המהפכן הצרפתי נגד אי-השוויון

"פיקטי שינה את הדיון הכלכלי, אנחנו לעולם לא נדבר יותר על עושר ואי-שוויון באותו אופן שבו נהגנו לדבר" – כך כותב פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה ובעל טור ב"ניו יורק טיימס" בסקירה הרחבה שלו על הספר של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי, "Captial in the Twenty-frist Century". ג'ף פאו בסקירה שלו על התזה של פיקטי, שעליה ועל סקירות אחרות אני מסתמך כאן, כותב על "רימון היד האינטלקטואלי שהשליך פיקטי לדיון אודות המשבר הכלכלי העולמי". פיקטי עצמו זוכה בימים האלו למעמד על של כוכב רוק: הוא עובר מפגישה עם שר האוצר האמריקאי ג'ק לו להרצאה בפני מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא אובמה ולמפגש עם הנהגת קרן המטבע הבינלאומית. הספר שמכר בתקופה קצרה מלמעלה מ -40 אלף עותקים נמצא ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".

התזה של פיקטי ודאי רלבנטית לדיון הכלכלי הפוליטי הישראלי והיא מפריכה מספר תזות כלכליות מרכזיות הנפוצות בדיון הציבורי והדיון הכלכלי מקצועי, תזות המציינות את מה שנחשב בדיון למובן מאליו.

התזה של פיקטי יוצאת כנגד הנחת היסוד המרכזית של הדיון הכלכלי והפוליטי, שצמיחה כלכלית אמורה לפצות על אי-השוויון בהכנסות ועושר. ההנחה שכאשר העוגה הכלכלית גדלה החלק של כל אחד הופך גדול יותר. דימוי ציורי נפוץ אחר המביע את אותו רעיון הוא שהגאות מרימה למעלה את כל הסירות. הרעיון שקפיטליזם יוצר באופן טבעי שוויון גדול יותר הסתמך על המחקר הקלאסי של הכלכלן האמריקאי סיימון קוזנץ משנת 1955, שהראה שלאחר תקופה התחלתית של אי-שוויון (המאה התשע העשרה) העושר שנוצר בכלכלת שוק מתחלק פחות או יותר באופן שווה בין הון ועבודה. השכר של העובדים גדל יחד עם פריון העבודה שלהם. לכן ההבדל בין השמאל לימין הכלכלי התמקד בשאלת האמצעים היעילים ביותר להגדלת הצמיחה – השמאל הכלכלי תמך בהתערבות ממשלתית בעוד שהימין דרש תמריצים גדולים ליותר למשקיעים פרטיים.

שאלות של חלוקת עושר והכנסה נדחקו לשוליים. המחקר בשאלות אלו עסק במאפיינים של העניים (גזע, מגדר, מוצא אתני וכו') שמנעו מהם ליהנות מפירות הצמיחה, אולם איש לא חקר ברצינות את העשירים ביותר, "האחוזון העליון", שהם לדעת פיקטי הסיפור הגדול שמאחרי תופעת אי-השוויון הגדל והולך. חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שפיקטי כותב על הנושא, בשנים האחרונות יחד עם עמנואל סאז מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ואנתוני אטקינסון מאוקספורד הוא היה שותף למחקרים מרכזיים וחשובים על אי-שוויון.

הטענה המרכזית של פיקטי היא שקוזנץ טעה. פיקטי מנתח את מאתיים השנים האחרונות בכלכלות המרכזיות הקפיטליסטיות, ארצות הברית, צרפת, קנדה, גרמניה, יפן ושבדיה, ומצביע על כך שבערך משנת 1700, למעט תקופה אחת יוצאת מן הכלל, שיעור ההחזר הכספי להשקעה מהון (רווחים וריבית) היה גדול יותר משיעור הצמיחה הכלכלית. וכיוון שההון מצוי אצל העשירים, העושר שלהם הצטבר באופן מהיר יותר מאשר העושר של שאר האוכלוסייה, הרוב שההכנסה שלו תלויה בשכר. התקופה היוצאת מן הכלל הייתה בין השנים 1914-1975 באירופה ו -1929-1975 בארצות הברית, שנים שבהן אי-השוויון הצטמצם. תקופות אלו היו יוצאת מן הכלל לטענת פיקטי בגלל תוצאות שתי מלחמות העולם, המשבר הכלכלי העולמי והמדיניות הכלכלית בעקבות המלחמות והמשבר.

לטענת פיקטי, בניגוד למה שמלמדים בשיעורי מבוא לכלכלה, לשווקים אין מנגנונים לצמצום אי-שוויון. ללא רגולציה, חלקם של העשירים בעושר הכללי רק יילך ויגדל. כיום אנחנו נמצאים ברמות אי-השוויון שהיו בשנת 1920, כך שהיחסים החברתיים עלולים לדמות לאלו שהיו קיימים בעולם אותו תיארה ג'יין אוסטין, עולם בו קבוצה קטנה של עשירים העסיקה צבא שלם של משרתים עניים.

הסופר עשירים השייכים ל"קפיטליזם התורשתי" כוללים לא רק את בעלי ההון שהכסף שלהם הגיע אליהם בירושה, אלא גם יושבי ראש ומנהלי תאגידים הקובעים לעצמם את גובה שכרם והמורישים לילדיהם הון עתק ופריבילגיות הנובעות מהיותם חלק מרשת מצומצמת של אליטה חברתית וכלכלית.

יש כאלה הטוענים שהעושר של אלה הנמצאים בקצה העליון נובע מצמיחתו של מעמד חדש של "superstars", יזמים, בדרנים, ספורטאים כוכבים ואחרים, שעשו שימוש בטכנולוגיות חדשות כמו האינטרנט על מנת להגדיל את הכנסותיהם על חשבון אחרים. כלומר אי-השוויון נובע מכך שהרווחיים הולכים לרפאל נדאלים ומייקל ג'ורדנים, ממציאי ה-waze ויזמים אחרים. אולם פיקטי טוען שבעלי ההכנסות הגבוהות הם "הסופר מנהלים" של תאגידים המקבלים חבילות שכר שערוריות. המחקר שלו מראה שההכנסות של מנהלים אלו מהווים שבעים אחוזים מהכנסות האלפיון העליון. עליית אי-השוויון היא לכן לא תופעה של אנשים מוכשרים המתוגמלים על ידי אלה שמעוניינים לשלם על מנת לרכוש או לצפות במימוש כישורים יוצאי דופן, אלא של מנהלים המתוגמלים לעתים קרובות באופן בלתי תלוי לכישרון או ביצוע.

פיקטי העושה שימוש נרחב בנתונים סטטיסטיים, נתונים בין היתר המבוססים על נתונים של עשרות שנים של דיווחי מס ונתונים רבים אחרים, מפריך כמה הנחות בסיסיות שמחזיקים בהם כלכלנים, למשל ההנחה שהתגמול לעובדים מבוסס על יעילותם וכן ההנחה שההחזר על הון לא יכול להיות גדול יותר משיעור הצמיחה כיוון שכאשר ההיצע של ההון גדול ההחזר עליו אמור להיות קטן יותר. אולם זה לא מה שקורה במציאות ולכן התיאוריה הזו היא בלתי רלבנטית.

פיקטי, כפי שמציינים רבים, אינו מרקסיסט, כמו קיינס, המטרה שלו היא להפוך את השוק הכלכלי ליעיל יותר ולרתום אותו לקידום מטרות אנושיות. הוא תומך באג'נדה הפרוגרסיבית הרגילה הכוללת רגולציה פיננסית, יצירת סולם מס פרוגרסיבי שמגיע ל-80%, השקעה ציבורית בחינוך ובתשתיות וסיוע לעניים. הוא סבור שבכלכלה גלובלית למדינה הבודדת אין שליטה על ההון, בין היתר כיוון שהעלאת מיסוי על הון במדינה אחת תגרום לכך שבעלי ההון יעברו למדינה אחרת בה שיעור המיסוי נמוך יותר. הפתרון האולטימטיבי לדעעתו הוא ליצור מערכת מס פרוגרסיבית עולמית על הון פרטי, מערכת שאפשר ליצור באופן הדרגתי.

התזה של פיקטי, מלבד העמדת נושא אי-השוויון במרכז והתרכזות בחלקם של הסופר עשירים בהגדלתו, מבקרת גם את פתרונות השוק לאי-שוויון שמציעים השמרנים הכלכליים, פתרונות דומים לאלו שמקודמים על ידי למשל גיא רולניק ואחרים ב"דה מרקר", וכן פתרונות מקומיים של מיני רפורמות כגון פיקוח על מחירים שמציעים אחרים. ללא רפורמות רדיקליות של המערכת הקפיטליסטית, אי-השוויון, שיעור העוני וחוסר היכולת של הרוב לחיות בכבוד רק יילכו ויחמירו. חשוב לציין שלספרו של פיקטי יש גם מבקרים לא מעטים, חלקם הגדול מימין, אולם גם משמאל, כמו למשל סקירתו של ג'יימס גלברייט בכתב העת השמאלי "Dissent".

הניתוח של פיקטי ודאי רלבנטי לישראל שבה מדד אי-השוויון הוא מהגבוהים ביותר במדינות המפותחות, ושבה על פי נתוני "תמונת מצב חברתית 2013" שפרסם מרכז אדוה, ב-2012, עלות השכר של מנכ"לי 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100") עמדה, בממוצע, על סכום שנתי כולל של 4.519 מיליון ש"ח, או 376.6 אלף ש"ח בחודש, ושעל פי נתוני מינהל הכנסות המדינה המציג נתונים גם עבור הכנסות מהון של עצמאים. הנתון המעודכן ביותר הוא לשנת 2008: באותה שנה עמד סך ההכנסות של עצמאים מהון על סך של 18.3 מיליארד ש"ח, כאשר המאון העליון של העצמאים קיבל 74% מתוך זה – 13.5 מיליארד ש"ח.