הביקורתיות המדומה: חרב הפיפיות של הלובן

כפי שלימדונו חוקרים וחוקרות ביקורתיות וביחוד שחורות ושחורים, את השקיפות של הלובן נוכל לגלות במקומות קטנים, בפינות מוזרות, באיזורי גבול, במרחבים וזמנים קוויריים.

באחרונה, בדרך זו נחשפתי לצורה משודרגת של תופעת "הביקורתיות המדומיינת של הלובן". נמצא כי לבנים הטוענים להיותם ביקורתיים מצאו את עצמם מבקרים בצורה ברורה תמיכה באישה "לא-לבנה" מסיבות שונות ומשונות, אך הביקורת התקיימה וקויימה, כמו שהיא ובצורה ברורה. בעוד על אירועים אחרים דומים, זהים ועם סיבות דומות לא רק שלא התקיימה ביקורת, אלא אף כאשר הועלתה ביקורת אותם א.נשים ממש טענו שהביקורת "מסרסת" פעילות ומונעת את היכולת והאפשרות של א.נשים להעלות בהצעות לפעילות מחשש מביקורת. כך הביקורת הופכת להיות "חרב פיפיות" בידיו של הלובן, הוא משתמש בביקורת ככלי למנוע סולידריות עם מי שאינו לבן מספיק לטעמו ולמנוע עשייה שאינה המשך שימור ההגמוניה שלו כלובן, ובו זמנית, הלובן פוסל כל מה שנראה או נשמע כביקורת על שימור עליונותו במרחב, באמצעות הטענה כי הביקורת מסרסת כל יכולת לפעולה ומונעת עשייה.

אנחנו כאן כדי לפרק להם את המסיבה.

לובן. דיברנו עליו די הרבה פה בהעוקץ, בטיפול שורש ובאתרים נוספים, ובמיוחד אני דיברתי עליו המון, יש שיאמרו הרבה יותר מדי.

לובן. היא תופעה שצריך לדבר עליה, בגלל היותה חשוכה, נסתרת באמצעות היטמעות כמו זיקית על רקע לבן בין מאות ואלפי שנים המאפשר לו ללובן להיות "נעלם", מעין חור שחור-שקוף. חור שחור לעצמו, למבצעיו, למכונניו ולנו המתקרבים אליו או החווים אותו. החור המכונה על ידי הלובן שחור, הוא למעשה חור שקוף, הוא העדר. הוא חוסר קיום. הוא מולבן. אך בשל הייצור של השפה, הידע והכוח על ידי חברת הלובן, הוא נותר שקוף על רקע זה ובכך קשה לביטוי, להתנגדות ולהבלטת צבעו.

ברור כי ביטויים רבים לו ללובן, שמתחזים לכל מיני אופנים וצורות אחרות, נאורות, אחרי הכל מהותו של הלובן כשמו כן הוא להלבין את פשעיו וחטאיו. והמטרה לחשוף את הבעייתיות שבו ובקיומו היא מטרה קשה, על גבול הבלתי אפשרית, בטח שלא בכלים "פשוטים" כאלו שמקובלים על ידי הלובן, כאלו שמוסכמים על ידו. מתונים הם קוראים לזה או נחמדים בשפתה של אחת מראשות משטר האופל הלבן במזרח התיכון – גולדה.

הביקורתיות המדומה של הלובן היא תופעה מרתקת ומוזרה כאחת. היא מבוססת על מאפיינים נוספים של הלובן שעסקנו בהם בעבר, דוגמת יצירת המוסריות סביב הקיום של הלבן, ויצירת שיח הביקורתיות כחילוני-לבן בהכרח ועוד.

הביקורתיות המדומה באה לידי ביטוי בביקורת מייצגי הלובן על אוהדי בית"ר שהם קוראים קריאות "מוות לערבים" בעוד אותם מבקרים מייצרים את המוות הממשי של הערבים, באמצעות הקיבוצים שהם התיישבות, בעוד הדתיים והמזרחים הם מתנחלים. הכיבוש הוא בשטחי 67, שם "לא-אשכנזים-חילונים" מחזיקים בקרקעות ומעמד מידי הקולוניה הציונית ולא בשטחי 48 בהם האשכנזים מחזיקים בנדל"ן ומעמד רב. ביקורתיות זו באה לידי ביטוי בביקורת על תושבי דרום תל אביב שמעזים להפגין נגד נוכחות של פליטים בשכונתם, בו בזמן שחלילה וחס מקבלתם בשכונות האדם הלבן אין שם בצפונה של תל אביב. הביקורת המדומה באה לידי ביטוי גם בביקורת של "החילונים-אשכנזים" על אפליית מזרחים בחברה החרדית, בעוד שהם מפלים לא פחות ופעמים רבות יותר, אך תחת תירוצים וכסות "לבנה" או "מולבנת".

כך במבט לדוגמאות שלמעלה אנו רואים כי המוות של הערבי שנרצח על ידי הלבן מולבן ל"סיכול ממוקד", הכיבוש של הלבן הוא הגנה, העדר קיומם של פליטים במרחבים לבנים הוא מקרי/תוצר של נסיבות, ונפקדותם של "לא-אשכנזים" באקדמיה, במוסדות המשפט ובראשות משרדים ממשלתיים ופרטיים היא מקרית ותוצר של נסיבות ולא מכוונת וחלק ממדיניות של דיכוי כל מי שאינו לבן.

ההבדל בין לימודי לובן לבין שיח זכויות אדם-לבן בדבר זכויותיהם של אחרים הוא ששיח הלובן בא לשנות את הפוקוס וכיוון המבט של הדובר. בעוד שיח זכויות האדם יוצר את בעל הצבע לאובייקט בנוסף ליצירתו כאובייקט על ידי הגזען ובכך יוצר 'גזעון' שני ויוצר גזענות כפולה אחת על ידי 'הגזען המזוהה' והשניה על ידי הגזען הנסתר, השקוף, הלבן. שיח הלובן בא להפוך את המצב האווילי הזה באמצעות הפיכת הגזען לאובייקט, למסומן, למי שהמאבק הוא בו ולא שלו. הסירוב לקחת חלק בשימור הדיכוי באמצעות שיח ההתנגדות לו היא כנראה אחת הסיבות המרכזיות ששיח הלובן כל כך מפחיד ומאיים.

לקריאה נוספת:

הזמן המזרחי והחרדה האשכנזית | איתמר (טובי) טהרלב