מיומנה של הִינְד

~1~

קבוצה של בנות מצטופפות על מחשב אחד בחדר קטן, כמו קבוצת פרחים באגרטל צר, ומסתכלות על תמונות של בנים בפייסבוק בכפר לרגלי ההימלאיה. אמרתי אם הן, אז גם אני אעלה מילים ותמונות, כדי שבנות ובנים יוכלו לראות.

צפון הודו. ארץ הפרפרים, הינדים, מוסלמים, טיבטים, כי מה שאגיד יישמע קלישאה על הודו, שאנטי, ג'ארס וצ'אפטי. וכמו שצרפתים הם אנטיפטים, וישראלים הם רועשים, אז אלבש בגד ים, אשחה באוקיינוס ההכללות כילדת פרחים בהודו, רודפת אחרי פרפרים, סנאים, אחרי הקופים רודף הכלב, שֶרוּ, מטפס על ענפים כציפורים, העכבישים גדולים וצבעוניים כמו טווסים שולחים קורים אל קירות, פינות. ואני מפצחת תרמילי הל במקום גרעיני חמניות, ויורקת הכל אל רחוב מלוכלך ויפה כל כך, פרותיו, חזיריו, צואתו, זבוביו, משאירה את הסנדלים בפתח הבית ומתחייפת אל מטבח, אל מיטה, אל רחצה עם דלי על ראשי שערי כמו השקוני כולי מבאר אבן קדומה.

וכל יום כשרק מפציעה ללא פציעה שמש צעירה, בחמש בבוקר במדויק מעיר אותי קול המואזין עם אללה הוא גדול, מבתק את קרומי לילי, מביא אל תוכי צלילי יפו מוכרים עד שמזדחלת החוצה תודעתי, עד שמצטללת דעתי, ואני מבינה איפה אני, הינד.

סיפרו לי על שם יפה של בחורה ערבייה, אולי גם פרסייה, הינד. על שם היבשת, הודו. אימצתי את שמה.

~2~

תמונותיה של אחרת, ורד בהודו על רקע מרבדי קיר כתומים מתקפלים בעלי כותרת משפוכטלים. או לילך. או שושנה. ורד. שמה ג'יוטי, כמו ציורים של ג'יוטו בעומק פרסקות צבעוניות. הסנדלים פורחים בחרוזים, צעיף מונח בשרשרת, שולחן משרדי ישן עם דופן טורקיז, זהב באוזן ובאף. אין אפור, אין לבן ושחור. צבעים נועזים ועזים של שיגרה.

~3~

ביקרנו היום בבית ספר בכפר פורקל, בדראדון, צפון הודו, שנותן השכלה לילדים עניים ועבודה לאמהות. נשים שהמעמד שלהן לא נותן להן לצאת מהבית, לעבוד, להיות חופשיות. הן עוברות סדנאות מלאכת יד כדי למכור ולהביא כסף הביתה. נמצאות עם עוד נשים, עובדות, מפטפטות, אוכלות, מרגישות גאווה כשאנשים אוהבים, קונים דברים שהן עושות בעצמן, עצמיותן העצמאית.

ביקרנו בכיתה של ילדים. המורה שאל, איזה סוגי חופש יש? ילדה מתוקה כדבש, בתלבושת אחידה, קמה ודיברה על הזכות לחופש, חופש הדיבור, חופש התנועה. המנהל הוסיף, את הזכות לילדים ללמוד. ילד יכול להגיד: "יש לי את הזכות ללמוד! ממשלה, תני לי מקום ללמוד!" ועוד הוסיף המנהל את הזכות האלמנטארית לאוכל. "ממשלה, אני רעב! ממשלה תני לי אוכל כשאין לי!". וככה בראש, עוד לפני הביס הבא, אמרתי תודה על האוכל שעל השולחן.

כל אחד הציג את עצמו ואת המדינה ממנו הוא בא, וכשהגענו לסוזן מדרום אפריקה, המורה סיפר לילדים על המהטמה גנדי שהיה עו"ד בדרום אפריקה, ואיך זרקו אותו מהרכבת כי היה בקרון של לבנים ואיך זה גרם לו לחשוב על זכויות אנושיות וחופש. כשהגיע תורי אמרתי שאני מישראל. הם למדו על קונפליקטים בין דתות בשבוע שעבר, והסתכלנו כולנו על מפת העולם שעל הקיר כאילו הייתה מראה שכל אחד מסתכל בה, רואה את עצמו ואת האחרים בעולם.

~4~

דקה מההימלאיה. צפון הודו ושני אנגלים, לורנס ודייב, רואים משחק של ניו קאסל נגד סנדרלאנד באייפד. באלוהים שזה אמיתי. דייב נולד בסנדרלאנד. סוזן מניו קאסל אומרת לדייב שיש לו מזל שאנחנו בהודו, ושהיא סולחת לו על שנולד איפה שנולד. לא משנה איפה אתה בעולם, תמיד יש סיכוי שתראו ביחד כדורגל. כי כדורגל זה מקומי ספציפי, ואוניברסאלי רחב.

הנה תמונה של אשה יפה, לא רחוק מהבית שלה, בשמש יושבת משתעממת עם חברות, משוחחת, והצטרפנו גם אנחנו לשבת איתן לנוח וצילמתי את גבה, צמתה, כי כמה שהיא מקומית, צמה יפה זה עולמי. נופלת על כתף בעולמיות ושלמות כמו חלה שזורה.

~5~

Street Art בהודו. חיות אחרות מדלגות מיערות אל הקיר, בעולם של דימויים. בגינה של הבית בו אני מתארחת, ראיתי נחש גדול. ישבתי על מדרגות המרפסת, אל שמש מתפננת, ופתאום ראיתי אותו על גחונו מתחמק. לא זזתי. הסתכלתי, איך נבהל מפני, לא ערמומי בכלל, כמעט משתין בתחתוניו, וגם מחשבתי נבהלה ולחשה: נחש!

וכשתיארתי אותו אמרו לי, או נחש עכברים או קוברה. וככה ימים רבים סיפרתי את סיפור הגבורה כשאני מוסיפה הרבה פלפל ורוטב ושמן למדורה, אמרתי, וואי וואי קוברה ענקי עבר דקה ממני, וכלום, לא רעדתי, סיימתי את התה ברגוע, וסיימתי לנגוס בתפוח. רק איפה אדם כשצריכים אותו.

~6~

שני מגן דוד. יד לבנים מקומי, ועולמי. אנושי. כתוב שהם ויתרו על חייהם. כאילו מוותרים על חיים במלחמה. יותר לוקחים אותם ממך. ראג'פור, העיר שאני נמצאת בה, זו שכמה ממנה ויתרו בנדיבות על חייהם לפני שנים, היא סניף של גן עדן ביופי, בטוב, באלוהיות. הרוע שם בכמויות קטנות, כמעט בלתי נראות. היד שלקחה את הבנים האלה מזכירה את קיומו המתעקש, עורב, כעורב לחתיכת גבינה עבשה, בשר תותחים דשנה.

~7~

המואזין שר בעיירה בה לנתי. שר את שירו יחד עם הרוח המנשבת, ועם רחש הרוח נשמע, כאילו שר אל אלוהים הגדול, כשהוא במקלחת. ככה מאושר הוא מהלל עם הרוח, שמנגנת בטבע, בקולות מים זורמים. ורד אדומה מקשיבה לסלסולו, יחד עם פרחים כתומי שיער מקורזל, מריגולד שמם.

~8~

אנחנו מטיילים באופנוע. אומרים ברומא תנהג כרומאי, אז חברי הטוב והאיטלקי נוהג כרומאי ברישיקש. יענו פאצו, קופלטמנטה לוקו. שיבורך על ההתפרעות. שערי הארוך מתבדח ברוח ללא קסדה. בהרים ובעמקים תחת סוריה, השמש, ותחת צ'נדרה, הלבנה. שעון ישן על פרק יד, מתקופת הקולוניה הבריטית אולי, ויד שמחכה לאוכל, וכשזה מגיע, היד השנייה חוברת לרעותה והן אוכלות ביחד צ'אבל סבז'י דאל וצ'אפטי. אורז ירקות עדשים ולחם.

קראתי שבתרבות המאיה בדרום אמריקה האמינו שמראות יכולות להוציא את הנשמה מהגוף ואל עולם אחר. סיפרו לי שגם באיסלאם יש מראות ונשמות והשתקפויות של נשמות. באפריקה מאמינים שלצלם מישהו זה לקחת ממנו את הנשמה. אני מצלמת ידיים, צמות, לא עיניים. לא אקח לאף אחד את הנשמה.

~9~

שטיחים פרסיים או בוכריים בבדיקה הביטחונית בשדה התעופה של טשקנט, זו התרבות שזולגת אל פרקטיקות של מלחמה. במקום בו חולצים נעליים הניחו שטיחים. כיבדו את כף הרגל החשופה בשטיח אדום עם פרחים ועלים.

למדתי פעם שהשטיח הפרסי מדמה את אמנות הגנים ומכניס את הגן אל תוך הבית. מתחת לשולחן, גן. מתחת לכורסא, גן. מתחת לרגל, גן. בשנה הבאה כשאבוא הנה שוב, יזנחו את הדימויים ויגדלו גן אמיתי בשדה התעופה. ובבדיקה הביטחונית, נחלוץ נעליים, נטייל בין הפרחים, נעבור שיקוף, ואז: "גברת לעצור! את שפורפרת משחת השיניים את משאירה מאחור. היא יכולה להיות מקום פריחתה של פצצה נדירה".

~10~

בגעגוע, הינד.

 שירה פנקס כותבת בלוג בשם "הבורגנית". נובלה שכתבה, "אוריין", תצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד לקראת החגים