בנוח להיות "בצד שלנו", גם אם הם עוד לא שינו את הרגלי התזונה, ואנחנו לא רוצים שאנשים יירתעו מתמיכה מכיוון שהם חוששים לקבל על עצמם עוד מערכת של דיני כשרות. אנחנו צריכים לשמור את הגבולות מטושטשים, בשביל להיות רלוונטיים מבחינה פוליטית ולתת לכל אחד הזדמנות להיות "שייך", על מנת שלא נהפוך לקבוצה סגורה וכיתתית. לכן, אני טבעוני, ואני אוכל דבש.

נירוס הוא מורה דרך ירושלמי, סטודנט לתואר בלימודי ארץ ישראל, וכותב הבלוג כתמים