• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על מופלטות וקצינים לבנים

אחרי שבוע "הקולינריה המרוקאית" בבית רה"מ, מאיר בביוף בודק: איפה ביבי ואיפה המזרחים

יוני 1996. מי לא זוכר את הערב ההוא בבנייני האומה, שבו נשא בנימין נתניהו את נאום הכתרתו לראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדותיה של המדינה, שירש את יצחק רבין שנרצח כחצי שנה לפני כן? מי לא זוכר את כל המזרחים והחרדים, שברית הדפוקים שנכפתה עליהם מכיוונו של השבט הלבן הזרימה אותם בהמוניהם לאולם העמוס מפה לפה, ששידר את ניצחונה של ירושלים הבית"רית-מזרחית-מסורתית על תל אביב הספק אדומה, ספק ניאו-ליברלית, ובוודאי חילונית-אשכנזית? מי לא זוכר את קריאות ה"היידה-ביבי, היידה-שרה" הקצובות והקולניות? מי לא זוכר את חרדתו של השבט הלבן מפני בגיניזציה של ביבי, שגררה בעקבותיה מסע של דה-לגיטימציה אגרסיבית כלפיו וכלפי זו שלצדו?

כמעט שני עשורים חלפו מאז, וכצפוי (בעיניי, לפחות) התברר שביבי לא רק שאינו מהווה פוטנציאל לסיכון המבנה החברתי הקיים, הוא אפילו מתגלה כאחד מכלבי השמירה האימתניים ביותר לשימורו של מבנה זה. ביבי הוא אחד הנוכלים הנקלים בתולדותיה של המדינה, וגם גזען לא קטן. המילה יושר, בהקשרו של ביבי, יכולה להופיע רק בנושא תדמית הנוכל שהוא הרוויח ביושר ברחבי העולם ובישראל. ביבי הוא ראש ממשלה כושל לא רק בנושא החברתי-כלכלי. "מדיניותו" – כך מוגדרת ההתלהמות הרגשית שלו כלפי איראן – לא רק שלא בודדה את איראן, ישראל היא שהפכה לכלב המצורע של העולם. שוו בנפשכם מה היה קורה אילו פואד בן אליעזר, או כל מזרחי אחר, היה מנווט את המדינה למקום שהיא נמצאת בו היום. אני רק יכול לנחש איך היו מגיבים אמנון אברמוביץ' ומאיר שלו. אבל מה שחשוב לנו, כמובן, הוא תקיעת הסכין של ביבי בגבם של המזרחים, שלא היססו להצביע עבורו ולהביאו למעמדו הנוכחי. נכון, רבים מהם נטשו אותו – והדבר השתקף היטב בבחירות האחרונות – אך הפתקים נדדו לנציונליסט אחר, גם הוא חלקלק ודוחה, אבל מרעננה.

הברית ההיסטורית וההדוקה שחיברה בין המזרחים לימין, האצ"ל והלח"י, שלימים נוכסה על ידי מנחם בגין לכוח פוליטי אדיר, הייתה כורח המציאות של אותם הימים. תנועת העבודה, כגוף שלא היה מוכן להתפשר על העיקרים של הוגי התנועה הציונית שראו במזרחים גזע נחות, טרקה בפניהם את כל הדלתות. הרוויזיוניסטים, שמימד הגזענות כלפי המזרחים רחש גם בקרבם, הבינו את שנעלם מעיניהם של אנשי העבודה: רק בעזרת המזרחים הם יוכלו לכבוש את השלטון. בגין, בסבלנות אין קץ, "בישל" את האלקטורט המזרחי לקראת יומו הגדול. הוא היה, כמו שכולנו הכרנו, דמגוג-על. הרטוריקה החכמה שלו ידעה לפרוט על הנימים הכי רגישים למזרחים, שהכירו לו תודה כנה על שהוא גילה רחשי כבוד להם, למסורתם ולתרבותם. היום הגדול שהביא את בגין אל כס ראש הממשלה, הוא גם קו פרשת המים באיכות היחסים שבין הימין ובין המזרחים.

הכתרתו של בגין לראש ממשלה הייתה השיא בשידוך בינו ובין המזרחים. מכאן ואילך, החלה התדרדרות. לא שבגין הפך את עורו, אך מלחמת לבנון הראשונה על חלליה הרבים, הדינמיקה הבלתי צפויה שלה ומות רעייתו עליזה, קירבו אותו לפרק הסופי והטרגי בחייו. ליורשיו – יצחק שמיר, ובעיקר ביבי – לא הייתה שום מחוייבות לברית הבלתי-כתובה עם המזרחים. יתירה מזאת, כוחו המתעצם של האלקטורט המזרחי שהביא למהפך של 77', החל להפחיד גם את מי שנהנו ממנו – בניה של "המשפחה הלוחמת". לפתע, השאלות סביב הפגזתה של אלטלנה וזהותם של מגרשי הבריטים פינו את מקומן לטובת השאלה היותר קריטית – התמורות הדמוגרפיות המעמידות את המשכיות ההגמוניה האשכנזית, ולא משנה אם היא ימנית או שמאלנית, בסכנת קריסה. כך, למשל, מצאו עצמם דן מרידור ורוני מילוא קרובים הרבה יותר לשמאל הציוני-אשכנזי מאשר למרכז הליכוד המזרחי ברובו. והם לא היו היחידים. מכאן, קצרה הייתה הדרך להזרמתן של המאסות הלבנות מברית המועצות, תוך העלמת עין מאי-יהדותם של חלק ניכר ממיליון המהגרים שהן כללו. הדחיפות לביסוסה המחודש של ההגמוניה האשכנזית דחק לפינה את כל השאלות האחרות. ה"חושו אחים, חושו!" של אמנון דנקנר שקרא לאחיו הסלאבים הלבנים להחיש את פעמיהם ארצה, היטיב להמחיש ולבטא את הלכי הרוח של השבט הלבן.

בעוד גלי ההגירה ההמונית מברית המועצות לשעבר ממפים מחדש את פני החברה בישראל, תוך דחיקה צנטריפוגלית של המזרחים חזרה לשוליה, התנהגו המזרחים כאילו שום דבר לא קורה. אל מול ההתארגנות הרוסית המרשימה ומאורגנותה משכבר הימים של ההגמוניה, המאסה המרכזית של המזרחים המשיכה לתלות את יהבה בליכוד של שמיר, ואחר כך בביבי – שלא רק שלא פיצו את המזרחים על תמיכתם בהם, אלא אף התנכלו להם ביודעין ובכוונת מכוונים. ביבי גם עיקר את כוחם של חברי מרכז הליכוד, בנוסף לטרור החברתי שלו, שקורבנו העיקרי היה (והווה) הציבור המזרחי. פעיליו ומצביעיו המזרחים של הליכוד פחתו והלכו בתקופת כהונתו של ביבי, אך לנוכח התנהלותו הצינית והגזענית כלפי המזרחים, האנמיות המתרפסת של המזרחים בליכוד רק הגבירה את התנכלותו של ביבי כלפיהם.

ביבי, חובה להזכיר, בנה את הקריירה שלו על המיתוס של אחיו – יוני נתניהו שנהרג בפעולת אנטבה. פעולה זו, שבה שוחררו חטופים ישראלים ממטוס אייר פראנס שהונחת באוגנדה, הוצגה בארץ כפעולה שעצם קיומה, כביכול, של המדינה היה תלוי במידת הצלחתה. ורק תזכורת קטנה: הפעולה התרחשה כשנתיים וחצי לאחר התבוסה הצבאית, ובעיקר המוראלית, שישראל האשכנזית היהירה נחלה מידיהם המיומנות של לוחמים ערבים – מצרים וסורים – שבניגוד לכל ה"הערכות המודיעיניות" התגלו כאמיצים, חכמים ובעלי יכולות המצריכות מורכבויות של שיטות לחימה. ישראל ההלומה והשפופה הייתה זקוקה למבצע כזה כדי לשקם את האגו המרוסק שלה, ובני משפחת נתניהו, שהבינו את עוצמת המיתוס וההילה שנכרכו סביב ראשו של יוני, לא היססו לסחוט מהמדינה את המקסימום האפשרי. ביבי, כמו ביבי, ללא בושה וללא עכבות, בנה מהמיתוס המפוברק של אחיו את הבוננזה הפרטית שלו. סוחר הרהיטים לשעבר של חברת "רים" היה לפוליטיקאי הבכיר בישראל.

