• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

איך זה להיות אשה בירוחם?

אילנה שזור ותום מהגר קוראים בספר "בקופסאות הבטון" וכותבים על התרגשותם, ועל הקולות שמגיעים מהשוליים של השוליים ומביאים את המחברת פנינה מוצפי-האלר ואותם לרפלקסיביות מאירת עיניים
אילנה שזור ותום מהגר

אילנה שזור

בעקבות הקריאה הווירטואלית הראשונה בחיי (מזל טוב, העתיד כאן) יש מקום להתפעלות מהספר "בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית" שכתבה פרופ' פנינה מוצפי-האלר בהוצאת מאגנס. הספר נכתב בעקבות מחקר ומציג תקריב אנושי מרתק של מפגש החוקרת עם מספר נשים ועולמן בירוחם. ספר חובה לכל מי שאכפת מאלה שבשוליים הפריפריאליים בישראל, של א/נשים שהישרדות איננה תוכנית טלוויזיה ובידור עבורם אלא חיי יום-יום קשים וללא מוצא, לדורות.

בעשור האחרון ישנו יבול נאה של ספרים העוסקים בנשים מזרחיות ונשים בשוליים. כתבו אותם בדרך כלל נשות אקדמיה ופעילות פמיניסטיות (שולה קשת ושותפותיה לתנועת אחותי הן החלוצות והן עקביות). הספר "בקופסאות הבטון" מתאר את הנשים החיות בשיכונים וחושף את עולמן בקילופים. רותקתי להתבוננות של החוקרת ותובנותיה, ברגישותה בכנותה ובבחוכמתה. הבריחה הישנה שלי מעולם האקדמיה והניכור לאורך השנים, חווים עתה תיקון בזכות עבודה משובחת שכזו. היופי שבשיטת המחקר הרפלקסיבית לדעתי הוא באפשרות לבחון/לחשוף את ה"חוקרת" לא פחות מה"נחקרת", ואני הקוראת יכולה להתבונן עליה וללמוד על מקומה (בקיצור כמובן ובכלליות), יושרתה והנמקותיה. עבורי השואפת והפועלת להתנגד לניצול, דיכוי ואפליה של נשים, העסוקה בדיאלוג מתמיד עם נשים מזרחיות ומודעות, זהו ספר פורץ דרך בהצגה ובהבנת המצוקה והעוני, ולא פחות הוא תורם גם להבנה של המזרחיות בארץ.

פרט מעטיפת "בקופסאות הבטון" בהוצאת מאגנס
פרט מעטיפת "בקופסאות הבטון" בהוצאת מאגנס

נורית, גילה, אסתי, אפרת, רחל הם שמות בדויים לדמויות הגרות בקופסאות הבטון. הן מזכירות לי את הנשים עמן גדלתי במושב מצליח וברמלה, ילדי הפנימיות טעוני הטיפוח שהדרכתי, שכונות המצוקה בחיפה עם שיכוני הענק במורד ההר. הנשים השחורות מהארלם של ספייק לי ובית השיכון מ"כולם שונאים את כריס" הנפלא של כריס רוק מזכירים אין סוף אמירות. ב"דוסטי" הקלאסי מבוליווד סיפורם של שני חברים נכים הנעזרים זה בזה כדי לשרוד היה סרט שכל מושב מצליח בכה בו בהזדהות וב"הנודד" הריע לעניים הנאבקים מאבקי דיור אנטי קולוניאליים… בזכות "בקופסאות הבטון" יש לי עתה היכרות מעמיקה עם כמה מהנשים בירוחם.

קילוף מרתק של מצבים והתרחשויות המובאים במדויק בספר, הופכים את הקריאה לתנועה מדודה בין הבאת התרחשות לניתוח שלה. התנודה הזו בין התבוננות ולמידה הייתה מרתקת וקצת מתסכלת. אבל הספר לא הופך בשום שלב לעלילה ספרותית ובאין ספרות אין הפי אנד, אין עלילה סדורה ואין קטרזיס… בכלל, בראשי רץ תסריט לסרט עלילתי עם אסתי מירוחם, "המורדת" שיוצאת לסיבוב ביום השוק השבועי ויודעת לחזות מספרי הגרלה בלוטו. אסתי מצחיקה וכובשת. היא מהמרת, קשוחה, יחידנית מבחירה, אנטי חברתית המכנה את החוקרת בסחבקיות "פנינית"… צחקתי בקול אשכרה. לשיטתה של החוקרת, האם אסתי מתכוונת להקטינה? לצמצם הבדלי מעמד? אסתי מגדירה את המצב "הולכים קדימה ברוורס" שזו האמת שלה אבל גם האמת של ירוחם, עם הזדמנות אחרת אני בטוחה שהטקסטים שלה היו הופכים ל"שירה חתרנית". אסתי היא דמות ציורית שכבשה אותי ונותרת קצת מסתורית, יחודית ומתריסה, כמעט כאומנית מחאה אבל ללא תודעה פוליטית.

נורית היא אמא מירוחם שעובדת ימים ולילות כדי לארגן בר-מצווה לבנה, כמהה להכרה חברתית ממשפחתה הקרובה ומסביבתה, כחלק מהקהילה בה היא חיה. היא צריכה לעבוד בפרך, זו המילה המדויקת למציאות של שוק עבודה רעוע ונצלני, המשמר את מצב העוני ומשכפל אותו. היה מפתיע ומרגש לקרוא על הבת-עשרה של נורית, השואפת במוצהר לעבוד "במשרד משלה". ההדהוד לוירגי'ניה וולף והאופן שבו ההתרחשות מתוארת מרגש, עד שמתברר שמסכי המחסומים המובנים בסביבתה של הנערה, לא יתנו אפשרות למימוש החלום הפמיניסטי, המלהיב את החוקרת יותר מהנערה חסרת החלומות. אין הפי אנד.

אני מזדהה עד כאב עם דמותה של גילה, זו שסיפורה שונה משל שאר הנשים בספר. היא זו שפרצה והצליחה לצאת מהמצוקה של ירוחם בזכות גב משפחתי איתן. גילה בנתה קריירה מצליחה אבל משלמת מחיר אישי ורגשי קשה. עד שהיא התחילה להתחבר לעצמה בצעד קטן של פולקלור בעריכת המימונה בישוב מעמד הביניים האשכנזי בו היא חיה. אני מכירה את המסיכה הזו, שמסתירה את הכאבים של חוסר זהות וחוסר מודעות וניכור חברתי. גילה משלמת מחיר על ההצלחה וההכשלה העצמית, מה שקראנו הפחד מהצלחה, עד לשיא של ארוע לב. דווקא בסיפור של גילה שיש בו הצלחה לצאת מהמצוקה הכלכלית במחיר נפשי גבוה אני מוצאת את עצמי. דווקא המחירים המיותרים שהיא משלמת על השאיפה לפרוץ את המעגלים והיו יכולים להמנע באמצעות הנגשת ידע אלטרנטיבי, מביאים אותי לרצות לכתוב לגילה מכתב על איך עברתי, ממש כמוה ימים ללא שייכות חברתית. הייתי מספרת לה איך האישי הוא פוליטי. הייתי מספרת לה על מנגנונים ומחסומים בהבניית המציאות החברתית שהפמיניזם מפרק, ושיש צורך להתבונן במראה כדי לראות את מי שאנו… המזרחיות. הייתי כותבת עוד הרבה לגילה, אילו היתה רוצה. אך מכיוון שאינני מתכוונת לכתוב ספר וכולי בעניין האוניברסיטה של החיים, אאיר לסיום חלק זה, מספר נקודות בספר שמשכו את לבי.

מביטה בכותרת הספר ועפה לסצינה בסרט היפני ההזוי "דודסקדן". אב ובן גרים בצריף קרטון. קופסת קרטון כבית זה הכי לא בית שאפשר, ובכל זאת הם עסוקים ויש להם חלומות שהם טווים ביחד, ואז הם מתרגזים ורבים על השליטה בהם – בחלומות. סצינה שממצת את לב הספר: גם לשולי השוליים הנדחים והמבוזים ביותר, יש שאר רוח ומשמעות ערכית/רוחנית לקיומם.

אם אני בוחנת את התייחסויות הנשים מירוחם לביתן כפי שהן מובאות בספר, אני מגלה שרובן כותבות ומתארות את הישוב כפסטורלי וחיובי. הן קשורות אליו ואפילו גאות בו. זהו מקום שאין בו הרבה ובו בזמן בשבילן יש בו המון, ולכן הן מגוננות עליו. אם כך, מה הכותרת שהנשים הירוחמיות היו בוחרות ככותרת לספר? אולי "ירוחם מקום חמים"?! או אולי "ירוחם לב המדבר" שהופך לניגוד לסרט של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", שבעצם מגדיר את שולי השוליים גאוגרפית ומתכוון לאיזה חור נידח? אלה הן השערות. אינני ירוחמית. כפעילת שטח אביא בהמשך התנסות במעורבות חברתית לבחירת כותר לספר שנעשתה על ידי קבוצה של נשים מזרחיות אחרות.

גם השימוש במונח "נשים מזרחיות" בציבוריות ובאקדמיה הישראלית הוא מעשה פוליטי. הציבוריות הישראלית נבהלת משדים עדתיים ומכל פריחה וערס שקופצים בעיניהם כקופים במחקר פרנקנשטייני לדורותיו. הקושי ההיסטורי שבין מזרח למערב קיים לאורך מאות שנים ובמאה שנה של ציונות לבנה שתקועה במצב של בהלה סטריאוטיפית מה"זרה", ה"שונה" וה"אחרת". אז אני האחרת.

ללא שיח ציבורי חוזרים ושבים הסטריאוטיפים כמו תקליט תקוע. הדיון בסטריאוטיפים של הנשים המזרחיות, בדומה לדיון בתרבות המזרחית טובע בדימויים מנמיכים ומעורבב, בהכללה ובגסות, בעיוורון למה שבין תרבות למצוקה. המזרחיות כתרבות עבורי מתבססת על ההיסטוריה שלי ושל משפחתי ושל הקהילות להן אני שייכת. זה כולל גם את שכניי ובני דודיי ואירועים היסטוריים כלל עולמיים. זו זווית ראייה של מדוכאים בעולם. זו היסטוריה הבאה מעולם המזרח הקרוב וגם מעולם המזרח הרחוק וגם לוקחת בעניין תרבויות נוספות כמו אלה האירופו-אמריקאיות. המזרחיות עבורי מורכבת משלל זהויות שרכשתי ונאבקתי במשך עשרות שנים מחיי כדי להנכיח בעולמי הפנימי. היא גם תוצר של מאבקים רגשיים, תודעתיים ותהליך של גדילה ולימוד כהזדמנות חד פעמית לצמיחה פנימית כדי להתמודד עם המצוקה, שסובבת את עולמי הישראלי מאז ומעולם.

מצוקה הנוצרת מעוני היא מלכודת רגשית ותודעתית שעוברת על היחיד. אני חושבת על משה סילמן ששרף עצמו בהפגנה בגלל מצוקה, ומאז חמישה הלכו בדרכו. מצוקה יוצרת פיגור חברתי, בורות, אלימות, שונות, שפה אחרת או אחרות שמקושרות אוטומטית בישראל למזרחיות… התרבות המזרחית שבעיצומה של היווצרות, לצד התרבות ה"לבנה"/אשכנזית בישראל, שואפת לשוויון. ביחסי הכוח שבין הלבנים לשאר העמים בציון, ברור מי החזקים.

ארבע מתוך חמש הנשים ב"בקופסאות הבטון" מתמודדות עם מצוקה קשה ורוב הספר מציג זאת בפרטי פרטים. המזרחיות מוצגת במיוחד במפגש החוקרת עם אפרת "המתחזקת" מירוחם למרות שהיא נמצאת גם בעולמן של שאר הנשים בספר – כולן מזרחיות מהעולם הערבי. המזרחיות של הנשים הללו באה לידי ביטוי בתיאור הסובלנות האמונית, בתיאור יחסי  המשפחה, בטעם האסתטי ובתפיסת הנשיות. המזרחיות, לעניות דעתי, נמצאת גם בשפה המדוברת וגם בסגנון הטקסטים הממלאים את הספר בנוסח "לא נגענו" ומהדהדים ערבית. אבל אלו אינם עיקר הספר. המצוקה כן. היכולת של מוצפי-האלר לראות את הזויות האלה, להיות רגישה אליהן עושה את ההבדל הגדול שבין הסטריליות של הספר של דר' מיכל קרומר נבו נשים בעוני: סיפורי חיים – מגדר, כאב, התנגדות. היעדר המושג "מזרחיות" והדיון בו צרמה לי לכל אורך הספר. האם במקרה המזרחיות נעדרת מספר על נשים בעוני, כאשר סביר להניח שרוב הנחקרות בו הן מזרחיות? אם נקשור בנקודה זו את הגדרת הזהות האשכנזית של החוקרת קרומר נבו, האם זה יסביר את הנייטרליות של הדיון בעוני? סביר להניח שכן, אך זה לא נידון בספר וזה צרם לי. דקויות בזיהוי המצבים והכבוד אליהם עושים את "בקופסאות הבטון" למחקר הוגן.

בהתאם לרוח הרפלקסיבית, יהיה רלוונטי בנקודה זו להציף גם את הזהות שלי, כהודית ישראלית. לאורך הקריאה שלי ב"בקופסאות הבטון" סיקרנו אותי במיוחד האזכורים הקטנים של הנשים ההודיות מירוחם שסיפורן מצוי בשולי השוליים. ככה אני, תמיד מחפשת את העצמי הקולקטיבי הנעדר שלי, לכן תהיתי לגבי ההודיות מירוחם שמצויות במצוקה לא פחות מאלה שנבחרו להכתב בספר. נשארתי מוטרדת מההחלטה לא להכניס את סיפורן לספר. אמנם, יש הודיות ב"בקופסאות הבטון" אותן מזכירה מוצפי-האלר, אבל הן אינטלקטואליות, הוגות וביניהן משמעותיות החוקרות ההודיות גיאטרי ספיבק, מוהנטי, וויסוויסאן, אבל מה יש להודיות בישראל לומר?

על כך בחלק השני של המאמר שיתפרסם בעוד שבוע.

~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~   ~~~

זו לא הבעיה שלך כמה עולה התסרוקת שלי / תום מהגר

בספרה החשוב של פנינה מוצפי-האלר, ספר אשר במרכזו סיפוריהן האישיים של חמש נשים תושבות ירוחם, אומרת אחת המרואיינות דברים שהחזירו אותי 20 שנה אחורה. כך מגיבה נורית (שם בדוי) לתהייה של המחברת אם לאור מצבה הכלכלי, "אנשים היו מקבלים אם היית עושה משהו (בר מצווה לבנה, ת.מ) יותר צנוע":

"השתגעת? בטח שאני יעשה את המקסימום. מה 'צנוע'? אני עשיתי מנות הכי עשירות. מה פתאום צנוע? אני עובדת ואני לא רוצה שהילדים שלי יהיו מקופחים".

התגובה של נורית הזכירה לי את הסצינה בתוכנית "פופוליטיקה", שבה טומי לפיד הטיח בפני אשה שדיברה על מצב החינוך ביישובה: "בכסף שעולה התסרוקת שלך אפשר לחנך את הילד שנה". היא הטיחה בפניו חזרה: "זו לא הבעיה שלך כמה עולה התסרוקת שלי. הבנת?"

כבר אז סלדתי מטומי לפיד, אבל עקרונית הסכמתי אתו. מדוע אנשים מבזבזים את כספם על מותרות כמו תספורת או אירועים נוצצים בשעה שהם יכולים לחסוך את הכסף לחינוך ילדיהם? מגיל די צעיר הפנמתי את העיקרון הליברלי-אינדיבידואלי: עלינו להתאים את הצעדים שבהם אנו נוקטים על מנת להשיג את המטרה, והמטרה היא כמובן כלכלית. על כן,  אם המטרה היא היחלצות מעוני, אזי התספורת והאירוע הן החלטות נפסדות. אולם הנחת "האינדיבידואל הרציונאלי", וביקורתו של טומי לפיד, מתעלמים מהמצב החברתי-כלכלי של בני אדם, ומהתודעה החברתית שצומחת מתוכו.

"שופוני" (בתרגום מערבית לעברית – "הביטו בי") ו"כבוד" הם שני ביטויים שבהם נהוג לתאר את ההתנהגות של הנשים הנ"ל. ואכן, ניכר כי חשוב לשתיהן למצוא חן בעיני הסביבה, ולהיות אהודות בקהילה שבה הן חיות. לדידם של המקטרגים, הן אפילו מקריבות את עתיד משפחתן לשם כך. אבל במה הן שונות מכל אדם אשר חפץ בהכרה מצד הסובבים אותו? הרי גם בקרב האליטה בישראל לא חסרים ביטויים של כבוד ויוקרה: מה פשר תארים באקדמיה כמו פרופסור או דוקטור אם לא הכרה במעמד? או הורים אשר גאים בילדיהם שהתגייסו לצנחנים (כומתה אדומה) או אפילו טוב יותר מבחינתם – סיימו קורס טיס (כנפי טיסה). חישבו למשל על הביטוי המכוער של עזר וייצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, "הטובים לטיס והטובות לטייסים". יש יותר "שופוני" ו"כבוד" מזה?

לכן חשוב לדבר על סטאטוס חברתי בהקשר חברתי-כלכלי. מי שמגיע מבתים מבוססים יחסית, שבהם, בדרך כלל, סטאטוס חברתי הוא מובן מאליו, וודאי שיאמץ בחום את ההנחה לפיה מהלך חייו של אדם תלוי בעיקר בקבלת ההחלטות המושכלת שלו עצמו. הרי החברה מקבלת באהדה רבה את משפחתו ואת מצבה. לעומת זאת, הציטוט לעיל של נורית משקף את הצורך העז שלה בהכרה חברתית. עוני הוא מצב חומרי קשה, אבל לא רק. מהעוני שבו נמצאים אנשים,  נגזרת חרדה גדולה מפני הדרה מחיי הקהילה, שמתבטאים, בין היתר, באירועים חברתיים. נורית קובעת נחרצות בפני מוצפי-האלר: ילדיי לא יהיו מקופחים. דווקא מתוך ההבנה של מצבה החברתי, חשוב לה שהיא וילדיה לא יידחקו מחוץ לקהילה.

אז מותר לחשוב שעדיף היה לחסוך את הכסף ולהשקיע בשיעורים פרטיים לילד. אבל זו הנחה של הציבור השבע, שאינו חווה את החרדה מפני תיוגם של עניות ועניים, ונידויים. טומי לפיד הטיח את הדברים בפני המרואיינת אחרי שהוא כבר כיהן כיו"ר רשות השידור, עורך מעריב וכו'. במצבו, הוא כבר בטוח במעמדו החברתי. בניגוד אליה, הוא אינו זקוק למנת ביטחון עצמי בדמות שיער נאה, כפי שהיא חווה את עצמה רגע לפני הופעה בטלוויזיה. לכן תשובתה הנחרצת, זה לא בעיה שלך, היתה במקומה. הוא אכן מימיו לא הכיר את הבעיות מהסוג הזה.

שמו של הספר כמו מהדהד את השורות שכתב קובי אוז בשירו : "הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון, חיים בתוך קופסא של שימורים…". בהמשך השיר אוז מקונן כמעט "לא עלינו, הנה זה בא הנה זה גם אלינו". מנקודת מבט בורגנית-ליברלית, סיפורה של נורית הוא סיפור של החלטה שגויה. אבל לו רק נחליף את הרציונאליות הלבנה, שמוכלת על כל בני האדם באשר הם ללא הבדלי זהות, באמפתיה כלפי נשים בעלות זהות מאד ברורה וסיפור אישי של מצוקה, כפי שמציעה לנו מוצפי-האלר בספרה, נגלה סיפור הרואי של אישה שפועלת בדרכה שלה נגד העוני שנגזר על משפחתה.

ב-31.03, 19:30, יתקיים אירוע בתיאטרון הערבי-עברי על הספרים "בקופסאות הבטון" ו"איצ'יקדנה שוברת שתיקה" עם הזמרת ההודית ליאורה יצחק. לפרטים

לקריאה נוספת:

רציתי לדעת מה אומרות הנשים בירוחם | פנינה מוצפי-האלר

אנתרופולוגית מזרחית בין ירוחם למגדל העמק | פנינה מוצפי-האלר

כנראה שיעניין אותך גם: