"הכסא המזרחי" בעליון ריק

הרבה הספדים נכתבו עד כה על שופט העליון אדמונד לוי, אך היבט אחד שכמעט והתעלמו ממנו הוא זהותו המזרחית. למרבה הצער, גם הוא עצמו התעלם ממנה
עופר סיטבון

לכל אחד היה את אדמונד לוי שלו. שופט בית המשפט העליון לשעבר שנפטר לפני ימים אחדים בגיל 72 זכה מאז לשלל הספדים שהבליטו את אישיותו השיפוטית יוצאת הדופן. היו מי שהדגישו בערגה את פסקדינו בעניין ההתנתקות שבו כתב שורות פוליטיות חסרות-תקדים בהיסטוריה המשפטית הישראלית ("מצווה כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו על צווארו שלו הונפה חרב הפינוי" ואף "זכותם של יהודים להתיישב ביהודה, שומרון ורצועת עזה, שואבת את כוחה מאותו מקור שהקנה ליהודים את הזכות להתיישב בנהריה, אשדוד, אשקלון, רמלה ולוד"), ובעיקר את דוח הוועדה בראשותו, שמינה רה"מ נתניהו, שקבעה כי השטחים אינם "שטח כבוש", ולכן הקמת ההתנחלויות אינה מנוגדת לדין הבינלאומי. לצד הפן הרוויזיוניסטי הזה באישיותו של מי שכיהן בצעירותו כסגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד, הדגישו אחרים (למשל, אביגדור פלדמן) את האאוטסיידריות של השופט שלא היה חבר בברנז'ה מרחביה השולטת בבית המשפט העליון.

פלדמן התרפק בעיקר על פסקדינו האמיץ בעניין אי-החוקתיות של חוק האזרחות המונע איחוד משפחות בין ערבים ישראלים לבין בני-זוגם תושבי השטחים. גם שם נכתבו על-ידו שורות מכוננות – "יותר מסדק מאיים חוק האזרחות והכניסה לישראל, בנוסח המונח לבחינתנו, לקרוע בחומה, שחוסנה עמד לה עד כה ושמה 'מדינה יהודית ודמוקרטית'. פגיעתו של החוק קשה היא. נזקו מהדהד. חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. "פרופ' איל גרוס כתב על שופט אקטיביסט, שלצד האקטיביזם ה"ימני" שלו כתב גם פסקי-דין בעלי תפיסה סוציאל-דמוקרטית מעוררת השראה, כמו בפסקהדין בעניין ביטול הכבילה של מהגרי העבודה למעסיקיהם או בדעת המיעוט המהדהדת שלו בפסק הדין בעניין קיצוץ הבטחת ההכנסה (בג"ץ מחוייבות) שכוללת את הדברים הבאים, שמהדהדים את עמדותיו של חתן פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן, ולוואי והיו נאמרים על-ידי פוליטיקאי ישראלי כלשהו:

'מלכודות עוני' אינן נוצרות אך בעטיין של גמלאות המשמשות בהבטחת הכנסה. גישה זו טועה ומטעה. 'מלכודות עוני' נוצרות גם – אולי אף בעיקר – כתוצאה מפעולתם המשולבת של גורמים רבים אחרים: 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שאין לכל גישה שווה לחינוך ולהשכלה גבוהה; 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שאין לכל גישה שווה לתשתיות בסיסיות; 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שאין נאכפים חוקי המגן בעבודה, שלא נשמר חופש ההתאגדות של העובדים ושנורמות העסקה פסולות ובלתי-חוקיות הופכות חזיון נפרץ ומקובל; 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שנקוטה הפליה בין בני-אדם על יסוד טעמים בלתי-עניינים, המלבה תחושות של ניכור וקיפוח.

השופט אדמונד לוי ז"ל. צילום: חדשות ערוץ 2
השופט אדמונד לוי ז"ל. צילום: חדשות ערוץ 2

היבט אחד שההספדים כמעט והתעלמו ממנו הוא זהותו המזרחית של השופט לוי. אף שנולד בעיראק וגדל במעברה, והובא לבית המשפט העליון על-ידי השר מאיר שטרית על תקן "הכסא המזרחי" (ובמקרה שלו גם "הכסא הדתי") הידוע לשמצה, קשה לומר כי מזרחיותו של השופט לוי באה לידי ביטוי בפסקי-דינו. במקרה הבולט שבו נזדמנה לידיו האפשרות לכתוב פסק-דין מכונן בעניין האפליה העדתית – המקרה המזעזע של מחיצת ההפרדה שהוקמה בין התלמידות החרדיות בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל – הסתפק בפסק-דין חיוור ששם דגש רק על האפליה הדתית בין תלמידות "חסידיות" ל"ספרדיות", ושקיבל את המסגור שהציעו לה ראשי בית הספר – כאילו ההפרדה בין התלמידות נעשתה בשל רמת הדתיות שלהן ושל הוריהן, ולא בשל מוצאן.

בכך המשיך השופט לוי – במודע או שלא, אך בוודאי באופן מצער – את מה שד"ר יפעת ביטון הגדירה כ"דינמיקה של הכחשה" מצד מערכת המשפט ביחס להיותם של המזרחים בישראל משום קבוצה מופלית, וזאת למרות קיומה החד-משמעי של "אפליה תוצאתית" כלפיהם (עמדה שגם פרופ' מנחם מאוטנר הצטרף אליה לאחרונה). אם להשתמש באבחנה הידועה של הפילוסופית הפוליטית ננסי פרייזר, השופט לוי שאולי הרחיק לכת יותר מכל השופטים שכיהנו אי-פעם בבית המשפט העליון בכל הנוגע לפן ה"חלוקה" (distribution) לא עשה את הצעד הנוסף הנוגע לפן ה"הכרה" (recognition). ובכל זאת, כמה טוב היה אילו היו לנו יותר שופטים שמבינים את שירו של רוני סומק "קו העוני", שהופיע בפתח פסק-דינו של השופט לוי בבג"ץ מחוייבות:

כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹּחַ קַו ולוֹמַר: מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי.
הִנֵּה הַלֶּחֶם שֶׁבְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
נִהְיָה שָׁחֹר
והַזֵּיתִים בְּצַלַּחַת קְטַנָּה
עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.
בָּאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בְּמַטַּס הַצְדָּעָה
לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֵּפְט בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה,
והָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִיתָה שֶׁל מַגְּפֵי הַגּוּמִי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית.
הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף,
בַּשְּׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.
הַקַּו הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה
עֹנִי.

ד"ר עופר סיטבון הוא מנהל המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ועמית בכיר במכון שחרית לפוליטיקה חדשה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמי אשר

    אולי הוא גם היה מתולתל, מזרחי או קירח, אבל בראש ובראשונה מתנחבל

  2. ג. אביבי

    לוי ז"ל ללא ספק ייזכר גם בהקשר למשפט עמנואל, בו נשפטו הורי ורבני התלמידות האשכנזיות חרדיות על קיום אפרטהייד קיצוני במוסדות החרדים האשכנזים. אך גם במשפט זה, בו העז שופט מזרחי להתעמת עם הגזענות בנוסח חוקי נירנברג של חרדי אשכנז, הכניעות המזרחית ניצחה. הגזענים החרדים נשפטו לא על הטרור הגזעני הכ"כ קיצוני שהם מנהיגים, אלא כביכול רק על אפליה על רקע קיצוניות דתית.
    לפני מספר ימים בתכנית הבוקר של קרן נויבך, נשאל אהרון ברק (נשיא העליון בתקופה שאדמונד לוי התמנה לעליון) על יחסו לכך שלוי היה המזרחי היחידי בעליון (הייתה לו אמנם תקופת חפיפה קצרה עם השופט מצה) ועל היותו החברתי היחיד בעליון. הנ"ל השיב, כאילו כל מאזיני הרדיו הם מפגרים, בנוסח שתוכנו: מה פתאום יחיד? אצלנו לא בודקים מוצאו של שופט/מועמד לעליון. הוא לא הודה כמובן באפליה הכל כך בולטת בעליון (שופט מזרחי תורן מתוך 15). הוא ניסה ב"היתממות" לומר לציבור כולו שהמזרחים פשוט לא ראויים לשמש כשופטים בעליון או בכל תפקיד בכיר במדינה, בשל נחיתותם המובנית (לשיטתו). אי אפשר להבין אחרת את המסר, כאשר הדברים יוצאים מפיו של אדם ששימש נשיא בית המשפט העליון.