רצח העם הארמני - ממוסה דאג עד סוריה ולבנון

אחד ממקרי ההתנגדות הארמנים המפורסמים ביותר למסע רצח העם שהובילה ממשלת הטורקים הצעירים נגד ארמנים התרחש על מוסה דאג (הר משה). מוסה דאג נמצא בחבל אלכסנדרטה (המחוז הטורקי העונה לשם: "האטיי"), המקום נושק לחלקו הצפון מזרחי של הים התיכון. מוסה דאג היה אז חלק מסוריה. כיום חבל אלכסנדרטה מהווה חלק בלתי נפרד מטורקיה המודרנית. הארמנים שחיו בששה כפרים הסמוכים למוסה דאג סירבו לציית לפקודת הגירוש של ממשלת הטורקים הצעירים (יוני 1915) והחליטו לקחת את גורלם בידיהם: הם נטלו נשק, אספו את משפחותיהם והתבצרו על ההר. הצבא העוסמאני ניסה לכבוש את מוסה דאג, אך הארמנים לחמו בגבורה עילאית על אף נחיתותם הלוגיסטית והמספרית.

למרבה המזל, ספינת מלחמה צרפתית ששייטה בקרבת מקום זיהתה את דגלי הארמנים על ההר אשר סימנו קריאה לעזרה. כתוצאה מהזיהוי הצרפתי, אלפי ארמנים זינקו מן ההר אל הים כדי לעלות על הספינה הצרפתית. בהמשך הגיעו עוד ספינות מטעם בריטניה וצרפת אשר אספו ארמנים נוספים מהים והובילו אותם עד נמל פורט-סעיד שבמצרים. למעלה מ-4,000 ארמנים שרדו חוויה קשה זו ונותרו במצרים עד תום מלחמת העולם הראשונה (עד מלחמת העולם השנייה הייתה ידועה כ"מלחמה הגדולה"). שנה לאחר סיום המלחמה (1919), שבו הארמנים לבתיהם בסביבת מוסה דאג ונשארו לחיות במקום תחת המנדט הצרפתי עד 1939. בשנה זו הועבר חבל אלכסנדרטה לריבונות טורקיה המודרנית.

אירוע מוסה דאג מסמל אולי יותר מכל אירוע אחר את הרצון הארמני הלאומי לשרוד את מסע רצח העם המזעזע של ממשלת הטורקים הצעירים. הסופר והמשורר היהודי ממוצא אוסטרי, פרנץ ורפל, ערך ביקור בדמשק בשנת 1929 והצטמרר למראה ילדי הפליטים הארמנים. ורפל הצליח לשים את ידו על מספר מסמכים – אך התרשם במיוחד מאירוע מוסה דאג. כעבור ארבע שנים השלים ורפל את כתיבת ספרו המונומנטלי: "ארבעים הימים של מוסה דאג". ורפל תיאר את תמונת העם הארמני שנגלתה לעיניו בעת ביקורו בדמשק בצורה הבאה:

הרעיון לכתוב את הספר הזה נולד במארס 1929, בעת ביקור בדמשק. המראה המעורר חמלה של ילדי הפליטים בעלי-מומים ומזי-רעב, העובדים בבית-חרושת לשטחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשיה את גורלו המוזר של העם הארמני… הרומן מבוסס בחלקו על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין [שר המלחמה מטעם ממשלת הטורקים הצעירים] אנוור פחה והכומר [הארמני] יוהאנס לפסיוס.

ספר זה בעיני הוא אחת מן היצירה הספרותיות המדהימות ביותר שקראתי. הסיפור בעקרון הוא דמיוני, אך שזור בעובדות היסטוריות. חשוב לדעת כי הספר הצית את זיקוק המודעות העולמית הראשון על רצח העם הארמני. לא במקרה, הסופר פרנץ ורפל נחשב בעיני ארמנים רבים לגיבור לאומי.

לאחרונה בזירה הסורית המדממת, כפר עתיק ארמני בשם קסב הותקף בידי גורמים אסלאמיים קיצוניים ותושביו נרצחו ו/או נמלטו על נפשם. השחקנית-דוגמנית האמריקנית ממוצא ארמני, קים קרדשיאן, קישרה בחשבון הטוויטר שלה בין הטבח בכפר קסב לבין רצח העם הארמני: SaveKessab #ArmenianGenocide#. בנוסף לכך, פליטה ארמנית מהכפר אמרה בראיון כי בין התוקפים היו דוברי טורקית. עדות הפליטה ממחישה כמובן ביתר שאת את הזיכרון הקולקטיבי הטראומטי של העם הארמני ביחס לעם הטורקי.

ארמנים רבים חיים גם בלבנון השכנה. חלק ניכר מהם הם צאצאים של ניצולי רצח העם. הקהילה הארמנית בלבנון, כמו כל קהילה ארמנית בתפוצות, ניהלה מעקב פוליטי עיקש כדי לזכות בהכרה רשמית של לבנון באירועי 1915-1918 כרצח העם הארמני. המאבק הפוליטי הארמני בלבנון נשא פרי והפרלמנט הלבנוני העביר החלטה בשנת 1997 המכירה ברצח העם הארמני שבוצע בידי ממשלת הטורקים הצעירים בשנים 1915-1918. הארמנים הלבנונים אף הקימו אנדרטה לכבוד קורבנות רצח העם בעיירה ביכפיא שבהר הלבנון. לבנון כבר משנות השמונים היא מדינה בעלת רוב מוסלמי ואילו טורקיה המפעילה מדיניות קדחתנית של הכחשת רצח העם הארמני היא גם מדינה עם רוב מוסלמי עוד בשיעור של 99%. כמה מעודד לראות כי מקיוואלי טועה מדי פעם.

לקריאה נוספת:

ישראל ורצח העם הארמני | תום יפרח

ללמד את רצח העם הארמני | אריה קיזל

יום השואה הארמני בחג החירות היהודי | יוסי לוס