כבר בראשית צעדיו הפוליטיים בארץ, הוא חשף טפח מנגיפי הגזענות המקננים בנבכי נפשו. ב-14 בינואר 1993, ב"הופעה" היסטרית ומביכה בשעת צפיית שיא בערוץ 1, הוא שיתף את כל העולם בפרשיית סחיטה שלא הייתה ולא נבראה, כשהוא מרמז שסחיטה זו באה מכיוונו של דוד לוי, שהיה בעל כוח והשפעה בליכוד של העת ההיא, ואותו ביקש ביבי לסלק כדי לזכות בראשות הליכוד. הטרמינולוגיה שבה השתמש ביבי, "אדם המוקף בחבורה של פושעים'', הינה קוד מוכר באשר למוצא אתני מסוים. המילים "פשע" ו"פלילים" יצויינו רק בהקשרם של המזרחים. בהקשר האשכנזי, אם בכלל, המילים תהיינה הרבה יותר מכובסות. הפנטזיה של ביבי סיפרה על קלטת, שבה הוא נראה שוכב עם מאן דהיא (והוא אכן אישר שקירנן את שרהל'ה, ובטון יללני ומביך ביקש את סליחתה) ושאותם "גורמים פליליים" מאיימים לחשוף ולהפיץ אותה. הוא הגיש תלונה במשטרה, והכל התברר כפרי דימיונו החולני והגזעני. כעבור שנים, כשהיה כבר ראש ממשלה, הוא סיפר בריאיון עיתונאי שאחד הזכרונות המכוננים מתקופת ילדותו היה מראה החיילים הבריטים בחוצות ירושלים. ורק אזכיר, שביבי נולד נולד ב-1949, לפחות שנה לאחר שאחרון החיילים הבריטים כבר לא היה בארץ…

תחת הכותרת: "הם בסדר כל עוד יש להם קצינים לבנים", פירסם העיתונאי אנשיל פפר כתבה מעניינת על ביבי נתניהו ("כל העיר", 1.12.2000). באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, מספרת הכתבה, פנתה הוצאה לאור יוקרתית אל הסופר והעיתונאי הבריטי, מקס הייסטינגס, כדי שיכתוב ספר על יוני נתניהו ומבצע אנטבה. "הייסטינגס עשה הכל כדי לשכנע את אביו של יוני, פרופ' בן ציון נתניהו, שהוא האיש המתאים לכתוב את הספר", ממשיכה הכתבה. הייסטינגס קיבל את הג'וב, אך התלהבותו ממשפחת נתניהו, שככה והתקררה באותה מהירות שבה נסקה לשחקים. וכך מסופר בכתבה: "באותה תקופה נתניהו חזר לארץ, והייסטינגס מתאר מפגש נוסף איתו: 'בארוחה על שולחנו של ביבי נתניהו בירושלים הקשבתי בתחושה מתגברת של חוסר נוחות לדיבוריו של ביבי על עתיד מדינתו. 'במלחמה הבאה, אם נעשה את זה כמו שצריך, יהיה לנו סיכוי להוציא את כל הערבים', הוא אמר. 'אנחנו יכולים לפנות את הגדה המערבית ולסדר את ירושלים'. הוא התבדח על חטיבת גולני, יחידת חיל הרגלים הישראלית שבה רבים מאנשיה הם יוצאי צפון אפריקה או תימן. 'הם בסדר כל עוד כל עוד יש להם קצינים לבנים', הוא חייך".

ואכן, לביבי יש את כל הסיבות שבעולם לחייך. גם אם תמיכת המזרחים בליכוד שבהנהגתו פוחתת והולכת, עדיין מהלכים בינינו יותר מדי מזרחים התומכים בגזען האולטרה-ימני הזה, כפי שהוא נחשף והשתקף בפני העיתונאי הבריטי, ובכלל. האשה שלצדו אינה ראויה אפילו לתגובה, אך מצבה הנפשי – כפי שהוא מתואר בפי יותר מדי א-נשים שעבדו מולה – מצריך, בוודאי, טיפול יסודי (ויש לי הרגשה שאפילו מרוקאים, בעלי הרגלי אכילה כאלה או אחרים, יהיו מוכנים לממן את שיקומה…). אני מאמין לביבי שהוא אוהב מופלטות. אני, בכל מקרה, בוחל בו.

כנראה שיעניין אותך גם: