מזרחים עם הפרעות קשב וריכוז

בשנים האחרונות הסתמנה עלייה באבחון ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. אם מתמקדים בכימיה ובגנטיקה של כל ילד וילד אי אפשר להבין מה הביא לעלייה זו -ההבנה אפשרית רק אם לוקחים בחשבון את ההקשר הרחב יותר. מרסלו וקסלר עונה לשלומי ענתבי
מרסלו וקסלר

ב-16 במרץ התפרסם ב"הארץ" מאמר של ד"ר שלומי ענתבי, מומחה להפרעת קשב וריכוז, תחת הכותרת המזעזעת: "רוב המאובחנים בהפרעת קשב קשה, שעלולה להתדרדר לאלימות, הם מזרחים". הכותרת מסבירה לכאורה את המקור לאלימות המזרחית – הפרעת קשב וריכוז – ובכך מבססת את הדימוי הפופולרי של מזרחים כאלימים ויותר מכך כאלימים מסיבות פנימיות להם. אולם כשפונים לקרוא את הפוסט המקורי שככל הנראה היה הבסיס למאמר ב"הארץ", מגלים כותרת אחרת לגמרי – "ילדים מזרחים מאובחנים יותר עם ADHD בדרגה קשה-חמורה ומטופלים פחות, וילדים אשכנזים מאובחנים יותר עם ADHD קל ומטופלים יותר." נשמע אחרת, נכון? זו כנראה בעיית ההבנה של עורכי "הארץ".

אולם, הבעיה אינה רק אצל עורכי "הארץ". המאמר נפתח בטענה ש"יותר ויותר ילדים מאובחנים כיום בהפרעת קשב וריכוז. הסיבה לעלייה הגבוהה בשכיחות ההפרעה בשנים האחרונות היא אבחון יתר". ענתבי אינו מסביר את המושג – אבחון יתר. בהמשך המאמר הוא תולה עלייה זו במודעות של הורים, קרי מודעות גבוהה של הורים אשכנזים ומודעות נמוכה של הורים מזרחים. אבל, כשמדברים על אבחון יתר לעתים מתכוונים לאבחון חסר בסיס במציאות. האם גם לכך הוא מתכוון? האם מדובר בהורים שמבקשים הקלות לילדיהם? האם מדובר בלחצים מצד בית הספר כדי "לסווג" ילדים הנתפסים כלא נורמטיביים? ענתבי אינו מבהיר ואינו מנתח את הסיבות האפשריות לאבחון יתר. דומה שהמטרה של האמירה על אבחון יתר היא כדי להזהיר מפני טיפול מוגזם בתרופות פסיכיאטריות. אבל אם בכך מדובר, למה הוא לא אומר במפורש שיש בישראל שימוש יתר בריטלין ובתרופות דומות, ושהמערכת החינוכית מעודדת את התופעה כדי שהילדים יהיו "רגועים", במקום לבלום אותה?

אולם הבעיה העיקרית במאמר של ענתבי, היא שלשיטתו יש שתי סיבות עיקריות להפרעות קשב וריכוז: גנטיקה וכימיה של המוח. אם הנטייה נעוצה בגנים או שיש הפרעה כימית במוח, הרי שכל השיח סביב הפרעות קשב וריכוז הוא שיח רפואי שמבסס את התופעה בפרט. בילד טמון שורש הבעיה. יש בכך משום התעלמות מהפוטנציאל הטמון בהקשר החברתי, הפוליטי, הכלכלי… לגרום להופעה, תאוצה, האטה ואף להיעלמות ההפרעות.

במקום זאת, אציע כמה השערות לשאלה מדוע בשנים האחרונות יש עלייה באבחון של הפרעות קשב וריכוז שאינן מצויות בתחום הפרט. שהן בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית והסביבה, קרי הקשר חברתי, עוני, צפיפות וכדומה. ילדים מפתחים את היכולות הקוגניטיבות שלהם הן על ידי פעילות אינטלקטואלית והן על ידי פעילות מוטורית. ילדים לומדים לסווג, ולומדים מיומנויות תקשורת ומיומנויות קוגניטיביות על ידי תנועה. הן ברמת המוטוריקה העדינה והן ברמת המוטוריקה הגסה. ברמת המוטוריקה העדינה, הכתיבה, הציור, נגינה בכלי מוסיקה וכד' מפתחים את היכולות של המוטוריקה העדינה ומסייעים בהתפתחות של קשר יד-מוח. ברמת המוטוריקה הגסה, כלומר כל פעילות גופנית אחרת מפתחת הן קואורדינציה והן מזרימה הורמונים למוח. אלה הם שני תחומים שנחשבים ל"בוני מוח".

הצפיפות בכיתות

אולם ילדים היום סובלים מבעיה קשה. ברמת המוטוריקה העדינה, האומנות כמעט ונעלמה מהחינוך כי היא לא ניתנת לכימות ולסטנדרטיזציה. האומנות נתפסת כמיותרת בשיח החינוכי הממסדי. בכל הנוגע למוטוריקה גסה, המרחב הציבורי, שבעבר היה אזור המשחקים הטבעי של הילדים, הלך ונעלם ככל שנכבש על ידי מכוניות ובנייה צפופה. לילדים אין יותר מקום פתוח לשחק בו, ליצור קשרים בלתי פורמליים ולהוציא אנרגיות. אלו שאיתרא מזלם נמצאים בחוגים, ואלו שלא, נותרים מסונפים בתוך בתיהם מול המחשב והטלוויזיה ואינם זזים אלא למקרר הקרוב. האם חוסר התזוזה יכול להיות השערה סבירה לעלייה המטאורית באבחון של בעיות קשב וריכוז? ילדים מטבעם שמחים כשהם רצים, משחקים במרחב הפתוח, יוצרים קשרים, רבים ועוד. זו לא תרבות, זה חלק מטבעם של ילדים והיה קיים מימים ימימה. המודרנה הרסה זאת מתוך אינטרסים של פיתוח לא מאוזן. במקביל, באוכלוסיות המוחלשות החיות בעוני התזונה מבוססת על סוכרים ופחמימות זמינות. הסוכרים גורמים לגירוי יתר של המוח. האם גם זו יכולה להיות סיבה אפשרית לעלייה דרמטית באבחון של הפרעות קשב וריכוז?

הנקודה האחרונה היא בית הספר. הילדים צפופים שם עד לעייפה. אין לילדים מקום לזוז. הם מכונסים שם לאורך שעות (שהתארכו כבר עד השעה 15.00 בממוצע) בפחות ממטר מרובע לילד. כמה מאיתנו, המבוגרים, היו נותרים מרוכזים, רגועים וסבלנים אילו היינו צריכים לבלות את ימינו במרחב כה מצומצם? טענתי היא שניתוח מחקרי שמחפש את התשובה רק בעולם הגנים והכימיה של המוח אינו מספיק כדי להסביר תופעה חברתית. ניתוח כזה הוא בעיקרו דטרמיניסטי כי הוא אינו מאפשר דיון אמיתי בסביבת ההתפתחות של הילד, כאילו הסביבה היא סרח עודף. יש כאן אבסורד שחוזר על עצמו באופן קבוע בדיונים ביחס ללקויות למידה והתנהגות. בבתי ספר רבים, בייחוד בקרב האוכלוסיות המוחלשות, השיח על לקויות למידה והפרעות אחרות מתייג ילדים. מה שפעם נעשה על ידי הסללה, היום נעשה בצורה כפולה: המוחלשים מוסללים כתמיד, אולם כיום הם גם מתויגים כבעלי קשיים אינדיבידואלים שונים.

ענתבי מסביר לנו בהמשך את עניין החומרה של הפרעות קשב וריכוז. כשהוא מגיע לדרגה החמורה ביותר הוא מקשר אותה עם אלימות, עבריינות, התמכרות לאלכוהול, עישון וסמים. אולם, מה היא הביצה ומה התרנגולת? מה הסיבה ומה המסובב? האם עצם חומרת ההפרעה היא שהביאה באופן דטרמיניסטי להתנהגויות אלה, או שמא היעדר טיפול ומניעה הביא להתדרדרות זו, או אולי אובדן אמון הילד בסביבה הנורמטיבית, ירידה בדימוי העצמי ועוד הביאו להתנהגויות אלה? מה חולל מה? נאמר לצורך ההשערה, שאנו חיים בחברה שבה כל ילד אשר אובחן בבעיית קשב וריכוז חמורה, טופל לאורך שנים בצורות שאינן תרופתיות. כלומר, הסביבה וביחוד בית הספר היו קשובים לצרכיו המיוחדים. האם היו מתקבלות אותן תוצאות? סביר להניח שלא. אלא אם כן אנו דטרמיניסטיים וקובעים מראש, שלא משנה מה נעשה, האלימות וההתמכרויות יופיעו בהמשך.

מתוך "המורה אירנה"
מתוך "המורה אירנה"

בסוף המאמר מגיעות הפסקאות הדרמטיות שבהן הכותב מנתח על פי פרמטר עדתי את הרכב בעלי הקושי. אלה שאובחנו בהפרעה קלה מתחלקים ל-33% ילדים מזרחים ו-67% אשכנזים. לעומת זאת, בקרב אלו שאובחנו כבעלי הפרעה קשה 82% הם ילדים מזרחים ו-18% אשכנזים. ענתבי מסכם: "ניתן לראות כי מרבית הילדים שאובחנו בהפרעת קשב קשה הם מזרחים וכאלו המגיעים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה…". מה אומרים נתונים אלה להדיוט שקורא "הארץ" ולמערכת החינוך?

אם היוצרות התהפכו בין ילדים אשכנזים למזרחים, הרי חייבת להיות סיבה. אולי הסיבה מקורה בטענתו הראשונית של ענתבי? אולי ההורים האשכנזים מהמעמד הבינוני יש להם יכולת לממן אבחונים. לעומת זאת, בקרב הילדים המזרחים יש "אבחון חסר" בגלל חוסר במשאבים? ואיך זה שהתופעה מתהפכת כשבוחנים דרגת חומרה גבוהה בהפרעות המדוברות? אולי, הסיבה היא חברתית? ככל שאנו מאחרים באבחון ישנה סבירות גבוהה שתהיה התדרדרות? ואז, אין זה מפתיע, הילדים המזרחים מככבים.

גם אם זה לא היה המסר שענתבי רצה להעביר, המסר מקבע את כל הדעות הקדומות על ילדים מזרחים בפרט ועל ילדי הפריפריה החברתית בכלל. מסרים אלו הועברו על ידי פרופ' פרנקשטיין עוד בשנות ה-50'. מסרים שתייגו בצורה קשה מאוד את האוכלוסייה המזרחית ואת ילדיה. מסרים שהובילו ליחס משפיל, אפליה מובנית שההגמוניה האשכנזית ניכסה כחלק מהשיח החינוכי והפסיכולוגי.

חשוב להתעקש על כמה נקודות בנדון. ראשית, הרוב המכריע של האבחונים הם פרטיים, דבר המאפשר לאוכלוסיות החזקות לשלוח את ילדם לאבחונים מוקדמים ובכך לעקוב אחרי התפתחות ההפרעה וכן לתת טיפול מונע לאורך שנים. כך נוצר מצב שבו "האשכנזים" נעלמים מהרדאר של המערכות מוקדם הרבה יותר, לפני שהם מופיעים בסטטיסטיקות של אלימות ועבריינות. לעומת זאת, הרוב המכריע של ילדי הפריפריה החברתית, ובתוכם הילדים המזרחים אינם עוברים אבחון מקדים. שלא לדבר על כך שכל הטיפולים המונעים עולים הון עתק ואין כל אפשרות למשפחות לשלם עבורם. שנית, המערכת החינוכית פועלת על הגיון לפיו אם לילד יש בעיה, זו בעיית ההורים ולא בית הספר. כשהורים מוחלשים לא מסוגלים לשלם עבור האבחון והטיפול המונע, המערכת מענישה את הילד, הן על ידי בידוד, ובסופו של דבר על ידי הנשרתו. הנשרה, כידוע, היא המקור הראשי להתדרדרות להתנהגות עבריינית והיא מלווה בדרך כלל בהתמכרויות.

אולם ענתבי אינו מעוניין לנתח ולפרש את ממצאיו בזוטות כגון הקשר חברתי של תרבות גזענית המנציחה דעות קדומות. הוא מסיר מעליו את האחריות הזו ומשאיר אותנו עם טעם רע בפה של חזרה – הפעם עם טיעון מחקרי לכאורה – על אותם טיעונים שחשבנו שאבד עליהם הכלח.

מרסלו וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים ובמכללת בית ברל ויועץ פדגוגי

לקריאה נוספת

פנו דרך, המומחים מאמריקה באים | מרסלו וקסלר

—————————————————————————————————
כמה מקורות מחקריים שמראים שהפרעות קשב וריכוז אינן רק בעיה שמקורה גנטי-מוחי:
Biglan A., Brennan P., Foster Sh., Holder H. (2004) Helping Adolescents at Risk: Prevention of Multiple Problem Behaviors, New York, Guilford Press.
Burgin D., Lauzinger-Bohleber M., Sugerman A. (2010), Convergences and Divergences in Treatment of So-Called ADHD, International Journal of Psychology, vol. 91, issue 2, p. 395+ (IJP).
Kipnis A. (1999), Angry Young Men: How Parents, Teachers, and Counselors Can Help Bad Boys Become Good Men, San Francisco, Jossey-Bass.
Lynn G., Lynn J. (2006), Genius! Nurturing the Spirit of the Wild, Odd, and Oppositional Child,  London, Jessica Kingsley P.
Saleebbey D. (2001),  Human Behavior and Social Environments: A Biopsychosocial Approach, New York,  Columbia University Press.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורלי בנימין

    מה שמסבירה אחת ההוגות החשובות של מיקומי שוליים מוצלבים ששמה ג'ואן האקר הוא שבכדי להבין את האופן בו דיכויים מבניים מייצרים זה את זה ומיוצרים זה את זה צריכים לבחון תהליכים סמויים שבהם כוח מופעל על-ידי הקשר מוסדי ספציפי. הפוסט שלך מרסלו נותן תוכן מדוייק באתגר הזה – עד כדי כך שמתברר מדוע אי אפשר להבחין בין הבנה של דיכוי אתנו-לאומי ודיכוי מעמדי. בדרך כלל כאן מתווסף גם דיכוי מגדרי אבל לא כתבת מה קורה בהשוואה בין ילדות מזרחיות לילדות אשכנזיות כך שנשארנו לא מספיק יודעים על עוד תהליכים שמזינים את התמונה. בכל אופן אני מציעה להכיר גם את עבודותיו של תומר עינת שמעמיד רצף סיבתי בין הפרעות קשב וריכוז לבין הדרה ממערכת החינוך והתחברות לצורות פעולה עברייניות ועד איכלוס בתי הסוהר. נקודת המבט שלו מאפשרת לקשור בין שני הקצוות של הניתוח המבני של הפרעות קשב וריכוז.

  2. הדס

    הטיעון שמוצג בטקסט מוסכם עלי ואני מברכת על כל תרומה להכנסת הממד החברתי לשיח הפדגוגי שנשען ברובו,למרבה הצער, על שיח קליני מסוגים שונים.
    ניסים מזרחי העלה שאלות דומות לאלו שמועלות בסוף הפוסט במאמרו: "לא רוצים סוציולוגיה: פדגוגיה ללא חברה בשדה החינוך בישראל".
    עם זאת, אני חושבת שההשענות על הטענה אודות טבעם של הילדים כמי שאוהבים פעילות במרחב ואף מאושרים ממנה, היא שגויה. האמירה אודות ההשלכות של צמצום המרחב הציבורי והגבלת הנגישות של הילדים אליו מוסכמת עלי לחלוטין. זוהי אמירה חשובה שחסרה בשיח הפדגוגי אודות ההקשר שבו חיים הילדים והילדות כיום, ועל השלכותיו על תפקודם/ן והוויתם/ן.
    טענתי היא שאין צורך לבסס אותה על טענה, שהנה מהותנית בבסיסה, אודות טבעם של הילדים, שהרי המאפיינים של הילדות, כמו גם של הבגרות, נתונים להבניה חברתית ומשתנים מזמן לזמן וממקום למקום. למעשה, ההשענות על אמירה זו סותרת במידה מסוימת את הטענה המרכזית של הפוסט ולפיה כדי להבין את מצבם/ן של הילדים והילדות אין להסתפק באבחון קליני, שהנו פנימי ופרטני, אודות יכולותיהם/ן, אלא יש למקם אבחונים מעין אלה בהקשרים חברתיים רחבים יותר ולהתבונן על משמעותם.
    האמירה המנוסחת בפוסט היא חשובה ומועילה ועומדת בפני עצמה גם מבלי להסתמך על טענה מהותנית שכזו.

  3. יוסי דהאן

    כשקראתי לראשונה את סיכום מחקרו של ענתבי ב"הארץ", לא הצלחתי להבין מה מסביר את הממצאים שלו. המאמר שלך המציג את הממצאים המלאים של המחקר ומבקר את גישתו הצרה של ענתבי, מאיר את הבעייתיות של ההתעלמות שלו ממרכיבים חברתיים ואתניים שיכולים להסביר באופן מלא יותר את ממצאיו.

  4. נעמה שימקו

    שלום רב, מאחר ואני מנהלת יח' לביקור סדיר ועוסקת בהדרכה, אנא הרשה לי להגיב על השורה הנ"ל: "המערכת מענישה את הילד, הן על ידי בידוד, ובסופו של דבר על ידי הנשרתו. הנשרה, כידוע, היא המקור הראשי להתדרדרות להתנהגות עבריינית והיא מלווה בדרך כלל בהתמכרויות". אתייחס לעניין ההנשרה-
    ביה"ס יכול לנסות ולהנשיר תלמיד . אבל הוא אינו יכול לעשות זאת. חל"ח כידוע חל עד גיל 18. לכן, על מנת להעביר תלמיד שאינו מתאים לבי"ס עיוני לבי"ס מקצועי / בי"ס המטפל בתלמידים "מאתגרים", דרושות מס' ועדות בהשתתפות פיקוח כולל וביקור סדיר, מנהל אגף חינוך,פסיכולוג,מנהל מתי"א, וכמובן קב"ס האמון על מבצע ההעברה. המנגנונים בתוך הביקור הסדיר מובנים מאוד. אם תלמיד, מיוזמתו, מחליט לבעוט במערכת ובוחר לא ללמוד, בדר"כ תלויה כנגד הוריו תביעה בביהמ"ש דרך הביקור הסדיר, או לחילופין במידה ואגף הרווחה מעורב, מוצג המקרה לביהמ"ש באמצעות פקידת סעד. העבריינות אינה תוצאה של הנשרה היא תוצאה של בחירה. בתיה"ס מכילים תלמידים עם תיקים פליליים , חלקם אף במעצרי בית והם מורשים לצאת ללמידה בלבד. יתרה מזאת – הלמידה היא חלק מהתוכנית השיקומית והיא מפוקחת על ידי קצין מבחן. התלמידים אותם רואים דחופות בטלויזיה אינם תלמידים חסרי מסגרת לימודים אלא תלמידים חסרי בית שסרבו למסגרת פנימייתית. אלה תלמידים חסרי גבולות כך שגם המסגרת הלימודית הגמישה של תוכנית היל"ה אינה ראויה בעיניהם והם מעדיפים לעשות כטוב בעיניהם.דרך אגב, כל בי"ס בסוף כל שנה מחוייב להציג דוח עוזבים. מדד ההתמדה בביה"ס נבחן ע"י הפיקוח בדיוק כמו אחוזי הזכאים לבגרות.