• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

איך זה להיות אשה בירוחם?

אילנה שזור ותום מהגר קוראים בספר "בקופסאות הבטון" וכותבים על התרגשותם, ועל הקולות שמגיעים מהשוליים של השוליים ומביאים את המחברת פנינה מוצפי-האלר ואותם לרפלקסיביות מאירת עיניים
אילנה שזור ותום מהגר

אילנה שזור

בעקבות הקריאה הווירטואלית הראשונה בחיי (מזל טוב, העתיד כאן) יש מקום להתפעלות מהספר "בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית" שכתבה פרופ' פנינה מוצפי-האלר בהוצאת מאגנס. הספר נכתב בעקבות מחקר ומציג תקריב אנושי מרתק של מפגש החוקרת עם מספר נשים ועולמן בירוחם. ספר חובה לכל מי שאכפת מאלה שבשוליים הפריפריאליים בישראל, של א/נשים שהישרדות איננה תוכנית טלוויזיה ובידור עבורם אלא חיי יום-יום קשים וללא מוצא, לדורות.

בעשור האחרון ישנו יבול נאה של ספרים העוסקים בנשים מזרחיות ונשים בשוליים. כתבו אותם בדרך כלל נשות אקדמיה ופעילות פמיניסטיות (שולה קשת ושותפותיה לתנועת אחותי הן החלוצות והן עקביות). הספר "בקופסאות הבטון" מתאר את הנשים החיות בשיכונים וחושף את עולמן בקילופים. רותקתי להתבוננות של החוקרת ותובנותיה, ברגישותה בכנותה ובבחוכמתה. הבריחה הישנה שלי מעולם האקדמיה והניכור לאורך השנים, חווים עתה תיקון בזכות עבודה משובחת שכזו. היופי שבשיטת המחקר הרפלקסיבית לדעתי הוא באפשרות לבחון/לחשוף את ה"חוקרת" לא פחות מה"נחקרת", ואני הקוראת יכולה להתבונן עליה וללמוד על מקומה (בקיצור כמובן ובכלליות), יושרתה והנמקותיה. עבורי השואפת והפועלת להתנגד לניצול, דיכוי ואפליה של נשים, העסוקה בדיאלוג מתמיד עם נשים מזרחיות ומודעות, זהו ספר פורץ דרך בהצגה ובהבנת המצוקה והעוני, ולא פחות הוא תורם גם להבנה של המזרחיות בארץ.

פרט מעטיפת "בקופסאות הבטון" בהוצאת מאגנס
פרט מעטיפת "בקופסאות הבטון" בהוצאת מאגנס

נורית, גילה, אסתי, אפרת, רחל הם שמות בדויים לדמויות הגרות בקופסאות הבטון. הן מזכירות לי את הנשים עמן גדלתי במושב מצליח וברמלה, ילדי הפנימיות טעוני הטיפוח שהדרכתי, שכונות המצוקה בחיפה עם שיכוני הענק במורד ההר. הנשים השחורות מהארלם של ספייק לי ובית השיכון מ"כולם שונאים את כריס" הנפלא של כריס רוק מזכירים אין סוף אמירות. ב"דוסטי" הקלאסי מבוליווד סיפורם של שני חברים נכים הנעזרים זה בזה כדי לשרוד היה סרט שכל מושב מצליח בכה בו בהזדהות וב"הנודד" הריע לעניים הנאבקים מאבקי דיור אנטי קולוניאליים… בזכות "בקופסאות הבטון" יש לי עתה היכרות מעמיקה עם כמה מהנשים בירוחם.

קילוף מרתק של מצבים והתרחשויות המובאים במדויק בספר, הופכים את הקריאה לתנועה מדודה בין הבאת התרחשות לניתוח שלה. התנודה הזו בין התבוננות ולמידה הייתה מרתקת וקצת מתסכלת. אבל הספר לא הופך בשום שלב לעלילה ספרותית ובאין ספרות אין הפי אנד, אין עלילה סדורה ואין קטרזיס… בכלל, בראשי רץ תסריט לסרט עלילתי עם אסתי מירוחם, "המורדת" שיוצאת לסיבוב ביום השוק השבועי ויודעת לחזות מספרי הגרלה בלוטו. אסתי מצחיקה וכובשת. היא מהמרת, קשוחה, יחידנית מבחירה, אנטי חברתית המכנה את החוקרת בסחבקיות "פנינית"… צחקתי בקול אשכרה. לשיטתה של החוקרת, האם אסתי מתכוונת להקטינה? לצמצם הבדלי מעמד? אסתי מגדירה את המצב "הולכים קדימה ברוורס" שזו האמת שלה אבל גם האמת של ירוחם, עם הזדמנות אחרת אני בטוחה שהטקסטים שלה היו הופכים ל"שירה חתרנית". אסתי היא דמות ציורית שכבשה אותי ונותרת קצת מסתורית, יחודית ומתריסה, כמעט כאומנית מחאה אבל ללא תודעה פוליטית.

נורית היא אמא מירוחם שעובדת ימים ולילות כדי לארגן בר-מצווה לבנה, כמהה להכרה חברתית ממשפחתה הקרובה ומסביבתה, כחלק מהקהילה בה היא חיה. היא צריכה לעבוד בפרך, זו המילה המדויקת למציאות של שוק עבודה רעוע ונצלני, המשמר את מצב העוני ומשכפל אותו. היה מפתיע ומרגש לקרוא על הבת-עשרה של נורית, השואפת במוצהר לעבוד "במשרד משלה". ההדהוד לוירגי'ניה וולף והאופן שבו ההתרחשות מתוארת מרגש, עד שמתברר שמסכי המחסומים המובנים בסביבתה של הנערה, לא יתנו אפשרות למימוש החלום הפמיניסטי, המלהיב את החוקרת יותר מהנערה חסרת החלומות. אין הפי אנד.

אני מזדהה עד כאב עם דמותה של גילה, זו שסיפורה שונה משל שאר הנשים בספר. היא זו שפרצה והצליחה לצאת מהמצוקה של ירוחם בזכות גב משפחתי איתן. גילה בנתה קריירה מצליחה אבל משלמת מחיר אישי ורגשי קשה. עד שהיא התחילה להתחבר לעצמה בצעד קטן של פולקלור בעריכת המימונה בישוב מעמד הביניים האשכנזי בו היא חיה. אני מכירה את המסיכה הזו, שמסתירה את הכאבים של חוסר זהות וחוסר מודעות וניכור חברתי. גילה משלמת מחיר על ההצלחה וההכשלה העצמית, מה שקראנו הפחד מהצלחה, עד לשיא של ארוע לב. דווקא בסיפור של גילה שיש בו הצלחה לצאת מהמצוקה הכלכלית במחיר נפשי גבוה אני מוצאת את עצמי. דווקא המחירים המיותרים שהיא משלמת על השאיפה לפרוץ את המעגלים והיו יכולים להמנע באמצעות הנגשת ידע אלטרנטיבי, מביאים אותי לרצות לכתוב לגילה מכתב על איך עברתי, ממש כמוה ימים ללא שייכות חברתית. הייתי מספרת לה איך האישי הוא פוליטי. הייתי מספרת לה על מנגנונים ומחסומים בהבניית המציאות החברתית שהפמיניזם מפרק, ושיש צורך להתבונן במראה כדי לראות את מי שאנו… המזרחיות. הייתי כותבת עוד הרבה לגילה, אילו היתה רוצה. אך מכיוון שאינני מתכוונת לכתוב ספר וכולי בעניין האוניברסיטה של החיים, אאיר לסיום חלק זה, מספר נקודות בספר שמשכו את לבי.

מביטה בכותרת הספר ועפה לסצינה בסרט היפני ההזוי "דודסקדן". אב ובן גרים בצריף קרטון. קופסת קרטון כבית זה הכי לא בית שאפשר, ובכל זאת הם עסוקים ויש להם חלומות שהם טווים ביחד, ואז הם מתרגזים ורבים על השליטה בהם – בחלומות. סצינה שממצת את לב הספר: גם לשולי השוליים הנדחים והמבוזים ביותר, יש שאר רוח ומשמעות ערכית/רוחנית לקיומם.

אם אני בוחנת את התייחסויות הנשים מירוחם לביתן כפי שהן מובאות בספר, אני מגלה שרובן כותבות ומתארות את הישוב כפסטורלי וחיובי. הן קשורות אליו ואפילו גאות בו. זהו מקום שאין בו הרבה ובו בזמן בשבילן יש בו המון, ולכן הן מגוננות עליו. אם כך, מה הכותרת שהנשים הירוחמיות היו בוחרות ככותרת לספר? אולי "ירוחם מקום חמים"?! או אולי "ירוחם לב המדבר" שהופך לניגוד לסרט של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", שבעצם מגדיר את שולי השוליים גאוגרפית ומתכוון לאיזה חור נידח? אלה הן השערות. אינני ירוחמית. כפעילת שטח אביא בהמשך התנסות במעורבות חברתית לבחירת כותר לספר שנעשתה על ידי קבוצה של נשים מזרחיות אחרות.

גם השימוש במונח "נשים מזרחיות" בציבוריות ובאקדמיה הישראלית הוא מעשה פוליטי. הציבוריות הישראלית נבהלת משדים עדתיים ומכל פריחה וערס שקופצים בעיניהם כקופים במחקר פרנקנשטייני לדורותיו. הקושי ההיסטורי שבין מזרח למערב קיים לאורך מאות שנים ובמאה שנה של ציונות לבנה שתקועה במצב של בהלה סטריאוטיפית מה"זרה", ה"שונה" וה"אחרת". אז אני האחרת.

