• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין המימונה לשואה במרוקו

בישראל, חג המימונה התרוקן ממה שהיה פעם סמל החיבור בין יהודים למוסלמים. במרוקו, החלו לאחרונה סטודנטים לא-יהודים לראות במימונה ובמוטיבים יהודיים נוספים חלק חשוב מהמורשת שלהם והקימו את "מועדון המימונה"
עומאר באום

תרגום: יוסי לוס

איפראן היא עיירת תיירות קטנה בלב הרי האטלס המרוקאים, כשעתיים נסיעה מרבאט הבירה. ב-1986 אירח שם המלך חסן השני את ראש ממשלת ישראל אז, שמעון פרס – אירוע שעורר גינוי של חסן השני מצד בעלות בריתו בליגה הערבית והביא את חאפז אל-אסד לנתק קשרים עם מרוקו. איפראן היא גם המקום שבו בינואר 1995, סייע יאסר ערפאת למלך לחנוך את אוניברסיטת אל-אח'וואין, במושב ה-15 של ועדת אל-קודס אשר התקיים בספרייה החדשה של האוניברסיטה. אין זה אלא צירוף מקרים היסטורי ששני האירועים התרחשו באיפראן. אבל חסן השני ראה בחזונו את אל-אח'וואין, שבה למדתי, כמוסד שמטרתו היא חשיפה של סטודנטים מרוקאים למגוון של מסורות דתיות, תרבויות, וציוויליזציות דרך לימוד מדעי רוח וחברה גלובליים. לכן, אולי אין זה מקרה שדווקא באוניברסיטה זו הוקם ב-2007 מועדון הסטודנטים הראשון ששם לו למטרה לחגוג את ההיסטוריה והמסורת היהודיים של מרוקו.

המועדון נקרא מימונה על שם החג היהודי-מרוקאי שנחגג מיד אחרי פסח ומבשר את שיבתו של הלחם לתפריט. עבור יהודים-מרוקאים, המימונה מסמלת את ההבטחה של הגאולה ואת התקווה לשיבת המשיח. ב-1966 חגיגת המימונה עברה בישראל מהספירה הביתית לספירה הציבורית והפוליטית. מועדון המימונה סבור שהחג ראוי למקום בתרבות ובחברה המרוקאיות כחגיגה של גיוון אתני, וכיום, יש למועדון מוסדות וסניפים בפז, ברבאט, בתטואן ובמרקש.

בדצמבר פגשתי מספר חברים במועדון המימונה מרבאט, שהתכוננו להשיק שיירת דרכים תרבותית שתעסוק ביהדות מרוקאית ותנוע לאורך 480 ק"מ. שאלתי אותם מדוע הם מתעניינים בנושא שעשוי לעורר דחייה חברתית וסטיגמה שלילית. כמעט כולם הצביעו על העובדה שהנוער המרוקאי יודע מעט מדי על ההיסטוריה שלו ועל כך שהשיירה יכולה להיות משמעותית עבור מרוקאים שאינם מגיעים לאוניברסיטה ואולי לקרב גם אותם למגוון התרבותי המרוקאי.

חברי וחברות מועדון המימונה בעת פגישה שנתית של המליאה הכללית של הארגון בכניסה למוזיאון היהודי בקזבלנקה (באדיבות מועדון המימונה)
חברי וחברות מועדון המימונה בעת פגישה שנתית של המליאה הכללית של הארגון בכניסה למוזיאון היהודי בקזבלנקה (באדיבות מועדון המימונה)

עבור מרוקאים רבים, ובמיוחד עבור הצעירים שבהם, הסיפור היהודי של מרוקו הוא דבר מן העבר ואין הוא רלבנטי לחברה המרוקאית שאחרי קבלת העצמאות. "איך אפשר שיהיה מועדון על יהודים מרוקאים אשר רבים מהם תופסים כיום אדמות פלסטיניות?" סינן לעברי אחד ממבקרי מועדון המימונה במהלך שהותי בקזבלנקה ב-2010. ביקורת זו מוכרת לי היטב מהמחקר האנתרופולוגי שערכתי על קהילות יהודיות מרוקאיות. אולם הלחץ החברתי עלי כאנתרופולוג מקצועי היה מזערי יחסית ללחצים שמופעלים על הסטודנטים חברי מועדון המימונה: חלקם ביטאו תסכול וחרדה מפני הדרה חברתית אפשרית רק בגלל העניין שלהם בלימוד על יהדות מרוקו – שאינו אלא היסטוריה מרוקאית. לאחרונה, שמו של אחד מחברי מועדון המימונה הופיע במסמך ציבורי שפורסם ברשת על ידי ועדת המעקב המרוקאית נגד נורמליזציה עם ישראל לצד שמם של דמויות ציבוריות כמו אנדרה אזולאי, יועץ למלך מחמד הששי; דריס אל-יזמי, נשיא המועצה הלאומית לזכויות אדם; ואקטיביסטים ברברים או אמזיע'ים שלחלקם יש קשרים עם מוסדות ואזרחים או ארגונים ציבוריים ישראלים אחרים.

אבל כאשר דיברתי עם סטודנטים אלה במהלך השלמת עבודתי על ספר שעוסק במונרכיה, ביהודים ובפוליטיקה של השואה במרוקו, הופתעתי לגלות שהעניין שלהם בהיסטוריה של יחסי יהודים-מוסלמים צמח מתוך החיים שלהם עצמם. רובם נולדו וגדלו בקזבלנקה, רבאט, מרקש ופס וידעו שלערי הולדתם הייתה היסטוריה מורכבת. אלמהדי בודרה, המייסד השותף של המועדון באל-אח'וואין, אשר לאחר מכן נסע ללמוד באוניברסיטת ברנדייס שבארה"ב לתואר שני בדו-קיום וקונפליקט, סיפר לי שהוא מעולם לא ידע, אף שגדל בקזבלנקה, על היחסים ארוכי הטווח בין יהודים ומוסלמים בעיר העתיקה. בודרה קיבל השראה גם מאחד המנטורים הראשונים של הקבוצה, סימון לוי, בלשן ידוע של יהודית-ערבית ושל יהודית-ספרדית, מתנגד פוליטי ומנהל לשעבר של המוזיאון היהודי בקזבלנקה אשר מילא תפקיד מרכזי בפוליטיקה המרוקאית מאז העצמאות כאחת הדמויות המובילות של מפלגת הקידמה והסוציאליזם אשר הוקמה על ידי עלי יעטה. סטודנט נוסף, סאמי גיידי, סיפר שהוא היה פוקד בית ספר ברבאט שאותו פקדו גם יהודים מרוקאים שאתם הוא עדיין עומד בקשר; סטודנטית שלישית, מרים מאלוק, סיפרה שהיא התארחה אצל משפחה יהודית מרוקאית כשלמדה משפטים בצרפת.

בספטמבר 1998, במאמר מפורסם ב"לה מונד דיפלומטיק" שכותרתו הייתה "ישראל-פלסטין: הדרך השלישית", הגיב אדוארד סעיד לביקורת ערבית על קריאתו לחיפוש אחר קשרים עם שותפים יהודים במאמר קודם שפרסם ב"אל-חיאת" ביוני 1998. סעיד קרא לערבים לשתף יהודים בדיאלוג שקול שכולל הבנה של השואה:

כאשר הזכרתי את השואה במאמר שכתבתי בנובמבר האחרון, הותקפתי בטפשות גדולה יותר משחשבתי אי פעם שאפשר; אינטלקטואל מפורסם אחד אפילו האשים אותי שאני מנסה להשיג תעודת יושר מהלובי הציוני. כמובן שאני תומך בזכותו של גרודי (פוליטיקאי צרפתי יוצא דופן ומעורר מחלוקת שפרסם ספר שנחשב למכחיש שואה – המיתוסים המכוננים של ישראל המודרנית, י.ל) לחופש דיבור ובו בזמן אני גם מתנגד לחוק גייסו האומלל (חוק צרפתי שאוסר על הכחשת פשעים נגד האנושות, י.ל) אשר בשמו הרשיעו את גרודי וגינו אותו. אולם, אני גם סבור שמה שהוא אומר הוא קטנוני וחסר אחריות. אם מקבלים את דבריו, הרי שמצטרפים ללה פן ולשאר החלקים הימנים הפשיסטים המפגרים של החברה הצרפתית.

חברי מועדון המימונה לקחו את האתגר הזה ברצינות. ב-2011 המועדון משך תשומת לב בינלאומית לאחר שהחברים בו ארגנו כנס על מסמכי המלך מחמד החמישי, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה התנגד לפקודות ממשלת וישי לגרש את היהודים שחיים בממלכה. עבור הסטודנטים, ארגון כנס על השואה נועד לחנך את הציבור המרוקאי על התקופה שקדמה לפלישת בעלות הברית לסאפי ולקזבלנקה בסוף 1942, ובה פליטים מאירופה – רבים מהם, אך לא כולם, יהודים – מצאו מקלט במרוקו. היה זה צעד ראשון, אחד מהם אמר לי, "של הקשבה לאחרים ובניית יחסי אמון ודיון אחראי". בין הדוברים בכנס היה ניצול שואה, ראשון באוניברסיטה ערבית. ח'אליד סופיאני ואחרים מהתנועה נגד נורמליזציה עם ישראל טענו שהכנס חותר תחת המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. אפילו ציון אסידון – יהודי מרוקאי, אופוזיציונר פוליטי בעבר, מבקר של ישראל והציונות, ותומך בתנועת החרם על ישראל – ביקר בחריפות את המועדון על מה שבעיניו נראה כתמיכה בנורמליזציה עם ישראל.

שנה לאחר כנס השואה, 16 מבין חברי המועדון נסעו לישראל וחוו היכרות ממקור ראשון עם מפגשים יומיומיים בין יהודים ומוסלמים ועם המציאות של הסכסוך בירושלים, תל אביב, חיפה, רמאללה ובמקומות נוספים. הם גם פגשו מספר דורות של יהודים מרוקאים בישראל ובגדה המערבית. הנסיעה אורגנה בשיתוף פעולה עם "כיוונים" – תוכנית יהודית שמרכזה בניו יורק. כיוונים נבנתה על ידי פיטר גפן, המייסד של בית ספר השל באפר ווסט סייד שבמנהטן. גפן לקח את הסטודנטים לאשקלון, לרמאללה ולאשדוד שבה הם ביקרו בפארק העירוני, בו ניצבת מצבה לזכר המלך מחמד השני.

סטודנטים צעירים אלה עסקו במורכבויות של הסכסוך ועשו מאמץ מחשבתי ורגשי ניכר ‎כדי לגשר על הפערים שבין יד ושם, דיר יאסין, חראם אשאריף והכותל המערבי. על אף החרדות שהתלוו לביקור, הם גילו הערכה רבה לאפשרות שהזדמנה להם לפגוש פנים אל פנים ישראלים, יהודיםאמריקאים כמו גם ערביםפלסטינים, נוצרים ומוסלמים. כששאלתי אחד מהם אם הוא מצטער על הצטרפותו לנסיעה לאור הביקורת הציבורית, הוא ענה בביטחון, "לא, אני לא מצטער על הנסיעה. יצרתי ידידות חזקה עם ישראלים ופלסטינים אשר, בזמן שאנחנו מדברים כאן, הם פועלים יחד למען עולם אפשרי, צודק ושלו יותר. זו משימה קשה. אבל לראות נשים ישראליות חוצצות בין חייל ישראלי לבין עובד פלסטיני מעורר בי תקוה."

נוער מועדון המימונה אינו לבד בעולם הערבי. בצד היהודי, צעירים יהודים-אמריקאים נוספים יוצרים קשרים עם קבוצות כמו מועדון המימונה ומשנים אט-אט את אפיקי הדיון אודות הקונפליקט הערבי-ישראלי כשהם לומדים על המאבקים היומיומיים, החיים והשאיפות של נוער פלסטיני וערבי. מן העבר השני, סטודנטים פלסטינים החלו ליטול חלק בפעילויות הדדיות. למעשה, קבוצה של סטודנטים פלסטינים נסעו לאחרונה לבקר באושוויץ ובראשם מחמד דג'ני מאוניברסיטת אל-קודס. רבים קראו לפיטורי דג'ני, אולם מחלוקות אלה אינן חדשות עבורו. כמייסד של תנועת וואסאטיה הוא יצר קשרים אקדמיים עם רבים בישראל ודיבר בזכות לימוד השואה ומקרים אחרים של רצח עם בבתי ספר פלסטינים, על אף שהפלסטינים נאבקים על זכויותיהם בישראל ועל ההכרה בנכבה.

בימים אלה מועדון המימונה מרחיב את פעילויותיו ואת רשת הקשרים שלו לקהילות מרוקאיות, ערביות ויהודיות נוספות באירופה, במזרח התיכון ובארה"ב. הם מתכננים לקיים כנסים היסטוריים נוספים על פליטי מלחמת העולם השנייה בטנג'יר ושיירת דרכים תרבותית נוספת שתעבור בערים מרוקאיות אחרות. עבור סטודנטים צעירים אלה, מועדון המימונה הוא חגיגה של מגוון וחיפוש אחר בסיס תרבותי משותף של תקשורת ואזרחות במרוקו.

עומאר באום הוא אנתרופולוג שמלמד בבית הספר ללימודי המזרח התיכון וצפון אפריקה באוניברסיטת אריזונה

המאמר המקורי פורסם באנגלית במגזין טבלט – tabletmag.com, מגזין מקוון של חדשות יהודיות, רעיונות ותרבות.

(תודה לאנדרה לוי על ההפניה)

כנראה שיעניין אותך גם: