אוקטובר: הסיפור שלי

לאחר שהסתיימו השירים, כיביתי את הרדיו וסחבתי את הטַרַאחַה — כך כיניתי את המזרן הקטן שעליו ישנתי עד גיל חמש — ופתחתי את החלונות. ישנתי על הרצפה, מתחת למיטת הוריי.

1.

"יַמַּא, יַמַּא, למה את לא מעשנת כמו דודה וַוגִ'יהַ, הרי את מדברת במהירות כמוה," השאלה חוזרת על עצמה בכל פעם שאנו פוגשים בדודתה של אמי בכפר, אותה תחושה של החמצה. "הלוואי והכרתי את דודה ווג'יה בזמן שהתגוררו בחיפה, הייתי משחק כל הזמן במחשב שלהם."

הוא היה עסוק תמיד במחשב שלו, אני קיפצתי מעל למדרגות הפנימיות המעטות בבית כדי לשעשע את עצמי. ברקע דיבורים חסרי פשר בין אמי לבין דודתה, היא אמו. לא ידעתי את הסיבה לכך, אך השאלה, באותה עת, הייתה שולית. אבל כעת, כאשר אני מנסה להיזכר, היא נעשית חשובה: למה הוא צחק לבדו מול המסך? האם זה בגלל שתמיד הוא צחק? אפילו כשהוא רקד בחתונות? אפילו ב"שווארמה חַלַאל" בליל החג? וגם אז כשהוא התיישב מול המסך? בחלוף הימים, מלכה, הגננת שלו ושלי בגן הילדים נזירות האהבה, עונה על השאלות האלו בחיוב.

2.

עודני מאמין, בחלוף עשרים שנות תחרות, כי ביכולתי להביס את כל בני משפחתי המבוגרים בתחרויות שירי המהפכה, שירי המאהבים, שירי האינתיפאדה הראשונה (תקליט הלהקה המרכזית וְוַוליד עבד אלסלאם) ושירי שֵייח' אִמַאם. רבים היו השירים שמשמעותם מעומעמת עבור ילד בן שמונה או תשע, על כן העדפתי ליצור מילים באותו משקל אבל במשמעויות קרובות יותר לגילי, לבל אשפיל את עצמי מול המתחרים האמיצים… את הניצחון המכריע הראשון רשמתי כאשר השגתי את קלטת השיר יא מוחמד יא זִר אלוַורד שהנציח את הילד שתקף את החיילים במוצץ שלו… זה היה שיר גרוע, עם טמפרמנט אסלאמי… בשיר זה לא מצאתי דבר מלבד הפרס: "אף אחד מכם לא מכיר אותו!"

3.

נהגתי לחקות את מה שצפיתי בטלוויזיה. החורף, כאשר לא הצלחתי לשכנע את אבי לרדת אל הים ולזרוק אבנים על הגלים, כמו שזורקים האנשים על החיילים בטלוויזיה, הסתפקתי במשחק פנטומימה בחדרי הקטן, כאשר בנוסף לכך שדמיינתי את החיילים, נהגתי לדמיין את האבנים. בדמיוני לא פחדתי משום חייל, אולם חששתי שהוריי יפתחו את דלת חדרי ויגלו מה עושה "אהבל" זה, או שאחד מהם יקרא לשני שיבוא לראות אותי ויסתכלו עלי כמו שני מתבגרים.

4.

הלוחם הקומוניסטי הוותיק המשיך לשאת את נאומו מעל במת יום האדמה 2000 בסכנין, ואז החל צועק: "יא שַבַּאבּ, בלי מעשים אינפנטיליים, בלי מעשים אינפנטיליים." מתוך האלפים שרצים לכיוון המחנה הצבאי, אף אחד לא שומע אותו. אחד מהצעירים רץ לפניי, הדגל שתלה על צווארו ירד מאחורי גבו וראיתי את גלימת סופרמן, התעסקתי שעות ארוכות בחיקוי סופרמן שנעלם מטווח ראייתי. כך שִחְזרתי את מה שראיתי מביצועיו של סופרמן על מסך הטלוויזיה ביחד עם סצנות האינתיפאדה הראשונה.

שלושה קליעי גומי פגעו בדוד: בכף הרגל, בראש ובצוואר. אחרי שתי הפגיעות הראשונות הוא הצליח לחזור אל העימות. לאחר שנפגע בפעם השלישית, האמבולנס פינה אותו. בעת שראיתי את אמי נושאת את ווַרְד הקטן, ומסוככת בצלה על חבורה של צעירים, נודע לי שהדוד במצב טוב… זאת, כיוון שאמי אוהבת לבכות, אך באותה עת היא לא בכתה למרות שהוא הדוד האהוב עליה מבין כל אֶחיה… וגם, בגלל שאבי נהג לומר כי "הגומי זה שטויות"… ומאחר ו… סופרמן אינו מת… כך המשכתי לעטות על עצמי תפקידים: זו הייתה הפעם הראשונה שנשאתי אבן אמיתית.

5.

רגליו של נונו, בנעליים הענקיות, פרצו את מחסום הברזל שהציבה המשטרה כדי לאבטח את קבלת הפנים שערכה עיריית שפרעם לשר בחג "העצמאות". לאחר עימות ארוך נזכרתי שבאתי ביחד עם אמי, ושלא ראיתי אותה מאז הירייה הראשונה. כעבור יותר משעתיים מצאתי אותה. זו הייתה הפעם השנייה שנשאתי אבן אמיתית, עוד פעם לא נפגעתי. אף אחד לא מת ולא ראיתי טיפת דם אחת. "הכי יפה זה לזרוק אבנים… דבר לא יקרה… מקסינון מקסינון הם יירו לעברך יריות גומי… כמו הדוד… הגומי הוא שטויות."

6.

ביתנו הקטן לא הכיל את קוצר רוחי ואת עצביי המתוחים. אמי לא פוסקת מלהתקשר בטלפון, ואני שונא לנחש את החדשות דרך התשובות מצדו השני של הקו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה לאבי לא היה אכפת מקומקום הקפה, וזה היה הבוקר הראשון שלא התלוצץ בו עם אחי. "יום השביתה לא מיועד לשינה," אבי צועק בכעס מהול בשמחת ההקלה.

עדיין שש בבוקר, אמי עונה בסלחנות.

"כאן שידורי אלקודס, תחנת הרדיו הפלסטינית, בדרך לשחרור האדמה והאדם, אחינו למאבק, הגיעו אלינו החדשות הבאות: 'עימותים בכניסות שכם, עימותים במחסום אלמִנְטַאר, עימותים באום אלפחם ויאפא וואדי אלג'וז…'" שמות רבים, וחדשות שסותרות ומאששות את החדשות. שם אחד שאני שומע מנציח את סמכות הרדיו: "ראא'ד עבד אלמועטי אללוח." השמות האלמוניים מייצרים את הזיכרון האמיתי. אני נצמד אל הרדיו, מתוח, ואז בקשת אמי סוטרת לי בשנית: "תחליף לרדיו 2000."

7.

אמי ואבי לא התווכחו אחרי הפגנת אתמול אם היהודי שלחם לצדנו, היה סוכן משת"פ או לא. אמי הייתה סובלנית באותו יום. לכן, בפעם הראשונה בחייה, הקדישה מחשבה נוספת לסוג האוכל שתכין: "אכין סנדוויצ'ים, רק אללה יודע מה יקרה." אני התנדבתי להוסיף: "אני אומר שאין צורך שוַורד יבוא." כמה אהבתי להיות האח הגדול. היססתי קצת ואז החלטתי: עלי לנעול את נעלי הספורט, לא הסנדלים. ויצאנו… זו הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי שנפעיל את הרדיו ברכב במקום הדיסק של ג'ורג' קוּרְמוּז בדרכנו אל עראבה.

8.

האגרוף של נונו עולה לאוויר. הוא צועק את הסיסמה, ואז ידו הכבדה יורדת, מכריזה על אנקת הסופה. צבא מתבגרים יורד במדים אחידים. סטודנטים שהחליפו את תעודתם בהקרבה להיות שהידים. המתבגרים אינם רואים את המתבגרות, המתבגרות אינן רואות את המתבגרים. המאבק נהפך לאינסטינקט הישרדותי. באינסטינקטים המתבגרים מקצינים ללא סלחנות: "على المَل، يا فدائي على المَل، على الملّ…"*

אֶל-מַל** רחוק. כאשר התינוקות עוטים על עצמם את תפקיד הפנתרים, הזמן נעשה איטי יותר. הדרך אל אֶל-מַל רחוקה מאוד. זרועותיי עדיין לא היו מספיק חזקות להוליך את האבנים למקום שהחיילים נמצאים, בין שיחי העולש. שמעתי אחד מהצעירים אומר: מפינות הבתים טוב יותר, היידוי מהפינות מסוכן פחות. אז, עוד לא הייתי מודע לקשר שקשרו נגד גורלנו.

נכחתי היכן שהיה הרעש, לפעמים מתקדם, מנסה ליידות כמוהם, וחוזר אל הרעש. בחזית, היכן שהיו השוקדים על הלחימה, העניינים שקטים יותר, מיידים וזהו, לא מדברים. מאחור, ההססנים מפצים את עצמם באמירת: "אללה אכבר, ולאללה אַלחַמְד" (אללה הוא הגדול ולו התודות).

בחיים שלי לא ראיתי בסרטים, או בסדרות, זירה מוצללת שבה עצי הזית מסתירים מעיני הצלפים ומעינַי את נכונות הצעירים למות. באותו רגע לא חשבתי על אפשרות המוות… "הרי כדורי הגומי זה שטויות". בפשטות כזו התאדתה האפשרות של המוות, כמו שהתאדה ריח מדמנה שאינה יכולה לשאת את המטאפורה של הזירה הזו. איזה מיתוס יכול לצאת ממדמנה, ואיזה שיר ייתכן בכזו זירת לחימה?

9.

על המרפסת בבית סבי, ווג'יה נפגשת עם אבו מנסור, שנים הפרידו ביניהם והנה הם נפגשים, לוחצים ידיים בחמימות. ווג'יה מדברת על הארוחה ששכחה בתנור, ואבו מנסור מדבר על בניית בית לבנו עַלַאא'… שניהם נסחפים בדיבור.

10.

במלחמתה הקודמת מספר המשתתפים היה קטן בהרבה. הם היו שניים — היא צד אחד, והצד השני היה גידול ממית, והזירה הייתה בתי חולים. האויב מת… היא שמחה לאידו ועל נקמתה בו, ולא נשאר דבר מלבד געגועי הלוחם אל הזירה. ואז היא ניצלה את פרוץ האירועים כדי לקחת על עצמה תפקיד, והתנדבה למד"א. היא הייתה סמל הניצחון במשפחה שלנו, ואני הייתי כמו מתבגרת הקוראת שירים בפני המשורר חד העין האדיש לקריאתי. כמה רציתי שתראה אותי נושא אבנים כשהיא הייתה באמבולנס, לאחר השנים שבהן גידלה אותי כאשר אחותה, אמי, יצאה לשוק העבודה.

באמבולנס ראיתיה לא מחייכת ולא קודרת. מבטים חודרים לא רואים אותי. אלוהים! כמה קלישאי היה המראה שלי עם כאפייה ואבנים, קלישאי עלוב שחדי העין לא מבחינים בו.

11.

סבי מרוקן מטען של קשיחות שהוא צבר מאז יום האדמה. הוא מחלק פקודות ומקלל את בנו העיתונאי שמדבר עם הרדיו: "זה הזמן של דיבורי השטויות? דור רכרוכי."

הוא חוזר אל מרפסת ביתו המשקיפה על "הבריכה" ועל אֶל-מַל על מנת לשבת עם חברו אבו מנסור ועם ווג'יה ולהסתכל על המתרחש. מימינו של סבי, ומשמאלו, מנהלים השניים שיחה, חולקים את אותה דאגת אב ואם, המשקיפה אל זירת המערכה.

12.

הם רצים אחורנית, כולם ביחד, עצי הזית חוסמים את ראייתי, ואז אני ממשיך להתקדם עד שדוחפים אותי לאחור אנשים שאיני מכיר: "חזור אני אומר לך!" מהירוק הגבוה שלושה חיילם ירדו, ואז רצתי כמו כולם ושמעתי כמו ששמעו כולם את קול יריות הכדורים: רצחני, קרוב, גורם לאימה וחמים.

רצתי הרבה, רצתי המון עד ששמתי לב שאני נמצא לבדי רחוק מזירת האירועים. נעצרתי לרגע ואז חזרתי אל המתקהלים והמפגינים, אולם אלה היו בדרכם חזרה מאֶל-מַל. העיניים אמרו הכול… והתרועות ענו על השאלות.

13.

התהלוכה צעדה לכיוון מקום השריפה, היכן שאבו מנסור הבין. הבנתי. פחדתי. ברחתי. רצתי לכיוון בית סבי. סבתי עודנה יושבת במטבח לבדה, שואלת על אחותה ווג'יה. "וואלה, למה דודה שלך, ווג'יה, ירדה בריצה כשהיא צועקת? מה קרה?" עניתי: "לכי תדעי מה היא שמעה על מישהו שנפגע, כל הצעירים נפצעו… רגיל… כדורי גומי…" ואז התחלתי לשחזר בראשי את צעקותיהם של הצעירים השבים ובדקתי בידי השמאלית את צווארי, וביד ימין הדפתי את מכת החרדה.

14.

אחותה הצעירה של סבתי התקשרה אל בעלה, המנהיג באותה מפלגה, כשהיא צווחת: "די… חזרו… הכול נגמר… הלך… הכול תם… נגמר."

15.

המרפסת כבר אינה צופה אל העימות, אינה משקיפה אלא על העשן השחור הנטוש ועל האבנים העומדות דוממות בשמי אֶל-מַל. סבי יושב לו לבדו, שני הכסאות משמאלו ומימינו ריקים: "דודתך התקשרה מבית החולים, הבן של אבו מנסור נפל כשהיד, וְאַסיל, אִבְּן ווג'יה, נמצא במצב של סכנת חיים בבית החולים, אל תספר לסבתא שלך."

16.

שני השומרים סגרו בפני מאות האנשים את הכניסה לטיפול הנמרץ בבית החולים נהריה. אום אסיל, ואבו אסיל, נמצאים בפנים, אנו רואים אותם מעבר לזכוכית. הלילה לא משנה את מועדו בהתאם לאירועים, הוא יורד, אין אחד בעולם הזה שמשנה את מועדיו לפי ערביי 1948. באוויר קופצת אום אסיל, סוטרת לעצמהּ, ואז היא נופלת ארצה.

"אל תבכו… השמיעו צהלות זע'רודה… אל תבכו… על השהיד לא בוכים… צהלות זע'רודה השמיעו… צהלות זע'רודה השמיעו," אבי אומר וממרר בבכי.

17.

רכב ירוק מפלס את הלַיִל, החלונות סגורים, מחוץ להם עולם ובפנים קריסה. אבי נוהג ברכב, לצדו חבר, מוכר הספרים, אשר הגיע אל בית החולים כשאר האנשים. אני נמצא מאחור ולצדי שתי גופות של חלום, שנטשו את גופת הבן מאחוריהם, על מנת לפלס את הליל.

אבו אסיל ואמו, דודתי ווג'יה שלא ידעתי עד עתה ששמה המקורי הוא ג'מילה, יושבים לצדי ברכב הישן שנע במהירות… הרכב רועד מהמהירות. אנו רועדים מאובדן שליטתנו על העוצמה הרצחנית. סאון המוות קשה יותר כאשר הוא נדחק לתוך רכב סגור הדוהר לכיוון בית השהיד.

18.

מחסומי המשטרה סוגרים את הכניסות לכפרים. המחסומים מונעים מאיתנו להגיע אל עראבה. כאשר ההורים רואים את הגברים במדים הכחולים החמושים דעתם נטרפת עליהם והמטען החבוי בתוכם מתפוצץ, והם נזעקים ללחימה. אבי מתחנן בפניהם, ואז יורד להיאבק בקצין שיפתח את המחסום.

בדמיוני: איזה טבח הולך לקרות עכשיו? אם ווג'יה, דודתי המעשנת בעצבנות, תרד להתעמת עם רוצחי בנהּ דקות לאחר הכרזת מותו. איזה תמונה מדממת, איזו אימה ראיתי… ואפשרות של מימוש הציפייה רצינית ביותר: כפתור הנעילה של הדלת… פתוח.

19.

אנו עוברים את המחסום… מגיעים אל סכנין, עוברים אותה עד שמגיעים אל עראבה. הדרך עכשיו סגורה במחסומים בוערים, האבנים והצעירים נמצאים משני צדי הרחוב, בין עצי הזית, מחכים לכל חי שזז על מנת להתנפל עליו. אני מוציא את גופי וראשי מהחלון ונוטע את לשוני בעגה הכפרית: "משפחה של שהיד… אין אל מלבד אללה… משפחה של שהיד… אל תכו… משפחת שהיד."

צעיר רעול פנים עוצר אותנו וניגש לעברנו, אני קופץ מהרכב לקראתו. "כבו את האורות וסעו לאט לאט… רכב שנוסע במהירות חוטף." רכב שאיבד את צבעו מפלס את הליל בשקט, ואז אנחנו טובעים בו.

20.

הוא אוחז בכתפי ומושך אותי החוצה מתוך האלפים שבאו לפרוק את זעמם. הלילה משקיף על השחר שלו. "בוא אסיע אותך הביתה, תנוח כמה שעות, הימים הבאים לא קלים," אבי אמר… הוא היה אופטימי.

21.

לאחר שהשירים נדמו, כיביתי את הרדיו וסחבתי את אלטראחה — המזרן הקטן שעליו נהגתי לישון עד גיל חמש — ופתחתי את החלון. ישנתי על הרצפה, מתחת למיטת הוריי, שעליה ישן אבי. ובסוף ליל זה שיחזרתי את האירועים מההתחלה.

 •   •   •

ההתרסקות הייתה סחף שלא מותיר בפניך אפשרות בחירה בין הנפילה לבין ההיאחזות בדרך. העיניים היו מנוכרות לעצמן, הן התפוצצו, ואז צץ היופי שהסתרנו, אותו יופי הגלום בהתרסקות על המזבח. אולם אחרי שטבענו בשקר שלאחר הסחף, בוועדות ובמערכת המשפט ובמלל האופורטוניסטי, וכשטבענו בפרטים השוליים, ובהתפתחויות שהוסחו מהדם שנשפך… אז, סיכום האמת והצדק נהפך אויב למטאפורה. סיכום האירועים שלנו נעשה אמיתי יותר כאשר אנו מתפשטים ממלכודות הדיבור.

קולה של הדודה הצעירה נשמע שוב ושוב: "די… חזרו… הכול נגמר… הלך… הכול תם… נגמר."

———————————————————————————————

* אל אֶל-מַל הלוחמים, אל אֶל-מַל…

** שם מקום בין עראבה לבין דיר חנא שהיה זירה לעימות בין הפלסטינים לבין כוחות הביטחון הישראליים בזמן האינתיפאדה.

"נכבה לייט וסיפורים אחרים: לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה"

ערכו: יוסי גרנובסקי ואלטייב ע'נאים

תרגם: אלטייב ע'נאים

הוצאת מטען

עוד בנושא:

תודה לך מג'ד, תודה לך ביירות | סלאח מוחסן

הסתבכות | השאם נפאע