ללא שיח ציבורי חוזרים ושבים הסטריאוטיפים כמו תקליט תקוע. הדיון בסטריאוטיפים של הנשים המזרחיות, בדומה לדיון בתרבות המזרחית טובע בדימויים מנמיכים ומעורבב, בהכללה ובגסות, בעיוורון למה שבין תרבות למצוקה. המזרחיות כתרבות עבורי מתבססת על ההיסטוריה שלי ושל משפחתי ושל הקהילות להן אני שייכת. זה כולל גם את שכניי ובני דודיי ואירועים היסטוריים כלל עולמיים. זו זווית ראייה של מדוכאים בעולם. זו היסטוריה הבאה מעולם המזרח הקרוב וגם מעולם המזרח הרחוק וגם לוקחת בעניין תרבויות נוספות כמו אלה האירופו-אמריקאיות. המזרחיות עבורי מורכבת משלל זהויות שרכשתי ונאבקתי במשך עשרות שנים מחיי כדי להנכיח בעולמי הפנימי. היא גם תוצר של מאבקים רגשיים, תודעתיים ותהליך של גדילה ולימוד כהזדמנות חד פעמית לצמיחה פנימית כדי להתמודד עם המצוקה, שסובבת את עולמי הישראלי מאז ומעולם.

מצוקה הנוצרת מעוני היא מלכודת רגשית ותודעתית שעוברת על היחיד. אני חושבת על משה סילמן ששרף עצמו בהפגנה בגלל מצוקה, ומאז חמישה הלכו בדרכו. מצוקה יוצרת פיגור חברתי, בורות, אלימות, שונות, שפה אחרת או אחרות שמקושרות אוטומטית בישראל למזרחיות… התרבות המזרחית שבעיצומה של היווצרות, לצד התרבות ה"לבנה"/אשכנזית בישראל, שואפת לשוויון. ביחסי הכוח שבין הלבנים לשאר העמים בציון, ברור מי החזקים.

ארבע מתוך חמש הנשים ב"בקופסאות הבטון" מתמודדות עם מצוקה קשה ורוב הספר מציג זאת בפרטי פרטים. המזרחיות מוצגת במיוחד במפגש החוקרת עם אפרת "המתחזקת" מירוחם למרות שהיא נמצאת גם בעולמן של שאר הנשים בספר – כולן מזרחיות מהעולם הערבי. המזרחיות של הנשים הללו באה לידי ביטוי בתיאור הסובלנות האמונית, בתיאור יחסי  המשפחה, בטעם האסתטי ובתפיסת הנשיות. המזרחיות, לעניות דעתי, נמצאת גם בשפה המדוברת וגם בסגנון הטקסטים הממלאים את הספר בנוסח "לא נגענו" ומהדהדים ערבית. אבל אלו אינם עיקר הספר. המצוקה כן. היכולת של מוצפי-האלר לראות את הזויות האלה, להיות רגישה אליהן עושה את ההבדל הגדול שבין הסטריליות של הספר של דר' מיכל קרומר נבו נשים בעוני: סיפורי חיים – מגדר, כאב, התנגדות. היעדר המושג "מזרחיות" והדיון בו צרמה לי לכל אורך הספר. האם במקרה המזרחיות נעדרת מספר על נשים בעוני, כאשר סביר להניח שרוב הנחקרות בו הן מזרחיות? אם נקשור בנקודה זו את הגדרת הזהות האשכנזית של החוקרת קרומר נבו, האם זה יסביר את הנייטרליות של הדיון בעוני? סביר להניח שכן, אך זה לא נידון בספר וזה צרם לי. דקויות בזיהוי המצבים והכבוד אליהם עושים את "בקופסאות הבטון" למחקר הוגן.

בהתאם לרוח הרפלקסיבית, יהיה רלוונטי בנקודה זו להציף גם את הזהות שלי, כהודית ישראלית. לאורך הקריאה שלי ב"בקופסאות הבטון" סיקרנו אותי במיוחד האזכורים הקטנים של הנשים ההודיות מירוחם שסיפורן מצוי בשולי השוליים. ככה אני, תמיד מחפשת את העצמי הקולקטיבי הנעדר שלי, לכן תהיתי לגבי ההודיות מירוחם שמצויות במצוקה לא פחות מאלה שנבחרו להכתב בספר. נשארתי מוטרדת מההחלטה לא להכניס את סיפורן לספר. אמנם, יש הודיות ב"בקופסאות הבטון" אותן מזכירה מוצפי-האלר, אבל הן אינטלקטואליות, הוגות וביניהן משמעותיות החוקרות ההודיות גיאטרי ספיבק, מוהנטי, וויסוויסאן, אבל מה יש להודיות בישראל לומר?

על כך בחלק השני של המאמר שיתפרסם בעוד שבוע.

~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~

זו לא הבעיה שלך כמה עולה התסרוקת שלי / תום מהגר

בספרה החשוב של פנינה מוצפי-האלר, ספר אשר במרכזו סיפוריהן האישיים של חמש נשים תושבות ירוחם, אומרת אחת המרואיינות דברים שהחזירו אותי 20 שנה אחורה. כך מגיבה נורית (שם בדוי) לתהייה של המחברת אם לאור מצבה הכלכלי, "אנשים היו מקבלים אם היית עושה משהו (בר מצווה לבנה, ת.מ) יותר צנוע":

"השתגעת? בטח שאני יעשה את המקסימום. מה 'צנוע'? אני עשיתי מנות הכי עשירות. מה פתאום צנוע? אני עובדת ואני לא רוצה שהילדים שלי יהיו מקופחים".

התגובה של נורית הזכירה לי את הסצינה בתוכנית "פופוליטיקה", שבה טומי לפיד הטיח בפני אשה שדיברה על מצב החינוך ביישובה: "בכסף שעולה התסרוקת שלך אפשר לחנך את הילד שנה". היא הטיחה בפניו חזרה: "זו לא הבעיה שלך כמה עולה התסרוקת שלי. הבנת?"

כבר אז סלדתי מטומי לפיד, אבל עקרונית הסכמתי אתו. מדוע אנשים מבזבזים את כספם על מותרות כמו תספורת או אירועים נוצצים בשעה שהם יכולים לחסוך את הכסף לחינוך ילדיהם? מגיל די צעיר הפנמתי את העיקרון הליברלי-אינדיבידואלי: עלינו להתאים את הצעדים שבהם אנו נוקטים על מנת להשיג את המטרה, והמטרה היא כמובן כלכלית. על כן,  אם המטרה היא היחלצות מעוני, אזי התספורת והאירוע הן החלטות נפסדות. אולם הנחת "האינדיבידואל הרציונאלי", וביקורתו של טומי לפיד, מתעלמים מהמצב החברתי-כלכלי של בני אדם, ומהתודעה החברתית שצומחת מתוכו.

"שופוני" (בתרגום מערבית לעברית – "הביטו בי") ו"כבוד" הם שני ביטויים שבהם נהוג לתאר את ההתנהגות של הנשים הנ"ל. ואכן, ניכר כי חשוב לשתיהן למצוא חן בעיני הסביבה, ולהיות אהודות בקהילה שבה הן חיות. לדידם של המקטרגים, הן אפילו מקריבות את עתיד משפחתן לשם כך. אבל במה הן שונות מכל אדם אשר חפץ בהכרה מצד הסובבים אותו? הרי גם בקרב האליטה בישראל לא חסרים ביטויים של כבוד ויוקרה: מה פשר תארים באקדמיה כמו פרופסור או דוקטור אם לא הכרה במעמד? או הורים אשר גאים בילדיהם שהתגייסו לצנחנים (כומתה אדומה) או אפילו טוב יותר מבחינתם – סיימו קורס טיס (כנפי טיסה). חישבו למשל על הביטוי המכוער של עזר וייצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, "הטובים לטיס והטובות לטייסים". יש יותר "שופוני" ו"כבוד" מזה?

לכן חשוב לדבר על סטאטוס חברתי בהקשר חברתי-כלכלי. מי שמגיע מבתים מבוססים יחסית, שבהם, בדרך כלל, סטאטוס חברתי הוא מובן מאליו, וודאי שיאמץ בחום את ההנחה לפיה מהלך חייו של אדם תלוי בעיקר בקבלת ההחלטות המושכלת שלו עצמו. הרי החברה מקבלת באהדה רבה את משפחתו ואת מצבה. לעומת זאת, הציטוט לעיל של נורית משקף את הצורך העז שלה בהכרה חברתית. עוני הוא מצב חומרי קשה, אבל לא רק. מהעוני שבו נמצאים אנשים,  נגזרת חרדה גדולה מפני הדרה מחיי הקהילה, שמתבטאים, בין היתר, באירועים חברתיים. נורית קובעת נחרצות בפני מוצפי-האלר: ילדיי לא יהיו מקופחים. דווקא מתוך ההבנה של מצבה החברתי, חשוב לה שהיא וילדיה לא יידחקו מחוץ לקהילה.

אז מותר לחשוב שעדיף היה לחסוך את הכסף ולהשקיע בשיעורים פרטיים לילד. אבל זו הנחה של הציבור השבע, שאינו חווה את החרדה מפני תיוגם של עניות ועניים, ונידויים. טומי לפיד הטיח את הדברים בפני המרואיינת אחרי שהוא כבר כיהן כיו"ר רשות השידור, עורך מעריב וכו'. במצבו, הוא כבר בטוח במעמדו החברתי. בניגוד אליה, הוא אינו זקוק למנת ביטחון עצמי בדמות שיער נאה, כפי שהיא חווה את עצמה רגע לפני הופעה בטלוויזיה. לכן תשובתה הנחרצת, זה לא בעיה שלך, היתה במקומה. הוא אכן מימיו לא הכיר את הבעיות מהסוג הזה.

שמו של הספר כמו מהדהד את השורות שכתב קובי אוז בשירו : "הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון, חיים בתוך קופסא של שימורים…". בהמשך השיר אוז מקונן כמעט "לא עלינו, הנה זה בא הנה זה גם אלינו". מנקודת מבט בורגנית-ליברלית, סיפורה של נורית הוא סיפור של החלטה שגויה. אבל לו רק נחליף את הרציונאליות הלבנה, שמוכלת על כל בני האדם באשר הם ללא הבדלי זהות, באמפתיה כלפי נשים בעלות זהות מאד ברורה וסיפור אישי של מצוקה, כפי שמציעה לנו מוצפי-האלר בספרה, נגלה סיפור הרואי של אישה שפועלת בדרכה שלה נגד העוני שנגזר על משפחתה.

ב-31.03, 19:30, יתקיים אירוע בתיאטרון הערבי-עברי על הספרים "בקופסאות הבטון" ו"איצ'יקדנה שוברת שתיקה" עם הזמרת ההודית ליאורה יצחק. לפרטים

לקריאה נוספת:

רציתי לדעת מה אומרות הנשים בירוחם | פנינה מוצפי-האלר

אנתרופולוגית מזרחית בין ירוחם למגדל העמק | פנינה מוצפי-האלר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גיא

    נקודות יפות. רק הערה קטנה: אני לא חושב שיחס בין עוני לשופוני היא סיבתי דווקא. נדמה לי שהשופוני היה שם קודם, כמאפיין כללי של התרבות הערבית, ממנה הושפעו המזרחים. אבל שופוני זה תחביב יקר ובארץ הם לא היו יכולים להמשיך עם שופוני וחינוך בו-זמנית, ממגוון סיבות: גם דחיקה כללית של מזרחים אל העוני אבל גם מדינה עניה באופן כללי. הבעיה היא שהיה צריך לבחור בין חינוך ושופוני – ובחרו בשופוני. ואת תוצאתה של בחירה אומללה זו אנו חשים עד היום. הדוגמה עם תואר הדוקטור ממחישה זאת: לפי הכתוב במאמר, "שופוני אשכנזי" הוא של צבירת חוכמה, השכלה וידע, ואילו "שופוני מזרחי" הוא בעיקר תסרוקות ותכשיטים נוצצים.

    1. תום

      גיא, אתה חושב שהסיכוי של מזרחים ואשכנזים להיות אקדמאים הוא שווה? הספר נקרא בקופסאות הבטון כי הוא מתאר הוויה חברתית-כלכלית שאין בה אופק חיובי. מציע לך לצפות בראיונות שקיים אמנון לוי עם ילדים מקריית מלאכי.

  2. שושנה כרמלי

    הקטע עם טומי לפיד מראה כמה מתנשא וגזען הוא!

  3. יובל מסלקר

    יש כאן ביקורות מנוסחות מאוד חכם ויפה על הסטריאוטיפים כלפי ה"מזרחיים".
    אבל נא לשים שבביקורות הללו עצמן יש חיזוק לאותם הסטריאוטיפים. אני מתכוון לכינויים שנבחרו בביקורות הללו. נא לא לומר נשים הודיות ולא "הזמרת ההודית" (הערה בסוף הטקסט על הארוע). הרי הן ישראליות ולא הודיות. יש להן אזרחות ישראלית, הלא כן ?? לכן לדעתי צריך לומר ישראליות ממוצא הודי ואם הן צבריות אז ישראליות שהוריהן עלו מהודו…. וכדומה.

    1. יובל מסלקר

      אם קבוצה כלשהי רוצה לחוש משוייכת באופן שיוויוני לכלל האוכלוסיה, היא צריכה קודם כל לדאוג להגדיר את עצמה ולכנות את עצמה בדיוק לפי אותם הכללים שקבוצות אחרות באותה אוכלוסיה מגדירות את עצמן.

      לשם כך צריך לקחת דוגמא ממקרה מייצג מאותה אוכלוסיה (במקרה זה האוכלוסיה הישראלית): האם אי-פעם שמענו מכנים למשל את הזמרת יהודית רביץ כזמרת פולנייה או זמרת רומנייה ?? או האם שמענו אי-פעם בכלל על מוצאה של יהודית רביץ כחלק מהצגתה בתור זמרת (למשל זמרת מערבית או זמרת אשכנזית) ?? ברור שלא, והסיבה לכך היא שיהודית רביץ מקובלת על כולם כזמרת ישראלית אותנטית וכחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. אבל מה שקרה ועדיין קורה עד היום הוא שמי שמקבל את יהודית רביץ ואת התרבות שהיא מייצגת כחלק אותנטי מהתרבות הישראלית, הוא מקטלג ומוציא מכלל התרבות הישראלית את כל מי שאינו דומה בעיניו לאותם המייצגים המקובלים עליו כאותנטיים של התרבות הישראלית. ועל-כן הוא מכנה אותם כ"מזרחיים" או נותן להם כינויים מגדירים על-פי מוצאם, או נותן לאמנותם כינויים אחרים כגון "מוזיקה מזרחית", "מוזיקה אתנית" וכו'.

      אם רוצים להילחם נגד התופעה המאוסה הזו, חובה קודם כל על אותם החלקים שהוצאו עד היום אל מחוץ לתחום, להתחיל לכנות את עצמם ואת עשייתם בדיוק לפי אותם הכללים הנהוגים אצל החלקים הנחשבים למקובלים באוכלוסיה, להימנע מהגדרות שמפרידות אותו או את עשייתו מהתרבות ה"מקובלת" ובנוסף גם להקפיד ולדרוש מאחרים שיעשו זאת.

      את (אילנה) באופן אישי מודעת לעניין זה ולכן אני כותב במפורט כל-כך בשביל כלל הקוראים.

      1. אילנה

        זה פן אחד מהזהות שלי. אני רבת זהויות, ממש כמוך. אני גם מזרחיה (ים תיכונית) וגם אישה וגם לקחתי והושפעתי מתרבויות אירופה אמריקה אם בכפייה ואם מבחירה דרך הטכנולוגיה. הייחוד של ההודים (של הודו…) הוא שהם רב לשוניים מגיל מאוד צעיר, ומרובי עדות ודתות, היופי של החברה העכשיויות הוא ריבוי הזהויות הזה, שאין לו הכרה בפועל, רק בכאילו.

  4. חלי נווה ים

    רק מי שעבר עוני יודע כמה קשה לצאת מזה. אם זו המדיניות שלנו בישראל, בשביל מה בנינו מדינה, להיות כמו כולם???

  5. עידו

    שתי כתבות על אותו דבר לא הבנתי

  6. סהר

    אילנה
    אני מחכה לשמוע את ההמשך כדי לראות מה יש להודיות להגיד בארץ.

  7. סמי שלום שטרית

    החינוך הוא בראש ובראשונה עניין של זמינות – כאשר חינוך איכותי (יסודי טוב ללא הקבצות ותיכון עיוני לכל, ללא מסלולים, כמו בשכונה אשכנזית טובה) אינו זמין, היעדרו יגשים את עצמו תוך דור. חינוך ירוד מהווה למעשה ציפיות נמוכות של המדינה מתלמידים אלה, מכיתה א' ואף לפני כן. בואו קודם נדאג לתשתיות חינוך שוויוניות ואחר כך אני מוכן להתגייס בענייני תספורות ובר/בת מצוות.

    ובהערת אגב: מי שכותב על בר מצווה כהוצאה גדולה לא באמת מבין איך זה עובד (בבר מצווה סבירה בלי מסוקים ופרארי, האורחים מכסים כמעט את הכל, אם כולם באים, ואף אחד לא מביא ספר "מסעות בשבילי ארצנו". )
    האם אני אוהב את זה? לא. אבל זה מה שזה. ולא אנחנו המצאנו את זה. במרוקו חגגנו בבית הכנסת ובבית. וגם שם בני המשפחה עזרו לכסות את ההוצאות על-ידי מתנות וכסף.

    אז כדאי שיצאו לנו מהצלחת ויתחילו למלא את חובתם: לספק חינוך עיוני שוויוני לכולם! ביום בו יסגור שר חינוך אמיץ את כל בתי הספר המקצועיים והמגמות הלא עיוניות ויפנה משאבים אמיתיים לגני הילדים וליסודיים, ביום ההוא תבוא הגאולה וכולנו נעשה קרחת ונסגור את המספרות. נדר!

    1. תום מהגר

      כל מילה. מזכיר לי שגרמשי, בספרו על ההגמוניה, קובע מפורשות שחינוך צריך להיות אחיד מגיל צעיר ביותר. מעניין איך כל "השמאלנים" בחד"ש פספסו את הקטע הזה, וממשיכים להתגאות בבתי הספר המיוחדים-שמאלנים שלהם. עלק.

    2. שלומית אורן

      ישר כוח, סמי שלום שטרית. הערה נוספת, להשקיע ביסודי זה קודם כל לצמצם מספר התלמידים בכיתה. אני עוזרת לחברתי הטובה מורה בכתה ג'. אני עדה להוראה מקלקלת ( בניגוד למתקנת), וחברתי היא מורה מעולה. מערכת החינוך גרועה. והתלמידים פשוט מסכנים.

  8. שלומית אורן

    תודה לך, אילנה שזור על מאמר פוקח עיניים זה. אני ארוץ לקרוא את הספר.
    פעם ראשונה אני מבינה את השופוני כחלק ממאבק נגד העוני. מישהו כאן כתב, שהאסטרטגיה של שופוני היא משגה. למישהו הזה חסר המזג של חוקר. חוקר לא משיא עצות לאנשים שהוא חוקר. הוא קודם כל מנסה להבין אותם. אם הוא מבין – הוא השיג המון. מי שמבין ממעט לתת עצות. כך לפחות לפי נסיון חיי. ולמה? כי הוא מבין שגישות שמפתחים אנשים בחייהם נובעות מאילוצים כה רבים, שאין בכוחה של עצה לשנות.

  9. נועם א"ס

    בעקבות תגובה מס' 1 של גיא הליברל הגזען אני מצרף ציטוטים מראיון מ-2007 עם מיכל קרומר-נבו (שמוזכרת במאמר של אלינה שזור), במעין הרחבה לתיאור של תום מהגר, המבוססים על התנגדות להנחה הפריבילגית שעל מצב העוני בכלל חלות כל הקטגוריות הרגילות של שיפוט, שלמעשה אפשריות רק מתוך הקשרים של רווחה יחסית. בקטע הזה, היא מתארת איך אם חד הורית קיבלה מענק לשלם חוב טופח לחברת חשמל, ובמקום לשלם את החוב קנתה טלוויזיה:

    "אנחנו מתבוננים באותו הדבר ורואים דברים שונים. אנחנו מתבוננים באותה אישה, באותה התנהגות. היא צועקת, היא מקללת, היא לא מגיעה לפגישות בזמן. היא קונה טלוויזיה במקום להשקיע בדברים שקיבלה עבורם את הכסף… ואני יודעת מה אומרות העובדות הסוציאליות בישיבות הצוות, או מה כותבים בתיק, או איך מחליטים אם להשאיר אצלה את הילדים ומכריעים בשאלה אם היא אמא טובה. במקרים כאלה אם היא קונה טלוויזיה במקום לשלם את החוב לחברת החשמל או לקנות מיטה לילד, אומרים: 'זו לא החלטה טובה שלה כאם', או: 'אין לה סדרי עדיפויות'. ואני אומרת, זאת כן החלטה טובה! ומבחינתה היא אמא טובה! היא קונה טלוויזיה כי אחרת הילדים יהיו ברחוב, וברחוב מסוכן. יש סמים ברחוב."

    הראיון עם קרומר-נבו, שבעצמה מגיעה מרקע של עוני חריף, מלא במקרים כאלה של מערכת שיקולים "לא-רציונאלית" למתבונן מהצד שפשוט לא מסוגל להבין את מכלול השיקולים החריף של מצב העוני. החברה "הנורמטיבית" והממסד שלה, כמובן, תמיד "מתבוננים מהצד". רבים מהמקרים האלה, אגב, כמו מקרים של אמהות המשאירות את ילדיהן לבד בבית בערבים וללא השגחה, נובעים מההכרח לצאת לעבוד בעבודות דחק. הראיון לא זמין אונליין, כאן יש את התקציר שלו: http://acheret.co.il/?cmd=articles.129&act=read&id=34
    כאן יש מאמר מפורט מוקדם יותר (2004) של קרומר-נבו עצמה ששוטח את הרקע התיאורטי-היסטורי של שדה המחקר, שראוי להיקרא במלואו: http://acheret.co.il/?cmd=articles.156&act=read&id=715

    "המחקר הוא סוג של פרקטיקה המייצרת באופן שיטתי את מושאיה, במקרה שלנו, את האנשים החיים בעוני. במובן זה כל כתיבה של מאמר מדעי היא, למעשה, הצהרת עמדה שיש לה השלכות על המדיניות החברתית הציבורית. אם כן, מחקר המתאר את האנשים החיים בעוני באמצעות תכונותיהם הבעייתיות בלבד שותף ליצירת מעמדם הנחות בעולם הדימויים החברתיים. טענתי היא, שבמשך השנים בחרו חוקרים ואנשי אקדמיה למקד את מבטם בתכונותיהם הבעייתיות של אנשים החיים בעוני. הם עשו זאת מסיבות שונות: חלקם מסיבות אידיאולוגיות, חלקם מתוך תפישה שלפיה תיאור מן הזווית הזאת הוא התיאור המהימן ביותר של המציאות."

    קרומר-נבו מצביעה על מקורה של התפנית הפרדיגמטית ביחס המחקרי מ"הנטייה הרווחת להאשים את העניים במצבם ולייחס להם תלותיות, פסיביות, כושר התמדה מוגבל ואי-יכולת לתכנן את עתידם" להבנה כי "נשים החיות בעוני מתמודדות עם מצבן התמודדות פעילה ומנסות כל העת להיחלץ ממנו", בעלייה בארה"ב של הפמיניזם האפרו-אמריקאי לקראת שנות ה-90 של המאה הקודמת:

    "המאבקים שהעסיקו אז את התנועה הפמיניסטית לא שיקפו, לטענתן [של הפעילות הפמיניסטיות האפריקאיות-אמריקאיות] את בעיותיהן של נשים מובטלות, של נשים שאינן חלק משוק העבודה או של נשים שעובדות בעבודות לא-מקצועיות, חרושתיות או אחרות. גם בעיות אחרות המעסיקות מיליארדי נשים ברחבי העולם אינן באות לידי ביטוי בסדר-היום הפמיניסטי הבורגני, ה"לבן": בעיותיהן של נשים נכות, של נשים לסביות ושל נשים החיות תחת דיכוי דתי.
    טענות אלו עיצבו מחדש את סדר-היום של האקטיביזם הפמיניסטי וחלחלו אף למחקר האקדמי, אשר החל לראות במיגדר, גזע, מעמד ועדה משתנים קריטיים להבנת מציאות החיים של הנשים החיות בעוני.
    אולם האידיאולוגיה והתיאוריות הפמיניסטיות שינו לא רק את המחקר המתייחס לנשים החיות בעוני, אלא את כלל המחקר בנושא. עד אז התייחסו רובם הגדול של המחקרים אל האנשים החיים בעוני כאל דמויות המעוררות כעס או רחמים. רגשות אלו רווחים גם בקרב הציבור הרחב. אפילו את הקיצוץ האחרון בקצבאות הבטחת ההכנסה, ובכללן בקצבת הבטחת הכנסה המשולמת לאזרחי ישראל העניים ביותר, נימק שר האוצר בטענות שהעניים הם, כביכול, "שקרנים, עצלנים ונצלנים", וההתנגדות לטענות אלו שהשמיעו אנשים החיים בעוני, כמו ויקי קנפו וחברותיה, או פעילים חברתיים וחוקרים, לא הצליחה לתקן את הרושם הקשה, כאילו קביעותיו של שר האוצר ואנשי משרדו מבוססות על עובדות מוצקות והן אמת לאמיתה. סקירה קצרה של גופי הידע תצביע על הדרכים השונות שבהן הצליחו החוקרים לייצר לאורך שנים ידע המכחיש את אנושיותם של החיים בעוני."

    היא נותנת דוגמה נוספת שלמערכת השיקולים הייחודית לעוני, בהקשר טראגי ומזעזע במיוחד, מתוך הספר Death Without Weeping (1992) של האנתרופולוגית ננסי שפר-יוז מברקלי:

    "הספר מתאר את חייהם של אנשים המתקיימים בעוני מרוד ב-shanty town של ברזיל, מקום שבו אמהות מורעבות, שכמעט חצי מילדיהן מתים לפני הגיעם לגיל שלוש, לומדות לא להתמסר לגידול ולטיפוח התינוקות החלשים ביותר שלהן. חוקר הבא לתאר תופעה ממין זה עלול לראות את הנשים כלא-אנושיות, מפני שהן מוותרות על ילדיהן, או כקורבנות. שפר-יוז אינה מאפיינת את הנשים כקרימינליות או פסיכופתיות, אלא מתארת כיצד הן ממשיכות לטפל בתינוקות החלשים ביותר ומעניקות להן את אותו הטיפול כמו לתינוקות האחרים. אולם היא מראה כיצד הן נמנעות מהתגייסות-יתר בהסתמך על אינטואיציה עמוקה, המורה להן אילו מהתינוקות עתידים לשרוד ואילו לא. יחד עם זאת, שפר-יוז מציגה את הקונפליקט האנושי שאמהות אלו מתמודדות עימו: אילו הקדישו את עצמן לטיפול מיוחד בתינוקות החלשים, היו מתמוטטות מעוצמת הכאב והחרדה, חדלות לתפקד כאמהות לילדיהן האחרים ולא מצליחות לשמור על שפיותן."