• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

על סוציולוגיה פמיניסטית עבור אנשים

מהי שיטת מחקר פמיניסטית? מתוך סקירה של שיטות קיימות, אורלי בנימין מציעה לשלב ראיונות עם אתנוגרפיה מוסדית ושיתוף פעולה בין הנחקרות "בשטח" לחוקרות האקדמיות כדי לייצר ידע מועיל לשינוי מסגרות דכאניות. מאמר מתוך הספר "מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות"
אורלי בנימין

מבוא

בשנים האחרונות התגברה מאד המודעות לאפשרות שהראיון הפמיניסטי יפגע במרואיינת בדרך זו או אחרת והיא תהפוך לסטטיסטית במחזה מטעמה של אשה אחרת מכוונת קידום מקצועי ויוקרה אינטלקטואלית. גם הטקסט הפמיניסטי הנכתב על בסיס ראיונות עלול לפגוע במרואיינת על ידי התייחסות למימד אחד בלבד של הווייתה והתעלמות מאחרים. מיכל קרומר-נבו ואני הצגנו התכנות כזו לטקסט הפוגע בדימוי של המרואיינת כבת אנוש מורכבת ודומה במהותה ליצרני ויצרניות הטקסטים האקדמיים, כפועל יוצא של שלוש מגמות במחקר על החיים בעוני. שלוש המגמות מתאפיינות כל אחת בפרוייקט אתי-ביקורתי ספציפי אך בפועל מעמידות טקסט המרחיק את המרואיינת מהחוקרת ומבדל ביניהן. האתיקה המחקרית הפמיניסטית שרצוני לקדם באמצעות פרק זה, האתיקה שמתבססת על גישת האתנוגרפיה המוסדית של דורות'י סמית', מאמצת כמטרתה הבסיסית את חיזוק נגישותן של נשים למשאבים ופועלת לקידום מטרה זו בשלושה אופנים: (1) באמצעות למידה מתוך ראיונות עם נשים על התנסויותיהן בהקשרים מוסדיים ספציפיים; (2) באמצעות מחקר המכוון לתיעוד וניתוח מסמכים, טקסטים ועדויות אחרות לתהליכי התבססותן של הפרקטיקות המוסדיות המעצבות את התנסויותיהן של נשים ואת נגישותן למשאבים ו- (3) באמצעות פעולה משותפת מתמדת עם נשים אחרות לחיזוק השפעתם של הממצאים על פיתוח ו/או תיקון מדיניות ציבורית רלוונטית. דיוני באתיקה פמיניסטית מאמץ את ההנחה שמחקר פמיניסטי הוא מחקר הבא לחזק את פומביותה של רוח הפעולה הנשית המשותפת. לפיכך בדיוני אבחן שני היבטים בלבד של אתיקה במחקר הפמיניסטי: האחד, הוא המחוייבות הפמיניסטית למקד את הדיון במימדי הדיכוי המתקיימים בהקשר שבו פועלות נשים כפי שהוא עולה מתוך ניתוח התנסויותיהן ודרכי הדיבור שלהן; השני הוא המחוייבות הפמיניסטית לא להותיר את הדיון בחומרים ברמת השאיפה להעמדת חידוש אנאליטי מתוכם אלא לכוון גם להסקה בכיוון של פעולה ציבורית משותפת שתאפשר את הנכחת התנסויותיה של המרואיינת בשיח הציבורי.

הפרק מאורגן באופן הבא: אני פותחת בהצגת מגבלותיהם של מחקרים פמיניסטיים שאינם מתמקדים בחקר ההקשר המוסדי; לצד מחקרי העבר, אני מציגה שדה אמפירי ספציפי שביחס אליו אני מעוניינת להדגיש את חשיבות הבנת ההקשר המוסדי שבתוכו פועלות נשים הוא השדה של עובדות סוציאליות המועסקות בעמותות. לשם כך אציג תוך כדי הדיון קטעים משני ראיונות שנערכו בשנת 2008 – ראיון עם עובדת סוציאלית וראיון עם מנהלת בכירה באחד מארגוני החברה האזרחית שיש לה הכרות עם השדה.

מתוך הדיון בשדה זה אעבור להבהרת גישת האתנוגרפיה המוסדית כגישה אתית ואז אבהיר את משמעותה של הקביעה כי המדובר בסוציולוגיה למען אנשים ביחס לנגזרות המתודולוגיות של אימוץ גישה זו. לבסוף, אדגיש את החשיבות שיש לאתנוגרפיה מוסדית בהקשר הייחודי הישראלי ואדון בהיבטים הייחודיים לחקר נשים בחברה הישראלית ההופכים את האתנוגרפיה המוסדית למתאימה במיוחד עבורן.

מגבלות במחקר פמיניסטי שאינו מתמקד בהקשר מוסדי

בשנת 2005 התחלנו פנינה מוצפי-האלר, דבי ברנשטיין ואני במחקר על עבודת הניקיון בישראל מתוך כוונה לבחון את ההצלבה של מיקומי שוליים מעמדיים ואתנו-לאומיים בהתנסויותיהן (אספנו נתוני ראיונות עם מנקות עולות מחבר העמים ופלסטיניות-ישראליות מכפרים בצפון ונתונים אתנוגרפים עם מנקות מזרחיות בפריפריה. במקביל אספה שרית ניסים נתונים מראיונות עם קבלני ניקיון). במהלך תקופת המחקר אני המשכתי ואספתי נתונים על הסדרת הרכש הממשלתי בישראל ובמיוחד על מכרזים עתירי כוח עבודה, המחיר שציבור העובדים בישראל משלם על חיזוק פוטנציאל הרווחים של חברות ישראליות המוכרות שירותים לממשלות זרות שהתבסס כשהתקבל חוק חובת המכרזים (1992). אבהיר כאן את מגבלות המחקר הפמיניסטי שפרסמנו על בסיס חומר הראיונות והאתנוגרפיה מבלי שעשינו שימוש בידע המוסדי על הסדרת הניקיון.

Formations of class and Gender
"צורות של מעמד ומגדר". הכמיהה למכובדות עבור העובדות ועבור ילדיהן

כיוון שהתמה המרכזית שעלתה בניתוח החומרים הייתה הכמיהה למכובדות (מה שסקגס כינתה ב- 1997 respectability) עבור העובדות עצמן ועבור ילדיהן התחלנו תרות בחומרים אחר האפשרויות לבסס מכובדות כזו בשלושת המעגלים החברתיים אותם תארו המרואיינות: מול האחרות במקום העבודה; מול המשפחה ומול הקהילה. בממצאינו הראינו אבחנה בין שלוש הקבוצות האתנו-לאומיות כאשר המהגרות מחבר העמים שתארו חוויות של השפלה מול ממונים ומועסקים בתפקידים אחרים באותו מרחב, מבססות מכובדות במיוחד מול מקום העבודה ובאמצעות התחברות ופעולה משותפת עם העובדות האחרות לצידן; הפלסטיניות הישראליות שתארו תהליכי ביוש בקהילה ובמשפחה מבססות את מכובדותן באמצעות יחסי הידידות שהן מקיימות עם מעסיקות אוהדות ובאמצעות הדגשת הישגי הילדים; ולבסוף המנקות המזרחיות בפריפריה מבססות מכובדות מול האחרות במקום העבודה באמצעות הדגשת הישגי צריכה ומול המשפחה באמצעות הדגשת התרומה שלהן למכובדות של ילדיהן – באמצעות הכסף שהרוויחו מעבודת הניקיון, גם הם יכולים ללכת לקניון לקנות המבורגר, כמו כולם. הדיון התיאורטי העמיק את ההבנה המקומית של פוליטיקת הרגש ובמיוחד את הבנת ההתנגדות של הנשים לקבל על עצמן את מיקומי הבושה וההשפלה שיצרה התלות שלהן במשרות בעייתיות. יש חשיבות גדולה לדעתי ביבוא של המושג פוליטיקת רגש לדיון הפמיניסטי הישראלי ויש גם חשיבות גדולה לפיתוח התיאורטי שקשר בעבודה זו בין פוליטיקת רגש, מיקומי מעמד/מגדר ואבחנות אתנו-לאומיות.

דיוני במגבלות המחקר הפמיניסטי שהצגתי פותח בקוראת המאמר: בשל אופיו של הדיון והתמקדותו בהתנגדות להפנמת הרגש השלילי ולא בהתנגדות לתנאי החיים בהם הוא מיוצר, הקוראת יכולה להסתפק בבחינת הרלוונטיות של הטיעון התיאורטי לעבודות המחקר שלה מבלי שמציאות החיים של המנקות, העוני, המחסור, ההשפלה, הבושה, יטרידו את עולמה. נהפוך הוא. כמו מנהלי משאבי האנוש במגזר הציבורי וכמו קבלני הניקיון עצמם היא יכולה להרחיק את המציאות הזו מעצמה כמציאות שרלוונטית רק לנשים 'אחרות' שנסיבות מצערות כלאו אותן במערכות יחסים קשות. במילים אחרות, הכותבת כמו הקוראת של מאמר מסוג זה, קידמה את מטרותיה האקדמיות והפנתה עורף לעובדות אשר הראיונות עמן, קידמו אותה. הן הפקידו בידיה את סודות הבושה וההשפלה שלהן והיא כתבה על כך לכתב עת זר בניכר והלכה הלאה לעיסוקים אחרים.

בפרק זה ברצוני לטעון שגם אם נשמרו כל כללי האתיקה הפמיניסטית המקובלים במחקרי ראיונות ובאתנוגרפיה בתהליך איסוף הנתונים וגם אם במבנה הטענה התיאורטית נעשה מאמץ שלא להבנות אחרות דכאנית אלא להמחיש את האנושיות המורכבת של משתתפות המחקר, הרי קיימת מכשלה אתית מהותית בצורת עבודה זו: המכשלה האתית מגולמת בערפול הנותר במאמר לגבי מהי הפעולה הפוליטית המסתמנת כאפשרית, כנדרשת, כרצויה על מנת שמציאות חייהן של עובדות הניקיון לא תיוותר כפי שהייתה בעת המחקר וחוקרות נוספות בתחום לא יצטרכו לשמוע אם מצרה על כך שהבן המתבגר שלה אומר לה שוב ושוב 'אמא אני רעב' נוכח מקרר שאינו יכול להציע לו מענה למרות שהיא עמלה קשה כלכך בכדי למלא אותו. אפנה כעת להצגת שדה נוסף ואדגים לגביו עוד מגבלות במחקר הפמיניסטי הרווח.

חקר מקרה: הסחר בשרותים החברתיים והציבוריים בישראל

הרחק הרחק מתשומת הלב הציבורית בשנת 1959 חתמה ישראל על הצהרת הצטרפות ל- GATT צורתו המוקדמת של ארגון הסחר העולמי ה- WTO וב- 1983 חתמה, במעמד של מדינה מתפתחת, על קוד הרכישות הממשלתיות של הארגון. בחיי היומיום שלנו אנחנו לא חושבות על הסכמי הסחר העולמי האלו (ואפילו אם ניכנס לאתר איגוד לשכות המסחר ונקרא שם על חידוש החתימה על ההסכם לרכש הממשלתי בדצמבר 2011 לא נראה מיידית את הקשר) אבל בשנת 1995 עם התנסחותו של ה- GATS ההסכם הכללי לסחר בשירותים, החלה להיות להסכמים משמעות דרמטית של הדרת נשים המועסקות בשרותים חברתיים מופרטים מהסכמים קיבוציים גלויים. זאת במידה רבה בשל החובה המשפטית המגולמת בקוד הרכישות הממשלתיות של ארגון הסחר העולמי. דהיינו, על כל מדינה המעוניינת לאפשר לחברות היוצאות ממנה לחתום על הסכמי יצוא של סחורות או שירותים מול ממשלות זרות, להכניס שינוי בשיטתה המשפטית שיבטיח את זכותן של חברות זרות להתחרות על חוזי הרכש של המדינה. וכך נחקק ב- 1992 חוק חובת המכרזים שהחל להיות מיושם ב- 1996 במלוא הקיטור1. אם כך, משמעותם המרכזית של הסכמי הסחר העולמיים היא שינוי דרמטי בגישתן של מדינות ממחוייבות להגשת שירותים חברתיים למחוייבות לרווחיותן של חברות פרטיות, מחוייבות שבהקשר הישראלי היוותה גם הזדמנות עבור פקידות האוצר שהיתה עסוקה בהפחתת מספר הנשים עמם יש למדינה יחסי עובד מעביד הכרוכים בתשלומים פנסיוניים. רק מעטות יודעות שכלכלני האוצר לקחו על עצמם בצורה מכוונת את ההפרדה בין מועסקות השרותים החברתיים לבין האיגודים המקצועיים הפועלים במגזר הציבורי. זאת משום שבדרך כלל הביטוי הגלוי של המהלך נשמר לפורומים העסוקים בדיונים כלכליים שרק לעיתים רחוקות פמיניסטיות מפנות אליהם מבט חוקר. אם נפנה את המבט להתבטאויותיו של אחד מכלכלני האוצר, אורי יוגב, נמצא ניסוח מאד גלוי ששינה את מציאות חייהן של מועסקות רבות בשירותים החברתיים: "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל"2. כיצד קודמה מהפכה דרמטית זו? באמצעות תהליך אדמיניסטרטיבי הדרגתי שהפך יחידות מדינתיות רבות אם במשרדי הממשלה, אם ברשויות המקומיות ואם בארגונים אחרים הממונים על-ידי המדינה, למתאימות לחובת המכרזים. משמעותו של התהליך האדמיניסטרטיבי האמור היתה פיתוח אמצעים למניעת חזרה ליחסי עובד מעביד: וביניהם יצירת יחידות רכש גדלות והולכות כולל מנהל הרכש הממשלתי באגף החשב הכללי באוצר; חוק החשבים ומינויים שהבטיח כי חשב מטעם האוצר ישתתף ביחידות הרכש ויבטיח את מרכזיות קריטריון המחיר הזול בבחירת זוכי המכרז ולבסוף התפתחות ועדות המכרזים על אנשי המשפט והכלכלה שבהם. הספרות בעולם מכנה את תוצר התהליך הזה כצמיחת ה'מדינה החוזית' The contract state ומבקרת את האופן שבו פקידות המדינה איבדה את יכולתה להפעיל שיקול דעת מקצועי שיהיה מבוסס על ניסיון או היכרות עם שדה ושרות חברתי והפכה לעושת דברם של כלכלנים ואנשי תקציב בשל גישת ה- The new public management. את שיקול הדעת המקצועי החליף הצורך לפקח על מבצעי החוזה וספקי השירותים תוך הדגשת הקריטריון של best value שמשמעו, הפחתת עלויות והאדרת רווחיות עבור הגופים הלא מדינתיים המעורבים.

לשונית מכרזים באתר של לשכת הפרסום הממשלתית
לשונית מכרזים באתר של לשכת הפרסום הממשלתית

וכך, במנוגד להסכם הקיבוצי המגן על מרצות באוניברסיטה שיש להן קביעות ותנאי העסקה מיטיבים המבטיחים להן הפרשות פנסיוניות נדיבות לכל אורך התהליך המחקרי, עבור המועסקות בשירותים המופרטים, תנאי ההעסקה החלו להיות מעוצבים על-ידי חוזים שנחתמו, בדרך כלל בתנאי שקיפות נמוכה מאד (דהיינו רק שקיפות ביחס למתחרים פוטנציאלים על אספקת השירות אבל ללא שקיפות מבחינת מועסקות המכרז, איכות השירות הניתן או תנאי הבטיחות המגולמים בשירות ואכן ברק-ארז כבר יצאה כנגד הסדרה לקויה זו של מכרזים). החוזים נחתמו בין משרד הרווחה לבין ארגונים שזכו במכרזים על תפעול שירותים חברתיים שונים או בין הארגונים שזכו במכרזי משרד הרווחה וחברות שלקחו על עצמן לפעול כקבלניות משנה ורק לנציגי הצדדים היה מושג, באיזה מידה זוכות מועסקות להכרה במיומנותן המקצועית כך שיוכלו לקבל עליה שכר ובאיזו מידה מופחתת המיומנות הנדרשת כחלק מהפחתת עלויות. לתהליך זה המתקיים כיום ביחס לעיסוקי השירותים בארצות רבות, קוראים deskilling או הפחתת ערך. על מנת להבטיח את רווחיותם של ארגונים מכווני רווח ושאינם מכווני רווח נוצר צורך להפחית מאד את עלויות ההעסקה של עובדות סוציאליות ומטרה זו הושגה על-ידי סדרה של אמצעים: הפחתה של היקף המשרה כך שעובדות סוציאליות החלו מועסקות במה שמכונה בספרות מיני-ג'ובס – משרות שמאורגנות סביב רצועות זמן מינימליות (שלוש שעות ביום) ומאלצות נשים שזקוקות לפרנסה להחזיק במספר משרות כאלה כך שהוצאות הנסיעה בין המשרות והזמן המושקע במעבר – מוטל על כתפיהן. מרכזית להבנת הדכאנות שבמעבר למיני ג'ובס היא כמובן העובדה שבמשרות טיפול מהסוג בו מועסקות עובדות סוציאליות העבודה אינה נוטה להסתיים על-פי השעון ובדרך זו נשים 'תורמות' את זמנן למערכת ממש כפי שעשו הנשים המתנדבות בארצות הברית של המאה ה- 18 בפרוייקטים הקהילתיים בהם פעלו עוד בטרם עבר מקצוע העבודה הסוציאלית תהליך פרופסיונליזציה. למשרה החלקית הצטרפה גם ההעסקה שעתית על אופיה הממסחר והגדרת המשרה כזמנית או כתלויית פרוייקט. בדרך זו התפתחה מציאות שבה בשנת 2009 בתחום הבריאות והרווחה 61% מהמועסקים כבר אינם מועסקים על-ידי המדינה; מהם 54,000 מועסקים על-ידי מלכ"רים ציבוריים; ו- 60,000 מועסקים על-ידי חברות עסקיות (הנתונים מחושבים מתוך ירחון שכר ותעסוקה של הלמ"ס לוח 5.6)3. והנה דבריה של עו"סית שהתראיינה למה שחשבתי אז שיהפוך למחקר שלי בתחום:

המשרה השנייה, זה בעצם ב"[מלכ"ר]"; זו תוכנית שמיועדת למשפחות [מהגרים], בגדול, ויש את זה בכמה מקומות בארץ. עכשיו, [המלכ"ר] עובדים ב[עיר], כאילו יש להם מקום ב[עיר], משרד, הם מעסיקים את העובדים דרך קרן עירונית גם, כשאני, במקרה הזה אני עובדת, יוצאת דרך [גוף מקצועי חיצוני לרשות המקומית], שמה אני מקבלת הדרכה, שם המנהלת המקצועית שלי, וגם [המלכ"ר] מנהלים אותי זה תפקיד כזה שכולם רוצים לנהל אותך בסוף אף אחד לא באמת מנהל אותך, כן? ואם את צריכה תמיכה אז אין לך למי לפנות אבל כולם רוצים להרגיש שמנהלים אותך ושמה אני עובדת, גם, התחלתי ב-21 שעות בשבוע, וזה כאילו 89 שעות חודשיות, וירדתי עכשיו ל-18, שזה עוד ירידה… ואני, אז אה, ולא כל כך מתערבים לי בעבודה באופן כללי, מדי פעם מציקים לי, מה[מלכ"ר] מציקים לי, שזה ארגון שהוא לא כל כך מבין לא בטיפול ולא כל כך איכפת להם מה, שתי המנהלות שלי הן בכלל לא מבינות ב[מהגרים], לא איכפת להם גם, אין שום, עוד פעם, אין איזה חשיבה של מה המצב של ה[קהילה] ומה היה ומה צריך להיות, ו"בואו נסתכל בכלל להבין מאיפה הם באו ומה", אין, זה פשוט כאילו, הם רוצים שאני אביא להם מספרים כדי שהם ירגישו שאם יעשו מספרים, זה ממש, לי, בתור עובדת, איכפת יותר מהם. את מבינה את האבסורד!?! זו אני שצריכה כאילו לבקש מהם שיביאו לי, שיביאו לי ציוד לטפל בילדים, אני צריכה כאילו, במקום שהם אמורים לדאוג לי בתור המנהלים שלי ולתת לי את התנאים לעבודה, זה כאילו תחושה ששמים אותך לעשות את ה-V ולא באמת איכפת להם אם את באמת מקדמת את הדברים, העיקר שתביאי את המספרים של הילדים, הנה: "התערבתי בכך וכך משפחות", לא באמת מעניין אותם לעשות שינוי, אף אחד לא רוצה לעשות שינוי

בשתי המשרות שלה הרוויחה המרואיינת בזמן הראיון קצת יותר מ- 4,000 שקל – פרוטות יותר משכר מינימום כשהיא נוסעת לעיתים שעה ולעיתים שעה וחצי בין משרה למשרה. בדבריה היא מנכיחה קול מוסרי של מי שמחוייבת לעבודה "לעשות שינוי" משמעותי, אך נתקלת באדישות רבה במערכת כלפי צרכיה המקצועיים כמטפלת. ברור לה ששיקולים כמותיים של מדידה (אלו הקשורים על פי רוב לפיקוח המדינתי ולפיכך לרווחיות) חשובים לממונים עליה יותר משיקולים הנוגעים לתהליכים עצמם. היא ממקמת את עצמה כמי שיש לה שליטה מינימלית על יכולת התפקוד שלה לצד הביקורת שלה על המערכת. בביטוי התקווה שלה לפיו היא יכולה/רוצה "לעשות שינוי" מגולמת תחושת שליחות ממנה המרואיינת מגיעה לעבודתה כעו"סית. במקום אחר בראיון היא מבליטה עוד יותר את האבחנה או הניכור בינה לבין המרחב שבו היא עובדת.

אני באתי תמימה, וכשהיה לי דברים שלא היו נראים לי אז באתי לראש צוות שלי ובהדרכה כאילו, והיא הרגישה שאני מבקרת אותה בעצם והיא נכנסה לכל מיני גם קטעים אישיים, אבל גם, זה המערכת, ככה המערכת פועלת, אין שמה איזה חשיבה, את יודעת: לא יושבים וחושבים: "או קיי, אז מה נעשה?"

מה אומרת המרואיינת על עצמה כשהיא מכנה את עצמה 'תמימה'? נראה שהיא מודעת לעובדה שהמרחב שבתוכו היא פועלת שומר על קוד פעולה של מותר ואסור שהיה עליה ללמוד; קוד הפעולה הזה, ששולל, על-פי דבריה השמעת ביקורת, מקפל בתוכו מידע חברתי משמעותי וכאן מופיעה הדילמה האתית המרכזית בה אני רוצה לדון: ניתן היה לארגן את הניתוח סביב ציר של ביקורתיות/ילדותיות של הדוברת, ציר שהיה תובע הבניית דכאנית של אחרותה של הדוברת: אינה יודעת להתאפק, אינה יודעת לדחות סיפוקים, מתעקשת על דרכי פעולה לא מציאותיות, לא חסכנית, לא שקולה – כמעט כל רשימת האיפיונים הסטריוטיפיים של אלו המסומנים על-ידי גישת תרבות העוני כ'בעייתיים' – היו מתארגנים בקלות סביב ציר זה. באיפיונים אלו ניתן היה לתלות את ההישגים הנמוכים שבאים לידי ביטוי בתאור התגמולים המועטים להם היא זוכה במשרה באופן המותיר אותה תלויה בתמיכת הסובבים אותה. רק התואר הראשון שבו היא מחזיקה מפר את התמונה השלמה שהייתה מתבססת בהדגשת העברת האחריות אל המרואיינת ואל אישיותה, קו בו התאפיינו מחקרים שיצאו מגישת 'תרבות העוני' כלפי תלויי מערכות הרווחה. בתגובה לניתוח כזה ולמסורת ממנה הוא יוצא התבססו בספרות על נשים החיות בעוני שלוש מסורות של ניתוחים אלטרנטיביים ביקורתיים שמדגישות את משאביה של המרואיינת ו'חוגגות' את אי כניעתה למבנה העוצמה שבתוכו היא פועלת.

הסבר היוצא מהמסורת הראשונה, הסבר מבנימוסדי, היה מדגיש את ההיבט של מבנה ההזדמנויות הפתוחות בפני העו"סית ותאור המשרות המוצעות לעובדות סוציאליות בעלות תואר ראשון – הסבר שהיה מבליט דווקא את הפער בין חריצותה של המרואיינת ואת נחישותה להתגבר על המכשולים המבניים בדרכה לבין השינויים המבניים המצמצמים את המשרות האיכותיות והמאוגדות המוצעות לעו"סיות; יתכן שבמסורת זו ההסבר היה גם תר אחר אפשרות לבחון היבטים של התארגנות ופעולה משותפת עם עו"סיות אחרות. לו הניתוח היה מתפתח בכיוון זה טווח אפשרויות הפעולה ותפיסותיה היחודיות של המרואיינת היה מאויין והמחקר בכללותו היה מצטרף אז לקבוצה גדולה של מחקרים המבנים באופן דכאני את האחרות של המרואיינים בהם ומכוננים אותם כממוקדים במאבק ההישרדות שלהם ותו לא.

ניתוח היוצא מהגישה השניה, יכול היה להבליט את ההתנגדות הננקטת על ידי המרואיינת בקיומה של הגדרת מצב מובחנת מזו של הממונים עליה באופן שהיה חוגג את המשאבים שלה כמי שאינה נרתעת מלתור אחר כל סדק אפשרי בדרך לקידום אמונתה וערכיה ביחס לעבודה הסוציאלית הנכונה והמחוייבת; לו היה מתפתח הניתוח בכיוון זה היה לנו תוצר ממוקד בסובייקט פעיל הסותר את הפאסיביות בה התמקדה תרבות העוני. יחד עם זאת ההקשר שמצמצם מאד את טווח אפשרויות הפעולה העומד לרשות המרואיינת היה מאויין בדיון, מבנה ההזדמנויות הפתוח בפניה היה מועבר לשוליים. לו כחוקרות היינו נוקטות בדרך ניתוח זו שהייתה מאפשרת לנו לעסוק בזהות ובבחירה בעולמה של המרואיינת, היינו, בשל העדר התייחסות להקשר פוליטי, מוצאות את עצמנו מכוננות אחר חד מימדי או 'אחרת' חד מימדית ממוקדת בהתנגדות לממונים עליה רק משום שהיא תופסת באופן לא ריאלי את משאביה. העובדה שהיא פועלת באופן מבודד ולפיכך תתקשה לאתגר את מבנה הכוח המכתיב את פרקטיקת ה'מיני ג'ובס' והערכה הכמותית של התפוקה בתוכה כחלק מתהליך השינוי המוסדי של הסחר בשירותים, היתה עלולה אז להיוותר בשוליים של תודעת קוראי המחקר שלנו.

לבסוף, מתוך הגישה השלישית, ניתן היה לקחת פרספקטיבה המאדירה את קולה ואת עמדותיה של המרואיינת תוך דגש על הידע בו היא עושה שימוש בניתוח שלה את המערכת בה היא פועלת. במנותק מניתוח מפורט של היחסי הכוח בין השיחים הנגישים לה והעובדה שהמרואיינת מבליטה מודעות וקטגוריות הלקוחים משיח אופוזיציוני, שוב היו מותירים מחוץ לדיון מימדים רבים של אנושיותה ושל האופי המבני של שגרות היומיום בעולמה.

כדי להתרחק מההבנייה הדכאנית של האחרות ששלוש גישות אלו מסתכנות בה, יש להבין גם את המרחב הארגוני שמעצב את צורות הפעולה של עו"סיות. הנה קטע מרעיון שערכתי עם עו"סית בכירה שבזמן הראיון עבדה כמנהלת באחד מארגוני החברה האזרחית.

ת: עכשיו התהליך של התקצוב הוא בכלל עוד לפני שיצאנו למכרז. כשאנחנו מגישים פרוייקט יושבת איתנו מנהלת הכספים ואומרת: פרוייקטור, חצי משרה, עשרים אלף דולר. לפי הוראות החשב הכללי באוצר.

ש: יש לה סכומים מראש, נקובים , על תפקיד?

ת: כן, עובד סוציאלי, משרה מלאה, עשרים וחמש, אני אהיה נדיבה, עשרים ושבעה אלף דולר. עשרים ושבעה אלף דולר עלות, יש לה טווח כאילו. מדריך או איש לא מקצועי זה עשרים וחמישה אלף דולר. עכשיו כשרוצים עובד סוציאלי יש עוד איזשהו משחק קטן. עכשיו את צריכה לדעת להגיד, אני רוצה עשרים ושבע או אני רוצה מישהו יותר בכיר. תתקצבי את זה בעשרים ותשע

ש: אז מה קורה אם צריך עובדת סוציאלית עם תואר שני. האם מבחינים בין עובדת סוציאלית עם תואר ראשון או תואר שני?

ת: לא. מתוקצב עובדת סוציאלית. אף אחד לא אומר שהיא כזו או אחרת. הסכומים הם סכומים שמקובלים על האוצר… יש משחק שהרבה פעמים נותנים את הנסיעות בתוך השכר. יש עלות שכר. מהעשרים ושבעה אלף דולר האלה צריך לעשות שכר ש: will make sense שיהיה בו הגיון, וכן שכל ההפרשות, הימי מחלה והפיצויים שהכל יכנס לתוך ה- 27 האלה

ש: ומי אחראי לעשות את התרגום הזה?

ת: העמותה. ואז באה מנהלת הכספים כאן ואומרת לי זה גבוה מדי עכשיו או שתקחי אנשים יותר זוטרים או שתעשי פחות שעות. זאת אומרת יש בתקצוב משהו שהוא כאילו שלד של איזשהי הבנה … בתקצוב כתוב, 12 ימי השתלמות של שמונה שעות לפי 234 שקל לשעה אז אל תעשי 12 ימים תעשי 10 ימים. הסכום הופך להיות סופי ואיתו צריך להסתדר. הדבר היחיד שקבוע זה סכום הכסף. כל ההתניידות היא בתוכו. … זה משא ומתן על איך יתוקצב הפרוייקט זה מוכרח לשאוף למינימום. מה שלא אומר איך שלא אנמק את הצורך שלי בעובדת הבכירה, תמיד יחזור הנימוק של "את נותנת לה הרבה שעות".

המבט על ההקשר של המכרוז ועיצוב תנאי המשרה בתוכו מרחיק את הניתוח מהישגי העו"סית כביטוי למגבלותיה ומכוון אותו לאינפורמציה מפורטת וקשה לעיבוד. בהקשר של הליך המכרוז המתואר, האפשרות של העובדת הסוציאלית לפרוץ את גבולות המיני ג'וב שעוצבה עבורה ואת הסכום הפעוט שאותו היא מרוויחה בה, מתבררת כלא קיימת. גם מכוונות המדידה בסביבת העבודה אותה תארה העובדת הסוציאלית מתבארת כטיפוסית למערכת באמצעות הראיון עם מי שיושבת בעמדת ניהול ויכולה לשקף בדבריה את המחוייבות לעמידה ביעדים מדידים במינימום משאבי המוקצים לצוות המפעיל את השרות החברתי. כל סחר השירותים העולמי מתגלם לתוך השדה שבו מעוצבים תנאי העבודה של המרואיינת שלנו מחוץ לתחום השפעתה ומחוץ למחוייבות העניינית והמקצועית כלפי צורכי השדה והצורך לתגמל מיומנות.

אתנוגרפיה מוסדית כפרספקטיבה של אתיקה במחקר פמיניסטי

בכדי לבחון את השאלה כיצד להגן על מרואיינות מהבנייה דכאנית של אחרותן במציאות המורכבת של העסקת נשים בהקשר של הסחר בשירותים מפרספקטיבה של אתיקה פמיניסטית, טוב לחזור לשדה הדיון באתיקה פמיניסטית בצורתו הכללית יותר. סטנלי ווויז טוענות כי אתיקה היא מסגרת חשיבה הממוקדת במוסריות, כזו שיש בה בחירה מוסרית בין נושאים ופעולות, כזו המגלמת את מה שנתפס כטוב ואת מה שנתפס כרע. לדעתן מחקר נכון מבחינה מוסרית יוצא מתוך ההבנה שלבניית ידע בשדה יש משמעות מוסרית ופוליטית. לדעתן, על דרך העבודה המחקרית לשקף אחריות מוסרית כלפי כלל הנפשות הפועלות בשדה.

להבנת ההכרעות האתיות של חוקרת שיוצאת לשדה מרכזית העובדה כי היא נכנסת לתוך מפת הירארכיות של כוח, פריבילגיה וסמכות הפועלת בשני כיוונים: בכיוון האחד מדובר בעמדת הכוח והסמכות של החוקרת ביחס למנחים, קולגות, הקהילה האקדמית, הגופים המממנים מחקרים, כתבי עת והשופטים של מאמריה; הסמכות האקדמית של קולה היא חלק מעמדת הכוח הפוליטית שלה מבחינת השפעתה על מעצבי מדיניות – פוליטיקאים, תנועות חברתיות ונציגי מנגנון המדינה. בכיוון האחר מדובר בעמדה הכוח והסמכות שלה ביחס למרואיינות שלה, ביחס למכלול משתתפים בשדה המחקר שלה. נשים לב כי בעוד ביסוס כוח כלפי מעלה תובע פעולה בתוך מסורות מקובלות של מחקר וביסוס סמכות ידע מול מומחים – הכוח כלפי השדה מעמיד אתגר אחר: יחוס ידע, בקיאות וסמכות למרואיינת שעבורה הידע הוא כמעט תמיד מקומי והשרדותי במובן של התניית נגישותה למשאבים. אתיקה פמיניסטית מחייבת את החוקרת להפוך את המרואיינת למורה שלה ולהיוותר מחוייבת כלפיה.

כיוון אתי שגם הוא בעל חשיבות רבה למחקר הפמיניסטי הוא זה המכוון לתרגום. נטייתו של הפרוייקט הפמיניסטי באקדמיה היא להתבסס על ניתוק בין עבודתנו כמפרסמות בכתבי עת מקצועיים לבין שיתוף פעולה עם אקטיביסטיות בשטח. מהפרסומים המקצועיים האקדמיים אנו שואבות את הלגיטימציה הפרופסיונאלית שלנו ואת החיבור שלנו לשיחים מקצועיים המתקיימים בארץ ובעולם; בעבודתנו מול תלמידות ואקטיביסטיות אנחנו פועלות כמתרגמות המייבאות ידע וכיווני חשיבה. זוהי עבודה שבה אנו מביאות אל המרחב המקומי את הידע שאספנו ממקומות אחרים, הידע שאספנו על בסיס הראיונות והשדות שניתחנו. על בסיס מסקנותינו לגבי האופן בו נכון לפעול פוליטית ביחס לנושא הנחקר עלינו לתור אחר שיתופי פעולה שיאפשרו לנו לפעול במציאות למען שינוי במדיניות הציבורית. שיתופי פעולה כאלה יכולים להתבסס עם מרואיינות שמעוניינות בכך ועם אקטיביסטיות נשים אחרות להן אנו מאפשרות לשמוע על עבודתנו ולהכיר אותה כשאנחנו לוקחות על עצמנו לתרגם אותה אל הבלוגוספירה, אל מפגשים בארגוני נשים ואל המדיה. לפיכך, המחוייבות האתית שלנו, במקביל להעמדת מחקר שיש בו קרוב המרואיינת אל עצמנו והבנת שגרת חייה, ההתנגדות שהיא מפעילה והקול שהיא מנסחת בהקשריהם המבניים והשיחיים, היא יצירת פרסומים נגישים לצד הפרסומים האקדמיים. נגישים מבחינת השפה שבה הם כתובים ומבחינת הבמות שבהם הם מופיעים.

מפרספקטיבה המאמצת את העמדה לפיה על החוקרת לנקוט ברגישות כלפי מרואיינותיה, להבטיח את מקומה המקצועי ולתרגם את הפמיניזם שלה לפעולה בשטח לשינוי חברתי אדמיניסטרטיבי או הקצאתי שישפר את חייהן של משתתפות המחקר שלה, צומח מודל של אתיקה פמיניסטית אשר מבוסס על התגייסות להתמודדות עם שלושה אתגרים: על החוקרת הפמיניסטית ללמוד, לתעד ולנתח את הידע בו משתפת אותה מרואיינת – הידע המקומי והישרדותי שלה כמקור מרכזי להבנת ההקשר הפוליטי-חברתי-תרבותי בתוכו פועלת המרואיינת; על מנת לקשור בין הידע המקומי של המרואיינת לבין המדיניות הציבורית הרלוונטית, על החוקרת הפמיניסטית לעשות שימוש בפריבלגיה שלה ולהעמיק חקר ביחס להיסטוריה, לפוליטיקה והכלכלה של התפתחות הפרקטיקה המוסדית מולה מתמודדת המרואיינת שלה – מבלי להפחית מהידע של המרואיינת אך תוך הרחבה מתמדת של שדה הראייה שלה; ולבסוף, לבסס קול של סמכות מדעית – על מנת להקנות השפעה לממצאיה. ההליכה הזהירה והמשולשת הזו בשלושת הכיוונים אינה מובנת מאליה ואינה לינארית. נהפוך הוא, היא מרובת סתירות, אך היא מהווה סטנדרט מוסרי מולו ניתן לשפוט את פועלנו כחוקרות פמיניסטיות. מודל כזה הוצג על-ידי דורות'י סמית' בגישת האתנוגרפיה המוסדית. אפנה להצגתה.

דורות'י סמית', סוציולוגית קנדית. ספרה "אתנוגרפיה מוסדית: סוציולוגיה למען בני אדם" התפרסם ב-2005
דורות'י סמית', סוציולוגית קנדית. ספרה "אתנוגרפיה מוסדית: סוציולוגיה למען אנשים" התפרסם ב-2005

אתנוגרפיה מוסדית: סוציולוגיה עבור אנשים

אתנוגרפיה מוסדית מניחה כמובן מאליו כי נקודת הכניסה לתוך מחקר צריכה להיות התנסויותיהם של יחידים. בה בעת, ההנחה היא כי פעילויות היומיום וההתנסויות מעוגנות בתוך, מעוצבות על-ידי, והן ביטוי של ההקשר המוסדי אשר בהבנתו אנו מעוניינים. אם צריך להביא לידי ביטוי את רוח הפעולה הנשית המשותפת ולפעול באופנים שמחזקים נשים עלינו להבין את ה'חברתי' וה'פוליטי' שבתוכו נשים פועלות. להעמיק את ההבנה שלנו ולהרחיב את הבנתן של האחרות לגבי החברתי והפוליטי בעולמן/עולמנו. בדרך זו מבקשת האתנוגרפיה המוסדית לקרב בין החוקרת והמשתתפת במחקר ולהבטיח כי נשים מרחיבות בהתמדה את הבנתן לגבי העולמות בהן הן עצמן פועלות ואלו בהן פועלות האחרות. גם אם קשה לעיתים לראות את הקרבה מעבר להבדלים מעמדיים, אתניים/לאומים/גזעיים/דתיים, העדפה מינית, גיל ומצבי גוף ובריאות – הידיעה שכל אחת פועלת מול מערכת של יחסי שליטה מקרבת. הידיעה כי אלו מאדירים פריבילגיות ומפעילים הדרה והפלייה לצד הידיעה שיש קשר בין המרחבים השונים ובין מערכות השליטה – יש בה בכדי לקרב ולהוציא אותנו למאבקים משותפים בהם נדגיש רכישת ידע לגבי יחסי השליטה ונפעל בצורה ממוקדת ומדוייקת להחלשתם.

ולכן מכוונותה של האתנוגרפיה המוסדית היא תמיד להקשר – לשאלה בתוך איזה מערכי יחסים נשים מבצעות את שגרות היומיום שלהן ואת ההחלטות שלהן. הדרישה מהאתנוגרפית המוסדית היא לכוון את מבטה תמיד אל הכוחות הדכאניים המופעלים על נשים, כל אחת בעולמה ובמפגשים שלה עם ההירארכיות החברתיות על פניהן השונים ואף פעם לא אל שאלת המוטיבציות, הזהות, ה'בחירות' שנשים עושות – שם, אומרת דורות'י סמית' יש הרבה פחות אינפורמציה להזנת פעולה פוליטית ואת ההבנה המתרחבת שלנו על מבני הדיכוי המשנים תדיר את צורתם אך לא את מהותם. חקר ההתנסות הנשית מפרספקטיבה זו הוא אמצעי ולא מטרה – הוא האמצעי לחשיפת מארג ההליכים הבירוקרטים והיחסים הדכאניים הפועל על מרחב ספציפי ומפעיל הדרה על אשה ספציפית והוא האמצעי שבהינתן עבודה נכונה יאפשר לחשוף את התהליכים החברתיים המתקיימים במרחב זה. באותו אופן, ראיונות מבוצעים במחקר לא לצורך חשיפת מצבים סובייקטיביים, אלא בכדי לאתר את ולעקוב אחר נקודות הקישור בין יחידים העובדים בחלקים שונים של המכלול המוסדי של הפעילות. מטרת המראיינ/ת היא לחלץ צורות דיבור שבעוד הן מאירות נסיבות ייחודיות, הן גם מלמדות על רשת הקשרים המוסדית המעצבת את המציאות/החוויה המקומית. הבנת התהליכים והשתלשלות המעברים בין מרחבים כפי שאלו עולים מתוך הראיון מאפשרת להגיע לעוד מרואיינים/ות ולהבין מרחבים נוספים שיש להם נגיעה לתהליכים החברתיים שאותם ובמיוחד את תוצריהם אנו מעוניינות לחשוף.

על מנת להעמיק את ההבנה לגבי התהליכים השלב השני במחקר שמגיע לאחר ביצוע מספר (משתנה) של ראיונות הוא שלב של מעבר לאתר מחקרי שונה גם אם נקודת המבט לא משתנה. לעיתים קרובות, מעבר זה כרוך בהעברת המחקר לתוך אתרי עבודה פרופסיונליים וארגוניים. בשלב זה, צורות נוספות של מחקר וניתוח נדרשות. החוקרת עשויה להשתמש בתצפיות ולנתח דיאלוגים המתקיימים בשפה טבעית בכדי לבחון תהליכי עבודה מוסדיים. או לחלופין, החוקרת יכולה להשתמש בניתוח טקסט או ניתוח שיח בכדי לבחון את הצורות והפרקטיקות הטקסטואליות אשר מארגנות את תהליכי העבודה הנחקרים. אבל הראיונות ממשיכים לשחק תפקיד מרכזי גם בשלב הזה. זאת גם כצורה העיקרית של המחקר או כדרך למילוי הפערים שנוצרו בבחינת וניתוח המקורות הטקסטואליים והתצפיות. אתנוגרפיה מוסדית בשלב שני זה, מתמקדת בתהליכי עבודה מוסדיים באמצעות מעקב אחר שרשרת פעולות. בדרך כלל שרשרת פעולות כזו תהיה מאורגנת סביב ובאמצעות מערך של מסמכים וטקסטים. זאת משום שטקסטים הם המתאמים בין פעילויות של אנשים מעבר לגבולות של זמן ומקום בתוך יחסים מוסדיים. עיבוד נקודות ההשתלבות בין מרחבים, מתרחש באירועים ארגוניים של פעולה. אירועים שבהם אדם אחד המופקד על תפקיד מקבל מאדם אחר מסמך שמתייחס למקרה (למשל, טופס המדווח על מקרה, על זכאות, על דרישה לתשלום, או מורה על טיפול המשך), ואז פועל ביחס למסמך ומעביר את המסמך הלאה אל האירוע הארגוני/בירוקרטי הבא לפעולה. הבנייתם של עיבודים אלו ושל נקודות ההשתלבות, בהקשר של חלוקת עבודה המבוססת על התמחות גבוהה מאד, היא המבצעת את רובה של העבודה האידיאולוגית של המוסד. המשימות הניתנות לעובדים לביצוע, מעוצבות על-ידי תכונות רווחות מסוימות של המערכת, תכונות שהן כה מוכרות לעובדים שהם מתחילים לראותן כטבעיות, כמבטאות את הדרך הנכונה לטיפול בדברים, ובדרך משונה, גם כדרך היחידה שבה הדברים יכולים להתבצע. במקום לראותן כביטוי לתהליכים שתוכננו על-ידי אנשים על בסיס המכוונות לקדם צורות אידיאולוגיות של פרשנות ופעולה ביחס למקרה, העובדים מתחילים לראות את ההליך, את המשימות שקיבלו לביצוע, כהגמוני או הגמוניות – ככזה שאי אפשר בלתו.

בשלב השלישי לאחר ניתוח הטקסטים והשיחים הפרופסיונאלים והבירוקרטים המאפיינים את המרחב הנחקר עוברים החומרים השונים ניתוח ועיבוד משותף ומתנסחים התהליכים והמשמעויות הפוליטיות שלהם. את התוצר האחרון הזה אפשר להנגיש לקבוצות של אקטיביסטיות ולנסח יחד איתן דרכי פעולה המכוונות לדה-לגיטימציה של מערכי השליטה שנחשפו.

אם נחזור לרגע לדוגמה האמפירית בה פתחתי פרק זה ניתן יהיה להבין את המסר המרכזי של האתנוגרפיה המוסדית: חשיבות חיזוק ההבנה המדוייקת יותר של התהליכים החברתיים המעצבים את עולם התנסויות היומיום. לו לא היה מתקיים הראיון עם המנהלת הבכירה, ולו היינו נותרות ברמת הראיון עם העו"סית, גם אם היו משתתפות במחקר עוד עו"סיות רבות, הממצאים שיכולים היו לעלות מהניתוח היו נוגעים אך ורק במערכת היחסים הישירה שיש למרואיינת עם הממונים עליה ועם המטופלים שלה. בדרך זו, לו היינו רוצות לעשות פעולה, היינו מכוונות לפעולה נגד מפעילי שירות חברתי ספציפי בתואנה כי עליהם לחזק את רמת המחוייבות שלהם למקבלי השירות. במנוגד לכך, עם הניתוח של המנהלת הבכירה נחשף עולם שלם ודרמטי העומד מאחורי היחסים בין העו"סית והממונים עליה והוא עולם המכרזים ותרומתו לשלילת המיומנות המקצועית שלה לצורך שלילת זכאותה לתגמולים. בדרך זו, לו היינו רוצות לעשות פעולה היה עלינו לבסס שיתופי פעולה עם ארגונים שונים בדרישה לשקיפות בתהליכי עיצוב מכרזים ומעורבות נציגות של עובדות סוציאליות בתהליכים הקובעים את היקף המשרה הנדרשת, את רמת המיומנות הנדרשת ואת התגמול עליהם. נראה ברור, כי דרך הפעולה השניה, גם אם היתה מחייבת את היכולת לשכנע בצדקתה, הולמת הרבה יותר ויכולה להשפיע על הרבה יותר מרחבים שבהם נסחרים שירותים ציבוריים.

משהצגתי את גישת האתנוגרפיה המוסדית אתמודד להלן עם מספר שאלות4 מתוך כוונה להדגיש את האופי האתי-מוסרי של המודל המשולש העומד בבסיס הגישה. שאיפתי היא להצדיק בדרך זו את בחירתי באתנוגרפיה מוסדית כמודל אתי ולא רק כמתודולוגיה.

השאלה הראשונה בדיון עוסקת במידה שבה מודל המבוסס על פרספקטיבה קונפליקטואלית-סטרוקטורלית במנוגד לפרספקטיבה פנומנולוגית ופוליטיקה-של-זהויות, יכול להוות קו הנחייה אתי ביחס לכלל החוקרות הפמיניסטיות המגיעות מגישות שונות. שאלה זו מניחה כי מחקר פנומנולוגי הממוקד במשמעויות סובייקטיביות בעולמה של המרואיינת הוא בהכרח מנותק ממחקר קונפליקט המפנה קשב להקשר המבני. נדמה כי מדוייק יותר לראות את המחקר הפנומנולוגי ככלי הכרחי בניתוח ממצאי ראיונות הבאים לחלץ את ה'מרכיב החברתי' בתנאים ספציפיים. בכל ניתוח ראיונות, ההתמקדות במשמעויות סובייקטיביות משותפות מכוון לאיתור אופני תגובה משותפים לתנאים חברתיים. מבחינה זו אין סתירה. הניתוח הפנומנולוגי השיטתי הוא כלי עבודה מרכזי בניסוח התנאים החברתיים שאת התפתחותם המוסדית יש להרחיב ולחקור על מנת להרחיב את נקודת המבט של משתתפי המחקר והם מבארים את כר הפעולה הפוליטית הנדרשת. החלק השני של השאלה מעלה את האפשרות שחוקרות שאינן שותפות לפרספקטיבה הקונפליקטואלית-מבנית לא יוכלו לעשות שימוש במודל אתי מסוג זה משום שאין להן עניין בהירתמות לשינוי חברתי. יש ממש בטענה אם כי הפרספקטיבה הפמיניסטית עצמה היא קונפליקטואלית-מבנית ורואה את הצורך בשינוי יחסי הכוח הפוליטיים לצורך קידום שינוי משמעותי במעמדן של נשים בחברה. אכן, יתכן כי לא כל חוקרת פמיניסטית רוצה לעסוק באופן אישי ובעצמה בפיתוח ומיצוי ההשלכות הפוליטיות של עבודתה ואחרות מעוניינות להעמיד למחקר סוגיות אחרות שלא בהכרח נוגעות למרחב מוסדי ולמדיניות ציבורית ספציפית. בנקודה זו חשוב להבין את האבחנה בין מתודולוגיה לבין סטנדרט אתי. סטנדרט אתי ניתן להעברה בדרכים יצירתיות להקשרים מחקריים רבים במנוגד למתודולוגיה שדורשת שיטתיות רבה יותר. גם החוקרת המעוניינת להפחית למינימום את העיסוק בנושאים בעלי השלכות פוליטיות מיידיות או את העיסוק בדיון הפוליטי והפעולה הרלוונטית, יכולה להירתם, גם כחלק מהתמקמות בדיסציפלינה המחקרית שלה, להפצת מחקרה. עצם הפצת השאלה, הדיון, המושגים החדשים שעלו, העמקת ההבנה לגבי הנושאים שחקרה, הם כולם ביטויי פעולה פמיניסטיים שבאופן פוטנציאלי תורמים לשינוי השיח הציבורי. רק דבר אחד הוא 'אסור' או 'רע מוסרית' לפי גישה זו והוא ההותרה של המחקר וממצאיו בגטו של המרחב האקדמי שאינו נגיש כלל לציבור הרחב מבחינת השפה בה הוא כתוב והבמות בהן הוא מתפרסם. מבחינה זו, הסטנדרט האתי והפעולה המחקרית המוסרית היא פעולה מתרגמת ומנגישה שאכן לא כל אחת מאיתנו מוכנה להתמסר לביצוע פוליטי אך יש מקום לחשוב על שיתופי פעולה שעשויים לקדם פעולה כזו גם אם בדרכים חלקיות.

דיון זה מהדהד שאלה נוספת הפורטת על המיתר המתוח בין שני כיווני פעולה מחקרית פמיניסטית. מן הצד האחד פועלות עלינו כחוקרות המגמות האינדיבידואליסטיות הרווחות בתרבות התחרותית בת זמננו המפריטה את אחריותה של האשה היחידה לגורלה וגורל ילדיה ואחרים התלויים בה; מן הצד האחר רבות מאיתנו שותפות לאיפיון המרכזי של תנועת הנשים שאיתגרה על יחידנות מופרטת זו באמצעות רוח הפעולה הנשית המשותפת שחיזקה והעצימה נשים ואיפשרה רבים מהישגי התנועה. השאלה היא האם האתיקה הפמיניסטית במחקר יכולה, צריכה להגיב למתח זה והאם המודל המוצע לא מרחיק לכת כשהוא תובע התייצבות לצד הפעולה הנשית המשותפת? שהרי ניתן היה לטעון, כי גם אם נקבל את האפשרות שדיון ביקורתי המכוון לחשיפת מבני הכוח, שהוא גישה מחקרית המבוססת על פרספקטיבה קונפליקטואלית-מבנית מהווה סטנדרט אתי עבור רבות מהכותבות בשדה הפמיניסטי, האם בדרישה להדגשת הפעולה הנשית המשותפת, אין חריגה ממסגרת האפשרי לביצוע במחקר? שאלה זו מערערת על הציפייה כי אותה מחויבות, שנדונה קודם, לתרגום הממצאים והנגשתם לקהל הרחב תתבצע באופן שיתרום לדיון ביקורתי פומבי. זאת לא רק על-ידי הכנת פרסומים ברמות שונות והפצתם בבמות שונות שמעבר לפרסומים האקדמיים, אלא גם באמצעות החלפת הדגש על זהות או העיסוק בכוחה של 'אישה יחידה', בדגש על הלך הרוח המאדיר פעולה נשית משותפת במרחב הפומבי.

נדמה כי על מנת לענות על שאלה זו יש להצטייד במניפת ריבוי הנתיבים הפתוחים בפני חוקרות ולטעון כי מודל אתי טיבו שהוא מעמיד ציפייה מוסרית מתוך תקווה כי המודעות תוביל להנכחת אפשרויות פעולה נוספות שלא נראו מלכתחילה כאפשריות. דעתי היא כי אופציות פעולה לא אינדיבידואליסטיות הולכות ומתרחקות מתודעתנו וכי פעולה משותפת של נשים יש בה איכות יחודית ויקרת ערך, שאראלה שדמי, בעקבות אנג'לה מיילס, קוראת לה 'סגוליות' ושהנכחתה היא פעולה פמיניסטית בכיוון החלשת מבני הכוח. ויחד עם זאת ברור לי שמפעל זה של פרסומים והפצה שיעלה את קרנה של רוח הפעולה הנשית המשותפת זקוק לשותפויות המבוססות על לא מעט משאבים בכדי שיצא לפועל. חוקרת שיצאה למסעה לבדה לא תוכל בנוסף למכלול מחויבויותיה להתמסר גם לפרויקט זה. יחד עם זאת, חשוב שתמשיך לחפש שותפויות שיאפשרו לה להזין מפעל פרסומי כזה גם אם לא לבצע את הוצאתו לפועל, לבדה.

שאלה אחרת מעלה את האפשרות כי הדגש על הרחבת הידע ביחס לתהליך בו התפתחה והוצדקה מקצועית או אדמיניסטרטיבית הפרקטיקה המוסדית מולה מתמודדות מרואיינות, למשל באמצעות ניתוח מסמכים המשמשים את הפועלים בשדה (טפסים לדוגמה), הופכת את המודל ללא רלוונטי למחקרי ראיונות. על מנת לענות על שאלה זו נדמה כי די להפנות מבט לתהליך התפתחותנו כחוקרות. לעיתים קרובות כשאנו בוחרות לעצמנו שדה מחקר, כשאנו מקבלות החלטה לצלול לתוך מרחב חברתי ספציפי ולהעמיק את ההבנה הדיסציפלינארית לגביו, אנחנו לא יודעות עדיין מה באנו ללמוד. לעיתים קרובות עלינו לפתוח את עצמנו לתהליך האינדוקטיבי רב הערך שבו הקטגוריות והתהליכים הרלוונטיים לשדה מנכיחים את עצמם בראיונות מבלי שלנו היה כלל מושג על קיומם. למשל במחקר הדוקטורט של עינת לביא המבצעת בהנחייתי אתנוגרפיה מוסדית על נשים העומדות בראש משפחות חד-הוריות ומפרנסות את ילדיהן בעוני, נראה היה תחילה כי ההקשר המוסדי בו יעסוק המחקר יהיה ההקשר של הביטוח הלאומי ומערך קצבאות הרווחה שלו ואולי גם הארגונים והעמותות התומכים במשפחות החיות בעוני. הראיונות לימדו את החוקרת ואותי כשותפתה, כי הקשר מוסדי מרתק לא פחות ודרמטי בכוח המעצב שיש לו על חייהן של האמהות במחקר הוא זה של מערכת החינוך ומערך מסגרות הטיפול במיוחד בשעות אחר הצהרים המאוחרות. התברר כי העסקתן של נשים נקטעת בדרמטיות כאשר בתי הספר דורשים מהאמהות להתגייס לעבודה מולם בעניין ילדיהן – המערכת, שעל פי רוב היא מיובשת ומחוסרת את תקני כוח האדם הדרושים לה, מציגה עצמה כחסרת אונים מול 'הבעיות' שהילדים עושים והאמהות נדרשות להתייצב בבית הספר ולהתמסר להליכים שונים ומשונים להצלת ילדיהם מהסללה מעכבת על צורותיה השונות. לא היינו מבינות מציאות דרמטית זו ללא הראיונות.

גיבורות 30 שקל לשעה. צילום: יח"צ
גיבורות 30 שקל לשעה. צילום: יח"צ

הראיונות הם שלב קריטי במודל האתיקה הפמיניסטי המוצע – מבלי לשמוע מעובדות ניקיון כי קבלן הניקיון מפחית כספים מתלושי השכר שלהן באופן לא חוקי, לא יכולה הייתי לדעת כי עלי להפנות את המבט המחקרי שלי לשאלה מה במרחב המוסדי מעניק לקבלני הניקיון את ההיתר הנורמטיבי לעשות כראות עיניהם בתלושי העובדות שלהם; באותו אופן לא יכולה הייתי לדעת שקבלני ניקיון ממציאים דרכים חדשות לחלץ רווחים אלמלא סיפר קבלן ניקיון לשרית ניסים על הפרקטיקה הרווחת להפוך את המנקה לקבלנית בעצמה על-ידי פיתויה לנקות שטח עבור סכום באופן המנתק את שכרה מחישוב שעות עבודתה. בעוד העובדת נופלת בפח ועובדת בפועל מספר שעות גדול משחשבה באופן המוריד את שכרה אל מתחת למינימום, היא מאבדת את זכותה להתלונן שכן הסכימה מרצון כביכול ונענתה לפיתוי. ללא הראיונות, ללא הלמידה הפעילה מהנשים הפועלות בשדה ספציפי, איננו מבינות את מה יצאנו לחקור. המרואיינות הן המורות שלנו בשדה ולא בכדי האתנוגרפיה, הפרקטיקה האנתרופולוגית הקלאסית, מכנה אותן, אינפורמנטיות. ידע העולם שלהן, הוא תשתית הידע המקצועי שלנו. לכן ניתוח שיטתי של ראיונות הוא הכרחי להפקת המידע לגבי התנאים בהן נשים פועלות ובמיוחד התנאים המשותפים איתן הן מתמודדות המעידות על התנאים החברתיים דורשי הפעולה והשינוי. הראיונות הם הבסיס למה שדורות'י סמית' מכנה discoveries – התגליות המאפשרות לנו לקשור את החוליות הבין-מרחביות המפעילות את הארגון החברתי של ניצול ודיכוי נשים.

דיון והספציפיות למחקר הישראלי

מאז 1977 תובעת דורות'י סמית' מחוקרות פמיניסטיות שלא לאבד לעולם את ההתמקדות בנשים כמי שמבנות ומפרשות באופן פעיל את התהליכים החברתיים והיחסים החברתיים שהם מכלול חיי היומיום שלהן. כלומר, גישתה של סמית' מאז ומעולם התמקדה בידע של נשים, בשגרות חייהן ובהבנה שלהן את שגרות חייהן. בעוד נשים לתפיסתה של סמית' מעורבות בכל אחת מהרמות ובכל אחד מההקשרים של היחסים החברתיים והמוסדיים, סטנלי ווויז מאדירות את הבחירה שלה לצאת למחקר מנקודת מבטן של נשים מאד מסויימות. לא אלו הנהנות מעמדות פריבלגיות בארגונים אלא דווקא אלו שהן צרכניות השירותים וההליכים המוסדיים אותם היא רואה כיחסים מתווכי טקסט של ידיעה ושליטה. כלומר המחויבות של סמית' היא בראש ובראשונה להבנת המציאות אותה פוגשות נשים בהתנהלות היומיומית שלהן כצעירות, כמועסקות, כאמהות, כבנות זוג, כיחידות, כמטפלות בתלויים. מתוך מיקומים אלו הן באות אל המרחבים המוסדיים השונים ובמשא ומתן שלהן מולם הן פוגשות את ה'שפה', את ה'טקסט', את ה'מיונים', את 'התיוג' המופעלים עליהן ומגבילים את ההזדמנויות הפתוחות בפניהן או מאפשרים להן נתיבי פעולה רלוונטים לצורכיהן. בחברה הישראלית, הנתונה כיום בתהליכי קיטוב קיצוניים, ואשר בה הצטלבויות מיקומי מגדר, מעמד ואתנו-לאומיות מציבות נשים מול מבני הזדמנויות כה מובחנים העברת המבט מסוגיות של זהות לסוגיות של מדיניות ציבורית מקבלת משנה תוקף מבחינה אתית. אחד הממצאים החשובים ביותר במחקר הניקיון שהוצג בתחילת הפרק התייחס לחשיבותה הדרמטית של המדיניות הציבורית בעיצוב אבחנות בין נשים: התברר כי בעוד העיצוב המחקרי המקובל מכוון להשוואה בין קבוצות אתנו-לאומיות, עיצוב שבמהותו מוביל לאבחנות זהותיות במהותן, מן הראיונות עולה הצורך לבחון אבחנה נוספת והיא האבחנה בין הסדרי העסקה. האבחנה בין הסדרי העסקה העלתה כי בתוך כל אחת מהקבוצות האתנו-לאומיות קיימים הבדלים מהותיים בין נשים המועסקות בצורה ישירה על-ידי בית חולים לבין נשים המועסקות על-ידי קבלן; בין נשים המועסקות על-ידי בעלות בתים בצורה ישירה לבין נשים המועסקות בבתים באמצעות חברות קבלניות. הסדרי ההעסקה, מעבר לתחום העיסוק חושפים נשים להיבטים מובחנים של המדיניות הציבורית המעצבת באופנים מובחנים את מבני ההזדמנויות הפתוחים בפניהן. מכאן שבחברה הישראלית, כשאנו עוסקות בחקר ההצטלבות של מיקומי שוליים (intersectionality) הסתפקות בדיון בזהות ובהתנגדות עלולה לצמצם את היכולת האנאליטית של החוקרת לבחון את הנתיבים המורכבים של משא ומתן בין נשים לבין מבני הזדמנויות. לעומת זאת הוספת המרכיב של האבחנה בין הסדרי העסקה מאפשרת לחוקרת לא רק להבליט את האבחנה בין הנתיבים השונים אלא גם להמשיך ולפתח את ההבנה לגבי האופן שבו המדיניות ציבורית הופכת לבעלת פנים שונות לגבי נשים בהסדרי העסקה מובחנים. לו היינו מסתפקים באבחנות הקיימות לא היינו יודעות על האופנים הספציפיים בהם הפכה המדינה נשים במרחב הפריפריאלי שלה לתלויות בקבלני ניקיון במובנים רבים, תלות שההתרחקות ממנה בפריפריה, מאתגרת את כוחותיה של האישה היחידה. חקר התהליך ההיסטורי שאפשר למדינה, בחסות ה- New Public Management לצמצם את מחויבותה כלפי הנשים המתגוררות בצפון ובדרום הוא הכרחי לערעור על התפיסה כאילו ישראל מתנהלת כמדינה מודרנית המאפשרת לנשים בה לבסס עצמאות תעסוקתית וכלכלית, תפיסה שמזינה כיום שינויי מדיניות חדים דוגמת ביטול חזקת הגיל הרך. יתכן כי עבודה מאסיבית יותר להבלטת מנגנוני התלות של נשים בפריפריה במדיניות הציבורית המגולמת בהסדרי העסקה שונים, הייתה יכולה לאפשר לשיח הציבורי בישראל, לערער על הרציונאליות שבשינויי מדיניות מסוג זה. העדר תרגום הממצא האמפירי למנוף פוליטי, הוא שהכשיל את בחינתה של התכנות זו. בנקודה זו מעוגן המודל האתי שהוצג בפרק זה ולהלן שלושת מרכיביו:

המרכיב הראשון שלו הוא מחקר הראיונות שניתוחם השיטתי מאפשר את חילוץ ה'חברתי' שבהתנסויותיהן של נשים והבנת התנאים המבניים והאידאולוגים מולן הן פועלות. כל ההנחיות האתיות הפמיניסטיות המקובלות ביחס לעבודת הראיון מול נשים מתוך הצבת הדאגה לרווחתן של הנשים בראש סדר העדיפויות, רלוונטיות לחלק זה של המודל.

המרכיב השני שלו הוא מחקר מוסדי הבא לפענח הליכים, שפה מקצועית, תהליכי תיוג, מיון והצבה המופעלים על נשים מבלי שהן יהיו מעורבות בהם ואולי אף מבלי שידעו עליהם. במרכיב זה האתיקה הפמיניסטית מזינה את המסירות לעבודת תיעוד זו באמצעות התביעה להרחיב ולהעמיק את הידע ביחס להליך באופן שמבליט את מורכבותה של המציאות בתוכה פועלות נשים. המודל האתי המוצע מחויב למורכבות זו מתוך הזהירות שלא ליפול למלכודות ההבניה הדכאנית של משתתפות המחקר כ'אחרות' מורחקות ומודרות. סכנת זו מצטמצמת כאשר תשומת הלב מופנית מ'בחירותיהן' של נשים עושות אל היחס המוסדי כלפיהן, אל המדיניות הציבורית לה הן חשופות.

המרכיב השלישי במודל האתי המוצע יוצא מתוך הנחה שבשני השלבים הקודמים נאסף ידע בעל ערך ונמצאה הדרך להבין את מכלול הקשרים המתקיימים בין הידע בו מחזיקות משתתפות המחקר והידע בו מחזיקה החוקרת שעה שהשלימה את איסוף הנתונים. פרסום הממצאים ביחס למכלול הקשרים שזוהה הן בבמות אקדמיות לצורך ביסוס הסמכות האקדמית והן בבמות אחרות לצורך הפצת הידע והנגשתו הוא מרכיב פעולה אחד שהמודל תובע. על בסיס הפרסומים הנגישים, החוקרת מצופה ליצור שיתופי פעולה עם ארגונים פמיניסטיים על מנת לפעול במשותף לביסוס שיח פומבי ביקורתי ביחס למבנה העוצמה שתועד ולשינוי המדיניות הציבורית הרלוונטית. שיתופי הפעולה בין נשים מהאקדמיה ומהשטח חשובים ביותר להצלחת המהלך וחשוב להבטיח שבפרסומים השונים תודגש תרומתה של רוח הפעולה הנשית המשותפת. גם אם חוקרות אינן רוצות או אינן יכולות בעצמן להיות מובילות העשייה הפוליטית לשינוי חברתי, המודל האתי המוצע מבקש מהן להעביר את הידע לאקטיביסטיות ולהזין את פעולתן.

פרופ' אורלי בנימין היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר אילן

מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות

"מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות"

עורכות: מיכל קרומר-נבו, מיה לביא-אג'אי ודפנה הקר

הוצאת הקיבוץ המאוחד | ספרית פועלים

304 עמ'

 

 

 

 

לקריאה נוספת

מדוע חוק חובת המכרזים רלבנטי ליום האישה הבינלאומי | אורלי בנימין

על חובת המכרזים וזכויות עובדים | אורלי בנימין

———————————————————————————————————————

1 כפי שמסבירים יצחק גלנור ושותפיו תהליך הפנמה איטי של מה שמכונה ה- New Public Management – גישה בניהול ציבורי המכוונת להפחתת עלויות ולהתנגדות לעבודה מאורגנת, שהחל כבר בסוף שנות ה- 70 – הוא שתמך במעבר לשיטת חובת המכרזים.

2 מתוך "צריך לפרק את המינהל ולמכור את קרקעות המדינה", כתבה מאת מירב ארלוזורוב, TheMarker, 5.5.2004.

3 עוד על תהליך זה ותוצריו במאמרי על שינוי המדיניות בשוק העבודה שהתבסס מאז חתמה ישראל על קוד הרכישות הממשלתיות.

4 שאלות אלו נוסחו על-ידי ד"ר דפנה הקר, מעורכותיה של אסופה זו, ואני אסירת תודה לה על תרומתה זו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן

    מאמר חשוב ומעניין, תודה