• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הסתבכות

הפרוזה הפלסטינית מחפשת את דרכה ומתאפיינת באקספירימנטליזם. בשונה מהדור הקודם והקנוני של סופרים ערביים שהתאפיין ביצירות מופת ריאליסטיות, העולם של הדור הזה נוטה יותר לפנטסטי ולעיוות המציאות. סיפור מתוך קובץ סיפורים פלסטינים
הִשַאם נַפַאע

בזמן שהגעתי אל החדר המושכר, מצאתי את עצמי מֵת במיטה. מצאתי גופה הדומה לגופי. להּ אותה צורה, אך לבושה בלבוש זר לי. לבוש שהיה אמור להיות במידה שלי, אלמלא גרם לגופה להתקמר במקצת, עד שנדמתה כעובָּר הנמצא ברחם קריר.

ניגשתי באיטיות אל המיטה, עיינתי בגופה. זיהיתי מיד שאכן זוהי גופתי. אני. זאת הטבעת שלי, שחיה סביב אצבעי מזה שלוש שנים. חולצה מכופתרת זו, אמי קנתה לי. בנוסף לכך שריח הסיגריות נודף מהזקן. אין מקום לספק, זוהי גופתי. אך מה אני אמור לעשות בה? מה אעשה?

אני ממילא עייף מאוד. מרגע שעליתי במדרגות הבניין, הייתי מרוכז מאוד ברגע שבו אפשוט את בגדיי ואכנס למיטה. אך מה עכשיו? מי הוא הטיפש שיוכל לישון ליד גופה עד בוקר המחרת? ומה עוד שזו הגופה שלו? נניח שישנתי והתעוררתי לאחר שעות ספורות, ואז אגלה גופה לידי, איך תחזור השפיות לשכלי?!

בלעתי את הרוק, שמעתי את קול הבליעה. רם, מהדהד בין הקירות, ואולי אף נשמע אצל השכנים.

וידאתי שאני אכול פחד. פחד מוזר זורם בדמי. כדם מורעל. נכון שזהו פחד מוצדק, כי בסופו של דבר, עכשיו אחרי חצות, הדלת נעולה מאחוריך, ואתה לבדך עם גופה.

אך רגע, זו הגופה שלי, אז למה לפחד? לו הייתה, למשל, שייכת לשכן שלי בבניין הסמוך, פחד כזה היה לגיטימי. ואם הייתה הגופה שייכת לאיש היקר ללבי, אזי הפחד מהעצב היה מוצדק. אך זוהי הגופה שלי, למה להרגיש רגשות נפסדים אלו? אני חייב להפסיק לפחד, אמרתי, ובלעתי את רוקי, שנשמע כמו התנגשות שני גופים ענקיים ומוצקים בעת שלווה.

גיליתי שהפחד עודנו מכרסם בי.

התרחקתי עד לדלת והטלתי את גופי עליה. מה אעשה כעת? רגע… אני מת עכשיו? לא. אני מפחד. המֵת לא מפחד. אך המפחד בו בזמן, לא יכול להיות שהוא מת. מה קורה פה? אני מפחד או מת?

Carey Young, 'Body Techniques (after Parallel Stress, Dennis Oppenheim, 1970)', 2007
Carey Young, 'Body Techniques (after Parallel Stress, Dennis Oppenheim, 1970)', 2007

אני נמצא בפלונטר. זאת האמת.

עלי להיפטר מהגופה. היא בטח כבדה. איך אשא אותה לאורך כל המדרגות עד למטה? ואפילו אם הורדתי אותה לרחוב, מה אעשה בה? איפה אניח אותה? בפח הזבל, בין העצים בפינת הרחוב, או שפשוט אניח אותה, בשלווה, בצד הדרך?

כאב לי להשליך את גופתי לפח הזבל, וגם חששתי שמישהו יבחין במעשה. שאז לא אצא בשלום מהצרה הזו… אך להניח אותה לצד הדרך, צעד שטומן בחובו סיכון רב. מה אם, במקרה, אחד השכנים יפתח את דלת ביתו, ויראה אותי מושך גופה?

ברור שלא אוכל לשאת אותה, יווווווו, אם רק הייתי מתאמן על פיתוח הגוף וטיפוח השרירים, אז האסון היה פחות כבד.

נזפתי בעצמי, לא על העצלנות שלי, אלא על התכנונים חסרי התועלת והזיות השווא, וחזרתי על אותה מחשבה: איך ארד עם הדבר הזה מכאן?

אם היה מדובר בארון, הייתי מבקש משכני הרוסי הנחמד, שאני נתקל בו יומיום, את עזרתו. אך מדובר בגופה… גופה! אם כן, עלי לבצע משימה זו לבדי, אי אפשר לבקש עזרה מאף אחד. באירוע כזה אתה לא יכול לשתף אף אחד, ולא לסמוך על אף אחד. זהו מבחן אמיתי, לא לכוחך הפיזי בלבד, אלא לכורח הקיום שלך. אתה חייב להקים חיץ מפריד בינך לבין שאר יצורי העולם על מנת לעבור את הצרה הזאת. כל העולם בכף מאזניים אחת, ואתה בכף השנייה. לבדך…

אך אני לא לבדי בדיוק, אלא עם גופה. עם גופתי. גופתי אני.

ומה אם אעטוף אותה בשמיכה ואמשוך אותה החוצה על המדרגות? חשתי הקלה מסוימת כאשר נזכרתי שאני הולך לרדת עם הגופה למטה, ולא להעלות אותה. שאז אפילו סיזיפוס היה נופל מתוסכל. אבל גופה שלווה כגופתי?

אין צורך במחשבות יתרות ואין צורך בבזבוז הזמן. הוצאתי את השמיכה, שאותה הכנסתי לארון מאז הפרידה מהחורף, פרשתי אותה על הרצפה והתקרבתי בהיסוס. עלי להניח אותה על השמיכה.

ידיי קפאו. פחדתי לגעת בה. איך אעביר אותה? ניסיתי להשיב אלי את שלוותי, עצמתי את עיניי לרגע, והושטתי את ידיי במהירות. אך הן נתקלו במשהו קריר וקשוח, שגרם לצמרמורת שכמעט שיתקה אותי. עמדתי לבכות.

החזרתי את גופי לאחור, נתקלתי בשמיכה הפרושה ומעדתי, נפלתי ארצה, ראשי נחבט ברגל הכיסא. רק הנס לא עשה ממני גופה קרירה.

הרגשתי שהעֶצב חונק אותי. לא הבחנתי אם זה עצב עלי, או על מותי.

נאנקתי עמוקות עד שהנשימה חזרה אלי, ועמה קצת רוגע ומעט כוח. החלטתי לנסות שוב.

אחזתי בגופתי הקרירה מהידיים שלה, עצמתי את עיניי בכוח. משהו חנק את גרוני. בידיי החיות אחזתי ברגליי, עד שנכנסתי לעימות מוחלט עם גופי המת המשתרע לפניי. ניסיתי למשוך אותו, אך הוא היה כבד, קשוח, קפוא. לקחתי אוויר, משכתי את הגופה שנית, היא זזה קצת… נכון מה שאומרים: המתים נעשים כבדים יותר. המוות שלי כבד יותר ממני.

ערפל מטשטש החל מתהווה בתוכי וניתק אותי ממעשיי. לאחר מאמץ, הגופה הייתה על השמיכה, עטפתי אותה משני הצדדים, והחדרתי סרח של השמיכה מתחתיה.

עדיף שאסחב אותה מרגליי. פתחתי את הדלת והסתכלתי למטה.

הפחד חזר אלי. אני עלול להיתפס.

משכתי אותה, כשאני משתדל לא להשמיע קול, וכבר לא אכפת לי להדליק אור, שאז עלול אחד השכנים מהבניין הסמוך להבחין בי. המשכתי במשימתי, כשאני כמעט לא יודע מה אני עושה. עד שהגעתי אל הרחוב… הערמתי אותה לצד הקיר המאובק ונסוגותי בשקט… כמעט נאנחתי בהקלה, אך כשהסתובבתי מיד, ראיתי גוף ענק מולי, מפנה אלי שאלה: “מה זה?“.

לשוני נאלמה, עיניי נפקחו לרווחה. הוא התקרב אל הדבר העטוף בשמיכה, והוציא צעקה חנוקה. אז שמתי לב שאחת הידיים השתרבבה החוצה מהשמיכה, אולי בגלל שגררתי אותה כל הדרך מלמעלה עד לפה…

“מה עשית?“, שאל אותי ונהפך מפוחד יותר ממני. לרגע הוקל לי כי אני הולך להביס אותו במאזן האימה הזה, אך שלוותו חזרה אליו כאשר שמענו מכיוון המדרגות צעדים המתקרבים לעברנו… זה היה אחד השכנים, אשר חיוך החל לעלות על פניו, חשבתי שהוא מופנה אלי, אך הסתבר שהוא מכוון לאדם שתפס אותי.

“תראה, תפסתי אותו סוחב גופה….!“ צעק, כמי ששיכרון החיים חזר אליו באחת.

שכני לא הבין. עמד מבועת. אני, רגליי נהפכו נוקשות יותר, לא יכולתי לזוז, בכלל.

התנתקתי מהעולם, הרגשתי שראשי נפרד ממני ועולה למעלה, משם ראיתי איש עומד, כתפיו נפולות, ליד שני אנשים מדברים ומצביעים בהיסטריה אל דבר–מה המושלך על המדרכה. ניסיתי לזהות את הדבר הזה, אך לא הצלחתי, הזמן אחרי חצות, האור חלש מאוד. לאחר רגע, אחד משניהם הוציא את הטלפון הנייד שלו, ראיתי אותו מדבר ומנופף בידיו בו בזמן, הקול שלו הגיע אלי מקוטע. אחר כך הם תפסו את הגוף הקישח והשליכו אותו ארצה, כשאחד משניהם בעט בו באלימות. הדבר לא זז, לא נע ולא הראה שום תגובה. דקות ספורות בלבד לקח לניידות המשטרה להגיע למקום. כולן נעצרו, אורותיהן הכחולים מאירים את הרחוב, שחלונות בתיו, אט אט, אחד אחרי השני, החלו נפתחים. מהרכבים ירדו כמה שוטרים, התקרבו אל הדבר המושלך לצד הדרך. דבר–מה אירע, איבדתי את יכולת הריכוז, ראשי נפל וחזר אל הגוף המושלך ארצה.

התעוררתי כשאני בתוך משהו שזז. ניסיתי להניע את רגליי, אך דבר–מה מנע ממני זאת. גיליתי שאני כבול באזיקים בידיים וברגליים. הסתכלתי סביבי, וראיתי שלושה גופים מקיפים אותי ויושבים על שני מושבים מקבילים.

אני בניידת משטרה. אני בצרה.

באחת הפניות הסתובב הרכב בחדות, ונעצר. שלושתם קפצו מהרכב, שניים סחבו אותי באלימות, ואני בקושי יכולתי ללכת על שתי רגליי הכבולות.

הם הושיבו אותי בגסות על ספסל עץ, אחד מהם היכה את ראשי בקיר, מכה לא מוחצת.

“עכשיו נראה לך, יא אִבְּן אל….“

הקללה הופנתה אלי. אך לא הייתה לי תשובה מתאימה. שתקתי.

חיכיתי עד שהכניסו אותי לחדר, והחלו מפנים אלי שאלות. שאלו אותי לשמי, מספר תעודת הזהות שלי, עד שהגיעה השאלה המכרעת: “של מי הגופה הזו, שנתפסת כשאתה מניח אותה לצד הדרך?“

“זוהי גופתי אני!“

“שמע, אני לא רוצה לבזבז את זמני. אני אפוצץ לך את הראש אם תנסה לשחק איתי משחקים. של מי הגופה הזאת, אני שואל אותך?“

“אדוני, אני לא יודע להסביר את העניין, אך אני אומר לך את האמת. זוהי גופתי שלי. אתה מוזמן לבדוק ולהשוות אותה איתי ו….“ סטירה חזקה נחתה על עורפי מאחור, שבעקבותיה באה צעקה יותר חזקה מהמכה: “אשבור לך את הגולגולת אם תמשיך בדרך הזאת…“

עכשיו אני בצרה, איך אסביר את העניין?

“של מי הגופה הזאת, את מי הרגת? דבר!“

“בבקשה….“

לא יכולתי לדבר, טשטוש חזר לכסות את עיניי, הראש שלי חזר ונפרד מגופי, ועף למרומים. משם ראיתי שלושה אנשים, אחד יושב כבול, אחד עומד מולו, ואחר עומד מאחורי הכבול ומטיח בו מכות מפעם לפעם.

הם המשיכו בסיטואציה הזו כשעתיים, בכל פעם שהכבול התחיל לדבר, מכות נפלו על גופו… אחר כך הוציאו אותו מהחדר וסחבו אותו במעבר חשוך…

כשראשי נפל בחזרה אל גופי, הייתי שרוע על מזרן מחוספס בתוך מקום צר, שבצדו העליון צוהר שבוקע ממנו אור חיוור. ריח שתן חריף נשב לעתים קרובות מהפינה שבה עמדה חבית ירוקה כהה, שנראתה כמקור הריח. התקרבתי לחבית, הרמתי את המכסה, ריח מצחין כמעט הרג אותי. תערובת שתן של עשרות אנשים. משך את תשומת לבי צרצר ענק, שעמד באדישות ליד החבית, כאילו שהריח הזה עובר לידו.

חזרתי אל מזרני המחוספס מבלי לדעת אם ביום או בלילה אני… השענתי את ראשי על כפות ידיי ושקעתי במחשבות על המאורעות הללו.

מה עשיתי שאסתבך בגופה שלי. איך קרה שאשא באחריות למוות נדיר זה, שלא שמעתי עליו בחיי… המשכתי לחשוב, סערה התמידה לנשוב בראשי, עד שנחנקתי, ונתקפתי בבכי היסטרי. בכיתי בעצב כנה לחלוטין. כעצב על אובדן אהוב או מותו של אדם יקר.

בכיתי ובכיתי עד שכבר לא זכרתי מה קרה, אך התעוררתי בבוקר למשמע רעשים מכיוון דלת הברזל. השליכו אלי מגש שעליו משהו הדומה לאוכל, ועזבו אותי. לא התקרבתי אליו. חזרו אלי מחשבות האתמול… מה עשו בגופתי? איפה היא עכשיו? האם בדקו, האם וידאו שמדובר בגופתי? אין ספק שכאשר יבררו את העניין, הם יוציאו אותי מהמקום הזה.

קצת אופטימיות עברה בגופי.

עמדתי מול השופט ושמעתי את החוקר מספר לו סיפור על איש שנתפס כשהוא משליך גופה לצד הדרך. זהו אני. הוא דיבר הרבה, והשופט לא הוריד ממני את עיניו המשתאות. ניסיתי לשכנע אותו שלא רצחתי ולא ביצעתי שום עבירה פלילית כפי שטוען החוקר, אך הוא השתיק אותי בגסות, והסכים להארכת מעצרי.

בפעם הבאה, ניסיתי להסביר את מה שקרה, אך מיד עם תחילת דבריי, כשהסברתי איך הגעתי לחדרי ומצאתי את גופתי מתה במיטתי, השתיק אותי השופט באלימות עצורה.

האירועים המשיכו להשתלשל בצורה נפרדת ממני, עד שהגענו לשלב שבו שמעתי את השופט מכריז על גזר הדין: מוות!

מול חבל התלייה הרצתי בראשי סרט ארוך של זיכרונות. אותו לילה ארור, שבו הסתבכתי במותי, היה דומיננטי… הטשטוש חזר אלי, ראשי נפרד מגופי וריחף…

ראיתי איש ענק מכניס צוואר לתוך לולאת חבל. ראש מכוסה בשקית שחורה, וגוף שלבוש כולו שחורים… המשכתי לצפות בסצנה, ואז ראיתי את הגוף מתנודד באוויר לאחר שהזיזו משהו מתחת לרגליו. הגוף הזדעזע ורעד, התכווץ למשך דקות ספורות, ונדם כליל.

כשהטשטוש החל להתאדות משכלי, ראשי נפל למטה, אך לא מצא גוף לנחות עליו, נתקל באדמה, והשמיע קול שהדיו נשמעו בכל רחבי המקום והתנפץ לחלקיקים שפיזרו דם וגושים בשריים קטנטנים. לא הבנתי מה קורה, אך קול התנגשות ראשי באדמה המשיך להדהד באוזניי עד עצם הרגע הזה.

עטיפת נכבה לייט

"נכבה לייט וסיפורים אחרים: לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה"

ערכו: יוסי גרנובסקי ואלטייב ע'נאים

תרגם: אלטייב ע'נאים

הוצאת מטען

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. הדס

      תנו עוד, אפילו אם לא לייט.

    2. שי

      האפשרות הספרותית/פסיכולוגית, להתבונן בעצמי מזוית ראיה שהיא כביכול חיצונית, מוכרת כבר שנים רבות. כמה דוגמאות ידועות הן זו של גוגול (החוטם), אוסקר ווילד (תמונתו של דורייאן גריי), דוסטוייבסקי (הכפיל) ואפילו אלתרמן בשיר איגרת (להלן). במישור אחר, אפילו הכתיבה שבה לא מדובר במפורש על כפיל או תאום, או דמות חצויה נראית כחלק ממנגנון כתיבה שמאפשר את השתקפות העצמי או הקרנת העצמי על דמות שמחוץ לפנימי של כל כותב, ונתפסת כמוכרת. ואין בכך שום פגם, חלילה. השאלה היא מה "יוצא" מהשימוש באפשרות הזאת לסופר הפלשתיני? האם זה מאמץ חמור סבר מקביל למה שעושה סייד קשוע שמתרוצץ כל הזמן הלוך ושוב בין הפלשתיני והישראלי שבו (אני יודע שהניגוד הוא ברובד הלא פורמלי – פורמלית אין ניגוד שכזה) או אולי הכמיהה לפתור את הכפילות בין ההזדהות עם האח הלוחם לבין ההזדהות עם האח שמבכר חיים נורמליים. כפילות שמשקפת עייפות מהסכסוך.

      אגרת

      לך עיני היום פקוחות כפתאומיים.
      אלי שלי,
      אני תמים.
      אני זוכר, ברעות השמש על המים,
      נולדתי לפניך תאומים.

      עכשיו ערבית. עכשיו החלונות העבת.
      כיבית המנורה והמראות תדהה.
      כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,
      אשר ידי היתה בו בשדה.

      אני תמים אלי, לאט לאט הכיתי.
      גררתיו אל הממכר מבית ומאם.
      פשטתי כותנתו. לדמעותיו חכיתי.
      כבלתי זרועותיו והוא חייך אלם.

      הלא תמיד ידעתי-
      הוא יקר ממני.
      והוא רק הוא לך הטוב והיחיד.
      על ערש מכאוביו גהרתי כאומנת,
      הנעמתי לו שירים על מפוחית.

      ובהפתח לילך הזר לקרוא לי-בואה!
      והבהמלטי אליו, בנגונו עדוי–
      אחי המתאבק, אחי התם לגווע,
      נותר בלי מים ווידוי.
      – – –

      נתן אלתרמן